וְהִנֵּה תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַבְּקוּתָא דְּרוּחָא בְּרוּחָא עַל יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה.

וְהִנֵּה תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַבְּקוּתָא דְּרוּחָא בְּרוּחָא (של ההידבקות רוח ברוח) עַל יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, כפי שתואר בפרק הקודם, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה של שפע עליון מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. דבקות זו מגיעה מלמעלה, מהקב"ה. הקב"ה מגלה את עצמו, רצונו וחכמתו, למטה בעולם שלנו בתורה ובמצוות (גמילות חסדים), ואנו נדבקים באותם גילויים כפי שהם למטה, ובכך נדבקים בו עצמו כפי שהוא למעלה.

המשכה זו היא כאמור בשתי בחינות: בתורה ובגמילות חסדים.

לִהְיוֹת דְּבַר ה' מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ" .

בתורה: לִהְיוֹת דְּבַר ה' מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ" (ישעיה נא,טז) . דבר ה' הוא התורה, וכאשר אדם מדבר את דברי התורה כפי שהיא כתובה ומסורה בידינו, הרי דבר ה' ממש הוא המידבר בפיו. האדם לא עושה זאת ברצונו ובחכמתו שלו, אלא הוא רק אומר את אותן המילים שמתחברות ומתאחדות עם המילים שאומר הקב"ה. בכך נעשה לימוד התורה כלי להשראת השכינה, מקום שבו מאיר וזורח האור האלוקי.

"וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" . בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. דְּחֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וכו'

ובגמילות חסדים, ככתוב: "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב,ו) . ימינו של הקב"ה מחבקת את האדם כשהוא עוסק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. דְּחֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וכו' (שחסד - זרוע ימין) של הקב"ה כביכול. ביטוי זה לקוח מההקדמה לתיקוני זהר, שם מדמים את הספירות לאיברים שבגוף האדם, ומידת החסד האלוקית היא בבחינת זרוע ימין. חסדו של הקב"ה שופע בעולם דרך ממוצעים שונים, וכאשר האדם עוסק בגמילות חסדים הוא נעשה אז לידו של הקב"ה עצמו כביכול, המכשיר שבו נותן הקב"ה את החסד. ובאותה שעה שגופו הוא בבחינת יד ימינו של הקב"ה, זוכה נשמתו שתהיה "וימינו תחבקני", כלולה ומוקפת בחסד האלוקי.

אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, מִמַּטָּה לְמַעְלָה.

אכן הידבקות זו של 'תשובה עילאה' היא מצד ההארה האלוקית מלמעלה למטה. אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, מִמַּטָּה לְמַעְלָה. האדם התחתון אינו יכול ללכת בדרך הזו מצד עצמו ומכוחו; הוא יכול רק לשאוף לכך, אבל הוא אינו יכול ליצור את ההמשכה הזו מלמעלה למטה. ולכן, כאשר האדם רוצה להגיע למדרגה של תשובה עילאה הוא צריך לעשות זאת מלמטה למעלה, מהמקום שהוא נמצא בו. ואף אין הוא יכול לקפוץ בבת אחת מלמטה למעלה מעלה, אלא הוא צריך ללכת בהדרגה, מדרגה לדרגה כפי סדר המדרגות המשתלשלות זו מזו.

סדר העלייה מלמטה למעלה איננו בדיעבד, כאשר אין התגלות מלמעלה, אלא זוהי דווקא תכלית הכוונה האלוקית, שהאדם יגיע לאותה דבקות בכוחותיו שלו, מתוך הווייתו התחתונה, מלמטה למעלה.

הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה' וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא בְּכַוָּונַת הַלֵּב בַּתְּפִלָּה.

והדרך הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה' וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא בְּכַוָּונַת הַלֵּב בַּתְּפִלָּה. דרך התשובה העליונה, שהיא הידבקות רוח ברוח באלוקי, הבאה מהאדם שלמטה - היא דרך התפילה. זו בכלל עניינה של התפילה, שאינה היאחזות במה שהקב"ה נותן מלמעלה אלא עלייה של האדם בכוונתו ובהתבוננותו מהמקום התחתון שהוא נמצא בו. בניגוד לתורה ולמצוות, בשביל להתפלל אדם אינו זקוק לשום דבר. אדרבה, החיסרון שהוא מרגיש במקומו והריחוק מהאלוקי הם הם המנוע והכוח להתחיל את עלייתו.

