וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – חַיָּיב. אֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן – מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת.

ו עומדים על ההבדל בין שתי הלשונות. במשנה נאמר שדמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית, ושואלים: בשלמא ללישנא בתרא [נניח, זה מובן, ללשון האחרונה, השניה] בהסברו של רב אדא בר אהבה, האומרת בהסבר שיטתו של ר׳ אליעזר, שאין אדם חולק את נדרו, וכיון שישנם נכסים אחרים שודאי הקדישם לבדק הבית, אף אלו הקדישם לבדק הבית. ולכן היינו דקתני [זהו ששנינו] ״יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית״, שהרי כל עיקר נפילתם לבדק הבית היא משום שאר הנכסים.

יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת: שֶׁסְּתַם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת, הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, וּמוֹעֲלִין בְּגִידּוּלֵיהֶן, וְאֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַבְּעָלִים.

אלא ללישנא קמא [ללשון הראשונה] בהסברו של רב אדא בר אהבה, כי טעם שיטתו של ר׳ אליעזר הוא משום שאין אדם חולק בנדרו את בהמותיו, אלו לעולה ואלו לשלמים. ואף אם לא היו שאר נכסים איתן, גם כן דינן הוא כן, אם כן ליתני [שישנה] במשנה ״יפלו לבדק הבית״, ואין צורך לציין ״עם שאר נכסים״. ומציינים: אכן כך ראוי לשנות במשנה זו, ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בדברי ר׳ אליעזר: ״ודמיהן יפלו לבדק הבית״.

גמ׳ וּכְלָלָא הוּא דְּכָל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ עוֹשִׂין תְּמוּרָה? וַהֲרֵי עוֹפוֹת – דְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הֵן, וּתְנַן: הַמְּנָחוֹת וְהָעוֹפוֹת אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה! כִּי קָתָנֵי – אַבְּהֵמָה.

שנינו במשנה כי הקדש בדק הבית חל על הכל. ולשון זו ״על הכל״, מורה שיש לכלול במוקדשים לבדק הבית אף דברים שאין מסתבר שיחול עליהם הקדש זה. ושואלים: לאיתויי מאי [להביא, לרבות את מה] בא לשון זה? אמר רבינא: לאיתויי שפויי וניבא [להביא, לרבות נסורת ונשורת], שאף בנסורת העצים ועלים הנושרים מהעץ שהוקדש לבדק הבית חלה קדושת בדק הבית.

וַהֲרֵי וְלַד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הוּא, וּתְנַן: אֵין הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה! הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: וָלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.

ו עוד שנינו במשנה כי מועלין בגידוליהן (ביוצא מהם) של קדשי בדק הבית, ואין מועלים בגידוליהם של קדשי מזבח. ומבררים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה המשנה שאין מועלים בגידולי קדשי מזבח? אמר רב פפא: לאתויי [להביא, לרבות] שאין מועלים בקדושים בקדושת מזבח וכגון בחלב הנחלב מן המוקדשין ו בביצי התורין.

וַהֲרֵי תְּמוּרָה עַצְמָהּ, דְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, וּתְנַן: אֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה! כִּי קָתָנֵי – אָעִיקַּר זִיבְחָא.

כדתניא [כמו ששנויה משנה]: חלב המוקדשין וביצי תורין — לא נהנין מהם, ו אולם אף אם נהנו לא מועלין בהם. במה דברים אמורים? — בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית, כגון זה שהקדיש תרנגולת לבדק הבית — מועלין בביצתה, או זה שהקדיש לבדק הבית חמורה (אתון) — מועלין בחלבה.

הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כִּי קָתָנֵי – אָעִיקַּר זִיבְחָא.

ואפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שמועלין בגידולי מזבח, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בגידולין דחזו [שראויים] למזבח, אבל גידולין שלא חזו [ראויים] למזבח וכגון חלב וביצה — אין מועלין בהן.

״וְאֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לָאוּמָּנִין״ כו׳. הָא קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת נוֹתְנִין? אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: דַּאֲמַר קְרָא ״וְעָשׂוּ לִי״ – מִשֶּׁלִּי.

