חזור
אגרת התשובה
פרק באַךְ כָּל זֶה, לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה.
אַךְ כָּל זֶה, האמור בפרק הקודם, בחילוקי הכפרה ובתשובה, ושאין נדרש מבעל התשובה לעסוק בתעניות ובסיגופים, אמור רק לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בין בביטול מצוות עשה ובין בעבירה על מצוות לא תעשה, כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה. אם עשה תשובה שלמה בכל ליבו, בחרטה אמיתית ובקבלה להבא - הוא סיים בכך את מה שהיה מוטל עליו. ועל פי חילוקי הכפרה שנזכרו בפרק הקודם יתכפר לו כפרה מלאה.
וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין, לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם הַבָּא.
וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין, לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם הַבָּא. כמו שאמרו חז"ל לגבי בית דין של מטה: "'ונקלה אחיך לעיניך' (דברים כה,ג) - כשלקה הרי הוא כאחיך",
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה', וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ.
אָמְנָם, כדי שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה', וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה חדשה במכלול ההתייחסות לתשובה ולכפרה. מעבר לכל מה שנאמר, שנסגר החשבון ולא ייזכר לו עוד החטא שחטא, עדיין חסר לו דבר כדי שיהיה חביב כקודם החטא, ושתהיה עבודתו רצויה לפני ה' כמו קודם. ומשל לדבר: אדם חטא לחברו, ולאחר שחטא הוא מתחרט ומבקש ממנו מחילה. אף אם חברו יאמר: 'סלחתי, ואני שוכח את כל העניין', וגם אם באמת ינסה לשכוח, עדיין עומד ביניהם הספק: האם הוא חוזר לחיבתו הראשונה? האם היחסים ביניהם חוזרים באמת להיות כמות שהיו? כלומר, האם זה שיכול לשכוח את העבירה יכול גם לשכוח את הרושם? כי את הלכלוך אפשר להסיר, אבל אי אפשר למחוק את המקום, את החלל הריק שהדבר השאיר. לשם כך, כדי לחזור למצבו הקודם שהיה בו לפני החטא, על האדם שחטא לעשות יותר ממחיקה של העבר. צריך להוסיף ולעשות דבר שאינו חייב, מרצונו החופשי, כדי לחזור שוב למצב היחסים הקודם.
הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה, אֲפִילּוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה, שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית דִּין.
ולכן, בזמן שבית המקדש היה קיים, הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה, אֲפִילּוּ עַל ביטול מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה, שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית דִּין. כי אף שכאמור "עבר על עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו", היה צריך להביא גם קרבן עולה, לא בשביל הכפרה, אלא כעניין נוסף.
כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ, רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בְּ 'תּוֹרַת כֹּהֲנִים' עַל פָּסוּק: וְנִרְצָה לוֹ"
כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ, לעניין זה של חיוב הבאת קרבן עולה על ביטול מצוות עשה, רַבּוֹתֵינוּ ז"ל בְּמדרש ההלכה 'תּוֹרַת כֹּהֲנִים' עַל פָּסוּק: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ" (ויקרא א,ד): "'ונרצה לו' - מלמד שהמקום מרצה לו. ועל מה המקום מרצה לו? אם תאמר דברים שחייבים עליהם מיתה ביד בית דין, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות ארבעים, חטאת ואשמות - הרי עונשן אמור! (אלא) על מה המקום מרצה לו? על מצוות עשה, ועל מצוות לא תעשה שיש בה קום עשה". רבותינו ז"ל לומדים שאת קרבן העולה צריך להביא מי שביטל מצוות עשה, אך לא לכפרה אלא כדי שיהיה 'נרצה', כדי שישוב להיות רצוי וחביב כמו שהיה קודם לכן.
כאשר אנשים רבים ביניהם ואחר כך מתפייסים, אי אפשר לחזור לאותו מצב יחסים שהיה קודם. ישנם שני אופנים שבהם יכול הדבר להסתיים: האחד הוא, שמיישבים את העניינים, ועם זה מאבדים את הידידות הישנה שהייתה ביניהם, או לפחות פוגמים בה. האופן האחר הוא, שבו מגיעים לאחר הפיוס דווקא לקשר עמוק יותר משהיה קודם. בהמשך הוא מביא לכך משל, כאשר קושרים חבל שנקרע - מקום הקשר הוא עבה יותר. כך גם ביחס שבין האדם והקב"ה. לאחר שאדם מאבד את הטוהר הראשוני שלו הוא יכול לעשות תשובה, והקב"ה יסלח לו, אבל הקשר שוב לא יהיה הקשר הטהור שהיה. האדם יכול אפילו להיות יותר צדיק, יותר חסיד, אבל הוא אינו יכול לחזור למצבו הקודם, כאילו לא היו דברים מעולם.
