Temurah

תמורה

A sin offering is brought by one who unwittingly transgresses a prohibition that is punishable by karet when violated intentionally. An uncertain guilt offering is brought for the same transgression, but in a situation where it is uncertain whether one actually committed the sin. For example, if there were two pieces of fat before someone, one permitted and the other forbidden, and he is unsure which he ate, he brings an uncertain guilt offering until the facts are clarified. If he subsequently learns that he did sin, he brings a sin offering.

Provisional guilt offering

אָשָׁם תָּלוּי

The early commentaries explain that the mishna is referring to a case where one became aware that he did not actually sin between the slaughter of the offering and the sprinkling of its blood (Rashi; Rambam’s Commentary on the Mishna). Others maintain that the mishna is dealing with a situation where the guilt offering or sin offering of the bird was disqualified, and Rabbi Yehuda holds that such offerings are buried because they are dissimilar to the offerings brought during the inauguration of the Tabernacle, which is the source for the obligation to burn offerings (Ra’avad’s commentary on Torat Kohanim). Rashi in Pesaḥim 28a provides a similar explanation, i.e., that the dispute applies to a guilt offering for uncertainty that was disqualified (see also Tosafot; Yosef Da’at).

A provisional guilt offering shall be burned, etc.

אָשָׁם תָּלוּי יִשָּׂרֵף וכו׳

A sin offering of the bird brought due to uncertainty is burned (Rambam Sefer Avoda, Hilkhot Pesulei HaMukdashin 19:10 and Sefer Korbanot, Hilkhot Meḥusrei Kappara 1:6).

A sin offering of the bird that comes due to an uncertainty

חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק

הראשונים פירשו שמדובר באופן שנודע לו לאחר שחיטתו וקודם לזריקת דמו שלא חטא (רש״י, רמב״ם בפיה״מ). ויש שפירשו שמדובר באשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שנפסלו ודינם של אלו בקבורה (לר׳ יהודה) מפני שאין הם דומים לקרבנות המילואים שנאמרה בהם שריפה (ראב״ד פי׳ לתו״כ). וכן פירש רש״י בפסחים (כח, א) שמחלוקתם באשם תלוי שאירע בו פסול (וכן משמע מפירוש התוס׳ שם. יוס״ד).

אשם תלוי ישרף ר׳ יהודה אומר יקבר

עיונים

חטאת העוף הבאה על הספק — נשרפת. כשיטת התנא קמא. (רמב״ם ספר קרבנות הלכות פסולי המוקדשין פ״ט ה״י. שם הלכות מחוסר כיפורים פ״א ה״ו).

חטאת העוף הבאה על הספק

אורח ההלכה

With regard to a provisional guilt offering <note data-assoc="b"/>brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that renders him liable to bring a sin offering, if he discovers that he did not sin, the offering shall be burned, <note data-assoc="n"/>as its legal status is like that of an unfit offering. Rabbi Yehuda says: It shall be buried. A sin offering of the bird that comes due to an uncertainty, <note data-assoc="h"/>e.g., in the case of a woman who miscarried and she is uncertain whether it was a fetus, shall be burned, as it may not be eaten due to the uncertainty and because the nape of its neck was pinched and it was not slaughtered. Rabbi Yehuda says: One should cast it into the Temple courtyard drain, as the young bird will decompose and be drawn into the stream outside the Temple.

קרבן אשם תלוי שחיובו הוא על ספק חטא, ונודע לבעליו לפני שנזרק דם הקרבן שהוא לא חטא — ישרף הקרבן, שהוא כקרבן פסול. ר׳ יהודה אומר: יקבר. קרבן חטאת העוף הבאה על הספק, כגון ספק לידה (שהפילה האשה, וספק אם היה זה ולד) — תשרף, כשאר קרבנות פסולים (שכן מן הספק אין היא נאכלת, והרי היא עוף שנמלק, שאסור באכילה משום נבילה). ר׳ יהודה אומר: יטילנה לאמה (תעלת מים שעברה בבית המקדש, לצורך ניקוז הנוזלים אל מחוצה לו), שאף העוף הרך, נמוח הוא בקילוח המים, ויוצא הוא בכך אל מחוץ למקדש.

אָשָׁם תָּלוּי – יִשָּׂרֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִקָּבֵר. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק – תִּשָּׂרֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַטִּילֶנָּה לָאַמָּה.

Rashi explains that items that must be burned may not be buried due to a concern that one might find the item and consume it. Some later commentaries question the necessity of Rashi’s explanation, noting that the verse states explicitly that the mitzva is to burn them. Consequently, even if there were no concern that one might eat it, e.g., when one breaks it into small pieces and disperses them in the wind, one cannot simply ignore the mitzva (Rabbi Akiva Eiger). Other later commentaries explain that Rashi was referring specifically to ritually impure teruma, with regard to which there is no specific mitzva to burn it (Rabbi Yeshaya Pick; Kehillot Ya’akov; Yosef Da’at).

And all items that are burned shall not be buried

וְכָל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ

All items that are buried shall not be burned, and all items that are burned shall not be buried. Although it would appear that one is acting stringently by burning an item that is buried, this entails a leniency with regard to its ashes, as the ashes of an item that is buried are prohibited (Rambam Sefer Avoda, Hilkhot Pesulei HaMukdashin 19:14).

All items that are buried shall not be burned, etc.