ואם התעברו בהמות קדשי המזבח, ונפל בהן מום, וילדו לאחר שנפדו — ולדן אסור, ו כן חלבן אסור לאחר פדיונן. והשוחטן בחוץ (מחוץ למקדש) — חייב על כך כרת (אם עשה כן במזיד). ואין גזברי המקדש נותנין מהן (מכספים שיוחדו לקדשי מזבח) כתשלום לאומנין העובדים במקדש בשכרן. מה שאין כן בכל אלה בקדשי בדק הבית.

״יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת״ כו׳. אֲמַר מָר: סְתַם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְחָל עַל הַכֹּל. מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

ומצד שני יש הלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית, ואין נוהגות בקדשי מזבח, ואלו הן: שסתם הקדשות (המקדיש בסתם, בלא שפרט למה ההקדש נועד) הריהם לבדק הבית, ולא לקדשי מזבח. הקדש בדק הבית חל על הכל, ואף על דברים כגון עצים ואבנים, מה שאין כן בקדשי מזבח, שאין חלים אלא על דבר הראוי להקרבה. ו עוד, שבקדשי בדק הבית מועלין (נוהג דין מעילה: שאסור להנות מהם, והנהנה מהם — חייב בקרבן אשם מעילות, ובתשלום בתוספת חומש) אף בגידוליהן (במה שנוצר מהם, כגון חלב בהמת הקדש וביצי עופות הקדש), מה שאין כן בקדשי מזבח, שאף שאסור להנות מגידוליהם, אין הנהנה מהם חייב משום מעילה. ו עוד מדינים הנוהגים בקדשי בדק הבית ולא בקדשי מזבח, שאין בהן (בקדשי בדק הבית) כל צד הנאה לבעלים, אבל בקדשי מזבח יש, כגון בשלמים שבשרם נאכל על ידי הבעלים.

דְּתַנְיָא: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיָה בָּהֶן בְּהֵמָה רְאוּיָה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְכָרִים – יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי עוֹלוֹת, וּנְקֵבוֹת – יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי שְׁלָמִים, וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת.

על האמור במשנה שקדשי מזבח עושים תמורה שואלים: ו כי כללא [כלל] הוא זה, שכל קדשי מזבח עושין תמורה, והרי קרבנות הבאים מן העופות (תורים ובני יונה) שקדשי מזבח הן, ו אין עושים תמורה, שכן תנן [שנינו]: המנחות והעופות אין עושין תמורה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] את הכלל הזה — הרי זה דווקא ב קרבן הבא מן הבהמה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זְכָרִים – הֵן עַצְמָן יִקְרְבוּ עוֹלוֹת, וּנְקֵבוֹת – יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי שְׁלָמִים, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת, וּשְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת.

ושואלים עוד: והרי ולד הקדשים, שקדשי מזבח הוא, ובא מן הבהמה, ו בכל זאת תנן [שנינו] שאין הולד עושה תמורה! ומשיבים: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר׳ יהודה היא, שאמר כי הולד עושה תמורה.

וּפְלִיגָא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אָמַר רַב: בְּעֵדֶר שֶׁכּוּלּוֹ זְכָרִים – אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּלָא שָׁבֵיק אִינִישׁ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וּמַקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת.

ושואלים עוד: והרי תמורה עצמה, שקדשי מזבח היא, ותנן [ושנינו] בה שאין תמורה עושה תמורה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] במשנתנו כלל זה, שכל קדשי מזבח עושים תמורה — הרי זה דווקא אעיקר זיבחא [בעיקר הזבח], בקרבן המקורי, ולא בקרבן הבא מכוחו, כגון התמורה.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּעֵדֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֶחֱצָה זְכָרִים וּמֶחֱצָה נְקֵבוֹת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אֵין חוֹלֵק אֶת נִדְרוֹ, וּמִדִּנְקֵבוֹת – לָאו עוֹלוֹת, זְכָרִים נַמִי – לָאו עוֹלוֹת.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עתה שבאת לכך, להגדרה זו של הכלל], הרי זו תשובה גם לשאלה שנשאלה מוולד הקדשים, ואין צורך להעמיד את משנתנו דווקא כשיטת ר׳ יהודה, כי אפילו אם תימא רבנן [תאמר שהיא כשיטת חכמים] הסבורים שאין הולד עושה תמורה, ואולם כי קתני [כאשר שנינו] — הרי זה דווקא אעיקר זיבחא [בעיקר הזבח], ולא בקרבן הבא מכוחו, כגון הולד.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חוֹלֵק אֶת נִדְרוֹ.

