חזור
אגרת התשובה
פרק גוְהִנֵּה חַכְמֵי הַמּוּסָר הָאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ, בְּמִי שֶׁחָטָא חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת.
וְהִנֵּה חַכְמֵי הַמּוּסָר הָאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ, בעניין אותן תעניות, בְּמִי שֶׁחָטָא חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת. שכן בכתבי האר"י ז"ל רק נקבע כמה תעניות יש להתענות כדי לכפר על חטא אחד. כגון, מי שכעס יתענה מאה חמישים ואחת תעניות, ומי שביטל תפילה יתענה שישים ואחת תעניות וכו'. והמחלוקת היא בשאלה מה קורה כאשר אדם חטא באותו חטא פעמים אחדות?
דְּיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְ אוֹתוֹ חֵטְא פְּעָמִים רַבּוֹת, כְּפִי הַמִּסְפָּר אֲשֶׁר חָטָא.
דְּיֵשׁ אוֹמְרִים
כְּגוֹן, הַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה,
כְּגוֹן, הַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שהיא עבירה חמורה ויחד עם זאת שכיחה.
שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִיזַ"ל הֵן פ"ד תַּעֲנִיּוֹת, וְאִם חָטָא בָּזֶה עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים פ"ד, וְכֵן לְעוֹלָם.
שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִיזַ"ל לתיקון חטא אחד שכזה הֵן פ"ד (84) תַּעֲנִיּוֹת,
דּוּמְיָא דְּקָרְבַּן חַטָּאת, שֶׁחַיָּיב לְהָבִיא עַל כָּל פַּעַם וָפַעַם.
דּוּמְיָא דְּקָרְבַּן (בדומה לקרבן) חַטָּאת, שֶׁחַיָּיב לְהָבִיא עַל כָּל פַּעַם וָפַעַם.
ו יֵשׁ מְדַּמִּין עִנְיָן זֶה לְקָרְבַּן עוֹלָה הַבָּאָה עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, דַּאֲפִילּוּ עָבַר עַל כַּמָּה מִצְוֹת עֲשֵׂה - מִתְכַּפֵּר בְּעוֹלָה אַחַת. כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִּזְבָחִים .
וכנגדם יֵשׁ מְדַּמִּין עִנְיָן זֶה לְקָרְבַּן עוֹלָה הַבָּאָה עַל ביטול מִצְוַת עֲשֵׂה,
וְהַכְרָעָה, הַמְקוּבֶּלֶת בָּזֶה לְהִתְעַנּוֹת ג' פְּעָמִים, כְּפִי מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת דְּחֵטְא זֶה.
וְהַכְרָעָה, בין שתי הדעות, הַמְקוּבֶּלֶת בָּזֶה היא לְהִתְעַנּוֹת ג' פְּעָמִים, כְּפִי מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת דְּחֵטְא זֶה. ההכרעה היא הכרעה ממצעת: מן הצד האחד לא לדרוש את מספר התעניות כמספר הפעמים שחטא, אבל מן הצד האחר גם לא להסתפק בפעם אחת בלבד, אלא שלוש פעמים.
דְּהַיְינוּ, רנ"ב צוֹמוֹת עַל הוֹצָאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְכֵן בִּשְׁאָר חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת,
דְּהַיְינוּ, לדוגמה, רנ"ב (252) צוֹמוֹת עַל הוֹצָאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, אם על פעם אחת נדרש להתענות שמונים וארבע תעניות, הרי אם חטא פעמים רבות יצום מאתיים חמישים ושתיים תעניות, שהם שמונים וארבע כפול שלוש. וְכֵן בִּשְׁאָר חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת, שאם חטא שלוש פעמים או יותר, יצום שלוש פעמים בלבד את מספר הצומות השייכים לחטא זה.
