וְטַעַם הַשִּׂמְחָה בְּיִסּוּרֵי הַגּוּף.

וְטַעַם הַשִּׂמְחָה בְּיִסּוּרֵי הַגּוּף. 'ייסורי הגוף' הם בעיקרם הייסורים של העולם הזה, בגוף ובענייני העולם. ביחס לייסורים אלה יש הבדל בין עצם הסבל מן הייסורים לקבלת ייסורים, ויש הבדל בין קבלת ייסורים, ואפילו באהבה, ובין שמחה בייסורים. והשאלה שיעסוק בה בפרק זה היא: איזו סיבה יש לשמחה בייסורים אלה?

לְפִי שֶׁהִיא, טוֹבָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה לַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת, לְמָרְקָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַצִּילָהּ מֵהַמֵּירוּק בַּגֵּיהִנָּם.

לְפִי שֶׁהִיא, ייסורי הגוף, טוֹבָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה לַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת, כיוון שעל ידם זוכה הנפש לְמָרְקָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְהַצִּילָהּ מֵהַמֵּירוּק בַּגֵּיהִנָּם. הייסורים הם דרך למרק, לתקן ולנקות, את הנפש. כל נפש צריכה מירוק, אלא שיש מירוק על ידי ייסורים בעולם הזה ויש על ידי ייסורים בגיהינום. אמנם, מאחר שהחטא והלכלוך מקורם בעולם הזה, כך גם העונש והתיקון הם בעיקרם בעשייה בעולם הזה. עונשי הגיהינום, שהם לאחר החיים הגשמיים בעולם הזה, הם רק הברירה השנייה, השלמה למה שלא נעשה בעולם הזה. כשם שהמצווה הגשמית הקטנה שנעשית בעולם הזה פועלת בכל העולמות לאין ערוך מכל פעולה רוחנית, כך גם ייסורי הגוף של העולם הזה, גם אם הם קטנים יחסית, מתקנים וממרקים הרבה בנפש, ומצילים אותה מייסורים מרובים יותר בגיהינום.

(בִּפְרָט בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה שֶׁאֵין בַּיְּכוֹלֶת לְהִתְעַנּוֹת כְּפִי מִסְפַּר כָּל הַצּוֹמוֹת שֶׁבְּתִיקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ"י ז"ל, הַצְּרִיכוֹת לְמֵירוּק הַנֶּפֶשׁ לְהַצִּילָהּ מִמֵּירוּק בְּגֵיהִנָּם).

(בִּפְרָט בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה שֶׁאֵין בַּיְּכוֹלֶת לְהִתְעַנּוֹת כְּפִי מִסְפַּר כָּל הַצּוֹמוֹת שֶׁבְּתִיקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ"י ז"ל, הַצְּרִיכוֹת לְמֵירוּק הַנֶּפֶשׁ לְהַצִּילָהּ מִמֵּירוּק בְּגֵיהִנָּם). כמבואר בפרקים הראשונים של הספר, את המירוק הזה היו עושים בדורות הקודמים על ידי תעניות, כמפורט בתיקוני התשובה מהאר"י ז"ל כמה תעניות יש להתענות על כל עוון ועוון. תיקוני תשובה בתענית הם תיקון גדול לנפש החוטאת לטהרה ולזככה ולהצילה מן התיקון של הגיהינום. ואולם בדורותינו, הן בשל חולשת הגוף והן בשל ריבוי העוונות, אין ביכולתנו לעשות זאת. החשבון הפשוט לאדם רגיל הוא שיש עליו יותר תעניות לצום מאשר מספר הימים בשנה. ולכן, בפרט בזמן הזה, כאשר באים לאדם ייסורי הגוף הוא צריך לשמוח בהם, ולדעת על כל פנים שהקב"ה עושה לו עתה טובה גדולה, למלא על ידי אותם ייסורים את מה שאין הוא עצמו יכול לעשות בתעניות; לייסר אותו מעט בעולם הזה כדי להצילו מייסורים רבים בגיהינום.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ן ז"ל בַּהַקְדָּמָה לְפֵירוּשׁ אִיּוֹב, שֶׁאֲפִילּוּ יִסּוּרִים שֶׁל אִיּוֹב, שִׁבְעִים שָׁנָה, אֵין לָהֶן עֵרֶךְ כְּלָל לְיִסּוּרֵי הַנֶּפֶשׁ שָׁעָה אַחַת בְּגֵיהִנָּם.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ן ז"ל בַּהַקְדָּמָה לְפֵירוּשׁ אִיּוֹב, שֶׁאֲפִילּוּ יִסּוּרִים קשים ונוראים כאלה שֶׁל אִיּוֹב, ואפילו היו נמשכים שִׁבְעִים שָׁנָה, אֵין לָהֶן עֵרֶךְ (השוואה) כְּלָל לְיִסּוּרֵי הַנֶּפֶשׁ שָׁעָה אַחַת בְּגֵיהִנָּם.