כָּל הַנִּקְבָּרִין לֹא יִשָּׂרְפוּ וכו׳

רש״י פירש בטעמה של הלכה זו, שחוששים שמא ימצאם אדם ויאכלם. והקשו על כך אחרונים, שהרי אין צורך בטעם זה, שכן למדנו במפורש מן הכתוב שמצוותם בשריפה דווקא, וודאי שאין רשאים לבטל מצוותם, אף באופן שאין בו חשש תקלה זו, כגון זה הזורה לרוח (רע״א). ויש מהאחרונים שהסבירו את דברי רש״י שנאמרו דווקא לענין תרומה טמאה, ששם אין מצוה בשריפה דווקא (גרי״ב. קה״י. יוס״ד).

וכל הנשרפין לא יקברו

כל הנשרפים — לא יקברו, וכל הנקברים — לא ישרפו, שאף על פי שהוא מחמיר בשריפתו — הרי הקל באפרן, שאפר הנקברים אסור. כמשנה וכביאור הגמרא להלן. (רמב״ם ספר קרבנות הלכות פסולי המוקדשין פי״ט הי״ד).

כל הנקברין לא ישרפו וכו׳

The principle is: All items that are buried shall not be burned, <note data-assoc="h"/>and all items that are burned shall not be buried. <note data-assoc="n"/>Rabbi Yehuda says: If one wished to impose a stringency upon himself by burning items that are to be buried, he is permitted to burn them. The Rabbis said to Rabbi Yehuda: One is not permitted to change the method of destruction, as this could lead to a leniency, since it is permitted to derive benefit from the ashes of items that require burning, whereas it is not permitted to derive benefit from the ashes of items that require burial.

וכלל הוא: כל הנקברין — לא ישרפו, וכל הנשרפין — לא יקברו. ר׳ יהודה אומר: אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין — רשאי, אמרו לו חכמים לר׳ יהודה: אינו מותר לשנות, שכן מתוך חומרה זו ששורפם הריהו בא לידי הקלה, שכן אפר הנשרפים מותר בהנאה, מה שאין כן באפר הנקברים.

כָּל הַנִּקְבָּרִין לֹא יִשָּׂרְפוּ, וְכָל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִין – רַשַּׁאי. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מוּתָּר לְשַׁנּוֹת.

If one weaves one sit of wool from a firstborn animal into a garment, that garment must be burned. If one weaves any amount of the wool of other sacrificial animals into a garment, the garment is prohibited. This ruling is in accordance with the mishna in tractate Orla (3:3) and Rambam’s interpretation of the discussion in the Gemara (Rambam Sefer Korbanot, Hilkhot Bekhorot 3:13, and see Mahari Kurkus and Kesef Mishne there).

One who weaves one sit of the wool of a firstborn

הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר בְּכוֹר

If one weaves into a sack one sit of hair from the hair of a nazirite or from a firstborn donkey, the sack must be burned (Rambam Sefer Avoda, Hilkhot Pesulei HaMukdashin 19:12, and see Mahari Kurkus and Kesef Mishne there).

One who weaves one sit…from the hair of a nazirite or from the hair of a firstborn donkey

הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט…מִשְּׂעַר הַנָּזִיר וּפֶטֶר חֲמוֹר

האורג מלוא הסיט מצמר הבכור בבגד — ידלק. ואם ארג מצמר שאר המוקדשים — מקדש בכל שהוא. כמשנה במסכת ערלה, וכגמרא כאן, לשיטת ביאור הרמב״ם בסוגיה (וראה מהר״י קורקוס וכס״מ). (רמב״ם ספר קרבנות הלכות בכורות פ״ג הי״ג).

האורג מלא הסיט מצמר בכור

האורג מלא הסיט משער נזיר או משער פטר חמור בשק — ידלק. כמשנה במסכת ערלה, וכגמרא כאן, לשיטת ביאור הרמב״ם בסוגיה (וראה מהר״י קורקוס וכס״מ). (רמב״ם ספר קרבנות הלכות פסולי המוקדשין פי״ט הי״ב).

האורג מלא הסיט משער הנזיר ופטר חמור

Among the items from which benefit is prohibited, the mishna states that the hair of a nazirite shall be buried. With regard to this halakha, Tavi raised a contradiction before Rav Naḥman: We learned in the mishna that the hair of a nazirite shall be buried; but one can raise a contradiction from another mishna (Orla 3:3): One who weaves one sit, the distance between one’s index and middle fingers, of the wool of a firstborn <note data-assoc="h"/>animal, from which deriving benefit is prohibited in accordance with the halakha of all sacrificial animals, in a garment, the garment shall be ignited. Similarly, if one weaves from the hair of a nazirite, or from the hair of a firstborn donkey, <note data-assoc="h"/>in a sack, the sack shall be ignited.

שנינו במשנתנו בין איסורי הנאה שדינם קבורה, ששער הנזיר יקבר. ובענין זה רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] החכם טבי לרב נחמן: תנן [שנינו] במשנתנו זו כי שער הנזיר יקבר, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו במשנה במסכת ערלה: האורג שיעור המכונה ״מלא הסיט״ (המרחק שבין האצבע והאמה שבכף היד) מצמר בכור, האסור בהנאה כשאר קדשים, בבגד — ידלק (ישרף) הבגד. וכן האורג משער הנזיר או משערו של פטר חמור בשק — ידלק השק. הרי שדינו של שער הנזיר בשריפה ולא בקבורה!

