גִּזְבָּרִין בִּלְבַד!

הגזברין בלבד. משום שבעליו של הקרבן צריכים לעמוד על גבי קרבנם בשעה שהוא קרב, ובעליה של העולה שהותפסה לבדק הבית הריהם גזברי המקדש. ואולם אין הקרבן מעוכב משום שצריך לשום אותו, והרי שאף המתפיס קדשי מזבח לבדק הבית אינו חייב בהקדש עילוי, ושלא כדברי רב הונא!

לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּקְרָא – לִמְעִילָה דַּאֲתָא.

ומשיבים: לעולם דין זה שהמתפיס קדשי מזבח לחרמי המקדש צריך לתת דמי הקרבן לבדק הבית אינו מן התורה אלא רק מרבנן [דברי חכמים], ומן התורה אין אלא עיכוב גזברים, ואף עולא סבור כן, ו באשר לקרא [הכתוב] ממנו למד עולא דין זה (״כל חרם קדש קדשים הוא לה׳", ויקרא כז, כח) — כתוב זה הוא אסמכתא בלבד, ולמעשה כתוב זה בא ל למדנו שיש דין מעילה בחרמי הכהנים הוא דאתא [שבא].

לִמְעִילָה לָמָּה לֵיהּ קְרָא? קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּתִיב בֵּיהּ!

ותוהים על כך: אם כדי ל למדנו דין מעילה בחרמי כהנים, למה ליה קרא [לו כתוב] מיוחד, והלא לשון קדשי קדשים (״קדש קדשים הוא לה׳") כתיב ביה [נאמר בו, בדין חרמי הכהנים], ובכל הקדשים נוהג דין המעילה!

וְלִיטַעֲמִיךְ, הָא דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין מְעִילָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּעוֹלָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה׳״ – הַמְיוּחָדִין לַה׳, אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם – לָא נָפְקָא אֶלָּא מִדְּרַבִּי.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שדין המעילה בחרמי כהנים נלמד ממה שנאמר בהם ״קדש קדשים״, מעתה הא [זה] שאמר ר׳ ינאי: אין הלכה זו של המעילה מפורשת מן התורה אלא במועל ב קרבן עולה בלבד, ש כן נאמר בענין אשם מעילות ״נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ והביא את אשמו... ואת חמישיתו יוסף עליו״ (ויקרא ה, טו—טז), ודין זה נאמר רק במועל בקרבנות העולה שהן המיוחדין אך לה׳. אבל דיני מעילה בקרבנות החטאת ו קרבנות האשם שיש בהם אכילת כהנים ובעלים — לא נפקא [אינם יוצאים, נלמדים] אלא מ דרשתו של

דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כָּל חֵלֶב לַה׳״ – לְרַבּוֹת אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים לִמְעִילָה.

רבי. דתניא [שכן שנויה ברייתא], רבי אומר: נאמר בסוף פרשת השלמים ״והקטירם הכהן המזבחה... כל חלב לה׳"(ויקרא ג, טז) — והרי לשון ריבוי זו (״כל) באה לרבות אף את אימורי קדשים קלים ל דין המעילה, וכל שכן קדשי קדשים כחטאת ואשם.

לָמָּה לִי קְרָא? ״קָדְשֵׁי קָדָשִׁים״ כְּתִיב בְּהוּ! אֶלָּא, אַף עַל גַּב דְּ״קָדְשֵׁי קָדָשִׁים״ כְּתִיב בְּהוּ, בָּעֵי קְרָא לְרַבִּיַינְהוּ לִמְעִילָה. חֲרָמִים נַמִי – אַף עַל גַּב דְּ״קָדְשֵׁי קָדָשִׁים״ כְּתִיב בְּהוּ, בָּעֵי קְרָא לְרַבּוּיַינְהוּ לִמְעִילָה.

ויש לשאול באותו אופן: למה לי קרא [כתוב]? והרי לשון ״קדשי קדשים״ כתיב בהו [נאמר בהם, בקרבנות החטאת והאשם]! אלא אף על גב [אף על פי] ש״קדשי קדשים״ כתיב בהו [נאמר בהם], עדיין בעי קרא לרביינהו [נצרך כתוב לרבותם] למעילה, ואם כן חרמים נמי [גם כן] — אף על גב [אף על פי] ש״קדשי קדשים״ כתיב בהו [נאמר בהם] — בעי קרא לרבויינהו [נצרך כתוב לרבותם] למעילה.