וְהַטַּעַם, הוּא עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת נֹחַ כֵּיוָן דְּחָב בַּר נַשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִמְנָא חֲדָא - עָבֵיד רְשִׁימוּ כו' ,
וְהַטַּעַם, מדוע דווקא שלוש פעמים, הוּא עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת נֹחַ (חלק א עג,ב): כֵּיוָן דְּחָב בַּר נַשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִמְנָא חֲדָא - עָבֵיד רְשִׁימוּ כו' (כיוון שחוטא אדם לפני הקב"ה פעם אחת — הוא עושה רושם) , החטא משאיר כתם בנפש. ואם עבר אותו אדם עבירה זו פעם שנייה, הכתם גדל וחודר עמוק יותר, וכבר אין הוא ניתן להימחק בקלות.
זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשֵּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא כו' .
ואם חטא בזה זִמְנָא תְּלִיתָאָה (פעם השלישית), אִתְפַּשֵּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא כו' (מתפשט הכתם ההוא מצד זה לצד זה) . כמו כתם שנעשה בבגד, כשנופל לכלוך פעם אחת נוצר כתם קל על פני הבגד; בשנייה הכתם כבר חודר לתוך הבגד וקשה יותר להוציאו; ובשלישית הוא כבר חודר מקצה לקצה וצובע את כל הבגד. כך, כאשר אדם חוטא פעם אחת הפגם נוגע בקצה הווייתו, כאשר הוא חוטא פעם שנייה הפגם מתפשט ומשפיע יותר, ובפעם שלישית הפגם עובר מקצה לקצה, חודר את כל הווייתו של האדם והופך אותו למהות אחרת. ומעתה, גם אם חטא יותר משלוש פעמים, אין זה משנה יותר את המהות הזו שיצר והחזיק בו הפגם והחטא.
לְכָךְ, צָרִיךְ מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת גַּם כֵּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וכו'.
לְכָךְ, גם בנוגע ל'תיקון התשובה', צָרִיךְ מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת גַּם כֵּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וכו'. כדי לפרק את ההתקשרות הזו בחטא, להחזיר את המהות למצבה הקודם, צריך גם תהליך התיקון להיות בשלוש פעמים.
לאחר הדיון בדרך "חכמי המוסר הראשונים" שנחלקו במספר התעניות וכו', עובר אדמו"ר הזקן לאופן שבו רואים חכמי הדורות האחרונים את הדברים, בחסידות ולא רק בחסידות.
אָכֵן, כָּל זֶה בְּאָדָם חָזָק וּבָרִיא, שֶׁאֵין רִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ כְּלָל לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, וּכְמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים.
אָכֵן, כָּל זֶה אמור רק בְּאָדָם חָזָק וּבָרִיא, שֶׁאֵין רִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ כְּלָל לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, וּכְמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים.
-
עוד מבואר, שההבדל בין דורות ראשונים לדורותינו הוא, כמבואר באגרת הקדש סימן ט, שבדורות ראשונים היה עיקר העבודה בתורה, ובדורותינו - במעשה הצדקה וגמילות חסדים. ולכן בדורות ראשונים גם אם היה הצום מזיק לגוף לא היה הדבר נוגע לעבודת ה' של האדם, אבל בדורותינו שעיקר העבודה היא עם הגוף, הרי אם הצום מזיק לגוף אסור לצום (מכ"ק אדמו"ר זי"ע).
אֲבָל מִי שֶׁרִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל לָבֹא לִידֵי חוֹלִי אוֹ מִיחוּשׁ חַס וְשָׁלוֹם.
אֲבָל מִי שֶׁרִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל לָבֹא לִידֵי חוֹלִי אוֹ מִיחוּשׁ חַס וְשָׁלוֹם. יש אנשים שעלולים לחלות בגלל הצומות, וגם אם לא יחלו אנושות, הם יסבלו ממיחושי הראש והגוף באופן שלא יוכלו לחיות את חייהם כדרכם.
כְּמוֹ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה.
