בַּעֲלֵי מוּמִין – יִפָּדוּ, וּמוֹקְמִינַן לָהּ בְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן. שְׁמַע מִינָּהּ: פּוֹדִין אֶת הַקָּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים!

בעלי מומין — יפדו, ומוקמינן לה [והעמדנו אותה] לשיטת הסברו של ריש לקיש ב בעלי מומים שקדם הקדישן את מומן, ואף שיש בהם קדושת הגוף, שהרי כשהוקדשו היו תמימים, מכל מקום הריהם נפדים, ואם כן לכאורה שמע מינה [למד מכאן] כי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁעָבַר וּשְׁחָטָן.

ודוחים: אין זו ראיה, שכן מה ששנינו בקדשים אלה ״אם מתו״ אין הכוונה שמתו סתם, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — שמתו בדרך שחיטה, המתרת אותם לאכילת אדם. ואף שאסור לשוחטם, מדובר ב מקרה שעבר על האסור, ושחטן לפני שנפדו.

כִּדְתַנְיָא: כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם וּשְׁחָטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יִקָּבְרוּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: כל הקדשים שנפל בהן מום, ושחטן, ר׳ מאיר אומר: יקברו, שכן סבור הוא כר׳ שמעון האומר שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה (ולכן, אם מתו — לא יפדו, אלא יקברו). ו אילו חכמים אומרים: לא היו אלה בכלל העמדה והערכה, ומשום כך, אף שעמד ושחטם — יפדו.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דַּאֲמַר קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – לָא הֲווּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, אַמַּאי תְּמִימִים יִקָּבְרוּ? מִשּׁוּם דַּחֲזוּ לְהַקְרָבָה,

ועוד בבירור דברי הברייתא. אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה לר׳ זירא: ל שיטת ר׳ שמעון, שאמר כי קדשי בדק הבית לא הוו [לא היו] בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — יפדו, אמאי [מדוע] תמימים שמתו יקברו, ולא יפדו, והרי הם לא היו בכלל העמדה והערכה? השיב ר׳ זירא לר׳ ירמיה: משום דחזו [שראויים] היו להקרבה על גבי המזבח.

כִּדְתַנְיָא: הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, כְּשֶׁהֵן נִפְדִּין – אֵינָן נִפְדִּין אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁכָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ – אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם.

ומסבירים באיזה אופן היו אלה ראויים להקרבה, והרי אלו קדשי בדק הבית שאינם קרבים — כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: המתפיס בעלי חיים תמימים ל קדשי בדק הבית, כשהן נפדין על ידי ההקדש — אינן נפדין אלא למזבח (שנמכרים לצורך מי שחייב בהקרבה, ויקרבו על המזבח כקרבן). וטעם הדבר שאין הם נפדים לחולין, אלא למזבח — שכל דבר הקדש הראוי למזבח, אף שלא הוקדש למזבח, אלא לבדק הבית — אינו יוצא מידי מזבח לעולם.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי, וְאָמְרִי לָהּ רָבָא, לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּמוֹקֵים לָהּ בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ, וְכוּלֵּי עָלְמָא סְבִירָא לְהוּ דְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ דְּלָא הָוֵי בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, וְלָא?!

ודנים עוד בשיטות ר׳ יוחנן וריש לקיש. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] כי אמר זאת רבא לאביי: ל דברי ר׳ יוחנן, דמוקים לה [שמעמיד אותה, את הברייתא הזאת] בבעל מום מעיקרו, ו לדעתו, כולי עלמא סבירא להו [הכל, ר׳ שמעון וחכמים, הריהם סבורים] שבעל מום מעיקרו לא הוי [היה] בכלל העמדה והערכה, ו אולם על כך יש להקשות: האם אכן לא היה בעל מום מעיקרו בכלל העמדה והערכה,

וְהָתְנַן: כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ – חַיָּיבִין בִּבְכוֹרָה וּבְמַתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד.

והתנן [והרי שנינו] במשנה במסכת בכורות: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, שהקדישם למזבח כשכבר היה בהם מום, ומתחילה לא נתקדשו כקרבן, אלא כדי למוכרם ולהביא בדמיהם קרבן כשר, ונפדו מיד ההקדש — הריהם חייבין בבכורה אם ילדו, כדין בהמות חולין, ו אם נשחטו הרי יש בהם חיוב במתנות כהונה, כלומר, בנתינת זרוע לחיים וקיבה שנותנים לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, ו כשנפדים הריהם יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, שמותר לגזוז את צמרם ולעבוד בהם.

וְלָדָן וַחֲלָבָן – מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ.

