תַּנְיָא בְּסוֹף יוֹמָא . שְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵם.

תַּנְיָא שנויה ברייתא בְּסוֹף מסכת יוֹמָא (פו,א) . הברייתא, המגדירה את הדרגות הכוללות של חטא, תשובה וכפרה תובא לקמן בליווי הערות של אדמו"ר הזקן: שְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵם. יש שלושה אופנים, דרגות שונות, של כפרה על עוונות מסוגים שונים. ואלו הם, בקיצור: עבר על מצוות עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו; עבר על מצוות לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר; עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכיפורים תולים, וייסורים ממרקים. אבל מי שיש בידו חילול ה' - אין כוח בתשובה לתלות וביום הכיפורים לכפר ובייסורים למרק, אלא כולם תולים ומיתה ממרקת.

הברייתא אמנם עוסקת בכללי הכפרה, כיצד מכפר הקב"ה על עוונותיו של אדם, ואולם נוספת בה גם התייחסות למה שהאדם צריך לעשות.

וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד.

וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד. משמעות התוספת היא שהכפרה, תהא דרגתה אשר תהא, אינה באה במקום התשובה אלא רק עם ולאחר התשובה. התשובה היא עיקר עניינו של הספר, ובה יתמקד בחלקו השני, ובסמוך ימשיך בפירוט שלושת חילוקי הכפרה שבברייתא:

עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה,

עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, מי שהייתה מוטלת עליו מצווה לעשותה, כגון לקרוא קריאת שמע, להניח תפילין או לשבת בסוכה, ועבר ולא עשה.

וְשָׁב,

וְשָׁב, ועשה תשובה על כך.

אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ.

אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ. די בתשובה לבדה, שאדם מתחרט על שלא עשה את המצווה ומקבל עליו לעשותה בעתיד, כדי שיימחל לו.

עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, וְשָׁב, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר,

החילוק השני הוא: עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, שעשה מעשה שנאמר בתורה שלא לעשותו, כגון שאכל מאכל אסור וכיוצא בזה. וְשָׁב, ועשה תשובה על כך. תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, התשובה משאירה את העניין תלוי ועומד, בלי עונש אבל גם בלי כפרה. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, יום הכיפורים משלים את מה שלא הספיקה התשובה לבדה, ומכפר עליו.

(פֵּירוּשׁ, דְּאַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה, שֶׁ דֹּוחָה אֶת 'לֹא תַעֲשֶׂה'.

כאן נכנס אדמו"ר הזקן לדיון צדדי מעט, אבל קשור לדברים ומבהיר אותם לקראת ההמשך. (פֵּירוּשׁ, דְּאַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה, שֶׁהרי היא דֹּוחָה אֶת מצוות 'לֹא תַעֲשֶׂה'. מה חשוב יותר, מצוות עשה או מצוות לא תעשה? התשובה על כך אינה חד משמעית. מצד אחד רואים שמצוות עשה חשובה יותר, כי בכל מקום שישנה התנגשות בינה לבין מצוות לא תעשה, כאשר אי אפשר לקיים את שתיהן (מצד הדין או הזמן), הכלל בהלכה הוא שיש לקיים את מצוות עשה למרות שיעבור בכך על מצוות לא תעשה. יש להתנגשות כזו דוגמאות רבות בהלכה, ודוגמה מקובלת היא מצוות ציצית ואיסור כלאיים. ישנו איסור לא תעשה לחבר חוטי צמר בבגד פשתן, אבל כשבאה המצווה להטיל ציצית (שפתיל התכלת שבה הוא צמר) מטילים אותה גם בבגד פשתן. דוגמה נוספת היא הקרבנות שמקריבים בבית המקדש גם בשבת, וכיוצא בזה. ומצד שני, כפי שרואים כאן בסדר הכפרה, מצוות לא תעשה היא לכאורה חשובה יותר ממצוות עשה, שכן כדי לכפר על ביטול מצוות עשה די בתשובה, ואילו לעובר על מצוות לא תעשה אין די בתשובה, אלא צריך שיבוא גם יום הכיפורים, ורק אז יכופר לו.

הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁעַל יְדֵי קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמְשִׁיךְ אוֹר וְשֶׁפַע בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, מֵהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא.

וההסבר לכך הוא: הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁעַל יְדֵי קִיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה מַמְשִׁיךְ אוֹר וְשֶׁפַע בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, מֵהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא. כל מצווה שאדם עושה מוסיפה אור חדש בעולם. אכן כל העולמות קיימים ברצונו של הקב"ה, אך כאשר אדם מקיים מצווה, שהיא רצונו הפנימי של הקב"ה, הוא ממשיך אור ושפע של רצון חדש מפנימיות האלוקי שמעבר לעולם אל תוך העולם. הארה פנימית זו מגיעה בסופו של דבר גם לעולם שלנו, אלא שבשל היותו אטום יותר אין הוא מרגיש בה. ולכן נאמר כאן שהיא מאירה ומתגלה בעולמות העליונים דווקא, שהם רגישים יותר להארה כזו.

[כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר: דִּרְמָ"ח פִּקּוּדִין אִינּוּן רְמָ"ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא] .

[כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר: דִּרְמָ"ח פִּקּוּדִין אִינּוּן רְמָ"ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא] (שרמ"ח [248] מצוות עשה הן רמ"ח איברים של המלך) . "המלך" הוא הקב"ה. המניין של רמ"ח מצוות עשה הוא כנגד רמ"ח איברים בגופו של אדם. ומוסיף על כך הזהר שהדברים מתייחסים גם למעלה, לרמ"ח ה'איברים' של המלך, הוא הקב"ה. לאמור, כשם שאיברי גופו של האדם הם הכלים להתגלות כוחות נפשו, כך המצוות, האיברים של המלך, הן הכלים להמשכתו והתגלותו של הקב"ה בעולם. משמעות הדברים היא שכל מעשה של מצווה הוא התגלות של 'איבר' מסוים של הקב"ה בעולם. יש מצווה שבה מתגלה הכוח הרוחני שהוא 'ידו' של הקב"ה, יש מצווה שבה מתגלה 'אצבעו' של הקב"ה. אינה דומה מצווה למצווה - קיומה של מצוות ציצית גורמת להתגלות אור מקיף ופנימי כמו לבוש הטלית והציצית; מצוות תפילין לאור של שכלים אלוקיים שבפרשיות התפילין; והצדקה לאורות של חסד ורחמים. קיומה של כל מצווה הוא גילוי מסוים של המהות האלוקית בתוך המציאות, ובסך כל המצוות שאדם אמור לעשות הוא יביא להתגלות שלמה של המלך הקב"ה בעולם.

וְגַם, עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית

וְגַם, נוסף לכך שהאור הזה מאיר בכלל העולמות, הוא מאיר בפרט גם עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית של אותו אדם שעשה את המצווה. כי אף שלא תמיד מאירה המצווה גם את נפשו החיונית הטבעית, שבה הוא חי את חייו הארציים, מכל מקום היא מאירה את נפשו האלוקית של האדם, כמבואר ב'תניא' שכאשר אדם עושה מצווה הנפש המתלבשת במעשה זה היא הנפש האלוקית שבאדם.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו".

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כמו שאומרים בנוסח של ברכת המצוות: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו". כשם שמעשה המצווה ממשיך קדושה בעולמות, כך הוא ממשיך קדושה ומקדש אותנו ("קדשנו"), את אלה שמקיימים את המצווה. כמה אדם מרגיש בזאת? זו כבר שאלה של דרגה. ככל שהווייתו הארצית של האדם פתוחה ורגישה יותר הוא חש יותר באור ובקדושה שבמצווה. ואם אינו חש, זה אומר שרק נפשו האלוקית מרגישה.

אֲבָל לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה, אַף שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ הָעוֹנֶשׁ עַל שֶׁמָּרַד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹר נֶעְדַּר.

מצוות עשה ממשיכה אפוא אור חדש, עליון, המאיר בכל העולמות. ולכן לעניין הקיום חשוב יותר לעשותה מלשמור שלא לעשות מצוות לא תעשה. אֲבָל לְעִנְיַן תְּשׁוּבָה, אם אדם לא עשה את המצווה שהיה צריך לעשותה, והוא מתחרט ורוצה לתקן את הדבר, אַף שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ הָעוֹנֶשׁ עַל שֶׁמָּרַד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלֹא עָשָׂה מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ, מִכָּל מָקוֹם הָאוֹר נֶעְדַּר. בכל עבירה יש שני יסודות. האחד הוא כללי: הצד של המרי, שכל העובר על מצוות הקב"ה הוא מורד במלכות, הקב"ה אמר לו לעשות והוא לא עשה. צד זה נכון לגבי כל מצווה, בין עשה ובין לא תעשה, בין קלה ובין חמורה. ומצד זה, כאשר אדם עושה תשובה ומתחרט על שעבר על רצון המלך - המלך מוחל לו. אבל יש גם צד אחר: המצווה יוצרת אור חדש במציאות. המצוות נקראות בזהר 'איברין דמלכא', האיברים של המלך הקב"ה. וכמו האיברים שבאדם, הממשיכים את חיות הנפש אל הגוף והעולם - העין את כוח הראייה, הראש את כוח השכל, היד את החסד וכו' - כך המצוות ממשיכות האור והחיות האלוקית אל האדם והעולם. ואם אדם לא קיים את המצווה - האור הזה נעדר. הקב"ה אולי מחל לו על שמרד נגדו, אבל מה שהחסיר במציאות בכך שלא עשה את המצווה - את זה אי אפשר להשלים עכשיו.

באופן פרדוקסלי, ביטול מצוות עשה קל יותר למחילה דווקא משום שהפגם גדול יותר, משום שאי אפשר להשלים חיסרון כזה - ולכן האדם גם אינו נדרש לכך. עניין הכפרה איננו עונש של נקמה אלא תיקון, וכאשר אי אפשר לתקן אין טעם למשוך ולדחות עוד; גם יום כיפור וגם יום המיתה לא יוכלו למלא את מה שהחסיר, ולכן נמחל לו.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל פָּסוּק "מְעוּוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן זֶה שֶׁבִּיטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אוֹ דְּאַף שֶׁ נִזְהָר מֵעַתָּה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית לְעוֹלָם, אֵין תְּשׁוּבָתוֹ מוֹעֶלֶת לְתַקֵּן מַה שֶּׁבִּיטֵּל פַּעַם אַחַת.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל פָּסוּק "מְעוּוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א,טו): זֶה שֶׁבִּיטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אוֹ שחרית דְּאַף שֶׁעשה תשובה שלמה מעומק הלב ו נִזְהָר מֵעַתָּה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית לְעוֹלָם, אֵין תְּשׁוּבָתוֹ מוֹעֶלֶת לְתַקֵּן מַה שֶּׁבִּיטֵּל פַּעַם אַחַת. כיוון שבפרק זמן מסוים שהיה ראוי למצווה זו הוא לא קיים אותה - היא חסרה שם, ואין דרך לתקן זאת. אפשר להתחרט, אפשר להתבייש, אבל אי אפשר להשלים את מה שלא נעשה. וכיוון שאין מה לעשות, מיד כשאדם עושה תשובה על שלא עשה - נמחל לו.

וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, עַל יְדֵי שֶׁנִּדְבַּק הָרַע בְּנַפְשׁוֹ, עוֹשֶׂה פְּגָם לְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹר חוּצְּבָה

וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, שם המצב אחר, כי עַל יְדֵי שֶׁנִּדְבַּק הָרַע בְּנַפְשׁוֹ, ההבדל בין זה העובר על עשה לזה העובר על לא תעשה הוא שהעובר על עשה אמנם נמנע מלהתקשר בקדושה, אך מכל מקום לא התקשר בכוח הרע. ואילו העובר על לא תעשה מתקשר בכוח הרע, הרע נעשה חלק מהווייתו, ו עוֹשֶׂה פְּגָם לְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹר חוּצְּבָה של נפשו. אם עבר אדם על מצוות לא תעשה, כגון אם אכל מאכל אסור, הפגם שנעשה איננו רק בגוף שאכל את המאכל, אלא גם בנפש. ולא רק בחלק הנפש למטה, המחיה את הגוף, אלא אף בשורשיה העליונים ביותר של הנפש, במקור הקדושה שממנו נחצבה.

[בִּלְבוּשִׁים די' סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה , כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִיקּוּנֵי זֹהַר לְבוּשִׁין תְּקִינַת לוֹן דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וכו' ].

[בִּלְבוּשִׁים די' (של עשר) סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה (של עולם העשייה) , כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִיקּוּנֵי זֹהַר (בהקדמה): לְבוּשִׁין תְּקִינַת לוֹן דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וכו' (לבושים תיקנת להן, לספירות, שמהם פורחות הנשמות לבני אדם) ]. הרי ששורשן ומקורן של הנשמות הוא בלבושי הספירות העליונות שלמעלה מכל מציאות העולמות. ומכיוון שנפש כל אדם מישראל מושרשת ודבוקה בעשר הספירות, הרי כשפוגם בנפשו הוא פוגם גם בספירות עצמן כביכול, ובכללות העולמות עד למעלה מעלה. כשם שנאמר לגבי המצווה שאדם עושה, שהיא מאירה בו ובכל העולמות, כך לגבי עבירה שהוא עובר, אין הדבר נשאר בתחום הסובייקטיבי של נפשו, שהוא חטא, אלא שנעשה בזאת פגם בתוך כל המציאות, עד למעלה מעלה בספירות שבמקור כל העולמות. העבירה על לא תעשה נעשית אפוא בעיה כלל עולמית, בעיה אלוקית כביכול, הדורשת גם תיקון בהיקף כללי יותר, מעבר לחרטה האישית של אדם על מעשיו.

לְכָךְ אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ, וְלֹא לְמַעְלָה, עַד יוֹם הַכִּיפּוּרִים.

לְכָךְ אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ, לפגם שעשה בעבירה זו בנפשו שלו, וְלֹא לְמַעְלָה, בצידו הכולל של הפגם שבשורש נפשו בספירות העליונות, עַד שמגיע יוֹם הַכִּיפּוּרִים. שיש בו כפרה כוללת, לכל חטאי ישראל בכל השנה ובכל הדרגות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וגו'" . לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" . "לִפְנֵי ה'" דַּיְיקָא .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בעניין יום הכיפורים: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וגו'" (ויקרא טז,טז) . ועל כוחה ועומקה של כפרה זו מפורש בהמשך הפרשה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (פסוק ל) . ומדייק אדמו"ר הזקן: "לִפְנֵי ה'" דַּיְיקָא (דווקא) . עניינו של יום הכיפורים שהוא "לפני ה'", לאמור פנימה, למעלה ומעבר לשם הוי"ה, שמכוחו מתהווה כל המציאות. העלייה ביום הכיפורים אל המדרגה שאין לה שם, שהיא מעל ומעבר לעולמות, מאפשרת כביכול ליצור אותה מחדש לגמרי, ללא הפגמים שעשו בה העבירות.

מה שנאמר במאמר מוסגר זה הוא שיש לראות את היחס שבין מצוות עשה למצוות לא תעשה בהיקף רחב יותר. קלות הכפרה לכאורה במצוות עשה אינה משום שהיא קלה, אלא להפך, משום שהיא חמורה יותר - משום שעיקר החסר שנוצר בביטול מצוות עשה בעצם לא ניתן להשלמה. לעומת זאת, הפגם שנוצר בעבירה על מצוות לא תעשה יכול להימחק מהמציאות ביום הכיפורים. משום כך העובר על מצוות לא תעשה צריך להמתין לכפרה עד יום הכיפורים, והעובר על מצוות עשה, כיוון שגם יום הכיפורים לא יועיל להשלים את החסר, אינו צריך להמתין כלל, ומיד כשעשה תשובה - נמחל לו.

וְלָכֵן, אֵין לִלְמוֹד מִכָּאן שׁוּם קוּלָּא חַס וְשָׁלוֹם בְּמִצְוַת עֲשֵׂה.