כִּי, אֵשׁ, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים

כִּי, כמאמר חז"ל: אֵשׁ, אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לגיהנם (ברכות נז,ב). כשאדם נכווה באש הוא מתייסר בייסורים נוראים של שרֵפה, ואולם ייסורי הגיהינום הם כואבים יותר פי שישים.

הדיון הוא בשתי שאלות. השאלה האחת היא: מדוע הייסורים, כמו גם השכר, הם מרובים לאין ערוך יותר בעולם העליון הרוחני מבעולם הזה. הסבר אחד הוא שלייסורי הגוף יש גבולות שמעבר להן אין הוא יכול לשאת עוד ייסורים. גם מבחינה פיזיולוגית ידוע שיש סף של כאב שמעבר לו אין מרגישים עוד כאבים. וכן בתחושת העונג ישנו גבול מוחש, שמעבר לו כל תוספת של עונג היא לא רק אינדפרנטית, אלא היא נעשית פחות ופחות נעימה עד שהיא הופכת לכאב ממש. הגוף משמש אפוא כעין מסננת המגבילה את הרגישות. לעומת זאת, כאשר הנפש נמצאת לעצמה, ללא גבולות הגוף והזמן, אין כל הגבלה, הן בעונג והן בייסורים; בשני הקצוות אפשר ללכת לאין סוף.

והשאלה השנייה היא: מדוע אותו מעט שיכולים לשאת בעולם הזה, הן בעונש והן בשכר, שווה לאין ערוך יותר מבעולם העליון? מדוע אם אדם נוקף אצבעו, אם יש לו כאב שיניים, נחשב לו הדבר למרק את עוונו ולפטור אותו מייסורים גדולים לאין ערוך בגיהינום?

אֶלָּא לְפִי שֶׁעוֹלָם הַזֶּה "חֶסֶד יִבָּנֶה" , וּבְיִסּוּרִין קַלִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה נִיצּוֹל מִדִּינִים קָשִׁים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא.

והתשובה היא: אֶלָּא לְפִי שֶׁעוֹלָם הַזֶּה "חֶסֶד יִבָּנֶה" (על פי תהלים פט,ג) , וּבְיִסּוּרִין קַלִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה נִיצּוֹל מִדִּינִים קָשִׁים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא. העולם שלנו בנוי על מהות של חסד, ולכן בדבר של מה בכך נפטר האדם ממה שמגיע לו על פי דין בעולם הבא.

כְּמָשָׁל הִילּוּךְ וְהַעְתָּקַת הַצֵּל בָּאָרֶץ טֶפַח, לְפִי הִילּוּךְ גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ בָּרָקִיעַ אֲלָפִים מִילִין וכו'.

כְּמָשָׁל (על דרך משל) הִילּוּךְ וְהַעְתָּקַת הַצֵּל בָּאָרֶץ טֶפַח, לְפִי הִילּוּךְ גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ בָּרָקִיעַ אֲלָפִים מִילִין וכו'. כל נקודה על פני כדור הארץ נמצאת במרכזו של כעין מעגל גדול של תנועת השמש, וכל העתקה קטנה של צל השמש על הארץ מקבילה לתנועה של אלפי קילומטרים במהלכה של השמש ברקיע.

וְיֶתֶר עַל כֵּן, לְאֵין קֵץ הוּא בַּנִּמְשָׁל. בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי.