בעל התשובה מביא קרבן עם תשובתו משום שעתה אין זה מספיק שיחזור בו ממעשיו. מעתה הוא צריך להשתדל יותר, ולא כדי להיות יותר אלא כדי שלא להיות פחות, כדי שלא להישאר במעמד של בעל עבירה, ואפילו הוא רק בעל עבירה בעבר. כדי לזוז מהמקום שהגיע אליו בשל העבירה שבידו, הוא צריך לרוץ כפליים מהר יותר. כדי למלא את הפגם, הוא צריך להוסיף ולתת משהו שאיננו בגדר של תשלום החשבון, אלא כפי שייאמר בהמשך בגדר של מתנה ודורון.
וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, פֶרֶק קַמָּא זְבָחִים , דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן .
וְכִדְאִיתָא (וכמו שנמצא) בַּגְּמָרָא, ב פֶרֶק קַמָּא (בפרק ראשון) של מסכת זְבָחִים (ז,ב) , דְּעוֹלָה (שקרבן עולה) מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְהִיא נחשבת דוֹרוֹן (מתנה, שי) . מובן שקרבן העולה אינו בא במקום התשובה אלא רק כתוספת שלאחר התשובה והכפרה. ואם כן, מהי הגדרתה של תוספת זו? לשם מה היא באה? והתשובה הניתנת בתלמוד היא שהעולה היא כדורון.
לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
מהו הדורון? ראשית, מציין אדמו"ר הזקן, כפי שנזכר גם בתלמוד, שאת הקרבן והדורון יש להביא רק לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ. כי אם יביא את הקרבן לפני התשובה, זורקים לו את הקרבן בפניו. בלא התשובה אין לכך כל משמעות. וכי הקב"ה צריך את דם הכבשים והאילים?! אלא כיוון שאדם עשה תשובה בלב שלם, ועשה מצידו כל מה שצריך לעשות בזה, ואחר כך הוא מוסיף ומביא מנחה לה', מנחה קטנה כדי שלא יישכח, כדי לחזור לחיבתו הראשונה - אז ישנה משמעות לדורון.
כְּאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ, וּפִיְּיסוֹ עַל יְדֵי פְּרַקְלִיטִין ו מָחַל לוֹ.
כמוסבר בתלמוד (שם) במשל: כְּאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ, שחטא למלך והכעיסו, וּפִיְּיסוֹ עַל יְדֵי פְּרַקְלִיטִין (מליצים טובים) - והמלך מָחַל לוֹ. הפרקליטים המליצו עליו שהוא מתחרט והוא מקבל על עצמו מעתה שלא יסרח יותר, ועל כך צריך למחול לו, והמלך מחל לו.
אַף עַל פִּי כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ.
אַף עַל פִּי כֵן, הוא שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. מדוע? מה חסר? הרי המלך מחל לו. אבל המלך יכול לומר: 'נכון, גמרנו את החשבון, אינך חייב דבר, אבל איני רוצה עוד לראותך!' הוא חזר בו, עשה תשובה וניתק את עצמו מהעבירות שעבר, ושוב אין לבוא אליו בטענת ודרישות. ועם זאת, אין הוא חוזר להיות נקי וטהור וקרוב כמקודם. גם אם השבר תוקן, עדיין יש סדק, צלקת, סימן שכאן היה שבר. אדם יכול לתקן את מה שפגמה העבירה, אבל הוא אינו יכול לשנות את העובדה שהיה פעם בעל עבירה. הידידות והחביבות הקודמות אינן קיימות עוד. זו הבעיה של הסליחה גם בתחום האנושי. קל ואפשר לסלוח, באופן שאין יותר תביעות. אבל כדי לחדש את הידידות והחיבה, כאילו לא היה דבר מעולם, יש צורך בדבר נוסף, במחווה של נתינת מתנה, שיש בה כדי לעורר עתה אהבה חדשה, מסוג חדש ובאופן חדש. המתנה הזו היא הדורון והקרבן שמביא אדם לקב"ה לאחר התשובה, לאחר שנמחל לו.