וְלָכֵן, אֵין לִלְמוֹד מִכָּאן שׁוּם קוּלָּא חַס וְשָׁלוֹם בְּמִצְוַת עֲשֵׂה. מה שנאמר בברייתא נאמר לעניין הכפרה ואינו מדבר בעניין חומרת המצווה לצורך קיומה וחומרת החסר אם לא קיימה. שלא יבוא אדם לומר: 'לא אעשה מצווה, ואעשה תשובה'.

וּבִפְרָט, בְּ תַּלְמוּד תּוֹרָה. וְאַדְרַבָּה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: וִיתֵּר הקב"ה עַל עֲבוֹדָה זָרָה אַף שֶׁהֵן כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְלֹא וִיתֵּר עַל בִּיטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה).

וּבִפְרָט, שאין ללמוד מכאן להקל בְּמצוות עשה של תַּלְמוּד תּוֹרָה. וְאַדְרַבָּה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: וִיתֵּר הקב"ה לישראל ולא הביא את החורבן, עַל עֲבוֹדָה זָרָה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, אַף שֶׁהֵן עבירות חמורות שעונשן כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְלֹא וִיתֵּר עַל בִּיטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה). וכן נמצא בכתובים, ששואל הנביא (ירמיה ט,יא-יב): "על מה אבדה הארץ?" ומשיב הקב"ה: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגו'". הרי שמצד זה חמור ביטול התורה אף ממצוות לא תעשה החמורות ביותר. מובן שהיחס בין מצוות עשה למצוות לא תעשה הוא מורכב יותר, ומה שנאמר כאן בסוגריים לא בא אלא להראות שהיחס הזה אינו פשוט, ומה שנראה כקל וחמור בצד אחד אינו כך תמיד ובכל דרגה.

עָבַר עַל כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין. תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין.

עד כאן המאמר המוסגר, ומכאן חוזר אדמו"ר הזקן אל הברייתא, אל חילוק הכפרה השלישי: עָבַר עַל כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין. אם עבר עבירה שיש עליה עונש כרת, כמו האוכל דם או הבא על הנידה וכו', או עונש של מיתת בית דין, כמו ההורג נפש או המחלל שבת וכו' - תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים תּוֹלִין, משאירים את הדבר תלוי ועומד, שאינו נענש על כך, אבל גם אינו זוכה לכפרה, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין.

(פֵּירוּשׁ, גּוֹמְרִין הַכַּפָּרָה. וְ הוּא מִלְּשׁוֹן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, לְצַחְצֵחַ הַנֶּפֶשׁ. כִּי כַּפָּרָה הִיא לְשׁוֹן קִינּוּחַ, שֶׁמְּקַנֵּחַ לִכְלוּךְ הַחֵטְא).

(פֵּירוּשׁ, ומבאר מה פירוש 'ממרקים' - גּוֹמְרִין הַכַּפָּרָה. ל'מירוק' יש שתי משמעויות, המשמעות האחת שמופיעה הרבה בלשון חז"ל היא לגמור, לסיים. כמו שנמצא במסכת יומא (פרק ג משנה ד) שהכהן הגדול היה מתחיל לשחוט ו"מרק אחר שחיטה על ידו". וְהמשמעות השנייה הוּא מִלְּשׁוֹן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, לשפשף ולצחצח דבר כדי שיהיה נקי. וכאן פירושו: לְצַחְצֵחַ הַנֶּפֶשׁ. כִּי כַּפָּרָה הִיא לְשׁוֹן קִינּוּחַ, שֶׁמְּקַנֵּחַ לִכְלוּךְ הַחֵטְא). וגמר הכפרה הוא הצחצוח והשלמת הניקיון של הנפש שהתלכלכה בחטאים. וכפי שמפרש רש"י על הכתוב "אכפרה פניו" (בראשית לב,כא).

ישנם אפוא שלושה שלבים: הראשון - התשובה היא המחילה לאדם על העונש שהגיע לו, וכבר מעמידה את האדם במצב חדש; השני - יום הכיפורים, המכפר לאדם עצמו על שמרד ועשה נגד הרצון; והשלישי - גמר הכפרה, כשבאים על האדם ייסורים והם מצחצחים את הנפש ומנקים אותה מאותו פגם.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" .

שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהלים פט,כג) . הרי שישנו מקור מן הכתוב לכך שהפשע והעוון מתנקים ומתכפרים על ידי מכות ונגעים, כלומר על ידי ייסורים שונים הבאים על האדם.

עַד כָּאן לְשׁוֹן הַבָּרַיְיתָא.

עַד כָּאן לְשׁוֹן הַבָּרַיְיתָא. אם כי בתלמוד נזכר גם חילוק רביעי, מסכם אדמו"ר הזקן את הציטוט בנקודה זו, בשלושה חילוקי כפרה. ונראה לומר שבספר זה, 'אגרת התשובה', הוא עוסק רק באותה כפרה שהיא חלק והשלמה של תהליך התשובה, בכפרה מחיים ולא בכפרה שלאחר המיתה (כמו בחילוק הרביעי, על חילול השם, שרק המיתה גומרת את הכפרה).

וְהִנֵּה מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה. הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד.