וְיֶתֶר עַל כֵּן, לְאֵין קֵץ הוּא בַּנִּמְשָׁל. המשל הוא בסדרי הגודל של העולם הגשמי, והנמשל הוא בִּבְחִינַת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת העליונים, הרוחניים, שהם רבים יותר וגדולים יותר מכל מרחק גשמי עַד עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. מעבר למרחב הגשמי, שלעצמו ככל שאנו יודעים יותר מתברר שהוא גדול יותר, ישנם המרחבים הרוחניים הגדולים עוד יותר לאין ערוך. הגשמי הוא רק מקרה פרטי של הרוחני, ולכן הרוחני תמיד יהיה רחב ומקיף הרבה יותר. ולמרות כל המרחק, יש הקבלה מסוימת בין עולמנו זה והעולמות העליונים, וכל מה שקורה לאדם בעולם הזה - בעונג ובייסורים, בעשייה ובמחדל - קשור לדברים שאין להעריך את גודלם והיקפם בעולמות העליונים.

מערכת היחסים בין עולמנו ובין העולמות העליונים היא מערכת מורכבת. בבחינה אחת העולמות העליונים הם גבוהים ושלמים יותר מעולמנו, ואולם בבחינה אחרת כיוון שעולמנו התחתון מכולם נמצא במקום שבו מתלכדים הקווים שבכל העולמות, לכן כל תזוזה בו שקולה כדבר גדול לאין ערוך בעולם גבוה יותר. כמו קווים היוצאים מנקודה ומתפשטים והולכים כלפי המרחב, כל תנועה או שינוי קטן בין קו לקו, ככל שהם קרובים יותר לנקודת המוקד, משמעותם שינוי גדול יותר ככל שעולים למעלה יותר. העולם שלנו הוא אכן העולם הנמוך ביותר, אבל הוא גם העולם המרוכז ביותר.

וְכַנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ מֵעִנְיַן עֲלִיּוֹת עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא בְּהַקְרָבַת עוֹף אֶחָד, בֶּן יוֹנָה אוֹ תּוֹר, עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ קוֹמֶץ מִנְחָה.

וְכַנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ מֵעִנְיַן עֲלִיּוֹת עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (בהתעוררות מלמטה) מהעולם שלנו, בְּהַקְרָבַת עוֹף אֶחָד, בֶּן יוֹנָה אוֹ תּוֹר, עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ בהקרבת קוֹמֶץ מִנְחָה. אף כאן ישנה אותה התייחסות בין מעלה ומטה, האומרת שכל העולמות העליונים מתעלים על ידי זה שהאדם מעלה קרבן אחד על המזבח. קומץ המנחה הגשמי הוא דבר קטן, אבל ככל שעולים בעולמות נעשה קומץ המנחה הזה גדול יותר ומשמעותי יותר עד שהוא ממלא עולמות לאין קץ. בעולם הזה הדברים אינם נראים בכל מלוא היקפם ומשמעותם, אלא רק בנקודת הקצה האחרונה שלהם. בעולם הזה מחזיק האדם כביכול את הקצוות של כל העולמות, כמי שנמצא במרכז העצבים של ההוויה כולה, מרכז צמוד ודחוס מאוד, שכל תזוזה קלה שבו מביאה לשינויים שעוברים ומקיפים את כל העולמות.

וְכֵן הוּא בְּכָל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת.

וְכֵן הוּא בְּכָל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת. האמור בזהר לגבי הקרבנות מתייחס לכל המצוות המעשיות. כל מצווה היא גילוי רצונו של הקב"ה, שלמעלה מכל העולמות, בתוך עולם המעשה המרוכז שלנו. עשיית המצווה - בצמר הציצית, בפרי האתרוג, ביד שלנו, בזמן שלנו וכו' - עוברת וחורזת בדרכה שלה את כל העולמות. אותה תנועה זעירה למטה - בוקעת ועולה ומניעה את כל העולמות עד למעלה מהעולמות.

כַּנּוֹדָע מֵהָאַרִיזַ"ל

כַּנּוֹדָע מֵהָאַרִיזַ"ל שגילה מקצת טעמי המצוות ופעולתן בעולמות העליונים.

כך גם בייסורי העולם הזה. הייסורים הקטנים של מטה הולכים וכואבים בכל המערכת כולה. כמו שנאמר: "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת כביכול? - קלני מראשי, קלני מזרועי" (סנהדרין פרק ו משנה ה). בעולם הזה גם כאב כלשהו מספיק כדי לעשות שינוי ומירוק בתוך הנפש. ושינוי זה שנעשה כאן בייסורים מעטים, אם יצטרך לעשותו בהוויית הנפש כשלעצמה, במרחבים הבלתי נדלים של העולמות הרוחניים העליונים - יהיה זה לאין ערוך יותר קשה ויותר מורכב וממושך.