כְּמוֹ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה. ביתר שאת נכונים הדברים הללו לדורות שלנו היום, כמה וכמה דורות מאז שכתב אדמו"ר הזקן את הדברים. האנשים היום אינם בריאים פחות מהאנשים בדורות קודמים, אבל הם מפונקים יותר. בחברה שלנו רגיל כל אדם לאכול באופן סדיר, וכשהוא אינו מקבל את ארוחת הבוקר שלו בזמנה הוא אינו יכול להמשיך את יומו כרגיל. בתלמוד (שבת י,א) מתואר כיצד היו אוכלים בזמנם: סעודת כל אדם היא בשעה רביעית (מתחילת היום) וסעודת פועלים בחמישית וכו'. השעה החמישית היא בערך אחת עשרה, ונמצא שפועלים קמו בחמש בבוקר והיו אוכלים בפעם הראשונה בשעה אחת עשרה ובפעם השנייה בערב. וזה היה הסדר הרגיל לפועל, כלומר לאדם שעבד עבודה גופנית קשה. ואם מוסיפים לכך את העוני שהיה מצוי אז, שלא כל אדם זכה גם לזה, התמונה העולה היא שאנשים היו רגילים לחיות עם פחות מזון ועם פחות קביעות באכילה.
אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת, אֲפִילּוּ עַל כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וּמִכָּל שֶׁכֵּן עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת.
ולמי שהתעניות מזיקות, כמו לרוב בני האדם בדורותינו, אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת, ו אֲפִילּוּ עַל העבירות החמורות ביותר שעונשן כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין (שגמר כפרתן על ידי ייסורים) אין לו רשות להתענות. וּמִכָּל שֶׁכֵּן אם עבר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת.
אֶלָּא כְּפִי אֲשֶׁר יְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַזִּיק לוֹ כְּלָל.
אֶלָּא יתענה רק כְּפִי אֲשֶׁר יְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַזִּיק לוֹ כְּלָל. זו הגדרה של גבולות, שלאדם מותר להתענות רק במידה שהוא בטוח שלא יינזק כלל מהצום.
כִּי אֲפִילּוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בִּימֵי תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים, לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין בִּכְהַאי גַּוְונָא , אֶלָּא הַבְּרִיאִים. דְּמָצוּ לְצַעוֹרֵי נַפְשַׁיְיהוּ
כִּי אֲפִילּוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בִּימֵי תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים, שהיו כאלה שהרבו בתעניות, אף על דבר קל. לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין בִּכְהַאי גַּוְונָא (בכגון זה) , תעניות רבות כל כך, אֶלָּא רק הַבְּרִיאִים. דְּמָצוּ לְצַעוֹרֵי נַפְשַׁיְיהוּ (שהיו יכולים לצער את עצמם) מבלי להינזק הם עצמם ועבודת ה' שלהם.
וּדְלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ , וּ מִתְעַנֶּה - נִקְרָא חוֹטֵא, בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִית .
וּדְלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ (וזה שלא יכול לצער את עצמו) , מבלי שתהיינה לכך תוצאות של מחלה או של חולשה, וּבכל זאת הוא מִתְעַנֶּה - נִקְרָא חוֹטֵא, כפי המסקנה בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא (פרק ראשון) דְּתַעֲנִית (יא,ב) . הדיון בתלמוד הוא אם זה היושב בתענית הוא 'חוטא על הנפש'
וַאֲפִילּוּ מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם .
וַאֲפִילּוּ מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, כִּדְפֵירֵשׁ (כמו שפירש) רַשִׁ"י על התלמוד בתענית שָׁם (בעמוד א) . שהדברים אמורים לא רק במי שמתענה סתם, אלא אפילו אם יש לכאורה הצדקה לכך, כשמתענה כדי לכפר על עבירות שעשה - הוא נקרא חוטא.
וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִּזְבָחִים : שֶׁאֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב עֲשֵׂה וכו'.