וכן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. ו אף קודם שנפדו, הואיל ואינם ראויים להקרבה — השוחטן בחוץ (מחוץ לעזרה שבמקדש) — פטור, ואינו בכלל שוחט קדשים בחוץ. וכן אין הם עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתה — אין היא קדושה. ואם מתו ברשות ההקדש — יפדו, ואינם טעונים קבורה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – לֹא הָיוּ. כְּדִתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ – יִפָּדוּ,

ו בהסבר הדברים אמר רב יהודה, אמר רב: זו ששנינו במשנה בבכורות במקדיש בעלי מום למזבח שאם מתו דינם לפדיה, הרי אלו כדברי ר׳ שמעון, שאמר כי דווקא קדשי מזבח — היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי בדק הבית — לא היו בכלל העמדה והערכה. כדתנן [כמו ששנינו במשנתנו]: ר׳ שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו — יפדו. ואולם קדשי מזבח יקברו, כיון שלא היו בכלל העמדה והערכה.

וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ שֶׁנִּפְדֶּה, מַאי טַעֲמָא – דַּאֲמַר קְרָא ״אֹתָהּ״, ״אֹתָהּ״ – לְמַעוּטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ הָיָה בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה!

ו מכל מקום, למרות שדעתו שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, מודה ר׳ שמעון בבעל מום מעיקרו, שהקדישו למזבח כשהוא בעל מום, ומת — ש הוא נפדה. מאי טעמא [מה הטעם], מהו המקור לכך בכתוב? — שכן אמר קרא [הכתוב] ״והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אתה״ (ויקרא כז, יא—יב), ולמדים: ״אתה״ — דווקא זו שהוקדשה ורק לאחר מכן נפל בה מום, למעוטי [למעט] בעל מום מעיקרו, שאין הוא בכלל העמדה והערכה. אבל חכמים אומרים: כל קדשי מזבח, ואפילו זה שהיה בעל מום מעיקרו (בשעה שהוקדש) היה בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — יקברו. והרי זה שלא כהסברו של ר׳ יוחנן בדברי חכמים שבמשנתנו שבעל מום מעיקרו אינו בכלל העמדה והערכה. ולשיטתו, המשנה בבכורות הריהי כשיטת חכמים (ואין אנו נצרכים להעמידה דווקא כר׳ שמעון, כדברי רב יהודה אמר רב)!

אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲכָמִים – תַּנָּא דְּבֵי לֵוִי. אִי הָכִי, ״זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״ וְתוּ לָא? ״זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַחֲלוֹקְתּוֹ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא (או לרבא, לשיטת יש אומרים): אין להקשות מדברי רב יהודה בשם רב אלו, שכן לא היתה כוונתו לחכמים שבמשנתנו החולקים על ר׳ שמעון במשנתנו, אלא מאן [מיהו] התנא המכונה בפיו ״חכמים״? — תנא דבי [חכם בית המדרש] של לוי. ששנה כך בברייתות שבידו. ושאל רב פפא את אביי על הסברו זה: אי הכי [אם כך], שאף חכמים שבמשנתנו סבורים שבעלי מום מעיקרם הריהם נפדים, מדוע אמר רב יהודה בשם רב בהסבר המשנה בבכורות כי ״זו דברי ר׳ שמעון״ ותו [ויותר, וחכמים נוספים] לא ציין, ומשמע איפוא מדבריו שאין זה אלא כר׳ שמעון בלבד. והרי דין זה הוא אף כשיטת חכמים שבמשנתנו, ולכן ״זו דברי ר׳ שמעון ומחלוקתו (והחולקים עליו, במשנתנו)״מיבעי ליה [צריך היה לו, לרב] לומר!

אֲמַר לֵיהּ: הַאי דְּלָא קָתָנֵי הָכִי – מִשּׁוּם דְּרַב סָבַר לָהּ כְּרֵישׁ לָקִישׁ, דַּאֲמַר: לְרַבָּנַן, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ – לֹא הָיוּ.

אמר ליה [לו] בתשובה: האי דלא קתני הכי [זה שרב יהודה בשם רב לא שנה כך] — משום שרב סבר לה [הריהו סבור] כריש לקיש, שאמר כי ל שיטת רבנן [חכמים] אלו, רק קדשי בדק הבית — היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי מזבח — לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אינם נפדים. ומעתה אי אפשר להעמיד את המשנה בבכורות כולה כשיטת חכמים.

וְרֵישָׁא קָתָנֵי: וְאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ, וְסֵיפָא קָתָנֵי: אִם מֵתוּ – יִקָּבְרוּ.

