חזור
אגרת התשובה
פרק יאוְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָָעָה,
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ שתי דרכי התשובה גם יחד: הַהַכְנָָעָה, קודם התפילה, כנזכר בפרק הקודם שצריך לעמוד לתפילה מתוך 'כובד ראש', היא ההכנעה ושבירת הלב.
הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרקים הקודמים) . עיקרה של התשובה תתאה היא הכנעת ה'אני'. לאמור, כאשר אדם רואה את פגמיו וחסרונותיו והוא מגיע מתוך כך לשבירת הלב ותחושת ה'אני' שלו - זוהי נקודת המוצא של תשובה תתאה.
וְגַם הַשִּׂמְחָה בה'.
וְגַם הַשִּׂמְחָה בה'. נוסף על ההכנעה צריך להגיע לתפילה גם בשמחה בה'. שאי אפשר להגיע לדבקות אמיתית בה' אלא מתוך שמחה.
שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד,
שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד, ההכנעה עם השמחה, כמו גם התשובה תתאה עם תשובה עילאה. ויש מקום לשאול: איך אפשר שהכנעה ושבירת הלב תשכונה יחד עם השמחה, זו בצד זו? שהרי, אם אדם מודאג וחרד מעוונותיו, לכאורה אין הוא יכול להיות באותה עת בשמחה; ואם הוא נמצא בשמחה אין הוא יכול באותה שעה להתייחס בכובד ראש לעוונותיו.
כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּ'לִקּוּטֵי אֲמָרִים' סוֹף פֶּרֶק ל"ד .
כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה (הדבר אמור) בְּ'לִקּוּטֵי אֲמָרִים' סוֹף פֶּרֶק ל"ד (וראו גם בפרק לא) . ראשית מוסבר שם שההכנעה המדוברת אינה מצד עצבות של מרה שחורה, של שיתוק כוחות הנפש שבאה מצד הקליפה, אלא התמרמרות הנפש שבאה מצד הקדושה על מצבה מצד הגוף ונפש הבהמית. ושנית, שההכנעה באה מצד הנפש הבהמית שמתמרמרת על ריחוקה מאלוקות, ואילו השמחה באה מצד הנפש האלוקית ששמחה על הקִרבה. וכיוון שהן נובעות מצדדים שונים בנפש, ואין ביניהן מחלוקת באשר לתכלית - אפשר ונכון הדבר שתהיינה שתיהן יחד.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּוהַר הַקָּדוֹשׁ : חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא דָּא וכו' .
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּוהַר הַקָּדוֹשׁ
בליקוטי אמרים (שם) מבואר הדבר לגבי הבינוני "שלא עבר עבירה מימיו", ולכן יכול הוא להכיל בתוכו את ההכנעה והשמחה בה' שתיהן יחד. ואולם כאן, באגרת התשובה, כאשר מדובר בבעל תשובה, שעבר עבירה ורושם העבירה עדיין קיים בנפשו, מוסיף אדמו"ר הזקן ומסביר צד נוסף לדבר, להוסיף חיזוק ועזרה לבעל התשובה שיוכל אף הוא לעבוד באופן הזה ולחבר את הדברים (וראו בביאור כ"ק אדמו"ר זי"ע, וגם בהבדל בזה בין פרק זה לפרק הקודם).
וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה' כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ ("כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי", "כַּבְּסֵנִי", "טַהֲרֵנִי", "וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה וגו'"), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה' כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ ("כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי", "כַּבְּסֵנִי", "טַהֲרֵנִי", "וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה וגו'"),
כאמור בפרקים הראשונים, עיקרה של התשובה היא עצם החלטת הנפש. כל המעשים והתיקונים הבאים אחר כך רק משלימים ומרחיבים את הנקודה הזו, של שינוי הכיוון. האמונה והביטחון האמורים כאן הם שיש היענות מידית לתפנית הזו, שהקב"ה לא רק שומע בוודאות את תפילתו, אלא הוא אף נענה לה בוודאות גמורה, והוא מוחל וסולח תכף ומיד על עוונותיו.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י"ח תֵּיכֶף שֶׁ מְבַקְּשִׁים "סְלַח לָנוּ כו'" "בָּרוּךְ אַתָּה ה' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ". וַהֲרֵי, סָפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל. מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה. אֶלָּא אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ "סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ",
וראיה לדבר: וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י"ח (שמונה עשרה, בברכה השישית על הסליחה), תֵּיכֶף (סמוך) לכך שֶׁאנו מְבַקְּשִׁים "סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ כו'" — אנו מסיימים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ". כלומר, אנו מברכים בשם ומלכות ברכה על כך שהקב"ה מחל לנו. וַהֲרֵי, הכלל בהלכה הוא ש סָפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל. שבכל מצב שיש בו ספק אם צריך לברך או אין צריך לברך, הדין הוא שלא לברך. והטעם הוא מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה.
וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים, הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל".
וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים, הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בברכה הבאה אחרי 'סלח לנו': "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל". יש קשר בין שתי הברכות הסמוכות. כיוון ש"מפני חטאינו גלינו", היה מקום לצפות שמאחר שהקב"ה מחל לנו על חטאינו תבוא מיד הגאולה מן הגלות. ואכן, הברכה הבאה אחר 'סלח לנו' היא 'גואל ישראל', אשר כמו בנוסח הברכה הקודמת, "המרבה לסלוח", נאמרת בלשון הווה ובלשון ודאי. לכאורה גם כאן ישנם אותם הוודאות והביטחון שבשלהם אנו מברכים בשם ומלכות "גואל ישראל", ומדוע אם כן איננו נגאלים? ולכן מעיר כאן אדמו"ר הזקן, שהקב"ה מצידו הוא באמת "מרבה לסלוח" ו"גואל ישראל", אלא כיוון שאנו חוזרים לחטוא (פעמים כבר תוך התפילה עצמה אדם חוזר וחוטא) - אין הדבר מגיע לגילוי ולהשלמה. ומכל מקום, לגבי "המרבה לסלוח" - כיוון שעצם הסליחה על החטא שהיה אינה תלויה מעתה אלא בקב"ה לבדו - מובטחים אנו שהקב"ה מצידו כבר סלח לנו.
וַהֲרֵי אֲפִילּוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן. שֶׁ צָרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילּוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח' דְּ בָּבָא קַמָּא .
וַהֲרֵי אֲפִילּוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן. כדי להמחיש עוד יותר את ודאות סליחתו של הקב"ה, מראה אדמו"ר הזקן שגם אצל בני אדם מצויה לפחות היתכנות של מידה זו. שֶׁהרי צָרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילּוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, שהוא נזק שבגופו שאין לו תקנה. כִּדְאִיתָא (כמו שנמצא) בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח' דְּמסכת בָּבָא קַמָּא (צב,א) . בתלמוד נאמר הדבר בגדר הלכה (וכן פוסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ח), והרי שאין זו רק המלצה מוסרית, שכך ראוי לנהוג, אלא שזו קביעה הלכתית שכך חייב לנהוג אדם מישראל, למחול ולסלוח לאשר חטא כנגדו.
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג' פְּעָמִים, וְלֹא מָחַל לוֹ שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ.
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג' (שלוש) פְּעָמִים, וְלֹא מָחַל לוֹ - שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. למחול זו הנורמה, זו מידת אדם, ומי שלא מחל גם אחר שביקשו ממנו שלוש פעמים - כבר אין הוא בגדר אדם. הרי שלגבי המחילה, מעבר לגדר של מעשה הראוי, יש כאן גם גדר של מעשה שאינו ראוי אם אדם אינו מוחל.
וְהַגִּבְעוֹנִים, שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה', שֶׁהֵם, רַחֲמָנִים, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח' דִּיבָמוֹת .
וְהַגִּבְעוֹנִים, שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל (ראו שמואל א פרק כא) - גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה', שלא יהיה להם מעמד של גרים, אלא מעמד מיוחד ונבדל של 'נתינים' שאינם יכולים להתחתן בישראל. והטעם: שֶׁהֵם, ישראל, יש בהם שלושה סימנים: רַחֲמָנִים, ביישנים וגומלי חסדים. וכל מי שאין בו מסימנים אלה הוא עצמו מראה שאינו מישראל ואין הוא ראוי להידבק בישראל, כִּדְאִיתָא (כמו שנמצא) בְּפֶרֶק ח' דִּיבָמוֹת (עט,א) . הרי שמידת המחילה, לרחם ולסלוח למי שחטא, היא מידה טבעית של אדם מישראל.