גּוּפָא: הַמַּקְדִּישׁ עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת – אֵין בָּהּ אֶלָּא עִיכּוּב גִּיזְבָּרִין בִּלְבַד. מֵיתִיבֵי: הַמַּקְדִּישׁ עוֹלָה לְבֶדֶק הַבַּיִת – אָסוּר לְשׁוֹחֲטָהּ עַד שֶׁתִּפָּדֶה!

למעלה הובאו דברי עולא שהמתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברים בלבד. ועתה דנים בהלכה זו גופא [כשלעצמה]: המקדיש עולה לבדק הבית — אין בה אלא עיכוב גיזברין בלבד. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המקדיש עולה לבדק הבית — אסור לשוחטה עד שתפדה, ושלא כדברי עולא!

מִדְּרַבָּנַן. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם עָבַר וּשְׁחָטָהּ – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

ומשיבים: אין הלכה זו אלא מדרבנן [מדברי חכמים], ומן התורה אין בה חובת הקדש עילוי, אלא עיכוב גזברים בלבד. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שכן מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף] אם עבר ושחטה בלא שנפדתה — מה שעשה עשוי, ואין הוא חייב לפדותה. ואם היה זה דין תורה, איך אפשר עוד לומר כי מה שעשה עשוי! אלא ודאי הוא מדברי חכמים.

אֶלָּא מַאי – מִדְּרַבָּנַן, אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹעֲלִין שְׁתֵּי מְעִילוֹת. וְאִי מִדְּרַבָּנַן – אַמַּאי שְׁתֵּי מְעִילוֹת? הָכִי קָאָמַר: וּרְאוּיָה לִמְעוֹל בָּהּ שְׁתֵּי מְעִילוֹת.

ושואלים: אלא מאי [מה] אומרים אנו, כי אין זה אלא מדרבנן [מדברי חכמים], אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את הסוף]: ו כל הנהנים בעולה זו, הריהם מועלין שתי מעילות (אחת משום ההנאה מקדשי מזבח, ואחת משום ההנאה בקדשי בדק הבית), ואי [ואם] כדבריך שחל עליהם הקדש עילוי רק מדרבנן [מדברי חכמים] בלבד — יש לשאול על כך: אמאי [מדוע] עבר הנהנה בשתי מעילות, והרי אין מעילה בדבר שקדושתו מדברי חכמים בלבד? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: וראויה היא עולה זו (אילו היתה קדושת בדק הבית שבה מדין תורה) למעול בה שתי מעילות.

״וְאִם מֵתוּ יִקָּבְרוּ״ כו׳.

ו עוד שנינו במשנתנו, שנחלקו חכמים ור׳ שמעון בדין קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, שחכמים אומרים שאם מתו, ולא נפדו — אי אפשר עוד לפדותם, ודינם שיקברו. ואילו ר׳ שמעון אמר שכך הדין בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית — הרי הם נפדים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְרַבָּנַן, אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.

ובהסבר מחלוקת זו אמר ר׳ יוחנן: הטעם ל שיטת רבנן [חכמים] הוא, שכן אחד (בין) קדשי מזבח ואחד (ובין) קדשי בדק הבית — היו בכלל הנאמר בתורה בפדיון הקדשים ״ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳ והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה״ (ויקרא כז, יא—יב). כלומר, צריך שתהא העמדה של הבהמה לפני הכהן והערכה של הכהן אותה. ומכאן למדנו שמי שאינה בכלל העמדה, וכגון שמתה, אף אינה בכלל הערכה, ולכן אינה נפדית אלא נקברת.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְרַבָּנַן, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.

ו אילו ריש לקיש אמר: הטעם ל שיטת רבנן [חכמים] הוא, שכן קדשי בדק הבית אכן היו בכלל העמדה והערכה, שכן אותו כתוב נאמר בהם, ומכאן, שאם מתו — אין הם נפדים אלא נקברים. ואילו קדשי מזבח — לא היו בכלל העמדה והערכה, שלא נאמר פסוק זה בקדשי מזבח, ולכן אם מתו — הרי אלו נפדים.

וְזֶה וְזֶה מוֹדֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. וְדִבְרֵי הַכֹּל, בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ – לֹא הָיָה בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.