גמ׳ שְׂעַר הַנָּזִיר יִקָּבֵר. רָמִי לֵיהּ טָבִי לְרַב נַחְמָן: תְּנַן, שְׂעַר הַנָּזִיר יִקָּבֵר, וּרְמִינְהוּ: הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר בְּכוֹר בְּבֶגֶד – יִדָּלֵק הַבֶּגֶד, מִשְּׂעַר הַנָּזִיר וּפֶטֶר חֲמוֹר בְּשַׂק – יִדָּלֵק הַשַּׂק!

Some early commentaries explain that the hair of a ritually pure nazirite is burned because of the verse: “And put it on the fire that is under the sacrifice of peace offerings” (Numbers 6:18). But according to the Rambam, who lists a nazirite’s hair among those prohibited items that are burned, the burning of the hair is apparently not only a fulfillment of a mitzva associated with the naziriteship, but a separate requirement in its own right (Yosef Da’at).

Here with regard to a nazirite who became ritually impure and there with regard to the hair of a ritually pure nazirite

כָּאן בְּנָזִיר טָמֵא כָּאן בְּנָזִיר טָהוֹר

יש מהראשונים שפירשו ששער נזיר טהור הוא מהנשרפים, שהרי נאמר לשלחו על האש תחת הדוד (רש״י וכפירוש למעלה). אכן מדברי הרמב״ם, המונה את שער הנזיר עם שאר איסורים הנשרפים, עולה ששריפת השער אינה רק קיום דין של מצות הנזירות, אלא הרי זה דין כשלעצמו (יוס״ד).

כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור

Rav Naḥman said to Tavi: There is no contradiction. Here, the ruling of the mishna that teaches that the hair of a nazirite is buried, is stated with regard to a nazirite who became ritually impure, and who must therefore shave his head and begin a new naziriteship. And there, the ruling of the mishna that states that the hair is burned, is stated with regard to the hair of a ritually pure nazirite, <note data-assoc="n"/>who shaves his head upon successful completion of his naziriteship. At this stage his hair is burned, in accordance with the verses: “And this is the law of the nazirite, when the days of his consecration are fulfilled…And the nazirite shall shave his consecrated head at the door of the Tent of Meeting, and shall take the hair of his consecrated head and put it on the fire that is under the sacrifice of peace offerings” (Numbers 6:13–18).

אמר ליה [לו] רב נחמן לטבי: אין זו סתירה, אלא כאן, במשנתנו, ששנינו שדין שער נזיר בקבורה — מדובר בנזיר טמא (שנטמא), המגלח שער ראשו ומתחיל בנזירות חדשה. ואילו כאן במשנה במסכת ערלה, ששנינו שדין שער נזיר בשריפה — מדובר ב שערו של נזיר טהור, המשלים את ימי נזירותו, ומגלח את שער ראשו, ודינו של זה בשריפה, ככתוב בו: ״וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים״ (במדבר ו, יג—יח).

אֲמַר לֵיהּ: כָּאן – בְּנָזִיר טָמֵא, כָּאן – בְּנָזִיר טָהוֹר.

Rashi explains that as a sack does not disintegrate quickly even when it is buried in the ground, if such a sack woven with the hair of a firstborn donkey or a nazirite were buried, someone might find it and derive benefit from it. Therefore, the halakha is that the sack must be burned. But there is no such concern with regard to the hair itself when it is not woven into a fabric, and therefore it is buried. The commentaries add that although buried hair does not disintegrate quickly, there is no concern that one might derive benefit from individual hairs, as they are scattered in the ground and no one would bother to collect them in order to derive benefit from them. By contrast, a person might go to the trouble of removing a sack from the ground, as it is already woven and one can benefit from it immediately (Tiferet Yisrael). Additionally, it is uncommon for people to dig up a burial site for hair, but it is less rare to dig in search of garments and the like (Rabbi Shimshon of Saens).

Here the mishna is referring to hair weaved in a sack whereas there the mishna is referring to the hair by itself

כָּאן בְּשַׂק כָּאן בְּשֵׂעָר

רש״י פירש שבשער פטר חמור (וכן בשער הנזיר) שנארג בשק כיון שהשק הוא דבר שאינו מתכלה במהרה אף שנקבר בקרקע, ואם יקבר יש לחשוש שימצאנו אדם אחר ויהנה ממנו, ולכן נקבע דינו לשריפה. ואולם שער פטר החמור כשלעצמו, שלא נארג, אין מקום לחשש זה ולכן דינו לקבורה. והוסיפו המפרשים שאף שגם השערות הנקברות כשלעצמן אינן נרקבות במהרה (וכמו השק) — אין לחשוש שיבוא אדם להנות משערות פטר החמור הקבורות, שמאחר והן מפוזרות, לא יטרח אדם לחפש אחריהן כדי להנות מהן. מה שאין כן בשק שכדאי לו לאדם להוציאו ממקום קבורתו, שהרי יכול הוא להנות ממנו כפי שהוא (תפא״י). ועוד הסבירו, שאין זה מצוי שאנשים חופרים במקום הקבורה אחר השערות, ואולם מצוי הוא שחופרים אחר השק הקבור (ר״ש).