וְכִדְאִיתָא (וכמו שיש) בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא (פרק ראשון) דִּזְבָחִים (ז,א) : שֶׁאֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב על ביטול מצוות עֲשֵׂה כלשהי, לפחות על ביטול המצווה של לימוד תורה, וכו'. הרי שכל אדם מישראל כשהוא מתענה, הרי זה כדי לתקן נפשו מעבירות שיש בידו.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן, מִי שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, שֶׁחוֹטֵא וְנֶעֱנָשׁ בְּכִפְלַיִים, כִּי מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַתַּעֲנִית לֹא יוּכַל לַעֲסוֹק בָּהּ כָּרָאוּי.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן, שנקרא חוטא, מִי שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, תלמיד חכם שעיקר עיסוקו בתורה, שֶׁחוֹטֵא וְנֶעֱנָשׁ בְּכִפְלַיִים, על התענית ועל ביטול תורה. כִּי מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַתַּעֲנִית לֹא יוּכַל לַעֲסוֹק בָּהּ כָּרָאוּי. גם אם נדמה שיש לו רווח רוחני מן התענית, הוא יפסיד הכול בשל ביטול התורה. הוא מנסה לתקן את נפשו, אבל על ידי התיקון הוא מקלקל יותר, כי מחמת חולשתו מהתענית גם מה שצריך ואמור היה לעשות באותה שעה בלימוד התורה ובשאר מצוות לא נעשה. דברים אלה נאמרו גם לגבי מקצועות אחרים, כגון מלמדי תינוקות, שאם יתענה הוא עלול לפגום במלאכת שמיים שהוא עושה.
אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ כְּדִכְתִיב : "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרוּק" .
אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ (מהי תקנתו), אם לא על ידי תענית? כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב) : "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרוּק" (דניאל ד, כד) . כלומר, שתפדה עצמך מהחטאים שלך על ידי נתינת צדקה.
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַפּוֹסְקִים, לִיתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁל תְּשׁוּבָה עֵרֶךְ ח"י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ וכו'.
וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַפּוֹסְקִים, לִיתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁל תְּשׁוּבָה עֵרֶךְ ח"י גְּדוֹלִים (גרושים) פּוֹלִישׁ (פולניים) וכו'.
וְהֶעָשִׁיר יוֹסִיף לְפִי עָשְׁרוֹ וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן אַבְרָהָם הִלְכוֹת תַּעֲנִית .
וְהֶעָשִׁיר יוֹסִיף לְפִי עָשְׁרוֹ וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן אַבְרָהָם על השולחן ערוך אורח חיים הִלְכוֹת תַּעֲנִית (תקסח ס"ק יב) . שאין זה עניין של ערך קצוב כזה דווקא, אלא הנתינה שאדם נותן מחלקו. וכלשונו שם: "דהטעם (לפדיון התענית בצדקה) ששקול צער הממון נגד צער התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני".
הסיכום הוא, כדרך שהכריעו כל גדולי החסידות בעבר ובהווה, שאפילו באה התענית לשם כפרה ודורון - היא דרך שאינה ראויה ואפילו מסוכנת. לא תמיד התענית מסייעת לעבודה הנפשית של התשובה, ופעמים אף מפריעה לכך. מספרים על אדם אחד שבא אל רבי אלימלך מליז'נסק על מנת שייתן לו דרך תשובה על חטאיו. כבר זמן רב שהאיש היה מתענה ומסגף את עצמו, ולא הרגיש שהוא מגיע בכך לתשובה. רבי אלימלך הורה לו להפסיק את תעניותיו, וציווהו שמעתה ינהג להפך, יאכל ויישן היטב. ואחרי שאותו אדם אכל וישן כל צרכו, ביקש רבי אלימלך מבנו שישוחח עימו מעט ויסביר לו מהו החטא. עשה הבן כן והסביר לאותו אדם על אודות הפגם של החטא ושאין לו תקנה וכו'. לאחר זמן קצר, האיש לא יכול היה לעמוד בזה יותר, בהכרה בגודל חטאו עם העובדה שהוא אוכל וישן טוב. נמצא, שנוסף לנזק הגופני שיש בתענית אין היא בהכרח הדרך הנכונה ביותר לתשובה. אדם יכול להרגיש טוב כל כך עם עצמו בגלל התענית, שהיא רק תרחיק אותו מתשובה, בעוד שדווקא אכילה ושתייה יכולים לקרבה.
