אֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה – מַלְקִין אוֹתוֹ, וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.

אין מנקין אותו (שאין לו כפרה בתשובה בלבד), אבל בית דין של מטה — מלקין אותו, ו בכך מנקין אותו.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: וְאֵימָא, לָא תֵּיהֱוֵי לֵיהּ נְקִיּוּת כְּלָל! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא ״לֹא יְנַקֶּה״, וְלִישְׁתּוֹק, ״ה׳״ לָמָּה לִי? בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה הוּא דְּאֵין מְנַקִּין אוֹתוֹ, אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה – מַלְקִין וּמְנַקִּין אוֹתוֹ.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ואימא [ואולי אומר] שזו הכוונה ב״לא ינקה״: שלא תיהוי ליה [לא תהיה לו] נקיות כלל, שאין תקנה כלל לעוונו לא בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה?! אמר ליה [לו] רב פפא לאביי בתשובה: אם כן, כדבריך, לכתוב קרא [שיכתוב המקרא] רק ״לא ינקה״, ולישתוק [וישתוק, ולא יוסיף] דבר, תוספת זו של ״ה׳", למה לי (מה באה לומר בדיוק)? — דווקא בית דין של מעלה הוא שאין מנקין אותו, אבל בית דין של מטה — מלקין אותו ו בכך מנקין אותו.

אַשְׁכַּחַן שְׁבוּעַת שָׁוְא, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְנָלַן? רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״לַשָּׁוְא״ ״לַשָּׁוְא״ שְׁנֵי פְעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שָׁוְא – תְּנֵיהוּ עִנְיָן לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר, דְּלוֹקֶה.

ולאחר שלמדנו מקור הדין שהנשבע לוקה, דנים עוד בדבר. אשכחן [מצאנו] מכתוב זה (״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא״, שמות כ, ז) שלוקים על לאו שאין בו מעשה בשבועת שוא, ואולם לענין שבועת שקר מנלן [מנין לנו] שלוקים עליה? ר׳ יוחנן דידיה [משל עצמו], ולא בשם תנאים שאמר הלכה בענין שבועת שוא בשמם (בעמוד הקודם), אמר: נאמר בכתוב זה ״לשוא״ ״לשוא״ שני פעמים, ומייתור הלשון נלמד: אם אינו ענין לשבועת שוא שכבר נאמרה פעם אחת — תניהו ענין לשבועת שקר, שלוקה עליה,

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אַבָּהוּ: שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דַּאֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל – הָתָם הוּא מַעֲשֶׂה עֲבַד! וְאֶלָּא דַּאֲמַר ״שֶׁאוֹכַל״, וְלֹא אָכַל – הַהוּא מִי לָקֵי? וְהָאִיתְּמַר, ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זֶה הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אָכַל – רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמְרִי: אֵינוֹ לוֹקֶה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ אבהו: שבועת שקר זו שלמד ר׳ יוחנן מכפל הלשון ״לשוא״ ״לשוא״ היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי נימא [אם נאמר] באופן שנשבע ואמר ״שלא אוכל״, ואכל — התם [שם] הוא מעשה עבד [עשה], כאשר אכל, והרי זה לאו שיש בו מעשה, ובודאי לוקים עליו, ואין צורך במקרא מיוחד. ואלא תאמר שמדובר באופן שנשבע ואמר ״שאוכל״, ולא אכל — אף על כך יש להקשות: ההוא מי לקי [אותו אופן של שבועה האם הוא לוקה] עליו? והאיתמר [והרי נאמר] לגבי מי שנשבע ואמר ״שבועה שאוכל ככר זה היום״, ועבר היום ולא אכל את הככר — ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש שניהם אמרי [אומרים] שאינו לוקה. וכל אחד מהם מנמק דין זה, ובאופן שונה.

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה – דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ הַתְרָאַת סָפֵק וְכָל הַתְרָאַת סָפֵק – אֵין לוֹקִין עָלָיו!

ר׳ יוחנן אומר: אינו לוקה — משום שלאו שאין בו מעשה הוא, שהרי במה שעבר על שבועתו, לא עשה מעשה, ו כלל הוא כי כל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. ו אילו ריש לקיש אמר: אינו לוקה — משום דהוה ליה [שהרי הינו] התראת ספק, שהרי צריך להתרות בו סמוך לזמן העבירה, וכיון שאין יודעים אם כוונתו שלא לאכול או לאכול, נמצא שבכל רגע ספק הוא, ו כלל הוא כי כל התראת ספק — אין לוקין עליו!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: תְּהֵא בְּ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״.