כאן בשק כאן בשער

Tavi said to Rav Naḥman: You have answered the contradiction with regard to a nazirite and a nazirite. But the contradiction with regard to a firstborn donkey and a firstborn donkey still poses a difficulty, as the mishna here states that the animal and its hair are buried, whereas the mishna in tractate Orla teaches that its hair is burned. Rav Naḥman was silent and said nothing to Tavi about the contradiction. Instead, he said to him: Have you heard anything with regard to this from others? Tavi said to him: This is what Rav Sheshet said in response to the contradiction: Here, where the mishna states that the hair of a firstborn donkey is burned, it is referring to a case where the hair was weaved in a sack, whereas there, where the mishna rules that the hair is buried, it is referring to the hair by itself. <note data-assoc="n"/>

אמר ליה [לו] טבי לרב נחמן: שנית (תרצת) את הסתירה מנזיר על נזיר, ואולם הסתירה מפטר חמור על פטר חמור עדיין קשיא [קשה], שהרי במשנתנו שנינו שדינו (ובכלל זה שערו) לקבורה, ובמשנה בערלה שנינו שדין שערו לשריפה! אישתיק [שתק] רב נחמן ולא אמר ליה [לו] לטבי על שאלתו זו ו אף לא מידי [דבר] שיש בו תשובה, אלא אמר ליה [לו]: האם מידי שמיע לך בהא [שמעת בזה דבר תירוץ לשאלה זו מפי אחרים]? אמר ליה [לו] טבי לרב נחמן: הכי [כך] אמר רב ששת בתירוץ סתירה זו: כאן במשנה בערלה — מדובר בשערו של פטר חמור שנארג בשק, ודינו של זה אכן לשריפה, ואילו כאן במשנתנו — מדובר בשער פטר חמור כשלעצמו, שדינו בקבורה ולא בשריפה.

אֲמַר לֵיהּ: שַׁנֵּית נָזִיר אַנָּזִיר, פֶּטֶר חֲמוֹר אַפֶּטֶר חֲמוֹר קַשְׁיָא! אִישְׁתִּיק, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי. אֲמַר לֵיהּ: מִידִי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: כָּאן – בְּשַׂק, כָּאן – בְּשֵׂעָר.

The Gemara notes that these responses of Rav Naḥman and Rav Sheshet were also stated by other Sages. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Here, in tractate Orla, the mishna is referring to a case where the hair of the nazirite or firstborn donkey was weaved in a sack, whereas there it is referring to the hair of the nazirite or firstborn donkey itself. And Rabbi Elazar says: Here, in tractate Orla, the mishna is referring to a ritually pure nazirite, and there the mishna is referring to the hair of a ritually impure nazirite.

איתמר נמי [נאמר גם כן] ששני תירוצים אלה, של רב נחמן ושל רב ששת, נאמרו גם על ידי חכמים אחרים, שכך אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: אין זו סתירה בין המשניות, שכן כאן במשנה בערלה — מדובר בשער נזיר ופטר חמור שנארג בשק, ואילו כאן במשנתנו — מדובר בשער נזיר ופטר חמור כשלעצמו. ואילו ר׳ אלעזר אמר: כאן במשנה בערלה — מדובר בנזיר טהור, כאן במשנתנו — מדובר בנזיר טמא.

אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּאן – בְּשַׂק, כָּאן – בְּשֵׂעָר. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּאן – בְּנָזִיר טָהוֹר, כָּאן – בְּנָזִיר טָמֵא.

According to some commentaries, if one simply wove the hair into the sack without forming a unique design, the hair is nullified by the majority of permitted material from which the sack is woven (Rosh). The Rambam apparently rules that such an item is always prohibited.

With an ornamental design of a bird

בְּצִיפּוֹרְתָא

נחלקו ראשונים בדבר, שיש שאמרו שבלא שארג את השערות כעין צורת ציפור בטל השער האסור ברוב, והכל מותר (רא״ש), ומדברי הרמב״ם יש מקום לומר שבכל אופן אסור.

בציפורתא

Rav Naḥman said to Rav Sheshet: Even if there is a difference between the hair itself and hair weaved in a sack, let the hair that was weaved in a sack be nullified by the majority, i.e., the other materials weaved into the sack, and therefore the sack need not be burned. Rav Pappa said: That mishna is dealing with a case where one used the prohibited hair to weave an ornamental design of a bird <note data-assoc="n"/>into the sack. Such a design is considered significant in its own right, and consequently it is not nullified by the majority. The Gemara asks: Why should the entire sack be burned on account of the bird design? Let him remove any designs weaved into the sack with the prohibited hair, and the remaining materials should be permitted.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ששת: לדעתך שיש להבחין בין השער כשלעצמו לבין השער שנארג בשק, שדינו לשריפה, אם כן ליבטל [שיתבטל] שער הנזיר ופטר החמור שנארגו בשק ברובא [ברוב] החומר האחר (של היתר) שממנו נארג השק, ולא ישרף השק! אמר רב פפא: מדובר כאן ב מקרה שעשה מהשער האסור שנארג בשק כעין צורת ציפורתא [ציפור] ליפות את השק בכך, והרי זה כדבר חשוב שאינו מתבטל. ותוהים על תשובה זו: ציפורתא [ציפור] — מדוע יאסר השק בכך, ויצא לשריפה? לישלופינהו [שישלוף אותם, את הצורות הרקומות בשק] מתוך השק, ויותר השק!

אֲמַר לֵיהּ: לִיבְטַל שַׂק בְּרוּבָּא! אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּצִיפּוֹרְתָא. צִיפּוֹרְתָא – לִישְׁלוֹפִינְהוּ!