ועם זאת, בפסקה הבאה חוזר אדמו"ר הזקן, בכעין הערת אגב, לנוסח אחר שאיננו דוחה מכול וכול את עניין התענית.
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ הֶחָפֵץ קִרְבַת ה', לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ לְהַשִּׁיבָה אֶל ה' בִּתְשׁוּבָה מְעוּלָּה מִן הַמּוּבְחָר, יַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לְהַשְׁלִים עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מֵעֲוֹנוֹת הַחֲמוּרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה עַל כָּל פָּנִים, וַאֲפִילּוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד. כְּגוֹן: לְהוֹצָאוֹת זֶרַע לְבַטָּלָה פ"ד צוֹמוֹת פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיָּיו.
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ הֶחָפֵץ קִרְבַת ה', לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ לְהַשִּׁיבָה אֶל ה' בִּתְשׁוּבָה מְעוּלָּה מִן הַמּוּבְחָר, יַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לְהַשְׁלִים עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת במשך כָּל יְמֵי חַיָּיו מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מֵעֲוֹנוֹת הַחֲמוּרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה עַל כָּל פָּנִים, וַאֲפִילּוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד. כְּגוֹן: לְהוֹצָאוֹת זֶרַע לְבַטָּלָה פ"ד (84) צוֹמוֹת פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיָּיו. אדמו"ר הזקן איננו ממליץ על תעניות, ואף מכריע למעשה שלא להתענות אלא לפדות את התענית בצדקה, ועם זאת הוא משאיר פתח למי שבכל זאת רוצה לבחור בדרך זו של תעניות. שכן למרות כל מה שנאמר, יש צד של מעלה בזה שאדם נותן מגופו ממש. אין זה פתח רחב לכל אחד להתענות על כל דבר, אלא פתח צר ל"בעל נפש החפץ", למי שיכול ומתעקש להידחק, ואף זאת בהגבלה לעוונות החמורים ביותר, ופעם אחת, ואף זאת כפי שייאמר בהמשך, בדרך קלה ככל האפשר.
וְיָכוֹל לִדְחוֹתָן לַיָּמִים הַקְּצָרִים בַּחוֹרֶף, וְיִתְעַנֶּה כְּעֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחוֹרֶף אֶחָד אוֹ פָּחוֹת, וְיִגְמוֹר מִסְפַּר הפ"ד צוֹמוֹת בט' שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר כְּפִי כֹּחוֹ.
וְיָכוֹל לִדְחוֹתָן לַיָּמִים הַקְּצָרִים בַּחוֹרֶף, וְיִתְעַנֶּה כְּעֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחוֹרֶף אֶחָד אוֹ פָּחוֹת, וְיִגְמוֹר מִסְפַּר הפ"ד צוֹמוֹת בט' (9) שָׁנִים אוֹ יוֹתֵר כְּפִי כֹּחוֹ. גם כאשר אדם מחליט להתענות, הוא יכול לעשות זאת בימי החורף, שהתענית אז קצרה יותר.
(וְגַם יָכוֹל לֶאֱכוֹל מְעַט כְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת לִפְנֵי נֵץ הַחַמָּה, וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחְשָׁב לְתַעֲנִית אִם הִתְנָה כֵּן).
(וְגַם יָכוֹל לֶאֱכוֹל מְעַט כְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת לִפְנֵי נֵץ הַחַמָּה, וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחְשָׁב לְתַעֲנִית אִם הִתְנָה כֵּן). תעניות אלו, המתחילות בבוקר, מתחילות בעלות השחר. כלומר, בארצות הצפון שבהן חי אדמו"ר הזקן, בערך שלוש שעות לפני הנץ החמה (ובארץ ישראל - פחות). ואם המקבל עליו תענית מתְנה זאת מראש, הוא יוכל לקום לפני עלות השחר ולאכול משהו, ובזאת להקטין עוד את זמן התענית.