אלא אמר ר׳ אבהו: תהא (יש להעמיד) הלכה זו שלוקה על שבועת שקר שאין בה מעשה, ב מקרה שנשבע על לשעבר ואמר ״אכלתי״ והוא לא אכל, ו כן באופן שנשבע ואמר ״לא אכלתי״ והוא אכל.

וּמַאי שְׁנָא דְּקָא מְרַבֶּה ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״, מֵ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל? אָמַר רָבָא: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה ״שֶׁקֶר״ דּוֹמֶה לְ״שָׁוְא״, מַה ״שָּׁוְא״ – לְשֶׁעָבַר, אַף ״שֶׁקֶר״ – לְשֶׁעָבַר.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחד] שבועה לשעבר משבועה לעתיד לענין זה, דקא [שהתורה] מרבה מקרה זה של הנשבע ״אכלתי״ והוא לא אכל, ו כן הנשבע ואמר ״לא אכלתי״, שלוקה אף שלא עשה מעשה, מ מקרה זה של הנשבע ואמר ״אוכל״ ו הוא לא אכל, שאינו לוקה על כך, משום שלא עשה מעשה? אמר רבא בהסבר הדבר: בפירוש ריבתה תורה סוג זה של שבועת שקר שלוקים עליה, שהיא בדומה ל שבועת שוא, מה שבועת שוא — הריהי דווקא שבועה המתייחסת לשעבר, אף שבועת שקר שלוקים עליה — הריהי זו המתייחסת דווקא לשעבר.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אַבָּהוּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. וְזוֹהִי שְׁבוּעַת בִּיטּוּי שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. ״זוֹהִי״ לְמַעוּטֵי מַאי? לָאו לְמַעוּטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – דְּלָא לָקֵי?

איתיביה [שאל אותו] ר׳ ירמיה לר׳ אבהו ממה ששנינו: האומר ״שבועה שלא אוכל ככר זו״ והוסיף ואמר ״שבועה שלא אוכלנה״ והוסיף עוד ואמר ״שבועה שלא אוכלנה״, ואכלה את הככר, למרות שנשבע כמה פעמים — אינו חייב מלקות אלא פעם אחת. וזוהי (שבועה כגון זו) הריהי שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה (אם עבר עליה בזדון) — מכות, ועל שגגתה (אם עבר על השבועה בשגגה) — קרבן עולה ויורד (קרבן חטאת המשתנה לפי מצבו הכלכלי של המביא) ומדייק ר׳ ירמיה: הלשון ״זוהי״ באה למעוטי [למעט] ממלקות שבועה אחרת. ומעתה נשאל, מאי [מה] באה למעט? לאו למעוטי [האם לא למעט] שבועה של האומר ״אכלתי״ ו כן של הנשבע ״לא אכלתי״ — דלא לקי [שאינו לוקה] על כך, ושלא כדברי ר׳ אבהו?!

לָא, זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ מַיְיתֵי קָרְבָּן, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – לָא מַיְיתֵי קָרְבָּן. וּמַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דַּאֲמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל מִילְקָא לָקֵי.

ודוחה ר׳ אבהו: לא ממלקות באה הלשון ״זוהי״ למעט, אלא מקרבן, וכך הוא לומד: זו היא שעל שגגתה מייתי [מביא] קרבן, אבל על השבועה ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ — לא מייתי [אין מביא] קרבן. ומני [וכשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ ישמעאל היא, שאמר: הנשבע אינו חייב קרבן אם עבר על שבועתו בשוגג אלא על שבועה שנשבע על העתיד לבא. ולא התמעטו שבועת ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ אלא לענין קרבן, אבל לענין מילקא [מלקות] — לקי [לוקה] על שבועת שקר אף לשעבר.

אֵימָא סֵיפָא: זוֹהִי שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. ״זוֹהִי״ לְמַעוּטֵי מַאי? לָאו לְמַעוּטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״, דְּלָא לָקֵי?

ודנים עוד, אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו: הנשבע שבועת שוא, כגון שנשבע על אבן שהיא זהב, ועוד, זוהי שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה — פטור. ונדייק: הלשון ״זוהי״ באה למעוטי [למעט] ממלקות שבועה באופן אחר. ומעתה נשאל, מאי [מה] באה למעט? לאו למעוטי [האם לא למעט] אופן שבועה של האומר ״אכלתי״ ו כן של הנשבע ״לא אכלתי״ שאף הן מעין שבועת שוא — דלא לקי [שאינו לוקה] עליהן כלל, ושלא כדברי ר׳ אבהו!

