אַפְּטוּרָא קָאֵי, וְהָכִי קָאָמַר: ״לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – אֵין לוֹקִין עָלָיו. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמְרוּ: אַף הַמַּקְדִּים תְּרוּמָה לַבִּיכּוּרִים״.

אפטורא קאי [על הפטור ממלקות הנזכר בראשית הדברים הוא עומד, מתייחס], והכי קאמר [וכך הוא, החכם המביא את דברי ר׳ יוסי הגלילי, אומר]: כלל הוא כי כל לאו (לא תעשה שבתורה), שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. משום (בשם) ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמרו חכמים שאף המקדים תרומה לביכורים פטור ממלקות.

וּמַאי שְׁנָא מֵימֵר דְּלָקֵי – מִשּׁוּם דִּבְדִיבּוּרוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, מַקְדִּים תְּרוּמָה לַבִּיכּוּרִים נַמִי לִילְקֵי – מִשּׁוּם דִּבְדִיבּוּרוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה?

ודנים בדבר: ומאי שנא מימר דלקי [ומה שונה, מיוחד, הממיר שלוקה] אף שלא עשה מעשה — משום שבדיבורו עשה מעשה (שהחיל קדושה על בהמת החולין שלפניו), אם כן יש לשאול: המקדים תרומה לביכורים נמי לילקי [גם כן שילקה] אף שלא עשה מעשה — משום שבדיבורו עשה מעשה, שהחיל קדושת תרומה על התבואה שלפניו!

אֲמַר רַבִּי אָבִין: שָׁאנֵי הָתָם – דְּלָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה הוּא, דִּכְתִיב: ״מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ״.

אמר ר׳ אבין בתשובה: שאני התם [שונה שם, בדין המקדים תרומה לביכורים], שפטור ממלקות, אף שנעשה מעשה על ידו — משום שלאו שניתק לעשה הוא, שאף שעבר על איסור (הקדמה בסדר ההפרשה), מכל מקום חלה עליו מצות עשה של הפרשת המעשרות, דכתיב [שכן נאמר] בפרשת המעשרות: ״מכל מעשרתיכם תרימו את כל תרומת ה׳" (במדבר יח, כט) (ראה גרסות), שחייב לעשר שוב, כיון שהקדים את המעשר לביכורים. וכלל הוא שכל לאו הניתק לעשה, העובר עליו אינו לוקה.

יְתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְכָל לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה לָא לָקֵי?

מסופר כי יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [והיה אומר אותה, את ההלכה הזו], שהמקדים תרומה לביכורים פטור ממלקות משום שהוא לאו הניתק לעשה. אמר ליה [לו] אביי: ו כי כלל הוא שכל לאו שניתק לעשה לא לקי [אינו לוקה] עליו?

וְהָא מֵימֵר, דְּלָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה הוּא – וְלָקֵי. דִּתְנַן: לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

והא [והרי] מימר שלאו שניתק לעשה הוא, שכן נאמר בו ״לא יחליפנו ולא ימיר אותו... ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״ (ויקרא כז, י) — ולקי [ולוקה] עליו. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר — מומר, וסופג את הארבעים.

הָוֵי לְהוּ תְּרֵי לָאוֵי וְחַד עֲשֵׂה, וְלָא אָתֵי חַד עֲשֵׂה וַעֲקַר תְּרֵי לָאוֵי.

השיב רב דימי לשאלה זו של אביי: ככלל לאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, ואין להקשות על כך מדינו של הממיר, כי בענין התמורה הוי להו תרי לאוי וחד עשה [הריהם שני לאוים, ״לא יחליפנו״ ״ולא ימיר אותו״, ועשה אחד], ו כלל הוא שלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי [לא בא עשה אחד ועוקר שני לאוים].

וַהֲרֵי אוֹנֵס, דְּחַד לָאו וְחַד עֲשֵׂה, וְלָא אָתֵי חַד עֲשֵׂה וַעֲקַר לָאו. דְּתַנְיָא: אוֹנֵס שֶׁגֵּירֵשׁ, אִם יִשְׂרָאֵל הוּא – מַחֲזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה, וְאִם כֹּהֵן הוּא – לוֹקֶה וְאֵינוֹ מַחֲזִיר!

ושואלים על כך: והרי דינו של האונס את הבתולה שאינה מאורסה, דחד לאו וחד עשה [שלאו אחד ועשה אחד] הוא, שכן מצווה במצות עשה — ״ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה״ (דברים כב, כט), ובמצות לא תעשה — ״לא יוכל שלחה כל ימיו״ (ויקרא כז, י). והרי זה איפוא לאו הניתק לעשה, שכן אם אחר שנשאה לאשה עמד וגירשה ועבר על הלאו, הריהו מצווה לחזור ולשאתה ולקיים את העשה. ו בכל זאת לא אתי חד עשה ועקר לאו [אין עשה אחד בא ועוקר, ומונע דין מלקות במי שעבר על הלאו], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: האונס שגירש את הנאנסת אחר שנשאה לאשה כמצוות הכתוב, ועבר בכך על איסור לאו של ״לא יוכל שלחה״, אם ישראל הוא המותר לשאת גרושה — הריהו עומד ומחזיר (נושא אותה שוב), ואינו לוקה על האיסור שעבר עליו. ואם כהן הוא שאסור לשאת גרושה, ובכלל זה אף את גרושתו שלו — הרי זה לוקה, ואינו מחזיר. הרי שלוקים על לאו זה ואין העשה דוחה את הלאו הניתק לו!