וּבְמִדַּת הקדב"ה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְאֵין קֵץ.
וּבְמִדַּת הקדב"ה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, יותר משהיא אצל בני אדם, לְאֵין קֵץ. כמה שאדם יחטא הקב"ה יסלח,
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה': "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ", "הַמַּרְבֶּה" דַּיְּיקָא . וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ עֶזְרָא וְרַב לִסְלוֹחַ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה': "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ", ההדגשה היא: "הַמַּרְבֶּה" דַּיְּיקָא (דווקא) . השבח המיוחד לקב"ה אינו על שהוא סולח, אלא על כך שהוא מרבה לסלוח. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּספר עֶזְרָא (ראו פרק י): וְרַב לִסְלוֹחַ. גם על ריבוי העבירות וגם על חומרת העבירות. המחילה של הקב"ה היא על כל העבירות ובכל כמות (ראו בביאור כ"ק אדמו"ר זי"ע).
דְּהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ, וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ, קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
דְּהַיְינוּ, כאן יבאר אדמו"ר הזקן את ההבדל בין מידת הסליחה של הקב"ה לזו של בשר ודם, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ, וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ, שחזר אותו אדם וחטא כלפיו שוב באותו חטא, קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית. מידת בני אדם היא שכאשר אחד חוטא לחברו במקרה פעם אחת, ומבקש סליחה - הנפגע מוכן לסלוח. אבל אם לאחר מכן חוזר הלה וחוטא נגדו שוב באותו חטא, קשה לו יותר לסלוח. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית. שקשה לו הרבה יותר לסלוח, אם בכלל. כשרואים אדם שממשיך לחטוא ולבקש סליחה שוב ושוב על אותם חטאים, כבר אי אפשר להאמין לו, והולך ופוחת הרצון להתעסק עימו; בכל פעם נעשה הדבר קשה יותר, עד שבסופו של דבר אין הוא יכול יותר לסלוח.
אֲבָל בְּמִדַּת הקב"ה, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים.
אֲבָל בְּמִדַּת הקב"ה, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים. לגבי הקב"ה, גם כשאדם חוטא אלף פעמים ומבקש מחילה בפעם האלף - המחילה היא באותו אופן כמו בפעם הראשונה. זה הפירוש של "המרבה לסלוח", שהוא חוזר וסולח וחוזר וסולח עד אין קץ; שאין הוא מתעייף ואין הוא מאבד את סבלנותו.
כִּי הַמְּחִילָּה, הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים , וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף.
כִּי הַמְּחִילָּה, שמוחל הקב"ה, הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים של הקב"ה , וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין סוֹף. מידותיו של הקב"ה הן 'מידות', לאמור שיש להן גבולות והגדרות, אבל רק במובן זה שחסד איננו גבורה וכיוצא בזה. ואולם המידות כשלעצמן הן ללא גבול, והן נמשכות והולכות לאין סוף.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" . וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב וּמַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וכו'.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג,כב) . רחמיו של הקב"ה אינם ברי כליה. כפי שלגדולתו אין חקר ולתבונתו אין מספר, כך אין קצה ואין גבול לרחמיו. וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּכוֹלָּא קַמֵּיהּ (שהכול לפניו) כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב (נחשב), וּמַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וכו'. כפי שבתורת המספרים ביחס לאין סוף אין הבדל בין מספר אחד למיליון, ושניהם שווים לאפס, כך במידת הרחמים של הקב"ה אין כל הבדל בין שהוא מוחל פעם אחת ובין שהוא מוחל פעמים רבות.
וְלָכֵן, "מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" .
וְלָכֵן, הוא "מַעֲבִיר (מוחל) אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" (מתוך . בכל שנה הוא מוחל על עוונותינו מחדש, אף על פי שגם בשנה שעברה חטאנו חטאים אלה ממש ומחל לנו עליהם, ושבנו וחטאנו.
וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ'עַל חֵטְא' מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם.