שכן אף שאת הרישא [תחילת המשנה] יכולים להעמיד כחכמים החולקים על ר׳ שמעון, שכן קתני [שנינו] בה: ואם מתו — יפדו. ונאמר כרב יהודה בשם רב (הסבור כריש לקיש) שאף חכמים סבורים שיפדו, שכן דין קדשים אלה הריהו כדין קדשי מזבח (כיון שהוקדשו על מנת להימכר לצורך קרבנות), ו אולם את הסיפא [סוף אותה משנה] אי אפשר להעמיד כחכמים שכן קתני [שנינו] בה: אם מתו — יקברו, ומדובר בה בשקדם הקדשם את מומם, ולשיטת חכמים דינם של אלו הוא לפדיה (להסברו של ריש לקיש שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה). ולכן הוצרך רב יהודה בשם רב לומר שהמשנה בבכורות הריהי דווקא כשיטת ר׳ שמעון ולא כשיטת חכמים שבמשנתנו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַב כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמַחֲלוֹקְתּוֹ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ, אֵימָא: הָכִי נַמִי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר, וכי אמנם רב כר׳ יוחנן סבירא ליה [הריהו סבור], שחכמים החולקים על ר׳ שמעון סבורים גם הם שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה (ולכן אם מתו — יקברו), וניתן איפוא להעמיד את המשנה כשיטתם. ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך ״זו דברי ר׳ שמעון ומחלוקתו״ מיבעי ליה [נצרך לו] לומר, אכן אימא הכי נמי [אמור, שנה כך גם כן].

מתני׳ וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִין: קֳדָשִׁים שֶׁהִפִּילָה – יִקָּבְרוּ, הִפִּילָה שִׁלְיָא – תִּקָּבֵר. וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפָּרֵי מְצוֹרָע, וְשֵׂיעַר נָזִיר,

ואלו הן ה דברים האסורים בהנאה ונקברין: בהמת קדשים שהפילה את עובריה — יקברו הנפלים. וכן אם הפילה שליא (מערכת קרומים, דרכה מקבל העובר את מזונו בהיותו שרוי במעי אמו) — הרי זו תקבר, שודאי היה בה ולד, ונימוח בתוכה. ו כן הדין בשור הנסקל שנידון לסקילה על שהרג אדם, שהוא נקבר; ו בעגלה ערופה שהופרשה לכפרה על העיר הקרובה אל מקום הימצאו של אדם שנרצח ולא נודע מי רצחו, שהיא אסורה בהנאה (לפי שנאמר בה לשון כפרה, ״כפר לעמך ישראל״. דברים כא, ח); ו בצפרי המצורע הבאות לטהרתו; ו בשיער נזיר שנטמא, ומגלח ראשו קודם שמתחיל בנזירות חדשה;

וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה – יִשָּׂרְפוּ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה.

ו בפטר חמור, בכור החמור המיוחד מכל שאר החיות הטמאות שיש בו קדושה וצריך לפדותו בשה, ואם אין פודים אותו יש לעורפו. ונלמד מגזירה שווה מעגלה ערופה שאף הוא אסור בהנאה; ו בתערובת בשר בחלב שהתבשלו יחד; ו בבהמות חולין שנשחטו בעזרה. שכל אלה אסורים בהנאה, והריהם חייבים בקבורה. ר׳ שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה — ישרפו, וכדין הקדשים שנפסלו בעזרה, שנשרפים הם. וכן בכלל זה גם חיה שנשחטה בעזרה, שאף שאין היא כבהמה שממנה מביאים לקרבנות, גזרו עליה שתישרף.

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין: חָמֵץ בְּפֶסַח – יִשָּׂרֵף, וּתְרוּמָה טְמֵאָה. וְהָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֶת שֶׁדַּרְכָּן לִשְׂרוֹף – יִשְׂרוֹף, וְאֶת שֶׁדַּרְכָּן לְהִקָּבֵר – יִקָּבֵר. וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה. כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן – הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ.

ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח — ישרף. ותרומה טמאה תישרף אף היא. והערלה (פירות העץ בשלש השנים הראשונות, האסורים באכילה), וכלאי הכרם (תבואה או ירק שנזרעו בכרם והריהם אסורים בהנאה), את הדברים שדרכן לשרוף (כגון מאכלים) — ישרוף, ואת שדרכן להקבר ולא להישרף (כגון משקים) — יקבר. ומדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאה, אף שנהנה מהם הכהן אגב שריפתם. כל הקדשים שנשחטו על מנת לאכול מבשרם או להקריב את החלקים הקרבים על המזבח חוץ לזמנן (לאחר זמן אכילתם או הקרבתם הראוי), ובכך התפגלו הקרבנות. ו כן אם נשחטו על מנת לאוכלם או להקריבם חוץ למקומן (שלא במקומם הראוי), ובכך נפסלו הקרבנות — הרי אלו ישרפו.