ו מסבירים: זה וזה, הן ר׳ יוחנן והן ריש לקיש, מודה כי ל שיטת ר׳ שמעון, שקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אף אם מתו, הריהם נפדים. וקדשי מזבח — היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — אין הם נפדים. ו כמו כן לדברי הכל, בין לר׳ יוחנן ובין לריש לקיש, כאשר הוקדש בעל מום מעיקרו — הכל מודים שלא היה בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מת — יפדה, אף שהוא בכלל קדשי מזבח.

תְּנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת שֶׁמֵּתוּ – יִפָּדוּ. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר: לְרַבָּנַן אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה – הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְפָרוּשֵׁי: קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת שֶׁמֵּתוּ – יִפָּדוּ.

ומקשים על הסבר זה, תנן [שנינו במשנתנו], ר׳ שמעון אומר: קדשי בדק הבית שמתו — יפדו. ומעתה יש לדון בדבר: בשלמא [זה נוח] ל שיטת הסברו של ר׳ יוחנן, שאמר כי ל שיטת רבנן [חכמים] אחד זה ואחד זה, קדשי בדק הבית וקדשי מזבח, היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו אינם נפדים — היינו דאיצטריך [זהו שנצרך] ר׳ שמעון לפרושי [לפרש] בדיוק את דעתו, ולומר שקדשי בדק הבית שמתו הם שיפדו, שהרי אילו לא היה מפרש את דבריו, ואומר בסתם ״יפדו״ — היה מקום לומר שר׳ שמעון חולק בכל על חכמים, ולדעתו אף בקדשי מזבח כך הוא הדין שיפדו.

אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ – לָמָּה לֵיהּ לְפָרוּשֵׁי, לֵימָא: אִם מֵתוּ – יִפָּדוּ!

אלא ל שיטת הסברו של ריש לקיש שאמר כי לא אמרו חכמים את דבריהם, שיקברו, אלא בקדשי בדק הבית, שהרי בקדשי מזבח סבורים הם שייפדו, למה ליה לפרושי [לו, לר׳ שמעון במשנתנו, לפרש] את דבריו ״קדשי בדק הבית — אם מתו יפדו״, לימא [שיאמר] בפשטות ״אם מתו — יפדו״, ואנו נדע כי כוונתו לקדשי בדק הבית, שהרי בקדשי מזבח אף חכמים סבורים שיפדו!

אֲמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא הֲוָה יָדַע מַאי דַּאֲמַר תַּנָּא קַמָּא, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אִי בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – מוֹדֵינָא לָךְ, בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – אִם מֵתוּ יִפָּדוּ.

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ריש לקיש בתשובה לכך, כי ר׳ שמעון לא הוה ידע מאי [היה יודע מה בדיוק] הוא זה שאמר התנא קמא [הראשון, חכמים], אם מה שאמרו שיקברו מתייחס לקדשי מזבח או לקדשי בדק הבית, ו לכן הכי קאמר ליה [כך הוא אמר לו] ר׳ שמעון לתנא קמא: אי [אם] אמרת את דינך זה בקדשי מזבח, שהם בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו הריהם נקברים — מודינא [מודה אני] לך בכך. ואולם אם אמרת את דינך זה בקדשי בדק הבית — אין אני סבור שיקברו, אלא אם מתו — יפדו.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״אִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה״ – בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁיִּפָּדוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יוחנן: נאמר ״ו אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה... והעמיד את הבהמה... והעריך הכהן אותה״, ואמרו חכמים כי בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, ולמדנו הכתוב שפדיונה של בעלת מום נעשה בהעמדה ובהערכה.

אַתָּה אוֹמֵר – בְּבַעֲלֵי מוּמִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְמֵאָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִם בַּבְּהֵמָה טְמֵאָה וּפָדָה בְּעֶרְכֶּךָ״ – הֲרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה אָמוּר,

ודנים בדבר: אתה אומר — בבעלי מומין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש. ולימדנו הכתוב שבהמה טמאה שהוקדשה (לבדק הבית) הריהי נפדית בדרך העמדה והערכה? כשהוא (הכתוב) שב ואומר כמה פסוקים לאחר מכן ״ו אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך״ (ויקרא כ״ז:כ״ז) — הרי דין פדיון הבהמה טמאה אמור,