Rabbi Yirmeya said: In accordance with whose opinion is this mishna in tractate Orla? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that if one wished to impose a stringency upon himself by burning items that are to be buried, he is permitted to do so. Rav Naḥman said to him: We raised a difficulty that one should remove the bird designs, and you establish that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? Even according to Rabbi Yehuda, in a case where one can remove the prohibited portion of the sack and use the rest of it, why would he burn it, even as a stringency?

אמר ר׳ ירמיה תירוץ אחר לסתירה שבין משנתנו למשנה בערלה: הא מני [משנה זו, שבמסכת ערלה, כשיטת מי היא]? — כשיטת ר׳ יהודה היא, שאמר במשנתנו שאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים — רשאי. אמר ליה [לו]: קא קשיא לן לשלופינהו [היה קשה לנו שישלפם], ואת מוקמת לה [ואתה מעמיד אותה] כר׳ יהודה, והרי אף לשיטת ר׳ יהודה זו, אם אפשר לתקן את השק על ידי שליפת הרקמה האסורה בתוכו, אין מקום להחמיר בו לשורפו!

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דַּאֲמַר: אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים – רַשַּׁאי. אֲמַר לֵיהּ: קָא קַשְׁיָא לָן לִשְׁלוֹפִינְהוּ, וְאַתְּ מוֹקְמַתְּ לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה!

Rabbi Yirmeya responded: This is what I meant to say: If it is possible to remove it from the sack, fine; and if not, there is a third answer to the contradiction that Tavi raised before Rav Naḥman: Interpret the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that if one wished to impose a stringency upon himself by burning items that are to be buried, he is permitted to do so.

השיב לו: הכי קאמינא [כך הוא שאמרתי, זו היתה כוונתי]: אם אפשר לשלופינהו [לשלוף אותם] — מוטב, ואם לאו [לא] — אוקמה [העמד אותה] כר׳ יהודה, שאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין — רשאי.

הָכִי קָאָמִינָא: אִם אֶפְשָׁר לִשְׁלוֹפִינְהוּ – מוּטָב, וְאִם לָאו – אוֹקְמָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דַּאֲמַר: אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִין – רַשַּׁאי.

 (כלל) לא קאי כלל אקושיא דליבטלינהו ברובא אלא אקושיא קמייתא דהתם קתני ידלק ובמתני׳ יקבר והלשון לאו דוקא:  

אם אפשר למישלפינהו מוטב 

§ The mishna teaches: And these are the items that are burned: Leavened bread. The Gemara comments: The Master said in the mishna that leavened bread on Passover shall be burned. If so, the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that the eradication of leavened bread can be performed only by means of burning. By contrast, the Rabbis rule that leavened bread may be eradicated through any manner of destruction.

שנינו במשנה: ״ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח — ישרף״. ומעירים: אמר מר [החכם, תנא משנתנו]: חמץ בפסח — ישרף. הרי איפוא שסתם (שנה בסתם) לן [לנו] התנא של משנתנו כ שיטת ר׳ יהודה, שאמר שאין ביעור חמץ אלא שרפה, ושלא כדעת חכמים החולקים עליו וסוברים שביעור חמץ נעשה בכל אופני הביעור.

״וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין״. אֲמַר מָר: חָמֵץ בְּפֶסַח – יִשָּׂרֵף. סָתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דַּאֲמַר: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה.

The mishna further teaches that ritually impure teruma shall be burned. And with regard to orla and diverse kinds of food crops sown in a vineyard, those items whose appropriate manner of destruction is to be burned shall be burned, and those items whose appropriate manner of destruction is to be buried shall be buried. The Gemara elaborates: How so, i.e., what is an item whose appropriate manner of destruction is to be burned? Foods are items whose appropriate manner of destruction is by burning; and liquids are items whose appropriate manner of destruction is by burial.

שנינו במשנה שתרומה טמאה תישרף. ו באשר לדינם של הערלה וכלאי הכרם שדרכם לשרוף — ישרוף, ואת שדרכם להיקבר — יקבור. ומסבירים, הא [הרי] כיצד, מה הם אלו שדרכם בשריפה ומה הם אלו שאין דרכם בשריפה? — אוכלין — הריהם דבר שדרכו בשרפה, משקין (דברי משקה) — הריהם דבר שאין דרכו בשריפה, ודינו איפוא בקבורה.

״תְּרוּמָה טְמֵאָה וְהָעָרְלָה״ כו׳. הָא כֵּיצַד: אוֹכָלִין – בִּשְׂרֵפָה, מַשְׁקִין – בִּקְבוּרָה.

The Kidron River is a stream located on the southern side of the Temple Mount. In the Temple there were channels and drains that were used for removing dirty water and the remaining blood of offerings, which would feed into pipes that led into the Kidron River.

Kidron River

נַחַל קִדְרוֹן

The mishna also teaches: A sin offering of the bird that comes due to an uncertainty shall be burned; Rabbi Yehuda says that one should cast it into the Temple courtyard drain. With regard to the opinion of Rabbi Yehuda, the Gemara notes that it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: With regard to a sin offering of the bird that comes due to an uncertainty, one should cast it into the Temple courtyard drain. And how is this performed? He severs the animal limb by limb and then tosses all the limbs into the drain, and each limb rolls out continuously with the liquids in the drain to the Kidron River <note data-assoc="b"/>outside Jerusalem.