וראיה לדבר, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים עליהם בְּ'עַל חֵטְא' מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. ביום הכיפורים אומרים את הווידוי הגדול והמפורט, "על חטא שחטאנו לפניך וכו'", ובו מפרטים את כל החטאים שחטאנו, מבקשים סליחה וכפרה עליהם ומבטיחים שלא לעבור עליהם עוד. ואם במשך השנה עד ליום הכיפורים הבא חוזרים בכל זאת וחוטאים שוב באותם חטאים, אף על פי כן אפשר וצריך לחזור ולהתוודות עליהם בשנה הבאה. אנו בטוחים שהקב"ה לא יאמר: הנה בשנה שעברה הבטחת כך וכך ולא קיימת, ולכן השנה כבר אין מאמינים ואין מתייחסים ברצינות לבקשותיך. אלא אנו בטוחים שכשם שמחל בפעם הראשונה כך ימחל בפעם השנייה, וכך אם יהיה צורך בכל שנה ושנה.
וּ"בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וְיוֹם, ג' פְּעָמִים מְבָרְכִים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ".
וּ"בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וְיוֹם, ג' (שלוש) פְּעָמִים בכל יום, בתפילת שמונה עשרה בשחרית מנחה וערבית, אנו מְבָרְכִים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ". בכל תפילה אנו מבקשים מחדש "סלח לנו" (וכנראה שיש לנו סיבה) ומיד אחר כך מברכים אותו על שסלח לנו, בוודאי. הברכה הזו היא כאמור הראיה לסליחה האלוקית הגמורה הבאה בכל יום, שלוש פעמים ביום.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ .
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ (ברכות כו,א) . וכפי שהקרבנות מכפרים בכל יום כך התפילה מכפרת בכל יום.
וְ תָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִים עַל שֶׁל יוֹם. וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם.
וְקרבן תָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, שנעשו בלילה שקדם לו, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִים היה מכפר עַל עבירות שֶׁל אותו ה יוֹם. וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם. הקב"ה מכפר וסולח שוב ושוב בכל יום מחדש, ותמיד ב'לב' שלם כמו בפעם הראשונה, גם אם אנו חוזרים וחוטאים שוב ושוב. תמיד, מיד עם בקשת המחילה, נמצאת הסליחה.
אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת וְהַתָּמִיד שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבָד .
מחילת החטא קיימת אפוא לא רק ביום הכיפורים פעם בשנה, אלא בכל יום ויום, אֶלָּא שבכל זאת יש הבדל בין הסליחה של יום הכיפורים והסליחה שבכל יום. שֶׁיּוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת יותר, של 'לא תעשה' וכו', וְהַתָּמִיד שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה מְכַפֵּר (כמו קרבן עולה של יחיד) עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבָד (וראו יומא פה,ב-פו,א) .
וְכֵן הַתְּפִלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה, עִם הַתְּשׁוּבָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן הַתְּפִלָּה שהיא במקום הקרבן בַּזְּמַן הַזֶּה, שאין אנו יכולים להקריב קרבנות, מכפרת עִם הַתְּשׁוּבָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. התפילה שבכל יום, כמו הקרבן, מכפרת רק כאשר היא באה עם תשובה, מתוך חרטה על העבר וקבלה לעתיד. ואז, בלא שום ספק - גם הקב"ה סולח לו תכף ומיד.
וְאֵין זֶה 'אֶחְטָא וְאָשׁוּב'
וְאֵין זֶה נחשב כ 'אֶחְטָא וְאָשׁוּב'. השאלה המוצנעת כאן היא: כיוון שאדם יודע מראש שהקב"ה סולח, כיוון שהוא יודע שהִנה עוד מעט יתפלל תפילת מנחה ויכופר עוונו - האם אין הוא נכנס לגדר מי שאמרו עליו חז"ל (יומא פרק ח משנה ט): "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה"? ולכן נאמר כאן שאין זה כ"אחטא ואשוב".
כִּי הַיְינוּ, דַּוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה וְלָכֵן הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחְטוֹא אֵין מַסְפִּיקִין
כִּי הַיְינוּ, זה האומר "אחטא ואשוב", שאמרו עליו שאין מספיקים בידו לעשות תשובה, הוא דַּוְקָא זה שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה שיעשה אחר כך, ומשום כך הוא חוטא. וְלָכֵן הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחְטוֹא - אֵין מַסְפִּיקִין בידו לעשות תשובה.