לאחר הקדמה שהייתה בעיקרה ציטוט ובירור קצר של הברייתא ממסכת יומא, נכנס אדמו"ר הזקן לשכבה פנימית יותר, אף היא הלכתית בעיקרה, לגבי מהותה של מצוות התשובה. וְהִנֵּה מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה. עיקרה של מצוות התשובה מן התורה הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד. "עזיבת החטא" היא יותר מחרטה, היא ההחלטה שאדם מקבל על עצמו שלא לחטוא עוד. בין שעבר על מצוות לא תעשה והוא מקבל על עצמו שלא לעבור עוד על איסור זה, ובין שעבר ולא קיים מצוות עשה והוא מקבל על עצמו מעתה לעשותה.

אדמו"ר הזקן אומר זאת משום שאנשים קושרים לתשובה דברים אחרים שאינם עיקר התשובה, ושעלולים במקרים מסוימים למנוע מהם לעשות תשובה. לכן חשוב מאוד לדעת בפשטות מהו עיקר התשובה שאדם נדרש לה.

(כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ג' דְּסַנְהֶדְרִין וּבְ חוֹשֶׁן מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל"ד, לְעִנְיַן עֵדוּת).

אדמו"ר הזקן מביא הוכחה הלכתית לדבריו, מדיני ממונות: (כִּדְאִיתָא [כמו שנמצא] בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ג' דְּסַנְהֶדְרִין [כה,א], וּבְשולחן ערוך חוֹשֶׁן מִשְׁפָּט סוֹף סִימָן ל"ד, לְעִנְיַן עֵדוּת). מעבר

דְּהַיְינוּ שֶׁיִּגְמוֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה לִמְרוֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד עַל מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם.

וההגדרה ההלכתית היא דְּהַיְינוּ שֶׁיִּגְמוֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה לִמְרוֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלֹא יַעֲבוֹר עוֹד עַל מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם. כאשר אדם מחליט בליבו החלטה גמורה ששוב אינו עובר עוד על מצוות ה' - הריהו נחשב כבר כבעל תשובה ואינו עוד בגדר 'רשע'.

אכן לכל עבירה יש שם הגדרה לעצמה, מאימתי מוכיחה התנהגותו של אותו אדם שהוא הפסיק לעבור את העבירה, אלא שההגדרות הללו הן סימנים בלבד עבור אלה שאינם רואים ללבב, וכל כוונתן אינה אלא להוכיח עניין פנימי זה של עזיבת החטא.

ההדגשה בדברי אדמו"ר הזקן על "עזיבת החטא", "ולא יעבור עוד", עומדת על ההבדל שישנו בין חרטה ובין תשובה. מובא בשם חז"ל ש"רשעים מלאים חרטות", מפני שאפשר שתהיינה לאדם חרטות כמספר העבירות ואף יותר ממספר העבירות שעשה, ועדיין ימשיך לעשות אותן. שכן החרטה לבד אינה מספיקה כדי לבנות תשובה. הגדרה תמציתית של התשובה המופיעה בכמה מקומות היא: "חרטה על העבר וקבלה לעתיד". החרטה מתייחסת לעבר אבל לא לעתיד, החרטה היא התחושה של 'חבל', אבל התשובה זקוקה ליותר מכך - להחלטה שמעכשיו יהיה אחרת!

הֵן בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.

הֵן בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. בהחלטה של התשובה, ההחלטה לשנות את דרכו בעתיד, יש שני צדדים. הצד האחד הוא במצוות עשה, שאדם מקבל על עצמו מעתה לעשות את המעשה שהקב"ה ציווה לעשותו. והצד השני היא ההחלטה שלא למרוד יותר בקב"ה, דהיינו שלא לעשות יותר מה שהקב"ה אמר שלא לעשות.

וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה - לָשׁוּב אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ. לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו.

וְזֶהוּ עִיקַּר פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה - לָשׁוּב אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ. פירוש המילה 'תשובה' הוא לשוב אל ה'. כי לאחר שאדם ניתק עצמו מהקב"ה - הוא צריך לשוב אליו בהתקשרות הנפש, באהבה וברצון. אכן אלו דברים שבלב, והביטוי הגלוי והמעשי לכך הוא לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמוֹר כָּל מִצְוֹתָיו.

הנקודה החשובה היא, שבאותו רגע שאדם מחליט, הוא כבר קטע את הקשר שהיה לו עם החטא. אשר על כן, עיקר התשובה הנדרשת מהאדם היא נקודת ההחלטה והתפנית, שאדם יסב את גבו אל מה שהיה ויפנה את פניו אל כיוון אחר.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל ה' .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בדברי הנביא: "יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשׁוֹב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיה נה,ז) . הכתוב מסכם את תמציתה של התשובה: "יעזֹב רשע דרכו ואיש און מחשבֹתיו" - עזיבת החטא; "וישֹׁב אל ה'"' ומיד - "וירחמהו", ה' ירחם עליו ויקבל את תשובתו.

וּ בְּפָרָשַׁת נִצָּבִים כְּתִיב : "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ בְּכָל לְבָבְךָ . שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וגו'" . "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ .

וּבתורה בְּפָרָשַׁת נִצָּבִים כְּתִיב (כתוב) : "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל,ב) . ובדברי הנביאים כתוב: " שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וגו'" (הושע יד, ב) . ובכתובים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה,כב) . מן הכתובים הללו, כמו מדברי חז"ל, עולה שעיקר התשובה היא עצם הפנייה הנפשית אל ה', וכל השאר אינו אלא תוספת.

וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית.

וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית. המון העם שבאותם הדורות, וגם בדורות אחרים, היו סבורים שהתשובה היא המעשה שאדם עושה כדי לכפר על חטאיו, כגון שהוא מקבל על עצמו תעניות. אדמו"ר הזקן מתייחס לנקודה הזו בהדגשה, בין השאר, משום שאדם החושב שהתשובה היא התענית, ייתכן שלא יעשה תשובה משום שאינו יכול להתענות, וייתכן שיתענה ויחשוב שבזה הוא כבר בעל תשובה בשלמות. המחשבה הזו אינה מופרכת, שכן כפי שייאמר בהמשך, ישנם צדדים בתשובה ובכפרה שאכן קשורים בתעניות. ואכן היו זמנים, שהנוסח המקובל היה שכאשר עלה בדעתו של אדם לעשות תשובה הוא היה הולך אל החכם או אל הצדיק ומבקש שייתן לו מה שקראו 'תשובה', כלומר שייתן לו סדר הנהגות מסוים שחלק קבוע בו היה התעניות. הדבר היה מקובל כל כך עד שאנשים טעו לחשוב שהתשובה היא היא אותן תעניות. את הטעות הזו בא אדמו"ר הזקן לשרש. לא התעניות הן התשובה, אלא השינוי הפנימי הנפשי של "חרטה על העבר וקבלה לעתיד".

וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁעָבַר עַל כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, שֶׁגְּמַר כַּפָּרָתוֹ הִיא עַל יְדֵי יִסּוּרִים, הַיְינוּ שהקב"ה מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִים.

וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁעָבַר עַל עבירות שעונשן כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וכמובא בברייתא שֶׁגְּמַר כַּפָּרָתוֹ הִיא עַל יְדֵי יִסּוּרִים, שיום הכיפורים תולה וייסורים ממרקים. הַיְינוּ הכוונה היא שהקב"ה מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִים. אין זה תפקיד האדם לקבוע לעצמו את הייסורים, אלא רק כאשר הם באים עליו מלמעלה - זהו גמר כפרתו.

(וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּפָקַדְתִּי בְּשֵׁבֶט "וּפָקַדְתִּי" דַּיְיקָא ).

(וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב באותו פסוק המלמד לעניין זה: "וּפָקַדְתִּי בְּשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" [תהלים פט,לג] - "וּפָקַדְתִּי" דַּיְיקָא [דווקא] ). כלומר שדברים אלה אמורים דווקא כאשר אני ה' אפקוד בשבט ובנגעים, ולא שאתם תיזמו זאת.

וְהַיְינוּ, כְּשֶׁתְּשׁוּבָתוֹ רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ

וְהַיְינוּ, כְּשֶׁתְּשׁוּבָתוֹ רְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ,

בְּשׁוּבוֹ אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ. מֵאַהֲבָה, אֲזַי, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא , ו "כַּמַּיִם הַפָּנִים

אמנם, בְּשׁוּבוֹ אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ. כאשר אדם שב באמת, מתוך ליבו ובכל נפשו. מֵאַהֲבָה, מאהבה דווקא, כי התשובה מאהבה (ולא מיראה) היא הנובעת מן האדם, מרצונו שלו להתקרב אל ה', בבחינת ההתעוררות מלמטה. אֲזַי, בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות של מטה) , על פי הכלל הידוע שבכל הנהגת העולמות: התעוררות מצד האדם שלמטה גורמת להתעוררות והשפעה מלמעלה, מצד הקב"ה, באותו עניין ובאותו אופן. וכפי שכתוב הדבר בספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז,יט). כפי שהמים מחזירים לאדם את אותו מראה הפנים שהראה להם, כך בין בני אדם. את מצב הרוח והיחס שיראה אדם לחברו הוא יקבל חזרה ממנו. כלל זה נוהג לא רק בין בני אדם אלא אף בין אדם לקב"ה. כלומר, מעשיו והתעוררותו הנפשית של האדם מעוררים התעוררות והשפעה אלוקית מלמעלה, שתהיה מעין ובאופן של התעוררותו מלמטה.

אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא . לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה וְחֶסֶד ה' לְמָרֵק עֲוֹנוֹ בְּיִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וכשתשובתו של האדם היא מאהבת ה' (ולא מיראת החברה או מיראת החטא), אזי כך היא גם אִתְעָרוּתָא דִּלְעֵילָּא (התעוררות של מעלה) . לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה וְחֶסֶד ה', של מעלה, שביטויה המעשי יכול להיות לְמָרֵק עֲוֹנוֹ בְּיִסּוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. כפי שאדם מגלה את אהבתו לה' כן ה' מגלה לו אהבה וחסד, והוא רוחץ ומנקה את לכלוך נשמתו על ידי ייסורים שהוא מביא עליו בעולם הזה. שהרי אם היה ממתין לו לעולם הבא, היה אז ניקוי הנשמה במידת הדין ובאופן חמור וקשה בהרבה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וגו'" .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וגו'" (משלי ג,יא-יב) . הרי שהייסורים (התוכחה) שבאים לאדם בעולם הזה הם ביטוי של אהבת ה', ולא כל אדם זוכה לכך.

גם בזה יש הבדל בין תשובה לכפרה. התשובה היא מעשה האדם, והכפרה היא מעשה ה'. התשובה היא הקוטעת את קשר הסיבתיות ואת קשר האחריות בין האדם לבין עברו, ואת ההחלטה הזו עושה האדם. רק אחר כך מתחיל התהליך של הכפרה, של המירוק והניקיון שבא מלמעלה. 'ייסורים ממרקים' הם מעשה ה' ואין הם חלק מחובתו ומעניינו של האדם. אם אדם עבר עבירה, מה שנדרש ממנו הוא לעשות תשובה מאהבה, בלב שלם; ואם הקב"ה חפץ בכך הוא יכפר עליו, וגם ימרק את נשמתו מהפגם שגרם החטא.