כפי שנזכר בפרקים הקודמים, הדרך להגיע לאותה הרגשה וכוונה בתפילה היא דרך ההתבוננות השכלית באחדות האלוקית האין סופית ובמצבו שהוא רחוק, התבוננות שמביאה להרגשות ומחוברת אליהן.

וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ.

וּבִפְרָט, מקומה של התבוננות זו בסדר יומו של האדם הוא בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ. שהן חלק התפילה המיועד להתבוננות ולעבודת הלב, להפנמה של הרצון לדבקות ולאהבה את הקב"ה.

כְּדֵי לוֹמַר "וְאָהַבְתָּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וגו'" בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ.

כְּדֵי שאפשר יהיה לוֹמַר לאחר ההכנות וההתבוננות הראויה בברכות קריאת שמע ובפסוק "שמע ישראל" את הכתוב בהמשך: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וגו'" (דברים ו,ה) - בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. שיתכוון באמת למה שהוא אומר, ולא יהיו כדברים הנאמרים מן השפה ולחוץ.

וְכֵן, "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְדִבַּרְתָּ בָּם וגו'" לִהְיוֹת דְּבַר ה' בְּפִיו בֶּאֱמֶת.

וְכֵן, צריכה התבוננות זו להתבטא במה שכתוב בהמשך קריאת שמע: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם וגו'" (דברים ו,ו-ז) - "בם" הם דברי התורה, שבה הכתוב מדבר. ואף כאן כשהאדם אומר את הדברים הוא צריך להרגיש ולהתכוון לִהְיוֹת דְּבַר ה' בְּפִיו בֶּאֱמֶת. שבדברים הללו שהוא אומר יהיה דבר ה' באמת, שאין הוא אומר את דברי עצמו, אלא כביכול הקב"ה עצמו מדבר בו את הדברים.

וְאֵין אֱמֶת

וְאֵין אֱמֶת אלא תורה. כמבואר בליקוטי אמרים על הפסוק "קרוב ה' לכל קֹראיו לכל אשר יקראֻהו באמת" (תהלים קמה,יח) - ש"אין אמת אלא תורה", האמת נמצאת בתורה. האמת של העולם, והאמת האישית של כל אדם, מלובשת באותיות התורה וההשכלה בה. כאשר אדם לומד ומבין בשכלו את התורה הוא מבין את האמת האמיתית, האמת של הקב"ה; וכאשר הוא קורא באותיות התורה הוא כקורא לקב"ה בשמו, כאדם הקורא לחברו בשמו, לבוא להיות עימו. ואם כן, בכל אופן שהוא עוסק בתורה - הוא צריך לחוש בדבר הגדול הזה, ביראה גדולה, שהנה הקב"ה בעצמו נמצא עימו, בדיבורו ובשכלו.

וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת,

וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, גם כן בהרגשה פנימית, אמיתית, שהמצווה שהוא עושה כעת היא התחברות פנימית שבפנימית עם הקב"ה, שבעצמו עושה עימו כעת את המצווה.

הדגש כאן אינו בכוונה שדובר בה בפרק הקודם, של ההידבקות בקב"ה שמוריד את עצמו אל תוך מעשה המצווה שהוא עושה, אלא הכוונה בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה; שהאדם שעושה את המצווה מדבק את עצמו בקדושה האלוקית, שלמעלה מהכול, שבמצוות.

כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו". כְּמוֹ "הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי".

כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בברכת המצוות, המבטאת את הכוונה הפנימית של מעשה המצוות: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו". שיש להבינה כְּמוֹ הלשון הנאמרת בקידושי אישה לבעלה: "הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי". האמירה "אשר קדשנו במצוותיו" מבטאת אפוא התייחסות דומה, של קרבה ומחויבות של האדם כלפי הקב"ה. כמו שאדם האומר לאישה "הרי את מקודשת לי" מייחד אותה בכך לו, להיות מעתה מופרשת ומובדלת מכל אדם אחר לו לבדו, כך הקב"ה מקדש את האדם במצווה שהוא מצווה אותו להיות מיוחד לו לבדו ומובדל מכל העולמות.

הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה.

קדושה זו שאדם מתקדש בעשיית המצוות הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, ו'קודש' הוא לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה. המשמעות של 'קודש' בכל מקום היא של הנבדל, האחר, זה שמעבר להגדרות. 'קודש העליון' הוא זה הנבדל והנעלה מכול, גם מכל הקדושות; שאיננו ניתן להערכה ולהשוואה עם שום דבר אחר.

שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין .

וזאת משום שקדושת המצווה היא מאוחדת בקב"ה עצמו שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין (העולמות) . כלומר, להגיע לגילוי ולביטוי בתוך גדרי העולמות כולם.

מִשּׁוּם דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב .

מִשּׁוּם דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב (שהכול לפניו כלא נחשב) . כדי שהעולם ילביש אותו צריך העולם להיות לבוש מתאים לו, וכמו כל לבוש הוא צריך להיות אמצעי החוצץ (מסתיר) ומגלה גם יחד. ואולם כאמור לגבי מהותו של הקב"ה, 'קודש העליון', אין העולם נחשב כמציאות כלל, אין הוא בערך לא לחצוץ ולא לגלות דבר מהמהות האלוקית. מה שמתגלה בתוך הגדרים של העולמות הוא רק הארה מצומצמת בתכלית ממהות הקדש העליון, ואם תבוא בו הארה מרובה מזו, מקודש העליון עצמו - שוב לא יהיה עולם כלל.

אֶלָּא בִּבְחִינַת 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין' .

אֶלָּא בִּבְחִינַת 'סוֹבֵב כָּל עָלְמִין' (סובב כל העולמות) . 'קודש העליון' אינו יכול אפוא להתייחס אל גדרי ופרטי העולמות, להתבטא בתוכם, אבל הוא יכול להתייחס אליהם בבחינה של 'סובב כל עלמין'. כהוויה שנמצאת מעבר לכל העולמות, סביב, בהיקף העוטף את כולם יחד, שאיננו מושג בהם אלא רק כמה שמעבר לכולם יחד, בלי הבדל בין הפרטים והדרגות שבהם. בדימוי גשמי, ה'סובב כל עלמין' דומה לרקע שעליו מתקיימת תמונת העולמות, שאיננו חלק מהתמונה אבל כל התמונה על פרטיה וגווניה אינה מתקיימת אלא על גביו, בתוכו. כעין הנחות יסוד הכרתיות ורגשיות, שאינן כלל הכרה ורגש אלא רק תשתית נעלמה המאפשרת את קיומם.

הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וכו', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים פֶּרֶק מו.

הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וכו', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים פֶּרֶק מו. המציאות של 'קודש העליון', או 'סובב כל עלמין', נקראת גם 'רצון העליון', רצונו העליון של הקב"ה (ובספירות הוא ה'כתר'). בנפש, מדובר בחסידות על רצון העליון ועל רצון התחתון. הרצון התחתון שהוא הרצון שלמטה מן השכל (ופעמים אף למטה מהמידות), כאשר רוצים מה שמבינים שהוא טוב, והרצון העליון שהוא למעלה מהשכל, כמו הכתר שעל הראש, והוא הרצון שקובע גם לשכל מה להשכיל. המצווה היא הביטוי לרצון העליון של הקב"ה, שאיננה חלק ממערכת העולם אלא מעל ומעבר לו ורק חודרת אל תוכו. הקב"ה אומר שרצונו בכך ובכך, וכאשר אדם עושה את המצווה הוא נדבק ברצון העליון. המצווה היא האופן שבו האדם בוקע את כל מערכת העולמות ומגיע להתחברות ולהתאחדות בקודש העליון עצמו, להיות קדוש ומובדל עימו לבדו. וזהו "אשר קדשנו במצוותיו", שעשה אותנו קודש על ידי מצוותיו.

וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה, אוֹמְרִים "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" .

וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה, אחר תפ ילת 'שמונה עשרה', ב'נפילת אפיים', כאשר אדם יורד חזרה אל תוך הוויית העולם, אוֹמְרִים (על פי נוסח האר"י, כמנהג הספרדים וכמנהג חב"ד): "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא" (תהלים כה,א) . שאומר זה שנמצא למטה ומבקש לרומם ולשאת משם את נפשו אל ה'.

דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא , כָּל הַיּוֹם וכו'.

דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא (להידבק רוח ברוח) , רוח האדם ברוח ה' שלמעלה. לא רק לפני התפילה ובזמן התפילה, אלא גם לאחר התפילה, על ידי מסירת הנפש שבנפילת אפיים, הוא מגיע להתאחד עם הקב"ה, רוח ברוח. כָּל הַיּוֹם וכו'. כי הדבקות הזו שאחר הירידה, שהוא מבקש גם בהיותו למטה, יכולה להימשך גם מעבר לזמן המיוחד של התפילה. משהו מחוויית הדבקות שהייתה לאדם בזמן התפילה תימשך גם לאחר התפילה, אל תוך חיי היום יום.

וְכָל זֶה, עַל יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת.

וְכָל זֶה, התשובה עילאה, הדבקות בתפילה בתורה ובמצוות באמת לאמיתו, בהכרה ובהרגשה חיה ואמיתית של הקודש, יכול האדם להגיע עַל יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת. הכלי המקדים, המאפשר זאת, הוא ההתבוננות בהעמקת הדעת; מחשבה מרוכזת ומאומצת שמכוונת לחדור אל מעבר לשכל, אל ההתייחסות, האכפתיות והתרגשות הלב.

בִּשְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ,

בִּשְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ, ההתבוננות היא באמירתו את שתי הברכות שלפני קריאת שמע. כדי להגיע מוכן להבנה של "שמע ישראל... ה' אחד" ולהרגשה אמיתית של "ואהבת" שלאחריה, צריך להקדים את ההתבוננות בשתי הברכות שלפני קריאת שמע. הראשונה היא 'יוצר אור', שמדובר בה על אודות גדולת ה' בעולם הפיזי והלא פיזי, השמש והירח והמלאכים והשרפים, המקדישים וממליכים אותו בעולם כולו. והשנייה היא 'אהבת עולם', שמתארת את הקשר המיוחד של הקב"ה אלינו, באהבתו ובנתינת התורה לנו.

וּבִפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כַּנּוֹדָע,

וּבִפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כַּנּוֹדָע, שאף הם הכנה לקריאת שמע. המזמורים של 'פסוקי דזמרה' מדברים על גדולת ה' בתוך העולם, בתוך ההיסטוריה ובתוך נפש האדם. באמירת הפסוקים הללו, ובמחשבה ובהתכוונות בתוכם, נכנס האומר מעט מעט אל תוך הדברים.

ההתבוננות והעמקת הדעת בתפילה אינן כהתבוננות בלימוד, אינן התבוננות שכלית בלבד, אלא התבוננות נפשית. הנפש כולה משתתפת באמירת התפילות - השכל והלב, ואפילו הגוף בהרגשתו הגופנית את הדברים. אדם שמתפלל אמור להיכנס הוא עצמו אל התפילה, הוא המדבר, הוא הנושא המדובר, הוא החי עתה בתוך המילים הללו ובמשמעותן. המציאות שהוא חי בה משתנה בתוך התפילה, דברים שקודם התפילה העסיקו אותו נעלמים ותחתיהם באים הנושאים שהוא מדבר בהם בתפילה ונותנים תשובות וכיוונים אחרים.

וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה'.

וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה'. כאשר התפילה היא באופן האמור, של ההידבקות השלמה באלוקי מתוך העולם, מתוך מה שהיה ואפילו מהחטאים - אז היא 'תשובה עילאה'. כי בתשובה כזו ובדבקות כזו מגיעים כל חייו של האדם להשלמה ובהם גם כל פגמיו וחסריו לתיקונם.

צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה'.

צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה'. ל'תשובה עילאה' אי אפשר להגיע מיד, בדרך של קפיצה. כפי שנאמר בתחילת הפרק, האדם צריך ללכת ממדרגה למדרגה, ממטה למעלה, מתוך המציאות שבה הוא נמצא. וכפי שאי אפשר להגיע לתשובה עילאה בלי להקדים לפניה תשובה תתאה, כך אי אפשר להגיע לתפילה אמיתית אם אין מקדימים לה בחינה של תשובה תתאה.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בַּמִּשְׁנָה: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ. וּפֵירֵשׁ רַשִׁ"י, : הַכְנָעָה.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בַּמִּשְׁנָה: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ. וּפֵירֵשׁ רַשִׁ"י, את הביטוי "כובד ראש" : הַכְנָעָה. קודם שבאים לתפילה, שהיא במהותה תנועה של התרוממות, יש צורך להיות בהכנעה. הפירוש "הכנעה" בא ללמד שהכוונה איננה רק שהתפילה צריכה להיות ברצינות, שלא מתוך קלות ראש, אלא כפי שייאמר בהמשך, בהשפלת ושבירת עצמו.

וְהִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה' לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

וְהִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה' שהיא לְעוֹרֵר רַחֲמִים רבים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרקים ז-ח) . שהדרך לעשות תשובה תתאה היא לעורר רחמים על נפשו האלוקית שנפלה היכן שנפלה, והביטוש וההכנעה של הוויית נפשו הבהמית, על ידי שבירת הלב וכו'.

וְכִדְיָלֵיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא דִּכְתִיב "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ

וְכִדְיָלֵיף הָתָם (וכפי שלומד שם) בַּגְּמָרָא (ברכות ל,ב) מִקְּרָא דִּכְתִיב (מהפסוק שכתוב) בעניין תפילת חנה: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וגו'" (שמואל א א,י). מתוך תפילת חנה אנו לומדים כמה וכמה דברים לעניין התפילה (ראו בתלמוד שם), ואחד הדברים הוא כיצד מתחילים להתפלל. מתוך הכתוב "והיא מרת נפש ותתפלל" לומדים שצריך האדם לחוש מרירות בנפשו לפני התפילה. מרירות זו היא שבירת תפיסת ה'אני' שלו, להכיר בכך שהוא שפל ופגום וזקוק לרחמים רבים מן השמיים. כי מי שנפשו עוד לא טוהרה, מי שאין בו תשוקת הלב באמת להידבק בקב"ה, כל המילים שיגיד, מתוך הסידור ושלא מתוך הסידור, לא תגענה להיות תפילה, בבחינת הדבקות של תשובה עילאה.

אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם - תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל... אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

אָכֵן, גישה אחרת ביחס להכנה הראויה לתפילה נמצאת בַּבָּרַיְיתָא שָׁם (ברכות לא,א) - תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל... אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. התפילה היא כאמור 'תשובה עילאה', שאינה תשובה של שפלות ומרירות אלא של דבקות והתרוממות, וממילא היא צריכה להיות בהרגשה של שמחה.

במשנה נאמר שצריך להתפלל מתוך הכנעה ומרירות, ובברייתא נאמר לכאורה להפך, שהתפילה צריכה להיות מתוך שמחה. ומבואר שאין סתירה בין הדברים, אלא שמדובר בשני שלבים נפרדים. בשלב הראשון צריכה להיות תחושת מרירות, על השפלות והריחוק מהקודש. ובשלב השני, הנובע מן השלב הראשון, צריכה להיות השמחה על שהוא זוכה בכל זאת להידבק בקב"ה. ובאופן זה, בזה אחר זה - השלב של המשבר והירידה ומיד אחר כך ההיפוך, השמחה בהידבקות בטוב - היא הדרך הראויה לתפילה.