וְאַף גַּם זֹאת, אֵין מַסְפִּיקִין דַּיְּיקָא .
על גוף האמירה ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה" מעיר אדמו"ר הזקן: וְאַף גַּם זֹאת, באותם המקרים שנאמר בהם שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, הכוונה היא אֵין מַסְפִּיקִין דַּיְּיקָא (דווקא) . יש לדייק בלשון - לא נאמר שאין לו דרך של תשובה, שאי אפשר לו לעשות תשובה, אלא "שאין מספיקין".
את הלשון "אין מספיקין" הסבירו באופן זה: כיוון שהחוטא יודע שתמיד יוכל לעשות תשובה, ולכן בינתיים הוא מנסה לחטוא עוד קצת, להכניס עוד עבירה קטנה ועוד אחת - לבסוף לא נשאר לו זמן, הוא אף פעם אינו מספיק לעשות תשובה. האיש הזה אינו עושה תשובה לא משום שאין לו סיבה לעשות תשובה, הוא יודע ומרגיש שהוא צריך לעשות תשובה, אבל הוא נמצא תמיד בהרגשה שיש לו זמן, ויש לו תקנה ברגע שיחפוץ. ולכן, כל עוד אין דבר שיזעזע אותו וידחוף אותו לעשות תשובה מיד, הוא ימשיך בדרכו ולא יגיע לעולם לעשות תשובה בפועל. במובן זה, ההתמכרות לחטא אינה שונה מכל התמכרות אחרת. אדם נכנס להתמכרות מתוך הנחה שבידו תמיד לצאת ממנה, ואחרי זמן הוא מגלה שמאוד קשה להיחלץ.
אֲבָל אִם דָּחַק,
אֲבָל אִם דָּחַק, למרות שאין מספיקין בידו, למרות שעל פי הדין ועל פי היושר לא מגיע לו, אין זה אומר שנטלו ממנו את הבחירה, שהוא מוכרח להישאר ללא תשובה. הברירה בידו להתחזק ולהתגבר על כל המניעות ובכל זאת לעשות תשובה, על אף שיקשה עליו הרבה יותר.
וְ נִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
וְאם נִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ. בסופו של דבר אין דבר העומד בפני התשובה. לא תמיד מתקנת התשובה כל מה שקלקלה העבירה, אבל היא תמיד משנה את מעמדו של האדם כלפי הקב"ה.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְּשִׁים בְּכָל יוֹם: "סְלַח לָנוּ", אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: "וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ", דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְּשִׁים בְּכָל יוֹם: "סְלַח לָנוּ", אנו מראים בזה שאין אנו מאלה האומרים "אחטא ואשוב"; שאין אנו מקדימים לעבור עבירה על דעת שייסלח לנו בעתיד, אלא להפך, אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: "וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ", דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה. סדר התפילה הוא שלפני בקשת הסליחה אנו מבקשים על התשובה, ולא להפך. עוד קודם לבקשת הסליחה אנו מכריזים ומבקשים ומתחננים שאין אנו רוצים לחטוא עוד, ואחר כך אנו מבקשים סליחה על מה שחטאנו בעבר.
וְכֵן בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים מְבַקְּשִׁים: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד". מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין
וְכֵן בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים מְבַקְּשִׁים: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד". גם ביום הכיפורים, את בקשות הסליחה פותחים בהצהרה שאיננו רוצים לחטוא עוד. כאמור, הבסיס לכל המערך של התשובה איננה הסליחה אלא החרטה, וכשאדם מתחרט קודם, ומבקש מאת ה' שיעזור לו שלא יחטא שוב, במקרה זה מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין בידו - מאפשרים לו ומסייעים לו לעשות תשובה.
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ , "הַבָּא" דַּיְּיקָא . מִיָּד שֶׁבָּא,
כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ (שבת קד,א) , ודיוק הלשון הוא "הַבָּא" דַּיְּיקָא (דווקא) . אין הוא אומר שהטהור מסייעים אותו להיטהר, אלא מי שבא להיטהר, אף על פי שעדיין אינו טהור - מִיָּד שֶׁבָּא, כאשר האדם רק מעמיד את עצמו בתחילתו של התהליך, והוא רק מביע את נכונותו לחזור בתשובה - מאותה שעה כבר "מסייעין אותו".