כֹּהֲנִים קָאָמְרַתְּ! כֹּהֲנִים טַעְמָא אַחֲרִינָא הוּא, דְּרַבִּי רַחֲמָנָא קְדוּשָּׁה יְתֵירָא.

ודוחים: וכי של כהנים קאמרת [אומר אתה] להביא ראיה?! אין להוכיח מכהנים כי טעמא אחרינא [טעם אחר] הוא בהם, שהרי מצאנו דרבי רחמנא [שריבתה התורה] בהם קדושה יתירא [יתירה], יותר מבישראל, ולכן החמירה בהם שילקו על לאו הניתק לעשה, למרות שישראל אינו לוקה על כך.

כְּתַנָּאֵי, ״לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ – בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַּעֲשֶׂה, לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ודנים עוד בדין המלקות בלאו הניתק לעשה. ומציעים: הלכה זו שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, הריהי כ שיטתם של תנאי [תנאים], שיש תנאים הסבורים כן, שכן שנינו על האמור בקרבן פסח: ״ולא ישאירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו״ (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה (שריפת הנותר) אחר איסור לא תעשה (שלא להותיר מבשר הקרבן), לומר ש אם עברו והותירו מקרבן הפסח — אין לוקין עליו, אלו דברי ר׳ יהודה.

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – אֵין לוֹקִין עָלָיו. מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סְבַר – לוֹקִין עָלָיו.

ר׳ יעקב אומר: הפטור ממלקות של המותיר מקרבן הפסח לא מן השם (מכח הגדרה זו) של לאו הניתק לעשה הוא זה, אלא משום דהוה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה. שהרי לא עשה מעשה בהותירו מקרבן הפסח. ו כלל הוא שכל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. ונדייק: מכלל [מכאן] שר׳ יהודה החולק על ר׳ יעקב סבר [סבור] שלוקין עליו על לאו הניתק לעשה.

וְרַבִּי יַעֲקֹב, הַאי ״וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״ לְמַאי אֲתָא?

ושואלים: ור׳ יעקב הפוטר ממלקות את המותיר מקרבן הפסח משום שהוא לאו שאין בו מעשה, האי [מקרא זה] ״והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו״, למאי אתא [למה בא, מה מלמדנו]?

מִיבָּעֵי לֵיהּ לִכְדִתְנַן: הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַנּוֹתָר – יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵין דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתנן [נצרך לו לכמו ששנינו במשנה בדין קרבן הפסח]: העצמות של קרבן הפסח שנשאר בהן מח הראוי לאכילה, והגידין והנותר מן הקרבן — ישרפו כולם ב יום ששה עשר בניסן, מיד למחרת החג, אך לא בחג עצמו. ואם חל יום ששה עשר בניסן להיות ב יום השבת — ישרפו ב יום שבעה עשר בניסן. ואין הם נשרפים בחג ובשבת, לפי שאין מצות שריפתם של אלו דוחין לא את השבת ולא את יום טוב.

וְאָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: מַאי טַעְמָא – אֲמַר קְרָא: ״וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״ – בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן בּוֹקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ.

ואמר על כך החכם חזקיה, וכן תנא דבי [שנה חכם בית מדרשו] של חזקיה: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, שאין אומרים שתבוא מצות העשה של שריפת הנותר ותדחה מצות לא תעשה של מלאכה בחג ובשבת — משום שאמר קרא [המקרא] ״לא תותירו ממנו עד בוקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו״, והרי חזרה זו של המילים ״עד בוקר״ מה מלמדת? — בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו, שהמצוה לשרוף את הנותר מקרבן הפסח אינה בבוקר הראשון שחל עליו האיסור, הוא בוקרו של יום החג, אלא בבוקר השני, ביום ששה עשר בניסן, ומכאן שאין מצוה זו דוחה איסור מלאכה בחג, וכן בשבת.

אֲמַר אַבַּיֵי: כָּל מִילְּתָא דַּאֲמַר רַחֲמָנָא לָא תַּעֲבֵיד, אִם עָבֵיד – מְהַנֵּי. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא מְהַנֵּי, אַמַּאי לָקֵי? רָבָא אֲמַר: לָא מְהַנֵּי מִידִי, וְהַאי דְּלָקֵי – מִשּׁוּם דְּעָבַר אַמֵּימְרָא דְּרַחֲמָנָא הוּא.

אמר אביי: כל מילתא [דבר] שאמר רחמנא [הכתוב] לא תעביד [לא תעשה], אם עבר אדם ועביד [עשה] — מהני [מועיל, תקף], ונענש העובר על כך. וטעם שיטתו זו, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שאם עושה אדם איסור לא מהני [אינו מועיל. תקף], אמאי לקי [מדוע לוקה], והרי אין כל משמעות למעשיו?! רבא אמר: כל דבר שאסרתו תורה — לא מהני מידי [לא מועיל בכלל], והאי דלקי [וזה שהעובר על איסור לוקה] — משום שעבר אמימרא דרחמנא [על דבר תורה] הוא.