ועוד שנינו במשנה כי כל אלה שדינם שהם מכלל

״חַטַּאת הָעוֹף״ כו׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק – יַטִּילֶנָּה לָאַמָּה, וּמְנַתְּחָהּ אֵבָר אֵבָר וְזוֹרְקָן לָאַמָּה, וּמִתְגַּלְגֶּלֶת וְהוֹלֶכֶת לְנַחַל קִדְרוֹן.

Some later commentaries conclude from here that according to Rabbi Shimon the ashes of non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard are prohibited, despite the fact that he holds that such animals are burned. This is based on Rashi’s explanation that they are burned by rabbinic decree, due to a concern that one might confuse them with sacrificial animals that became disqualified, which must be burned by Torah law. Since the decree of the Sages serves to render the halakha more stringent than by Torah law, not more lenient, the ashes must be prohibited like those of items which are actually buried (Tiferet Yisrael; Sefer HaMikna; Yosef Da’at).

Because with regard to items that are buried their ashes are prohibited but with regard to items that are burned their ashes are permitted

מִשּׁוּם דְּנִקְבָּרִין אֶפְרָן אָסוּר וְנִשְׂרָפִין אֶפְרָן מוּתָּר

יש מהאחרונים שהסיקו מכאן כי חולין שנשחטו בעזרה לשיטת ר׳ שמעון, אף שמצוותם בשריפה — אפרם מותר. שהרי כתב רש״י ששריפתם מדרבנן, גזירה משום קדשים, ולפי דין תורה אפרם אסור כשאר הנקברים. והרי לא באו חכמים להקל על דין תורה אלא להחמיר (תפא״י. המקנה. יוס״ד).

משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר

§ The mishna teaches that all items that are buried shall not be burned, and all items that are burned shall not be buried. The Gemara asks: What is the reason that items that are buried may not be burned? The Gemara responds: This is because with regard to items that are buried, their ashes are prohibited, but with regard to items that are burned, their ashes are permitted. <note data-assoc="hn"/>Accordingly, due to a concern that one who burns an item that should be buried might derive benefit from the ashes, the Sages prohibited the burning of any item that is buried.

הנקברין — לא ישרפו, וכל שדינם בשריפה — לא יקברו. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שהנקברים אינם נשרפים? ומשיבים: משום שהנקברין אפרן אסור, ונשרפין אפרן מותר, ומעתה יש לחשוש שאם ישרפו הנקברים, יבואו ליהנות מאפרם, ומשום כך נאסרה שריפתם של אלו.

״כָּל הַנִּקְבָּרִין לֹא יִשָּׂרְפוּ״ כו׳. מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם דְּנִקְבָּרִין – אֶפְרָן אָסוּר, וְנִשְׂרָפִין – אֶפְרָן מוּתָּר.

 (הקדש קשיא) וניחא אי גרסי׳ נשרפין אפרן מותר וכן גרסי׳ במקצת ספרים מיהו יש ליישב דלאלימותא נקטוה אפר הקדש הכא דמתני׳ דנשחטין חוץ לזמנן דאפרן מותר ומשום דבסמוך מותיב מינייהו דקאמר ונשרפין דהקדש דאפרן מותר והתנא נסיב ליה הכא:

ונשרפין מותרין 

If the flesh of a corpse dried up and turned into crumbs, it is ritually pure (Rambam Sefer Tahara, Hilkhot Tumat Met 3:10).

The flesh of a corpse…crumbled

בְּשַׂר הַמֵּת…נִּפְרְכוּ

The Gemara asks: And is the halakha with regard to items that are buried that their ashes are prohibited? But isn’t it taught in a baraita: With regard to the blood of a menstruating woman and the flesh of a corpse, which normally render one ritually impure whether they are dry or wet, in a case where they dried up and crumbled, <note data-assoc="h"/>they are ritually pure. What, is it not correct to infer from the baraita that they are ritually pure and one is permitted to derive benefit from them, despite the fact that a corpse is an item that is buried? The Gemara rejects this inference: No, the baraita means that they are pure only in the sense that they do not render one ritually impure, but it is nevertheless prohibited to derive benefit from them.

ושואלים: ו האם הנקברין אפרן אסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: דם הנדה ובשר המת המטמאים בין כשהם לחים ובין כשהם יבשים, ואולם במקרה ש יבשו ונפרכו (התפוררו כדי אפר) — הרי הם טהורין. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שהרי אלו טהורין מכל וכל, ו אף מותרין בהנאה, והרי שאפרם מותר! ודוחים: לא זו הכוונה, אלא הריהם טהורין מלטמא, ו אולם אסורין בהנאה.

וְנִקְבָּרִין אֶפְרָן אָסוּר? וְהָתַנְיָא: דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת שֶׁנִּפְרְכוּ – טְהוֹרִין, מַאי לָאו – טְהוֹרִין וּמוּתָּרִין! לָא – טְהוֹרִין וַאֲסוּרִין.

One is liable for misuse of a sin offering of a bird from the moment it is consecrated until its blood is sprinkled on the altar. Once its blood has been sprinkled, the halakhot of misuse no longer apply to the bird, although it is prohibited to derive benefit from its crop or feathers. One who derives benefit from them at this stage is not liable for misuse (Rambam Sefer Avoda, Hilkhot Me’ila 2:6).

A burnt offering of the bird whose blood was squeezed

עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּתְמַצָּה דָּמָהּ

חטאת העוף מועלים בה משעה שהוקדשה ועד שיוזה דמה. הוזה כבר דמה — שוב אין בה מעילה, אבל אסור ליהנות ממוראתה ונוצתה. ואם נהנה מהם אחר ההזייה — לא מעל. כגמרא. (רמב״ם ספר עבודה הלכות מעילה פ״ב ה״ו).