וּלְתַשְׁלוּם רנ"ב צוֹמוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל יִתְעַנֶּה עוֹד אַרְבַּע פְּעָמִים פ"ד עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בִּלְבַד דְּמִיחֲשָׁב גַּם כֵּן תַּעֲנִית בִּירוּשַׁלְמִי . וּשְׁנֵי חֲצָאֵי יוֹם נֶחֱשָׁבִים לוֹ לְיוֹם אֶחָד לְעִנְיָן זֶה,
וּלְתַשְׁלוּם רנ"ב צוֹמוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל יִתְעַנֶּה עוֹד אַרְבַּע פְּעָמִים פ"ד עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בִּלְבַד, מן הבוקר עד חצות היום. דְּמִיחֲשָׁב גַּם כֵּן תַּעֲנִית בִּירוּשַׁלְמִי (נדרים פרק ח הלכה ח) . ישנה דעה בירושלמי שיש גם תענית לשעות, שתענית אינה חייבת להיות במשך יום שלם, אלא גם מי שהתענה חלק של יום נחשב לו הדבר. וּשְׁנֵי חֲצָאֵי יוֹם נֶחֱשָׁבִים לוֹ לְיוֹם אֶחָד לְעִנְיָן זֶה, להשלמת מספר התעניות שקיבל על עצמו. ולכן אם התענה ארבע פעמים שמונים וארבעה חצאי ימים, נחשב לו כאילו התענה פעמיים שמונים וארבעה ימים שלמים, ויחד עם שמונים וארבע תעניות שלמות שהתענה הם משלימים לשלוש פעמים שמונים וארבע, דהיינו מאתיים חמישים ושתיים.
וְכֵן לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן,
וְכֵן לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, שיכול לעשות להם תיקון באופן הזה.
אֲשֶׁר כָּל לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקָהּ
אֲשֶׁר כָּל לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקָהּ של הנפש. אין הוא מורה מי הוא זה שצריך להתענות ועל אילו עוונות, אלא משאיר את הדבר פתוח. כי עניין זה אין דנים בו לפי חומרת העוון, אלא לפי מה שאדם מרגיש בליבו. מי שמר לו בעוונו שאין הוא יכול לשאת זאת, מי שחפץ כל כך בטהרת נפשו עד שאם לא יתענה יזיק לו הדבר יותר מאשר אם יתענה, שרק באופן הזה ירגיע את נפשו - לו נאמרו הדברים.
אָכֵן מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת הָעוֹדְפִים עַל רנ"ב, וּכְהַאי גַּוְונָא , שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת לָחוּשׁ לְדַעַת הַמַּחְמִירִים, לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת שֶׁעַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא כְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁחָטָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אָכֵן מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת הָעוֹדְפִים עַל רנ"ב, כדוגמה שהביא מאותו עוון, וּכְהַאי גַּוְונָא (וכגון זה) , שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת לָחוּשׁ לְדַעַת הַמַּחְמִירִים, לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת שֶׁעַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא כְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁחָטָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כאמור בתחילת הפרק, נחלקו חכמי המוסר במי שחטא חטא אחד פעמים רבות, ודעת המחמירים היא שיש להתענות כמספר הפעמים שחטא. ואף שאין הוא מכריע כך, מכל מקום יש לחוש לדעת המחמירים.
לבד מהקושי והבעייתיות שיש עם ריבוי הצומות בכלל, ריבוי כזה הוא כמעט בלתי מציאותי. לשם דוגמה, מספר התעניות על כעס הוא קנ"א (151). אם אדם כעס פעמיים בשנה, כבר לא נותרו לו ימים לאכול - ומה יעשה מי שכעס שלוש פעמים?