וְאִי לָזֹאת גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָּה הִיא מִיָּד.
וְאִי לָזֹאת גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָּה הִיא מִיָּד. כיוון שאדם מגלה דעתו מראש, בכל השלמות שהוא יכול לגייס באותה שעה, שהוא איננו חפץ בחטא ושהוא רוצה בתשובה, גם הסליחה מאת הקב"ה היא מידית, ואיננה מחכה עד שרואים בפועל כיצד הוא שב וכיצד יתקן את חטאו.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב, : "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד"
וּמַה שֶּׁכָּתוּב, באותו פרק תהלים העוסק בתשובתו של דוד המלך : "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא,ה), שיש לזכור תמיד את החטא, ולהעמידו לנגד עיניו, שהוא לכאורה ההפך ממה שנאמר כאן שהקב"ה סולח לאדם מיד כשהוא מבקש על כך.
אֵין הַמְכוּוָּן ( לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם. דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וגו'" , וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וגו'"
אֵין הַמְכוּוָּן (הכוונה) שהאדם צריך לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה עצוב ומדוכדך בשל זיכרון חטאיו, חַס וְשָׁלוֹם. והראיה לכך, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (שהרי כתוב אחריו) באותו פרק ובאותו עניין: "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ וגו'" (שם פסוק י) , "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וגו'" (שם פסוק יד). אם כן, יחד עם "חטאתי נגדי תמיד" יש גם ששון ושמחה וכו'. ההכרה המתמדת בחטא אינה מחייבת שתהיה עימה גם הרגשה מתמדת של דכדוך ואשמה.
וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. העצבות, לא רק שהיא מידה שלילית הפוגמת במערך הנפש של האדם הבריא והשלם ברוחו, היא אף מפריעה לתהליך התשובה ותיקון הנפש, ואינה מאפשרת לנפש לבנות את עצמה. כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, ההכנעה ושבירת הלב הן אכן חלק מתהליך ההיחלצות מן החטא, השייכת לדרגה של 'תשובה תתאה'. לעומת זאת, כאן מדובר ב'תשובה עילאה', שאינה עניין של שלב מסוים בתהליך, אלא למצב של תשובה שאדם צריך להיות בה 'כל ימיו'. יתר על כן, 'תשובה עילאה' גם אינה עניינו של החוטא דווקא. כפי שאומר אדמו"ר הזקן במקומות רבים, גם זה שלא חטא צריך להיות כל ימיו ב'תשובה עילאה'. וכדי להתרומם מעל משקל הדכדוך והעייפות, להתעלות מעל לפגמיו, להתעלות מעל עברו ולהגיע לדבקות של 'תשובה עילאה', חייבים להיות בשמחה.
אֶלָּא, 'נֶגְדִּי' דַּיְּיקָא , כְּמוֹ: "וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד" , "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" . וּפֵירֵשׁ רַשִׁ"י: מֵרָחוֹק.
ועדיין צריך להבין: מדוע צריך האדם לשוב ולומר זאת, לשוב ולהזכיר ולהכניס לתוך חייו את 'חטאתי'? האם אין בכך כדי לגרום לעצבות ולהפריע ל'תשובה עילאה'? - אֶלָּא, יש לדקדק בלשון הכתוב "וחטאתי נגדי" — 'נֶגְדִּי' דַּיְּיקָא (דווקא) , שהכוונה כְּמוֹ: "וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד" (שמואל ב יח,יג) , או: "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב,ב) . וּפֵירֵשׁ רַשִׁ"י: 'מנגד' - מֵרָחוֹק. 'מנגד' פירושו ממול אבל לא בסמוך, במרחק מסוים.
וְהַמְכוּוָּן, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ.
וְהַמְכוּוָּן, והכוונה בזיכרון החטא 'לנגדי', הוא רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ. אחת הבעיות הקשות בכל דרך של עבודת ה', גם בדרך התשובה, היא גבהות הלב. בין שיש לכך 'הצדקה' ובין שאין, ליבם של בני אדם נוטה להרגיש מורם מאחיו - בתורה ובעבודה, ביראה ובגמילות חסדים ובכל דבר - ומכאן לגאווה וגסות הרוח, ולסוף דרכו בעבודת ה'.