יש גם ייסורים שהקב"ה מקדים ושולח לאדם כדי לעוררו לתשובה, ואף ייסורים אלה הם סימן של חסד ה'. ולהפך, אם הקב"ה אינו חפץ באדם הוא מרחיק ממנו את הייסורים כדי שלא יגיע להרהור תשובה. נאמר בתלמוד (ברכות נה,ב) שכל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב, וכל שנותיו של אחיתופל לא ראה חלום רע. כשהקב"ה חפץ באדם הוא שולח לו דברים להבהיל ולעורר אותו, וכשאינו חפץ באדם הוא שומר שלא יבואו לו ייסורים וכל דבר רע, ושלעולם לא יפנה אליו. ומכל מקום, הייסורים בין שהם 'ייסורים ממרקים' ובין שהם באים לעורר לתשובה, הם בידיו של הקב"ה, ואין הם חלק מעבודת התשובה שעל האדם לעשותה.

וְלָכֵן לֹא הִזְכִּירוּ הָרַמְבַּ"ם, וְ הַסְּמַ"ג שׁוּם תַּעֲנִית כְּלָל בְּמִצְוַת הַתְּשׁוּבָה. אַף בִּכְרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין,

וְלָכֵן לֹא הִזְכִּירוּ הָרַמְבַּ"ם, לא ב'משנה תורה' (בהלכות תשובה) ולא בספר המצוות, וְכן הַסְּמַ"ג (ספר מצוות גדול) שׁוּם תַּעֲנִית כְּלָל בְּמִצְוַת הַתְּשׁוּבָה. אַף בתשובה על עבירות החמורות ביותר שעונשן בִּכְרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, שנאמר בברייתא שגמר כפרתן הוא על ידי ייסורים. אם כן, אף בספרי ההלכה היסודיים הדנים ופוסקים בגדרים של מצוות התשובה, לא נאמר דבר בנוגע לתענית.

רַק, הַוִּידּוּי וּבַקָּשַׁת מְחִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וגו'" .

רַק, מה שנזכר בספרים אלה כמעשה שבו מקיימים את מצוות התשובה, הוא הַוִּידּוּי וּבַקָּשַׁת מְחִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב הדבר בַּתּוֹרָה: "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וגו'" (במדבר ה,ז) . עיקרו של הווידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו", ההכרה של האדם והודאתו שאכן חטא, שהרי לא כל אימת שאדם אינו עובר עבירה הוא עושה תשובה. פעמים שהוא אינו עובר עבירה מפני שאין לו הזדמנות או מפני שאין כוחו עימו. באותה שעה, למרות העובדה שהוא לא עבר עבירה, לא היה כאן יסוד של תשובה. לכן בא הווידוי, המבטא את ההכרה והתחושה שחטאתי, שנהגתי שלא כשורה, אותה הנקודה שממנה ומכוחה מגיע אדם למסקנה שהוא משנה את כיוון חייו, זונח את העבר ומקבל על עצמו עתיד אחר.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּ יוֹאֵל: "שׁוּבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם בְּצוֹם וּבִבְכִי וגו'" , הַיְינוּ לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה לְמָרֵק עֲוֹן הַדּוֹר עַל יְדֵי יִסּוּרִים בְּאַרְבֶּה.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּספר יוֹאֵל: "שׁוּבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם בְּצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד וגו'" (יואל ב,יב) , אין הכוונה שהצום והבכי הם חלק מהתשובה שהנביא קורא לה, אלא הַיְינוּ כדי לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה לְמָרֵק עֲוֹן הַדּוֹר ההוא עַל יְדֵי יִסּוּרִים בְּאַרְבֶּה. הצום והבכי הנזכרים בספר יואל אינם מתייחסים אל העוונות שהיו בעבר (כמו התשובה), אלא הם חלק מעניין אחר, מתחינה ובקשה לגבי העתיד, שיבטל הקב"ה את גזרת הארבה שגזר.

וְזֶהוּ הַטַּעַם בְּכָל תַּעֲנִיּוֹת, שֶׁמִּתְעַנִּין עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עַל הַצִּבּוּר.

וְזֶהוּ הַטַּעַם בְּכָל תַּעֲנִיּוֹת, שֶׁמִּתְעַנִּין עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עַל הַצִּבּוּר. הטעם הזה ישנו בכל התעניות שגוזרים על הציבור כדי להינצל מצרה עתידה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר. קודם שאסתר הולכת לבקש על הצלת היהודים היא מבקשת ממרדכי: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו'" (אסתר ד,טז). הצום איננו התשובה למי שיש עוון בידו דווקא, אלא הוא חלק מהמאמץ של התפילה והבקשה, שישנה בצדיקים כמו ברשעים המבקשים מהקב"ה שיבטל גזרה רעה המתרגשת ובאה לעולם.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר, וּבְרֹאשָׁם 'סֵפֶר הָרוֹקֵחַ' וְ'סֵפֶר חֲסִידִים', הַרְבֵּה תַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים לָעוֹבֵר עַל כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמּוּסָר, וּבְרֹאשָׁם 'סֵפֶר הָרוֹקֵחַ' וְ'סֵפֶר חֲסִידִים', שהם מספרי המוסר הקדומים והמקובלים, הַרְבֵּה תַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים לָעוֹבֵר עַל עבירות שעונשן כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין. יש בספרים אלה ובספרים אחרים רשימות של תעניות וסיגופים, כמה צריך להתענות על עבירה זו וכמה על עבירה זו וכו'.