עולת העוף שנתמצה דמה

Rav Pineḥas raises an objection from another baraita: With regard to a burnt offering of the bird whose blood was squeezed <note data-assoc="h"/>onto the wall of the altar in the appropriate manner, its crop and its feathers, which do not ascend upon the altar, have been removed from the halakhot of misuse. What, is it not correct to infer from this that they have been removed entirely from the halakhot of misuse and are no longer consecrated? And therefore one is permitted to derive benefit from them, despite the fact that the crop and feathers are buried, as they are tossed to the eastern side of the altar and are swallowed in their place. Evidently, it is permitted to derive benefit from items that are buried. The Gemara rejects this claim: No, the baraita means that they have been removed from the halakhot of misuse, but one is nevertheless prohibited to derive benefit from them.

שב ומתיב [מקשה] על כך רב פנחס ממה ששנינו בברייתא אחרת: עולת העוף שנתמצה (שנסחט וניתן) דמה על קיר המזבח, כמצוות הקרבן — מוראתה (הזפק) ו כן הנוצה שלה שאינם עולים על המזבח יצאו בכך מידי דין מעילה. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שיצאו מידי מעילה מכל וכל, שאין הם עוד בכלל הקדש, ו אף מותרין בהנאה, אף שהם מכלל הנקברים (שכן הם מושלכים אל מזרח המזבח ונבלעים שם במקומם) והרי איפוא שאפרם של הנקברים הריהו מותר! ודוחים: לא, אין זו הכוונה. אלא דינם שאכן יצאו מידי דין מעילה, ו אולם אסורין בהנאה.

מְתִיב רַב פִּנְחָס: עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּתְמַצָּה דָּמָהּ – מוּרְאָתָהּ וְנוֹצָה שֶׁלָּהּ יָצְאוּ מִידֵי מְעִילָה. מַאי לָאו – יָצְאוּ מִידֵי מְעִילָה, וּמוּתָּרִין! לָא, יָצְאוּ מִידֵי מְעִילָה, וַאֲסוּרִין.

The Gemara asks: And is it the halakha with regard to consecrated items that are burned that their ashes are permitted? But isn’t it taught in a baraita: With regard to all prohibited items that must be burned, their ashes are permitted, except for wood from a tree used as part of idolatrous rites [ashera]. And ash of consecrated property is prohibited forever.

ושואלים עוד: ו האם דינם של הנשרפין של הקדש שאפרן מותר? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הנשרפין אפרם מותר, חוץ מאפר אשירה (אילן שניטע או שנעבד לעבודה זרה). ואפר של הקדש — לעולם אסור! ו מסבירים תחילה מדוע מפרידה הברייתא בין דין אפר האשירה ואפר ההקדש, כנראה מלשונה של הברייתא.

וְנִשְׂרָפִין דְּהֶקְדֵּשׁ אֶפְרָן מוּתָּר? וְהָא תַּנְיָא: כָּל הַנִּשְׂרָפִין אֶפְרָם מוּתָּר, חוּץ מֵאֵפֶר אֲשֵׁירָה. וְאֵפֶר דְּהֶקְדֵּשׁ לְעוֹלָם אָסוּר,

Before summarizing the question, the Gemara explains why the baraita teaches the halakhot with regard to an ashera and consecrated property separately: And the tanna did not combine them into one phrase and teach them together, because an ashera can become permitted, as it has the option of nullification by a gentile, whereas consecrated property never has the option of nullification. The Gemara concludes its question: In any event, the baraita teaches that the ash of consecrated property is prohibited forever.

וטעם הדבר שמיערב [לערב] את שתי ההלכות הללו ולשנותן כאחת הוא לא קעריב להו ותני להו [לא עירב אותן ושנה אותן] ביחד — משום שאשירה יש אופן להתירה, שכן יש לה בטילה (דרך ביטול) ב אמצעות גוי, ואילו הקדש — אין דרך להתירו, שכן אין לו בטילה עולמית. קתני מיהא [שנינו על כל פנים] שאפר הקדש לעולם אסור.

וּמֵיעֲרַב הוּא דְּלָא קָעָרֵיב לְהוּ. וְתָנֵי לְהוּ, מִשּׁוּם דַּאֲשֵׁירָה יֵשׁ לָהּ בְּטִילָה בְּגוֹי, הֶקְדֵּשׁ – אֵין לוֹ בְּטִילָה עוֹלָמִית. קָתָנֵי מִיהָא: אֵפֶר הֶקְדֵּשׁ לְעוֹלָם אָסוּר!

Rami bar Ḥama said: In general, it is permitted to derive benefit from the ash of burnt consecrated property. But this is the halakha either in a case where the consecrated property has been disqualified in some manner, as in the mishna, when its sanctity is weakened, or in a case where one would be liable for misuse of consecrated property when burning it. In such a situation, it is the misuse which causes the consecrated property to become non-sacred. By contrast, the baraita is dealing with a case where the ash remains prohibited, for example, if a fire fell by itself onto consecrated wood. Since it cannot be known who burned the wood, as there is no person who misused the wood in order that its ash should change to non-sacred status, the ash is therefore prohibited.