וְ זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל פָּסוּק: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים" , אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט מִלְּמַטָּה מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה וכו' .

וְרעיון דומה הוא זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל פָּסוּק: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים" (ויקרא כ,ז) , אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט מִלְּמַטָּה - מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְמַעְלָה וכו' (יומא לט,א) . כאמור,

(וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּעִנְיַן "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו" וכו', בְּחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וכו').

(וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל [פרק י] בְּעִנְיַן "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו" וכו', שעשה אותנו 'קודש' על ידי המצוות. נאמר שכאשר אדם מקיים מצווה, הוא מידבק [ב'צוותא'] עם נותן המצווה - הקב"ה, שהוא בחינת קודש העליון. ובחינת 'קודש' היא דרגת המציאות העליונה, הנבדלת, בְּחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הנמצאת מעל ומעבר לכל מערכות העולמות, וכו'). במעשה המצווה יש אלמנט נוסף, מעבר להתייחסות בין עולמות תחתונים לעולמות עליונים, משום שמצווה היא במהותה התייחסות ישירה אל הקודש, אל מה שמעבר לכל העולמות, בחינת 'סובב כל עלמין'.

וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בְּעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: שְׂכַר מִצְוָה מִצְוָה, . וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר .

וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בְּעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: שְׂכַר מִצְוָה - מִצְוָה, ושכר עבירה - עבירה . וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (ראו ליקוטי אמרים פרק לט) . שכר מצווה הוא מצווה, כיוון שאין שום דבר אחר בעולם שיהיה שווה ערך לשכרה של מצווה אחת. המצווה היא בקודש שלמעלה מכל העולמות, ורק המצווה עצמה יכולה להיות הגמול הראוי למצווה שנעשתה. וכיוצא בזה בעבירה, אין דבר בעולם הזה שיהיה חמור מספיק כדי להיות שווה ערך לפגם של עבירה אחת.

משום כך, כשבאים לאדם ייסורים בעולם הזה, ייסורי גוף ונפש - הייסורים הם כואבים (וכשכואב, מותר גם לבכות), אבל אין הנפגע צריך לראות זאת כתופעה חסרת משמעות, שיש בה רק כאב ועלבון. צריך להבין שהייסורים הללו הם, בדרך של חסד ה', הדרך הקלה והפשוטה לאין ערוך כדי לתקן את מה שנפגם, שהייסורים בעולם הזה הם הישועה והרפואה עבורו, ואם היה יכול ראוי היה לו לשמוח בהם. כשאדם יודע שהזריקה שהוא מקבל תרפא אותו, הוא ירוץ בשמחה לקבל אותה.

"וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל" וּ"מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב" .

"וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל" (משלי יד,ו) וּ"מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב" (שם טז,כ) . דברי סיום אלה מתייחסים במובן מסוים אל הספר כולו. כפי שהסביר אדמו"ר הזקן בהקדמה לספר התניא, בנושאים כגון אלה הקשורים לעבודת הנפש של אדם, אי אפשר שיינתן מתכון שלם מבחוץ, עצה כללית שתהיה משמעותית לכל אחד בקהל גדול של אנשים. ומשום כך מסיים אדמו"ר הזקן ספר קטן זה באמירה זו. לומר שאין הספר הזה אלא ראשי פרקים בעניין התשובה, שלא נועדו אלא לפתוח פתח לאדם, לדעת ולהבין יותר, כדי שיוכל בסופו של דבר לעשות ולקיים את הדברים הנכונים עבורו.