ו עוד שנינו במשנה כי ממעות שיוחדו לקדשי מזבח אין נותנין מהן לאומנין בשכרם. ומדייקים מכאן: הא [הרי] שקדשי בדק הבית — נותנין. אמר ר׳ אבהו: המקור לכך הוא מה שאמר קרא [הכתוב] בציווי על עשיית המשכן ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח), ומשמעות המלה ״לי״ היא — משלי, וכוונת הכתוב היא איפוא שייעשה המקדש משלי, ואף תשלום שכר האומנים העוסקים במלאכת המשכן צריך לבוא ״משלי״ — מהמוקדש לי.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אָמְרִי לָהּ, אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אָמַר רַב: בְּשֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ אֶלָּא בְּהֵמָה – אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּלָא שָׁבֵיק אִינִישׁ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וּמַקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת.

שנינו במשנה עוד כי יש בקדשי בדק הבית דינים שאין בקדשי מזבח, שסתם הקדשות הריהם לבדק הבית, ולא למזבח. ועוד, שהקדש בדק הבית חל על הכל, מה שאין כן בקדשי מזבח. ודנים בדבר: אמר מר [החכם] במשנה כי סתם הקדשות לבדק הבית, וחל הקדש בדק הבית על הכל. ומבררים: מאן [מיהו] התנא של משנתנו? אמר ר׳ חייא בר אבא, אמר ר׳ יוחנן: משנתנו הריהי שלא כ שיטת ר׳ יהושע.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁאָר נְכָסִים עִמָּהֶן. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אֵין אָדָם חוֹלֵק אֶת נִדְרוֹ. מִדִּשְׁאָר נְכָסִים – לָא לְקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, בְּהֵמָה נַמִי – לָא לְקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: אָדָם חוֹלֵק אֶת נִדְרוֹ.

דתניא [שכן שנינו במשנה] במסכת שקלים: המקדיש נכסיו למקדש, בלא שפרט לאיזה הקדש הוא מקדישם, והיה בהן (בכלל נכסיו המוקדשים) בהמה (בהמות) הראויה להקרבה לגבי [אצל] המזבח, מהן זכרים ו מהן נקבות, ר׳ אליעזר אומר: הזכרים הראויים לעולה — ימכרו לצרכי עולות, לאנשים החייבים בעולה. ונקבות — ימכרו לצרכי קרבנות שלמים. ודמיהן (והכסף המתקבל מהמכירה) יפלו (יועברו) עם שאר נכסים (שאינם ראויים להקרבה) ל צורך בדק הבית.

״וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת״. בִּשְׁלָמָא לְלִישָּׁנָא בַּתְרָא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת״,

ר׳ יהושע אומר: הזכרים — אין מוכרים אותם, אלא הן עצמן יקרבו עולות ו הנקבות — ימכרו לצרכי (לנצרכי) שלמים (הבאים מן הנקבות), והן עצמן תוקרבנה כשלמים, ויביא (ויקנה) בדמיהן (בכסף שהתקבל ממכירתן) עולות. ושאר הנכסים שאין ראויים להקרבה — יועברו לבדק הבית. הרי שלדעת ר׳ יהושע בסתם הקדשות לא הכל לבדק הבית.

אֶלָּא לְלִישָּׁנָא קַמָּא – לִיתְנֵי ״יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת״! תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת״.