אמר רמי בר חמא: השריפה אכן מתירה את אפר ההקדש, ואולם אין זה אלא כאשר באמצעות שריפה זו התקיים דין מעילה בהקדש זה ויצא בשל כך לחולין. ואילו זה ששנינו בברייתא זו שאפר ההקדש אסור, המדובר כגון שנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה. ומעתה, כיון דלא ידיע מאן [שאין ידוע מי] ששרף את עצי ההקדש, ונמצא דלא הוי איניש דלמעול [שלא היה אדם מסויים שביצע מעילה] שתוציא את אפרן לחולין.

אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: כְּגוֹן דְּנָפְלָה דְּלֵיקָה בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ מֵאֵלֶיהָ, כֵּיוָן דְּלָא יְדִיעַ מַאן דְּלָא הָוֵי אִינִישׁ דְּלִמְעוֹל – דְּלֵיפּוּק אֶפְרָן לְחוּלִּין.

Rav Shemaya said: When this baraita was taught, it was taught with regard to the removal of the ashes every morning, i.e., the rite in which the priest removes some of the ashes from upon the altar and places them on the ground beside the altar. In this instance, the halakha is that the ash is prohibited forever.

רב שמעיה אמר הסבר אחר: כי תניא הא מתניתא [כאשר נשנתה ברייתא זו] שאפר הקדש אסור — הרי בתרומת הדשן (שמרים הכהן בכל יום בשחרית מן הדשן שעל המזבח ומניחו על הרצפה ליד המזבח) היא תניא [נשנתה], שאפר זה אכן לעולם אסור בהנאה.

רַב שְׁמַעְיָה אֲמַר: כִּי תַּנְיָא הָא מַתְנִיתָא – בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן תַּנְיָא, דִּלְעוֹלָם אָסוּר.

When the ashes are removed from the altar and placed outside the city, they should be placed gently on the ground so as not to scatter them, as derived from the verse: “And he shall put them.” This ruling is in accordance with the Rambam’s explanation of this baraita (Rambam Sefer Avoda, Hilkhot Temidin UMusafin 2:15, and see Ra’avad and Kesef Mishne there).

And he shall put them, etc.

וְשָׂמוֹ וכו׳

This chapter stated that as animals consecrated for the altar have inherent sanctity, they can become disqualified as piggul, notar, or by ritual impurity, and they are disqualified when blemished or when they have sustained a wound that will cause them to die within twelve months. By contrast, animals consecrated for Temple maintenance cannot become disqualified in any of the aforementioned ways. Additionally, one who slaughters an animal consecrated for the altar outside the Temple courtyard is liable to receive karet if he did so intentionally but without forewarning, or to receive lashes if he acted intentionally and with forewarning. Furthermore, an animal consecrated for the altar maintains a level of sanctity even after it is redeemed, which means that benefit from its milk and its offspring remains prohibited. None of these halakhot apply to animals consecrated for Temple maintenance. Although there are many prohibitions associated with items consecrated for the altar, these prohibitions apply to only a select few items: Kosher animals, doves, and pigeons; flour and oil of meal offerings; and wine used for libations. By contrast, any item of monetary value may be consecrated for Temple maintenance. Another distinction between items consecrated for the altar and those consecrated for Temple maintenance involves the halakhot of substitution. One can render an animal exchanged for an animal consecrated for the altar a substitute, but this cannot be done with animals consecrated for Temple maintenance. There are also certain similarities between these two categories of consecrated items. For example, one may not alter the designation of a consecrated item from one form of sanctity to another. Nevertheless, one may consecrate any consecrated item with an additional consecration, i.e., consecration of its value, and likewise one may dedicate a consecrated item. This chapter also discussed the halakha of a consecrated animal that died naturally, from which benefit remains prohibited even after its death. Sacrificial animals that died are buried, whereas disqualified sacrificial animals and some other prohibited items are burned. Items that cannot be burned, e.g., liquids, are buried. In principle, items that are buried may not be burned and items that are burned may not be buried.

As it is taught in a baraita with regard to the removal of the ashes: The verse states: “And he shall take up the ashes to which the fire has consumed the burnt offering on the altar, and he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3). The term “and he shall put them” <note data-assoc="h"/>indicates that he shall place them down gently, rather than cast them down. Additionally, the emphasis on “them” in the term “and he shall put them” teaches that he shall put all of them. Finally, it is derived from the superfluous “and” in the term “and he shall put them” that he shall not scatter the ashes. The ruling of the baraita that all of the ashes must be placed in the ground indicates that even after the consecrated item is burned, the ashes remain sanctified and are prohibited.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בדין תרומת הדשן "...והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח״ (ויקרא ו, ג). ומן הנאמר בכתוב זה למדנו: ״ושמו״ — שישימו בנחת, עוד למדנו: ״ושמו״ — כולו, ועוד למדנו: ״ושמו״ — שלא יפזר, והרי שאף לאחר שריפתו יש בו קדושה ואסור בהנאה.

דְּתַנְיָא: ״וְשָׂמוֹ״ – בְּנַחַת, ״וְשָׂמוֹ״ – כּוּלּוֹ, ״וְשָׂמוֹ״ – שֶׁלֹּא יְפַזֵּר.  הדרן עלך יש בקדשי מזבח  וסליקא לה מסכת תמורה

As it is taught in a baraita with regard to the removal of the ashes: The verse states: “And he shall take up the ashes to which the fire has consumed the burnt offering on the altar, and he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3). The term “and he shall put them” indicates that he shall pl