יִפְדֶּה כּוּלָּן בִּצְדָקָה, עֵרֶךְ ח"י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ בְּעַד כָּל יוֹם. וְכֵן, שְׁאָר כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַל עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מִיתָה, וַאֲפִילּוּ עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנַן ו תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, כְּפִי הַמִּסְפָּר הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ"י זַ"ל. (וְרוּבָּם נִזְכָּרִים בְּ 'מִשְׁנַת חֲסִידִים' בְּמַסֶּכֶת הַתְּשׁוּבָה).
לכן יִפְדֶּה כּוּלָּן בִּצְדָקָה, עֵרֶךְ ח"י גְּדוֹלִים (גרושים) פּוֹלִישׁ (פולניים) בְּעַד כָּל יוֹם. וְכֵן, לא רק התעניות המרובות על עבירות החמורות אלא גם שְׁאָר כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַל עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מִיתָה, וַאֲפִילּוּ עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנַן וביטול תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, כְּפִי הַמִּסְפָּר הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ"י זַ"ל. (וְרוּבָּם של תיקוני התשובה ומניין התעניות לכל עוון ועוון, נִזְכָּרִים בְּספר 'מִשְׁנַת חֲסִידִים' בְּמַסֶּכֶת הַתְּשׁוּבָה).
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל יִפְדֶּה בִּצְדָקָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אִי לָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל יִפְדֶּה בִּצְדָקָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אִי לָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ (אם אינו יכול לצער את עצמו) כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. שגם תעניות מעטות יותר לתיקון עבירות חמורות פחות, יכול לפדות בצדקה, שאף היא הקרבה שאדם מקריב מתוך עצמו ומתוך חלקו בעולם.
וְאַף שֶׁיַּעֲלֶה לְסַךְ מְסוּיָּים. אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ.
וְאַף שֶׁיַּעֲלֶה לְסַךְ מְסוּיָּים. שהסכום שהוא מתחייב לצדקה יכול להצטבר לסכום ניכר. מכל מקום אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ. לשיעורה של הצדקה יש בהלכה
דְּלָא מִקְרֵי בִּזְבּוּז בִּכְהַאי גַּוְונָא מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה לִפְדּוֹת נַפְשׁוֹ מִתַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים.
דְּלָא מִקְרֵי בִּזְבּוּז בִּכְהַאי גַּוְונָא (שאינו נקרא בזבוז בכגון זה). מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה זאת כדי לִפְדּוֹת נַפְשׁוֹ מִתַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים. אין הוא מבזבז אלא קונה לעצמו. הכסף הזה אמנם הולך לצדקה, אבל הוא אינו נותן את הכסף הזה כנותן צדקה, אלא כעושה תיקון וריפוי לצורך עצמו, שחוסך מעצמו את צער התענית.
וְלָא גָּרְעָא מֵרְפוּאַת הַגּוּף וּשְׁאָר צְרָכָיו
וְלָא גָּרְעָא (גרוע) מֵרְפוּאַת הַגּוּף וּשְׁאָר צְרָכָיו, כפי שאדם חולה או רעב מוציא כסף לצרכים אלה ואין הוא צריך להגביל את הוצאותיו.
את הדיון בתיקוני התשובה, התעניות ופדיון התעניות בצדקה, מסכם אדמו"ר הזקן באמירה כללית:
וּלְפִי שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמּוּזְכָּרִים בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל רַבּוּ בִּמְאֹד מְאֹד,
וּלְפִי שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמּוּזְכָּרִים בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל רַבּוּ בִּמְאֹד מְאֹד, שהרי הם מתייחסים לא רק לעבירות המנויות בתורה ומדברי סופרים, אלא גם לתחומי המוסר ותיקון המידות - התחומים שאין בהם שיעורים קצובים, אלא אין ספור גוונים ודקויות, לכל אדם לפי שיעורו וזַכּותו.
לָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁיו כָּל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה' לְהַרְבּוֹת מְאֹד מְאֹד בִּצְדָקָה, מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר דְּלָא מָצוּ לְצַעוֹרֵי נַפְשָׁם כּוּלֵּי הַאי
לָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁיו כָּל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה' לְהַרְבּוֹת מְאֹד מְאֹד בִּצְדָקָה, מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר דְּלָא מָצוּ לְצַעוֹרֵי נַפְשָׁם כּוּלֵּי הַאי (שאינם יכולים לצער את עצמם כל כך) בתעניות, ובמקום זה מרבים מאד בצדקה.
הסכומים שנתנו החסידים הראשונים לצדקה היו סכומים עצומים ביחס להכנסתם, ולא רק מההכנסה הפנויה אלא גם מהצרכים החיוניים. טעם אחד הוא שהיה זה חלק מהווי החיים החסידיים, של חיי שיתוף חברתי וגם כלכלי, כמעט משפחתי, מעבר למקובל בחברה הכללית. הטעם הנוסף, שעליו מדבר כאן אדמו"ר הזקן, הוא שנתינת הצדקה היא גם דרך בשביל האדם לתיקון עצמו. ההרגשה של הצורך בתיקון בעדת החסידים הייתה קיימת בחריפות רבה, אלא שבמקום ליצור חברה שלמה של הולכי קדורנית ובעלי מיחושים היא יצרה חברה שהייתה שטופה בצדקה.
מקצת מאותה התייחסות לצדקה אפשר לראות ברבות מהאיגרות שב'אגרת הקדש'; הן בריבוי הצדקה שהיו נותנים והן בחשיבות ובמרכזיות שתפס הנושא בחברה החסידית.
(וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ" ).
(וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר [אגרת הקדש סימן י] עַל פָּסוּק: "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ" [איכה ג,כב] ). באגרת הקדש שם מבאר אדמו"ר הזקן את הכתוב כך: "חסדי ה'" - הם חסדים ללא גבול, כמו שהוא אין סוף כך חסדו הוא אין סופי. ולפי שאנחנו "לא תמנו" - שאין אנו תמימים ושלמים, בלי שום חטא ופגם, לכן אנו צריכים ל"חסדי ה'". כלומר, אם אדם חטא ופגם בנפשו ובהשפעה שהייתה אמורה להגיע אליו, אין דרך לתקן זאת אלא בהמשכה מהאור העליון שלמעלה מהעולמות ולמעלה מהמידות, מחסדי ה' העליונים ('רב חסד'), שמלמעלה ומעבר לכל מידה - וזאת על ידי נתינה של צדקה גם כן בלי גבול ומידה.
כסיכום לשני פרקים הקודמים, דן אדמו"ר הזקן בפרק זה, בשאלות המעשיות, כיצד צריכים אנו לנהוג היום עם 'תיקוני התשובה' וכל התעניות הנזכרות בהם - מה יעשה מי שחטא בחטא אחד פעמים רבות? ומסקנתו, שבעל נפש ישתדל להתענות לפחות שלוש פעמים פעם אחת בחייו. ושאל אדמו"ר הזקן, מה יעשה מי שריבוי הצומות מזיק לו, כמו בדורותינו? ונאמר, שתקנתו היא ליתן צדקה לפי ערך התעניות שהתחייב. אכן, אדמו"ר הזקן מעיר, שגם בדורותינו ראוי לכל בעל נפש החפץ בכך לצום לפחות חלק מאותן תעניות, ובאופן שלא יזיק לו. ומכל מקום, עיקרו של התיקון בדורותינו הוא על ידי ריבוי הצדקה דווקא. וכיוון שריבוי הצדקה בא לפדוּת הנפש, הוא יכול להיות גם יותר מחומש - ואדרבה, הצדקה שהיא בגדר של 'תיקון תשובה' צריכה להיות בריבוי מאוד מאוד, באופן של בלי גבול דווקא.
לאחר סיום הדיון ב'תיקוני התשובה', ישוב אדמו"ר הזקן בפרק הבא לעסוק בעיקרו של הספר, בתשובה עצמה.