ומעירים: ו הסברו זה של ר׳ חייא בר אבא בשם ר׳ יוחנן במחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, פליגא [חולק] על הסברו של רב אדא בר אהבה במחלוקת זו. שכן אמר רב אדא בר אהבה, אמר רב: בעדר שכולו זכרים — לא נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, ואפילו ר׳ אליעזר מודה שהבהמות עצמן קרבות כעולה, וסיבת הדבר: דלא שביק איניש [אין אדם עוזב, מניח מלהקדיש] דבר הראוי להיות קדשי מזבח ומקדיש אותו לבדק הבית. ואף שהקדיש סתם, בלא שפירט דבריו — ודאי הקדישם למזבח.

״הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל״. לְאִיתוּיֵי מַאי? אֲמַר רָבִינָא: לְאִיתוּיֵי שְׁפוּיֵי וְנִיבָא.

ולא נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אלא ב מקדיש נכסים שבהם עדר בהמות שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות, שר׳ אליעזר סבר [סבור]: אין אדם חולק (מחלק) את נדרו, ו במקרה זה כיון שאת הנקבות שבעדר — לאו [לא] הקדישן לעולות, שהרי רק העולה באה מן הזכרים, הזכרים שבעדר נמי [גם כן] — לאו [לא] הקדישם לעולות.

״וּמוֹעֲלִין בְּגִידּוּלֵיהֶן״. לַאֲתוּיֵי מַאי? אֲמַר רַב פַּפָּא: לַאֲתוּיֵי בִּקְדוּשַּׁת מִזְבֵּחַ חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין.

ו אילו ר׳ יהושע סבר [סבור]: אדם חולק את נדרו, ולכן את הזכרים עצמם הקדיש לעולות, והנקבות ימכרו לנצרכים להביא שלמים, ובדמיהן יביא עולות. נמצא שלהסברו של רב אדא בר אהבה, אף ר׳ אליעזר סבור שאין אדם המקדיש דבר הראוי להקרבה מניח אותו מלהקריבו ומקדישו לבדק הבית. ואין משנתנו כשיטת ר׳ אליעזר.

כִּדְתַנְיָא: חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, הִקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלֶת – מוֹעֲלִין בְּבֵיצָתָהּ, חֲמוֹרָה – מוֹעֲלִין בַּחֲלָבָהּ.

ומציעים: לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה, את ההסבר במחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע], שכך אמר רב אדא בר אהבה, אמר רב: ב מקרה שלא הקדיש אדם הקדש סתם אלא בהמה (בהמות) הראויות להקרבה בלבד, ולא שאר נכסים איתן — אפילו ר׳ אליעזר מודה שהריהן קרבות (הזכרים — לעולות, והנקבות — ימכרו לנצרכי שלמים, ובדמיהן יביא עולות). וטעם הדבר: דלא שביק איניש [שאין אדם מניח מלהקדיש] דבר הראוי להיות קדשי מזבח ומקדיש במקום זה לבדק הבית.

וַאֲפִילּוּ לְמַאן דַּאֲמַר מוֹעֲלִין בְּגִידּוּלֵי מִזְבֵּחַ, הָנֵי מִילֵּי – גִּידּוּלִין דַּחֲזוּ לַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל גִּידּוּלִין דְּלָא חֲזוּ לַמִּזְבֵּחַ – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.

לא נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אלא כשיש שאר נכסים עמהן, ו בזאת נחלקו: שר׳ אליעזר סבר [סבור]: אין אדם חולק את נדרו, ומ כיון שאת שאר הנכסים הקדיש שלא לקדשי מזבח, שהרי אינם ראויים לכך, את הבהמה (הבהמות הראויות למזבח) נמי [גם כן] — הקדיש שלא לקדשי מזבח. ו אילו ר׳ יהושע סבר [סבור] כי האדם חולק את נדרו, ומשום כך, את הבהמות הראויות ודאי הקדיש לקרבן, ולכן הן קרבות, ושאר הנכסים קדושים לבדק הבית. ומכל מקום אף ללשון זו, שיטת ר׳ יהושע היא שאין אדם מניח את הראוי לקדשי מזבח מלהקדישו להקרבה, ונמצא שאין משנתנו כשיטת ר׳ יהושע.