פרק זה שב לדבר על מירוק הנפש. כי לבד מהתשובה שצריך האדם לעשות, 'תשובה תתאה' ו'תשובה עילאה', נשאר תמיד התיקון והמירוק לפגם שגרם החטא. בפרקים הראשונים של הספר דובר על המירוק שיכול האדם עצמו לעשות, בתעניות ובצדקה על פי תיקוני התשובה שתיקן האר"י ז"ל. ובפרק זה דובר על המירוק שנעשה במובן מסוים על ידי הקב"ה. יש אופן שהקב"ה ממרק את הנפש בגיהינום, ויש אופן, שהוא קל הרבה יותר, כאשר הקב"ה שולח ייסורים לאדם בעולם הזה. ייסורי הגיהינום הם ייסורים בתוך הוויה רוחנית שאינה מגבילה את הייסורים ושאינה מוותרת על שום פרט ושום שלב. ואילו ייסורי הגוף בעולם הזה, שב"חסד יבנה", הם מוגבלים ומתחשבים ועוברים מהר. והרי במעט ייסורים קלים בעולם הזה יכול אדם להינצל מייסורים לאין ערוך בעולם העליון, וזה הטעם לשמחה בייסורי הגוף ובקשיי העולם הזה.

אחרית דבר

בספר קטן זה על התשובה אין סיכום של כל בעיות התשובה, לא בפרטן ולא בכללן, ואף אין בו הוראות מפורטות ומדויקות כיצד יש לנהוג במקרה זה או אחר. עם זאת, יש בו העמדת תבנית פנימית עליונה של סדר התשובה, למן נקודת המפנה והניתוק מן החטא ועד לתיקון הפגם שעשה החטא ומירוק הנפש. וכפי שמסכם אדמו"ר הזקן את דבריו בספר זה, "דעת לנבון נקל ומשכיל על דבר ימצא טוב" - שמתוך הדיון הכללי יוכל כל אחד להביא את הדברים לכלל מעשה אצלו.

בהגדרתה הפשוטה והראשונית ביותר, התשובה היא התפנית שבה אדם קוטע את רצף ההמשכיות של החטא. באותו רגע, שבו הוא מחליט שהוא אינו רוצה עוד במה שעשה עד כה והוא משנה את כיוון חייו - נוצר נתק בין מה שהיה בעבר לבין מה שמתרחש בהווה. נקודה זו, של החרטה על העבר והקבלה לעתיד - היא תמצית התשובה.

אכן, עיקרו של הספר עוסק בתחום שמעבר לאותה נקודה, לתהליך עצמו של התשובה והתיקון. התשובה היא כמו ריפוי ממחלה, וכמו בכל ריפוי, של גוף ושל נפש, ישנו רגע מכריע של הפסקת המחלה, שבו הגורם המעורר את המחלה נעלם, ומעבר לו ישנו תהליך של החלמה. כך בתשובה, ישנו הרגע של ההינתקות מן הרע, שבו מתחילה התשובה, ובהמשך ישנו תהליך העוסק בשאלות ההמשך: כיצד ללכת מעבר לנקודת השינוי על מנת שהתשובה לא תסתכם בכך שאותו אדם כפי שהוא - פגום ושבור ומעוך - ילך בדרך אחרת? כיצד ניתן לשנות ולתקן את מה שנעשה בעבר; ליצור לא רק את הניתוק בין זמן הווה לזמן עבר, אלא שההווה והעתיד ישפיעו על העבר וישנו את צורתו.

כדי להסביר את התהליכים הללו ואת המהות הפנימית העליונה של מעשה התשובה, הקדים אדמו"ר הזקן לבאר את מהות העבירה, מה משמעותה ובמה היא פוגמת. העבירה גורמת באופן כללי לניתוק הקשר, ניתוק חבל החיים, הקושר את נשמת האדם אל מקור החיים. הנפש האלוקית שבאדם, חלק אלו־ה ממעל, הינה חלק משם הוי"ה ממש, המשכה של הה"א התחתונה שבשם, בבחינת "ואתה נפחתה בי", וכפי שהוסבר באריכות. המשכה זו מתוארת כחבל החיים, "יעקב חבל נחלתו", הממשיך את השפעת הה"א תתאה שבשם הוי"ה אל נשמת האדם שבגופו, והעבירה פוגמת ומנתקת את החבל הזה. יש עבירות של כרת ומיתה שבהן נכרת החבל בכללו, ויש עבירות שאין בהן אלא חיתוך של פתיל אחד פרטי בחבל הזה, באופן שעושה פגם בקשר ופגם בנפש של אותו אדם. זאת ועוד, העבירה איננה רק פעולה של האדם בינו לבין עצמו ובינו לבין קונו, כי באשר האדם הוא חלק מהמערך הכלל עולמי, העבירה שהוא עושה משפילה ופוגמת את המציאות כולה. יתר על כן, האדם בתור 'צלם אלוקים', וביתר שאת, כ'חלק אלו־ה ממעל', כמי שמחזיק בידו את הקצה השני של 'חבל החיים', משפיל כביכול את הקב"ה בעצמו על ידי העבירה שעשה.