וְכֵן לְמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁחַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה גַּבֵּי עֵר וְאוֹנָן , וְדִינוֹ כְּחַיָּיבֵי כְּרִיתוֹת לְעִנְיָן זֶה. הַיְינוּ כְּדֵי לִינָּצֵל מֵעוֹנֶשׁ יִסּוּרִים שֶׁל מַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם.

וְכֵן קצבו תעניות לְמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, אף שאין זו עבירה שחייבים עליה כרת וכו', רק שֶׁחַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה גַּבֵּי עֵר וְאוֹנָן (בראשית לח,ו-ז) , שחטאו בחטא זה, והכתוב אומר בו (בעֵר) שהיה "רע בעיני ה' וימִתהו ה'". הרי שהעונש על עבירה זו הוא בידי שמיים, כמו הכרת. וְדִינוֹ כְּחַיָּיבֵי כְּרִיתוֹת לְעִנְיָן זֶה. שכמו בעבירות של כרת ומיתות בית דין שגמר כפרתם הוא על ידי ייסורים כאמור, יכול הוא לקבל עליו מעתה ייסורים (תעניות), הַיְינוּ כְּדֵי לִינָּצֵל מֵעוֹנֶשׁ יִסּוּרִים שֶׁל מַעְלָה חַס וְשָׁלוֹם. הרי שתעניות אלה מתייחסות אל העתיד ולא כתשובה שהיא על העבר (כ"ק אדמו"ר זי"ע).

וְגַם, כְּדֵי לְזָרֵז וּלְמַהֵר גְּמַר כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ.

וְגַם, טעם נוסף לתעניות שאדם מקבל על עצמו, כְּדֵי לְזָרֵז וּלְמַהֵר גְּמַר כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ. אדם רוצה לגמור את התהליך מהר יותר, כי באהבתו את ה' הוא אינו רוצה להיות נפרד אפילו רגע אחד נוסף. ולכן אין הוא ממתין שיבואו הייסורים של מעלה, אלא הוא ממהר לקבל על עצמו ייסורים ומקווה שהייסורים הללו יהיו כפרה על עוונו ויגמרו מהר יותר את ניקיון נפשו.

וְגַם, אוּלַי אֵינוֹ שָׁב אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אִם מִיִּרְאָה.

וְגַם, וטעם נוסף לתעניות שמקבל האדם על עצמו הוא חששו אוּלַי אֵינוֹ שָׁב אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ מֵאַהֲבָה, כִּי אִם מִיִּרְאָה. הקב"ה מנקה את מי ששב מאהבה, ואולם אדם אינו יכול להיות בטוח שתשובתו היא מאהבה גמורה. יש בכך דרגות וגוונים ולא תמיד הדבר ברור. פעמים שהתשובה נובעת מלחץ פנימי, מתחושה כלשהי של יראה, יראת העונש או יראת החטא, ואין ערכה ותוקפה כתשובה הבאה בשלמות מאהבה. וכשאדם חושש שתחילת תשובתו לא הייתה כראוי, שנקודת החזרה שלו לא הייתה מתוך רצון פנימי, הוא רוצה לתקן ולהוסיף על ידי שהוא מקבל על עצמו תעניות וסיגופים.

ומכל מקום, העולה מדברים אלה, שהתענית יש לה מקום - בכפרה ובמירוק נפשו - אבל אין היא התשובה, והתשובה בעיקרה אינה אלא שינוי והחלטה פנימית.

פרק זה, הראשון ב'אגרת התשובה', פותח את הספר בציטוט בתוספת ביאור של הברייתא ממסכת יומא - שלושה חילוקי כפרה, ותשובה עם כל אחד. בביאור הברייתא, במאמר מוסגר, מבאר אדמו"ר הזקן את ההבדל שבין עבירה על מצוות עשה לעבירה על מצוות לא תעשה, בין במהות העבירה ובין בכפרתה. ואגב כך הוא נוגע בשורש ובמהות התשובה והכפרה, שהיא "לפני ה'", שבה עולה האדם אל פנימיות הבורא שלמעלה מסדרי העולמות. המשך הפרק עוסק בהבחנה שבין התשובה עצמה ובין שאר דברים הנלווים והקשורים לתשובה - הכפרה, המירוק והתענית. נאמר שהתשובה היא בעיקרה תנועת נפש פנימית, שינוי שאדם מחליט בליבו לעשות בתוך חייו. וגם אם נלווים לה מעשים וסימנים חיצוניים כמו תעניות וסיגופים, הם אינם חלק ממהותה של התשובה. כפי שיבואר בפרקים הבאים, אדמו"ר הזקן אינו בא לשלול את כל אותם דברים, ואדרבה הוא אף ייתן להם חיזוק מסוים, אבל העמדה הברורה היא שאין הם חלק מהתשובה עצמה, אלא באים רק להשלים, לזרז, אולי לתקן מה שאדם לא גמר בתוך ליבו באופן הראוי. אין הם אלא העיטורים שמסביב לנקודת התשובה, שעיקרה אינו אלא השינוי, הפנייה שאדם פונה מדרך אחת לדרך אחרת.