לָא, ״זוֹהִי״ – דְּעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר מִקָּרְבָּן, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – מַיְיתֵי קָרְבָּן. וּמַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דַּאֲמַר: מְבִיאִין קָרְבָּן לְשֶׁעָבַר.

ודוחים: לא, אלא כך הוא הדיוק: זוהי שעל שגגתה פטור מקרבן, אבל על שבועה על העבר ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ — מייתי [מביא] קרבן. ומני [וכשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ עקיבא היא, שאמר: מביאין (חייבים) קרבן על שבועה לשעבר כמו על שבועה על העתיד.

וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אֶלָּא, מִדְּסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא – רֵישָׁא נַמִי רַבִּי עֲקִיבָא, וְרֵישָׁא לָאו לְמַעוּטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״, אֶלָּא לְמַעוּטֵי ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל.

ויש לשאול: והא [והרי] אמרת כי הרישא [תחילת המשנה] היא כשיטת ר׳ ישמעאל החלוקה על שיטת ר׳ עקיבא! אלא, יש לומר כי מ תוך שהסיפא [סוף המשנה] כשיטת ר׳ עקיבא היא — רישא נמי [תחילת המשנה גם כן] כשיטת ר׳ עקיבא היא, ורישא לאו למעוטי [ותחילת המשנה לא למעט] אופני השבועה ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, אלא למעוטי [למעט] אופן השבועה ״אוכל״ ולא אכל, ו שואלים:

וּמַאי שְׁנָא? מִשּׁוּם דְּקָאֵי בִּלְהַבָּא – מְמַעֵט לְהַבָּא. קָאֵי בִּלְהַבָּא – מְמַעֵט לְשֶׁעָבַר?!

מאי שנא [במה שונה], מדוע יש לפרש את המשנה דווקא באופן זה? ומשיבים: מסתבר, משום דקאי [שכאשר הוא, התנא, עומד] ב שבועה המתייחסת להבא (״שבועה שלא אוכל ככר זה״, ״שבועה שלא אוכלנה״ וכו׳) — ממעט התנא שבועה אחרת המתייחסת להבא (״שבועה שאוכל ככר זה״). אבל אם קאי [עומד] ב שבועה המתייחסת להבא — ממעט שבועה המתייחסת לשעבר? ולפיכך מסתבר לומר שכל המשנה כשיטת ר׳ עקיבא, שברישא שנשבע על העתיד ממעט ב״זוהי״ ״לא אוכל״ ממלקות, ובסיפא שנשבע על העבר ממעט ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, מקרבן.

״וּמֵימֵר״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לַתַּנָּא: לָא תִּתְּנִי ״וּמֵימֵר״, מִשּׁוּם דִּבְדִיבּוּרוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה.

ו עוד שנינו בדברי ר׳ יוסי הגלילי שהובאו בעמוד הקודם, כי אף המימר לוקה, אף שלא עשה מעשה. ובענין זה נמסר שאמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לתנא [לשונה המשניות]: כאשר הינך שונה בבית המדרש לפני הציבור דברים אלה, לא תתני [אל תשנה] בתוכם ״ומימר״, משום שאין הממיר בכלל אלו שלא עשו מעשה ולוקים, שכן בדיבורו עשה מעשה, שעשה מבהמת חולין קדשים.

״הַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם״. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא, אָמַר קְרָא: ״אִם לֹא תִשְׁמֹר״, וּכְתִיב: ״וְהִפְלָא ה׳ אֶת מַכּוֹתְךָ״. הַפְלָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו״ – הֱוֵי אוֹמֵר: הַפְלָאָה זוֹ מַלְקוֹת.

עוד שנינו בדברי ר׳ יוסי הגלילי כי אף המקלל את חבירו בשם הריהו לוקה, אף שלא עשה מעשה. ודנים בדבר, מנלן [מנין לנו] הלכה זו? אמר ר׳ אלעזר, אמר ר׳ אושעיא: אמר קרא [המקרא] ״אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה׳ אלהיך״ (דברים כח, נח), שהמקלל את חבירו בשם ה׳ מראה שאינו ירא את השם הנכבד והנורא. וכתיב [ונאמר] שם בפסוק שלאחריו ״והפלא ה׳ את מכותך״. ויש לדון בדבר: הפלאה זו איני יודע מהו מובנה. ואולם כשהוא (המקרא עצמו) אומר במקום אחר, לענין דין המלקות שלוקה אדם בבית דין ״והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר״ (דברים כה, ב) — הוי אומר: הפלאה זו מלקות, ומכאן, שהמקלל את חבירו בשם לוקה, אף שלא עשה מעשה.