ו לִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה'.
וכדי שלא יגיע לכך, וכדי לִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל הָאָדָם (אבות פרק ד משנה י) שֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה'. אדם צריך לתלות באחד מחדרי נפשו את התמונה הזו, כדי שיזכור גם את הצד הזה של הווייתו. לא כדי לשבת ולבכות תדיר באותו עניין, אבל כיוון שאנשים נוהגים להשוות את עצמם לאחרים, ולהרגיש את מעלת עצמם אל מול חסרונם של אחרים, חשוב לאדם שיהיה לו זיכרון שחטא נגד ה', והדבר הזה גורם לו להרגיש שווה עם כל אדם. בכל עת שמתרומם ליבו יש לו תזכורת, הוא מסתכל באותה תמונה והוא נזכר שאף הוא בשר ודם, ואף הוא עלול להגיע לירידה ונפילה כשאר האדם. "חטאתי נגדי תמיד" משמש כעין שלט אזהרה, שבכל פעם שהוא מנסה להגביה את עצמו, לראות את עצמו מעולה מאחרים, הוא רואה את השלט האומר לו: 'גם אתה חטאת'.
וְאַדְרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת.
וְאַדְרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת. זיכרון החטא לא רק שלא צריך לדכא את האדם, אלא אדרבה, הזכירה של החטא יכולה להביא דווקא לשמחה. כשאדם נמצא במציאות שאינה שמחה כשלעצמה, ואולי להפך, זיכרון החטא דווקא יכול להועיל לשמחה.
בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת. בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה.
בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת. אדם מדוכדך בדרך כלל בשל מאורעות שבאים עליו. בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, כגון מחלות ואסונות שאינם באים מבני אדם. בֵּין עַל יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה. שאירע הדבר על ידי דיבור או מעשה של אנשים, בין קרובים ובין רחוקים, שהם מייסרים או מבזים או מרמים אותו וכיוצא בזה. ההבדל בין מאורע הבא מן השמיים למאורע הבא מן הבריות, הוא משמעותי באשר להתייחסות האדם אל המאורעות הללו. אם המאורע הוא מן השמיים, אזי יש לו לאדם דין ודברים עם הקב"ה לבדו, ואם המאורע בא על ידי אדם, גם אותו אדם נעשה בעל דין שלו, שאפשר לטעון כנגדו.
אחת הסיבות לעצבות ולדכדוך הנפש היא דווקא הגאווה. אדם חושב שמגיע לו, ולכן הוא מרגיש מושפל ומקופח אם לא קיבל מה שלדעתו מגיע לו. ההרגשה הזו, של העוול שנעשה לו, היא בסיס רחב לתחושות הדיכאון והדכדוך, להרבה תסכול וחוסר אונים שאדם אינו יכול לעמוד בו. הטיעון החוזר ונשמע במקרים אלה הוא: 'למה זה קורה דווקא לי?' אדם שכשלעצמו יכול היה לשאת מאורע או ייסורים שבאו עליו, ירגיש שבור ומתוסכל רק משום שזה לא קרה גם לשכן שלו. להרגשה ש'מגיע לי' לא צריכה להיות שום אחיזה במציאות, אדם יכול להיות שפל אנשים ובזוי, ואף על פי כן להיות מלא גאווה ולהיפגע עד עמקי נפשו אם אין הוא זוכה להערכה כראוי. ולכן כאשר אדם זוכר את חטאיו, את העובדה שגם הוא לא לגמרי בסדר, הוא מסוגל יותר לקבל בשמחה את המאורעות שבאים עליו, גם כשאינם ערבים לו.
(וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וכו').
(וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וכו'). כשאדם מרגיש שהוא נעלה יותר וצודק יותר מכפי שאחרים נוהגים בו - הוא מקפיד ובא לידי כעס. ולכן עצה טובה היא שיזכור את חטאו שלו, את הפגם שיש בו, וכבר לא תהיה בו אותה להיטות לכעוס ולהקפיד על אחרים. אין הוא צריך להעמיד את הזיכרון הזה במקום מרכזי בחייו, אבל הוא צריך להעמידו במקום זמין - כך שמפעם לפעם, בשעה שהוא נזקק, הוא יוכל להביט בו כדי לחזור לאיזון נכון, ולקבל את המציאות ואת הכאבים שבה ללא הרגשה של משבר.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים,
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (גיטין לו,ב ועוד): הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, עליהם אומר הכתוב: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא). ופירשו (ראו בריא"ף לגיטין שם) שיש כאן שלוש דרגות: "הנעלבים ואינם עולבין" - הם אלה שיש מישהו שמעליב אותם והם עונים, אבל אינם מעליבים; למעלה מזה, "שומעים חרפתם ואינם משיבים", שאין משיבים כלל, אבל הלב כואב; ולמעלה יותר ישנה המעלה של "העושים מאהבה" - שהם "שמחים בייסורים". ובמדרגה זו של "השמחים בייסורים" יש כבר מעין קבלת שכר לעתיד לבוא, שהיא המדרגה של "כצאת השמש בגבורתו".
וְכָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. מַעֲבִירִים, לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו ,
וְכָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו. הוא מי שמוותר על מה שמגיע לו, על פי היושר ועל פי הדין; מי שמוכן לוותר על תרעומתו ועל מה שנראה לו על פי מידותיו כדרך הראויה - כך גם הקב"ה נוהג עימו, ש מַעֲבִירִים, סולחים, לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו (ראש השנה יז,א) , עוברים הלאה ואין מתחשבים בהם. האדם שיכול להעביר על מידותיו אינו זה שיש לו טבע שפל וכנוע, אלא זה שהסתכל היטב ב"וחטאתי נגדי תמיד". באותה שעה הוא כבר אינו מתעקש על מיצוי הדין, אלא אומר 'שיהיה לכפרת עוונות'; וכשהוא אינו עומד על הדין, גם מידת הדין אינה עומדת ומדקדקת עימו.
פרק זה עסק בעיקרו בשאלה, איך יכול אדם לחיות עם שתי תנועות הנפש יחד, של תשובה תתאה ותשובה עילאה, של ההכנעה והמרירות עם השמחה בעבודת ה'. ונאמר, שבעצם אין מניעה שתהיינה שתיהן בלב האדם גם יחד. שכן כאשר האדם מאמין בביטחון מלא שה' יסלח מיד כשיבקש סליחה, ממילא אין ההכרה בחטא מביאה לעצבות ולדכדוך, אלא היא מנוף המשמש לעלייה לתשובה בדרגה גבוהה יותר, ולתשובה עילאה שהיא בשמחה דווקא. בנקודת החיבור הזו, של הסליחה שאין לה גבול, עסק הפרק בהרחבה. הוסבר בו שאפילו אצל האדם יש מעין אותה יכולת, וכל שכן אצל הקב"ה, שלסליחתו אין גבול לא מצד חומרת החטא ולא מצד התדירות שלו. ועוד הוסבר, שאף הכתוב באותו פרק תהלים: "וחטאתי נגדי תמיד" (נא,ה), אינו סתירה לביטחון במחילה השלמה של הקב"ה ולשמחה הנובעת מכך, אלא הריהו בבחינת מכשיר להימנע מנפילת הרוח במצבים מסוימים ולבוא אל השמחה.
פרק נא בתהלים, המזמור של התשובה, עוסק בדיוק באותה שאלה - איך חיים של מתח, הנובע מהרגשה של חיסרון תמידי יכולים להשתלב עם דבקות היוצרת הרגשה של סיפוק ושל שלמות. יש בו מצד אחד ההכרזה - "חטאתי נגדי תמיד", "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", ומהצד השני הבקשה - "תשמיעני ששון ושמחה". חציו הוא הכנעה וחציו הוא שמחה, והאמצע הוא המעבר בין זו לזו. מה שהוסבר בפרק זה הוא שהמעבר הזה אינו סגור, וכשאדם רוצה הוא ימצא את הדרך פתוחה מהמרירות שבהרגשת החטא אל השמחה שבדבקות, כמו בכל פעולה של מתיחה והרפיה הבאות זו אחר זו בתוך עניין אחד שלם.