הבעיה היא שהמעבר הזה איננו פשוט כל עיקר, משום שאדם שכבר הגיע להרגשה של הכנעה ושיברון הלב קשה לו מאוד לעבור מיד להרגשה של שמחה. אין אדם יוצא ברגע אחד ממצב רוח אחד למצב רוח אחר לחלוטין, אלא אם כן יש לו נפש שהיא מצד אחד רגישה שברגישות ומצד שני חסונה שבחסונות; שתוכל לחוש בתחושות אלו מקצה לקצה, ושתוכל לעמוד בתנודות המהירות שביניהן. לבעיה זו מתייחס אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק.

וְעַכְשָׁיו, בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה

וְעַכְשָׁיו, בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה אל הקצה, ממרירות לשמחה. יש דורות שיש בהם בריאות מהותית של הנפש, ואז תגובת הנפש לדברים היא מידית ואינה משאירה אחריה עקבות. כמו כל מבנה ומנגנון שפועל בצורה תקינה, תגובתו (באותה פעולה שהוא בנוי לעשותה) היא שלמה ומידית. כמו כן, אם הנפש היא בכוחה, אם היא איננה פגומה ומרופטת, הרי כאשר האדם עוסק בדבר של עצבות ומרירות, הנפש תהיה במרירות, ואם רגע אחר כך הוא עוסק בדבר של שמחה - הנפש תהיה בשמחה, ואין היא זקוקה לשום שלבים של מעבר, של שכחה והתאוששות כדי לעבור ממצב אחד לשני. ועכשיו, בדורותינו, שאין לנפשותינו אותה בריאות ואותו חוסן פנימי, גם תגובות הנפש הן איטיות ומסורבלות יותר. קשה לנפש לעבור ממצב רוח אחד למצב רוח שני באותה מהירות שבה יכולה המחשבה לעבור מנושא אחד לשני.

אֲזַי עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה' בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

אֲזַי עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה' בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ז) . כיוון שקשה מאוד להשכים בכל בוקר ולהיכנס למצב רוח אחד, ומיד אחר כך לעבור למצב רוח הפוך, עצתו היא לעשות הפרדה והפסק של זמן ביניהם. כפי שנאמר, הזמן המיועד והמסוגל למרירות ולשבירת הלב, שבו בוכים על גלות השכינה - שפרט ומסוּבב ממנה הם גם הגלות והמצוקות הפרטיות של כל אחד בתוך עולמו וגופו - הוא הזמן של 'תיקון חצות'. על פי הסוד תחילת עבודת היום היא בתיקון חצות שבליל אותו יום, ותפילת שחרית היא לכן המשכה של אותה עבודה. אכן, מחצות הלילה ועד לזמן התפילה בבוקר ישנו מרחב זמן מסוים המקל את המעבר הזה, מהמרירות שקודם התפילה אל התפילה מתוך שמחה.

וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה.

וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה. 'תיקון חצות' אומרים לאחר חצות הלילה, ולאדם שצריך להיות פעיל בכל היום למחרת קשה ביותר לארגן את חייו בהתאם לזאת. זאת ועוד, להיכנס למצב רוח של מרירות הוא לעצמו דבר קשה לנפש, ולעשות זאת בכל לילה - לא כל אחד יכול.

עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה'.

עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, לִפְנֵי (וסמוך) ל יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, ליודעים על דרך הסוד, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה'. כמו התפילה גם השבת היא בחינת 'תשובה עילאה', וצריך להקדים לפניה 'תשובה תתאה'. ואכן, היו נוהגים אצל חסידים ואנשי מעשה להיות נעורים בלילה שבין חמישי לשישי, כהקדמה והכנה ליום השבת.

וְ'שַׁבָּת' אוֹתִיּוֹת "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ" .

וְ'שַׁבָּת' אוֹתִיּוֹת "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ" (תהלים צ,ג) . 'שבת' היא אותיות 'תָּשב'. אין היא רק שביתה ממלאכה, אלא היא גם עניין של השבה ושל תשובה.

כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כו'.

כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כו'. כמוסבר בספרי הסוד, בשבת עולים העולמות וחוזרים אל מקורם. אם בימות השבוע ההשפעה היא מלמעלה למטה, הקב"ה מדבר ובורא בדיבורו את העולם - הרי בשבת ההשפעה הזו דוממת, ומתוך הדממה עולים כל הדברים ושבים אל מקורם, כפי שהיו באלוקות קודם שדוברו. וזו הרי המשמעות של תשובה עילאה, החזרה אל מקור ההוויה המאוחד במקור שבאלוקות.