אֵימַר: אֲפִילּוּ שְׁבוּעַת אֱמֶת! בְּהֶדְיָא כְּתִיב: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״.

ושואלים: אם מקור הלכה זו הוא בפסוק זה, אימר [אמור] שאפילו הנשבע שבועת אמת בכלל, שאף הוא בכלל מי שאינו ירא את השם! ומשיבים: אינך יכול לומר כן, שכן בהדיא כתיב [במפורש נאמר] בתורה, בדין השומרים, שמותר להישבע, שכן נאמר ״שבעת ה׳ תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם״ (שמות כב, י).

אֵימַר: הָנֵי מִילֵּי – לְפַיֵּיס אֶת חֲבֵירוֹ, אֲבָל מִילְקָא – לִילְקֵי! לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דְּהָכְתִיב ״וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ״.

וחוזרים ושואלים: אימר [אמור] כי הני מילי [דברים אלה שמותר להישבע שבועת אמת אמורים] — דווקא לעניין שיכול להשבע על מנת לפייס את חבירו, כגון זה התובע מיד השומר את פקדונו, והלה אינו רוצה לשלם בטענה כי אותו הפקדון ״מת או נשבר או נשבה״ (שמות כב ט). ובשבועה זו מחזק השומר את טענתו, ונפטר מלשלם. אבל מילקא [ללקות] על כך, על שנשבע למרות שיכול היה לשלם ולא להישבע — לילקי [שילקה]! ודוחים: לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] כך, דהכתיב [שהרי נאמר] ״את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע״ (דברים ו, יג), הרי שהתירה התורה להישבע שבועת אמת, ואין זה מסתבר שילקה אדם על כך.

הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב, דַּאֲמַר רַב גִּידֵּל, אֲמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״! הָכְתִיב קְרָא אַחֲרִינָא ״וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ״.

ומשיבים על ראיה זו: אין להביא מכאן הוכחה שמותר להישבע שבועת אמת, שכן הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ל למדנו כ אותה הלכה של רב, שכן אמר רב גידל, אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצות — שנאמר: ״נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך״ (תהלים קיט, קו)! ודוחים: אכן, הכתוב ״את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע״ בא להשמיענו שנשבעים לקיים את המצוות, ואולם הכתיב קרא אחרינא [הרי נאמר מקרא אחר] ״את ה׳ אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע״ (דברים י, כ), והרי אלו שני מקראות שעניינם אחד,

אֶלָּא לְמַאי אֲתָא – לַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם. וְאֵימָא: לְמוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה? מִי גָּרַע מְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם, מִמּוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה?

אלא למאי אתא [למה, לאיזה ענין בא] מקרא נוסף זה — ל עניינו של המקלל את חבירו בשם שהוא לוקה אף שלא עשה מעשה. ושואלים: ואימא [ואמור] שבא הכתוב ל עניינו של המוציא שם שמים לבטלה וללמדנו שלוקה על כך, אף שלא עשה מעשה, אבל המקלל את חבירו בשם אינו לוקה? ודוחים: מי גרע [האם גרוע יותר, פחות וחלש] המקלל את חבירו בשם שלא ילקה על כך ממוציא שם שמים לבטלה הלוקה? והלא המקלל את חבירו חמור הוא מהמוציא שם שמים לבטלה. שהרי המקלל, מלבד שהוציא שם שמים מפיו אף קילל!

אֲנַן הָכִי קָא קַשְׁיָא לָן: אֵימָא, מוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה – תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּמַלְקוֹת, אֲבָל מְקַלֵּל חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם, כֵּיוָן דְּקָעָבֵיד תַּרְתֵּי, דְּקָא מַפֵּיק שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, וְקָמְצַעַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – לָא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּמַלְקוֹת!

ומסבירים את השאלה: אנן, הכי קא קשיא לן [אנו, כך היה קשה לנו], אימא [אמור] שהמוציא שם שמים לבטלה שקל הוא — תיסגי ליה [די לו] על כך ב עונש מלקות כדי להתכפר על ידן. אבל המקלל חבירו בשם, שחמור הוא, כיון דקעביד תרתי [שהוא עושה שתי עבירות], דקא מפיק [שהוא מוציא] שם שמים לבטלה, וקמצער ליה לחבריה [והוא מצער את חבירו] בקללתו — לא תיסגי ליה [לא יהיה די לו] במלקות כדי להתכפר בהן!