בפרק נ' בתהלים מדובר על הקרבנות. הקב"ה אינו צריך את הבהמות שלנו — "כי לי כל חַיְתו יער וגו'", אבל הקב"ה רוצה את המתנה שלנו הבאה באמצעות הקרבנות - "זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך". הוא רוצה ממך את התודה, הוא רוצה שנגלה את נקודת המאמץ היתרה הזו, שאיננה נדרשת, שאיננה כלולה בחשבון, אלא היא כדורון מאיתנו. כזה היה קרבן נדבת העולה בזמן הבית - לאחר שאדם עבר עבירה ושב ונמחל לו בכל חילוקי הכפרה, הוא מוסיף ומביא קרבן עולה לבית המקדש.
(וּלְשׁוֹן 'מְכַפֶּרֶת', וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" . אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה', לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ.
כאן נוספת הערה: (וּלְשׁוֹן 'מְכַפֶּרֶת', שנאמר בתלמוד 'עולה מכפרת'. וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, בקרבן עולה, "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" [ויקרא א,ד] . אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, במובן של ניקוי ומירוק, שהרי זו כבר נשלמה. אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה', במובן של לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ. ולשם כך, כפי שנאמר, לא די במחיקת הדברים השליליים, אלא צריך להוסיף דבר שבחיוב. ל'כפרה' יש שתי משמעויות: המשמעות האחת היא של ניקוי, ובמובן זה אדם מתכפר בכך שהוא מתנקה ומתמרק מהעוונות שבידו. המשמעות השנייה היא של הוספה (כמו "וכפרת אותה מבית ומחוץ וגו'")
כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא , וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן") .
כִּדְאִיתָא (כמו שנמצא) שָׁם בַּגְּמָרָא (זבחים ז,ב) , שעניין העולה הוא ריח ניחוח לה', שהיא נחת רוח לפניו. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן")
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה', הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן.
וְעַכְשָׁיו, בדורות אלו שלאחר חורבן הבית, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה', על ידי קרבן עולה, הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן. כאן חוזר אדמו"ר הזקן לעניין התענית, שאינה כחלק מהחובה של אדם כדי להגיע לכפרה, אלא כנתינה של מתנה, כמו הקרבן.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא , שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט, כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ,
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא (ברכות יז,א) , שהיה רב ששת אומר בתפילה של תענית: "יהי רצון מלפניך שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט, כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי (חלב ודם זה) לְפָנֶיךָ, ותרצני".
בחסידות
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד. זוהי תפיסת התענית לא כחלק מהכפרה המחייבת, אלא כדורון שאדם מתנדב כדי להיות רצוי לפני הקב"ה.
בספרות חז"ל מצויים סיפורים על חכמים, שכאשר חטאו גם בדבר שוודאי אינו עבירה לא מדברי תורה ולא מדברי חכמים, אלא לא יותר מנדנוד וחשש בעלמא, הם התענו תעניות רבות שלא לפי ערך כלל. ההדגשה כאן אינה על החרטה של אותם חכמים, שכן ככל שאדם נמצא במעלה גדולה יותר גם פגמים קטנים ניכרים בעיניו, ומובן שחכמים וצדיקים גדולים היו מקפידים על עצמם ומתחרטים גם על דבר קל. ההדגשה היא על התעניות, ואת זה מבאר כאן אדמו"ר הזקן: יותר מאשר למחוק את מה שפגמו, הם רצו לשוב להיות לרצון, למצוא חן. ולכן הם התענו - שהתענית היא מעין הבאת קרבן, כאשר נתנו לקב"ה משהו מתוך עצמם, כאשר הקריבו לו מחלבם ומדמם.
כְּמוֹ ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שֶׁ הָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.
כְּמוֹ ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שֶׁהוא עצמו הָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. המשנה במסכת שבת (פרק ה משנה ד) מונה דברים שאסור לאדם להניח לבהמתו לצאת בהם בשבת ברשות הרבים (משום שהם נחשבים כמשא, ולא כמלבוש הנועד לצורכה של הבהמה), וביניהם, שאסור להניח לפרה לצאת ברצועה שקושרים לה בין קרניה. ובתלמוד (שם נד,ב) מבואר שר' אלעזר בן עזריה היה חולק על דברי חכמים בדין זה, וחשב שמותר לצאת כך.
וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן, פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ. וְ לֹא מִיחָה בָּהּ.
ומסופר: וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן, ברצועה בין קרניה פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ. רבי וְהוא לֹא מִיחָה בָּהּ. ור' אלעזר שתק ולא הוכיח אותה, למרות שדעתו הייתה דעת מיעוט שנשארה בתחום העיוני בלבד ולא נפסקה למעשה.
וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת. עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו .
ומסופר: וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת. שצם כל כך הרבה עד ששיניו נעשו שחורות, עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו (ירושלמי שם) .
וְכֵן ר' יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: "בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי" וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת .
וְכֵן מסופר על ר' יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: "בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי" - וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת (חגיגה כב,ב) . ר' יהושע בן חנניה היה מהחכמים החשובים ביותר של בית הלל. ופעם, כשסברתם של חכמי בית שמאי נראתה לו מוזרה ובלתי הגיונית, התבטא עליהם בחריפות: "בושני מדבריכם בית שמאי". אמנם, לאחר שבהמשך הדיון נוכח שישנו טעם הגון לדבריהם, חזר בו מדבריו אלה ואף הלך והשתטח על קברי בית שמאי לבקש מחילה על דבריו. ויחד עם זה מסופר, שמאז הושחרו שיניו מפני הצומות.
וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין וְהִתְעַנָּה מ' צוֹמוֹת .
ועוד מסופר: וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין וְהִתְעַנָּה מ' (ארבעים) צוֹמוֹת (מועד קטן כח,א) . הדבר אירע בשגגה ובמקרה גמור, לא היה בכך כל צד של עבירה, ואף על פי כן, כיוון שדבר מצווה - תפילין, שעניינם הקשר עם הקב"ה - שהיה צריך להיעשות בשלמות לא נעשה בדרך השלמה, ראה בזה רב הונא פגם חמור בקשר שלו עם הקב"ה, שכדי לאחות אותו וכדי לשוב ולהיות רצוי בעיני ה', הוא צריך לעשות מאמץ נוסף של נתינה לקב"ה.
וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְכָהֵנָּה רַבּוֹת. שלא היו אלו מקרים בודדים, אלא דבר מצוי באנשים רבים ובזמנים שונים.
וְעַל יְסוֹד זֶה,
וְעַל יְסוֹד זֶה, שהתענית היא במקום הקרבן, שאינו חלק מחשבון הכפרה על החטא אלא כמתנה מהאדם שיהיה קרוב ורצוי כפי שהיה קודם החטא.
לִימֵּד הָאֲרִיזַ"ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת , מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת כַּמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים.
לִימֵּד הָאֲרִיזַ"ל (שידע את שורשם של כל פגמי הנפש) לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת (הקבלה) ,
אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.
ועניין זה שייך אַף בעבירות שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. גמר הכפרה על העבירות שיש בהן כרת ומיתה בידי שמיים הוא על ידי ייסורים, ויש דרך של תענית, כפי שנזכר בפרק הקודם, הממהרת ומשלימה את הכפרה עליהן. ואולם התעניות שעליהן מדובר בפרק זה ושאותן לימד האר"י ז"ל אינן מסוג זה, ולכן אין שוקלים אותן כנגד העבירות, על פי עונשן וחומרתן, אלא במידה אחרת. יש דברים שאינם עבירות, אבל מי שעושה אותם יכול להיות מאוס כל כך שאיננו בגדר אדם כלל. ויש דברים שאינם מצוות, אבל מי שעושה אותם מתעלה מעלה מעלה. דברים אלה אינם כתובים בדרך כלל בספרי ההלכה, לא משום שמותר לעשותם או שאין צורך לעשותם, אלא משום שאינם נכנסים למסגרות ההלכתיות של אסור ומותר. יש מעשים, בין שהם איסורים חמורים ובין שאינם איסורים כלל, שהעושה אותם יורד ממעלתו ומקרבתו הראשונה לקב"ה, ואל המרחק הזה מתייחסות תעניות אלו.
כְּמוֹ עַל הַכַּעַס - קנ"א תַּעֲנִיּוֹת וכו'.
כְּמוֹ עַל הַכַּעַס - קנ"א (151) תַּעֲנִיּוֹת וכו'.
וַאֲפִילּוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן כְּמוֹ 'סְתָם יֵינָם'. יִתְעַנֶּה ע"ג תַּעֲנִיּוֹת וכו'.
וַאֲפִילּוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן כְּמוֹ השותה 'סְתָם יֵינָם'. ישנו איסור מן התורה על שתיית יין שניסכו אותו לעבודה זרה, וחכמים גזרו על כל יין של גויים ('סתם יינם'), שיהיה אסור. 'סתם יינם' הוא אפוא הרחקה בלבד שגזרו חכמים, ואף על פי כן יש בדבר ריחוק הנפש ביותר, שלתיקונו יִתְעַנֶּה ע"ג (73)
וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן.
וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן. שתעניות אלו, שתיקן האר"י ז"ל, אינן רק לעובר על מצוות לא תעשה מן התורה אלא גם במבטל מצוות עשה, ואפילו דרבנן.
כְּמוֹ תְּפִלָּה, יִתְעַנֶּה ס"א תַּעֲנִיּוֹת וכו'.
כְּמוֹ תְּפִלָּה,
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" ,
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (ויקרא א,ט) , שעניינו "נחת רוח לפני שאמרתי ונהיה רצוני".
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: "הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?" . מִכְּלָל שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה, הוּא "יוֹם רָצוֹן",
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: "הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?" (נח,ה) . פסוק זה לקוח מתוך ההפטרה של יום כיפור.
"הצום הנרצה", הנרצה שבצום, אינו דווקא התענית והסיגוף שבו, אלא בעיקר בכך שהוא מוציא את האדם מהתחום של אכילה ושתייה אל תחום אחר. חסידים אמרו, איזהו צום הנרצה? - כמו שהיו מספרים על הבעש"ט. לפני התגלותו הייתה פרנסתו של הבעש"ט שהיה חופר טיט בהרים. הוא היה יוצא מביתו ביום ראשון, עוסק במלאכתו ובעבודת ה' בהתבודדות כל ימות השבוע, ולשבת היה שב לביתו. בלכתו ביום ראשון הייתה אשתו נותנת עימו תמיד שש כיכרות לחם, כיכר ליום, לאכול במשך השבוע. ואולם בערב שבת בשובו לביתו היה מגלה להפתעתו שכל שש הכיכרות נמצאות עימו! הוא פשוט שכח לאכול. כזהו צום הנרצה, כאשר אדם כה שקוע בעבודת ה', כה שקוע בעניינים ובתחום אחר - עד "כי שכחתי מאֲכֹל לחמי" (תהלים קב,ה), עד שהוא שוכח שיש דבר כמו אוכל גשמי.
בהמשך לפרק הקודם, פרק זה עסק בתענית ובמקומה של התענית ביחס לתשובה. דובר בשלב נוסף, מעבר לדין התשובה ולכפרה, כשחסרה רק הרגשת הקרבה והחיבה אצל הקב"ה שהייתה לאדם קודם שחטא. ונאמר, שאת החיסרון הזה ניתן להשלים על ידי הבאת 'דורון' לקב"ה. ה'דורון' הזה היה בזמן הבית קרבן העולה שהיו נודבים בבית המקדש, ובזמן הזה התענית היא במקום הקרבן. התענית - במיעוט דמו וחלבו של המתענה - היא הנדבה שאדם נותן לה', להראות שגם אם חטא, שגם אם אולי היה רחוק, הוא שב עתה ומחדש את הקשר, הוא שב וממלא את הפגם. וכמו בחבל שנקרע ונקשר מחדש, שמקום הקשר צריך להיות עבה וחזק יותר, כך לקשר הנפש שאדם מחדש צריך להוסיף רצון מחלבו ומדמו, מעבר למה שהיה קודם, כדי לקשור אותו מחדש. זהו היסוד שעל פיו תיקן האר"י ז"ל מספר תעניות לכל עוון ועוון, כפי הצריך לחבר את הנפש מחדש מאותו עוון. ולא רק מעבירות המפורשות בתורה, אלא בכל מקום שנגרם פגם בקשר הנפש אל הקב"ה - שם יש להביא את הדורון, את החלב והדם, את היקר לאדם שאותו לבד הוא יכול לתת, להוסיף רצון ואהבה, שיהיה רצוי ואהוב כמקודם.