כשהעולמות עולים למעלה, עד שהכוח האלוקי מתגלה ומורגש בתוכם, מעצמן פוסקות כל מהומות הנפש והגוף ומשתנה כל הוויית העולם, שהיא בעיקרה העניין של מלחמה ומאבק מתמיד. אז מתגלה האור האלוקי הקודם שכולל הכול, מה שהיה ומה שיהיה, שמסביר הכול ומביא את התיקון הגדול ואת ההשלמה, כאשר מעלה ומטה, חומר ורוח אינם מתנגשים עוד זה בזה. מהות השבת היא התשובה הזו, ללא הייסורים, ללא הכאב והמרירות, התשובה שבאה מתוך עונג - וזוהי ה'תשובה עילאה'.

וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵּבִין.

וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵּבִין. גם בחול התפילה היא בחינה של 'תשובה עילאה'. ואם התפילה היא תשובה עילאה והשבת היא תשובה עילאה, הרי שהתפילה בשבת היא 'שבת שבשבת' ו'תשובה שבתשובה'. ובוודאי שיש צורך להקדים לה תשובה תתאה, של שבירת הלב וכו' הנעשה בתיקון חצות שקודם וסמוך לשבת.

(וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב: שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" .

(וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב: "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" (ישעיה מד,כב) . מה המשמעות של "שובה אלי כי גאלתיך"? אם "מחיתי כעב פשעיך", אם גאלתיך, מדוע נאמר לאחר מכן "שובה אלי"?

פֵּירוּשׁ: כִּי מֵאַחַר שֶׁ"מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ", הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא. וּ"גְאַלְתִּיךָ" - מִן הַחִיצוֹנִים, בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא . בִּ'תְשׁוּבָה תַּתָּאָה', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

פֵּירוּשׁ: כִּי מֵאַחַר שֶׁ"מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ", הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא. שנמחו "פשעיך" - הפשעים החמורים יותר; ואף "חטאותיך" - החטאים הדקים יותר, גם הם נמחו. וּ"גְאַלְתִּיךָ" - מִן הַחִיצוֹנִים, גאלתיך מלהיות שבוי עוד בידי כוחות הרע וחיצוניות העולמות. שלאחר שנמחקו העוונות גם גאלתיך מלהיות משועבד להם. בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות של מטה) . וכל זאת, מחילת העוון, השחרור והניתוק מהרע שעשה, היא בִּ'תְשׁוּבָה תַּתָּאָה', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

אֲזַי "שׁוּבָה אֵלַי" בִּ'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה').

אֲזַי "שׁוּבָה אֵלַי" בִּ'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה'). אזי, לאחר התהליך של תשובה תתאה, ישנה הקריאה הנוספת: "שובה אלי!" - עכשיו אתה צריך לשוב אלי בשלמות, אתה עצמך אל הקב"ה עצמו, ב'תשובה עילאה'.

פרק זה עסק בתשובה עילאה שעל ידי התפילה - בעבודת הנפש שמלמטה למעלה, על ידי התבוננות וכוונת הלב של האדם מהמקום שבו הוא נמצא, דרך אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, ועד שהוא מגיע לומר "ואהבת" בכוונה והתקשרות אמיתית. נקודה נוספת שנידונה בהרחבה בפרק זה היא הקשר שבין 'תשובה תתאה' ל'תשובה עילאה'. והוסבר שתשובה תתאה, לא רק שהיא קודמת בזמן ובדרגה לתשובה עילאה, אלא שבלעדי הקדמתה לא יכולה לבוא התשובה עילאה. ואם כן, מאחר שהתפילה היא בחינת תשובה עילאה, צריך להקדים לתפילה בחינה של תשובה תתאה. וזה שנאמר במשנה ש"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", כלומר מתוך הכנעה ושבירת הלב, שהיא כמבואר העבודה של תשובה תתאה.