תיקונו של החטא, השבת המצב לקדמותו, השבת הה"א לשם הוי"ה, ה"א תתאה וה"א עילאה, זהו המכלול של סדר התשובה. באופן כללי יש בו שני חלקים: 'תשובה תתאה' ו'תשובה עילאה'. ה'תשובה תתאה', התחתונה, היא תחילתה של התשובה, הנובעת מתוך המגע והניתוק מן החטא. זו התשובה שעיקרה השינוי והמעבר - לא רק שינוי המעשה אלא אף השינוי של שורש המעשה שבתוך הווייתו של האדם. שורש הרע שבתוך הווייתו של האדם הוא בתפיסת ה'אני' שלו, שהרי שורש הרע איננו במעשה שהאדם עושה. המעשה, הן במשמעות הפיזית והן במשמעות הרוחנית שלו, יכול להיות מעשה טוב ויכול להיות מעשה רע. מה שהופך את הדבר לרע הוא, בתמצית, ה'אני' - 'אני' הוא השליט, 'אני' הוא המהות הראשונית. בכל מקום שקיימת הגדרה כזו, של הינתקות והיבדלות מן הקב"ה - זהו משכנו ושורשו של הרע. ה'תשובה תתאה' היא לכן מצד אחד השבירה של ה'אני', להביא את האדם ל"לב נשבר ונדכה" בכל הדרכים והאופנים, ומצד שני לבקש רחמים מהקב"ה שיחוס על נפשו. ועל ידי רחמי ה', הנובעים כמו שנתבאר מי"ג מידות הרחמים העליונות, למעלה מעלה מהווייתה של המציאות, מיתקנים כל הפגמים ושבה השפעתה של הה"א התחתונה למקומה שקודם החטא.

השלב השני, שלאחר 'תשובה תתאה', הוא 'תשובה עילאה'. אם 'תשובה תתאה' השיבה את הדברים לקדמותם ולתיקונם כפי שהיו קודם החטא, 'תשובה עילאה' עניינה אף להשלים את מה שלא נעשה. ה'תשובה עילאה' היא המהות הבוקעת את מחיצות הזמן, המקום והסיבתיות; היא זו המשנה את הסדר של העבר המביא להווה ושל הסיבה המביאה למסובב, באופן שההווה יכול לשנות ולהשפיע גם על העבר, והווייתו של האדם בהווה יכולה לשנות את הווייתו בעבר. זאת, כאשר האדם עוסק בתורה ובגמילות חסדים ומגיע לדבקות השלמה, "בכל נפשך", עם מקור החיים הראשון, האין סופי, הממלא את ההוויה כולה - ושם שוב אין כל חסר ואין כל פגם.

כללו של דבר, דרכה של התשובה ארוכה מאוד ומורכבת מאוד. בכל דרגה ודרגה, ככל שאדם מתעלה יותר, ככל שהוא מתקן יותר, הוא מרגיש שוב ושוב את הצורך בתיקון ואת הצורך בעילוי למעלה מהעילוי שהיה קודם. בהיקף של 'תשובה עילאה' התשובה היא תהליך שאיננו קשור בהכרח במושג של עבירה. גם מי שלא עבר עבירה צריך לעשות על כל פנים אותה התשובה הכוללת, הכלל עולמית, של השבת המציאות אל הקב"ה.

ואחרית דבר, בין 'תשובה תתאה' ל'תשובה עילאה', צריך האדם לזכור שני דברים: מצד אחד את המרחק האין סופי בינו ובין הקב"ה, ואת הצורך הקיים תמיד, הנובע מעצם הווייתה של המציאות הנבראת, לעשות תיקון ותשובה, ותשובה לתשובה. ומן הצד השני את "חסדי ה'... כי לא כלו רחמיו". שלעולם, ככל שאדם יכול לחטוא - לעולם רחמי ה' מצויים, לעולם הדלת פתוחה והיד מושטת לחוזר בתשובה.