וְאוּלָם, כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, הוּא לִגְמַר הַכַּפָּרָה וּמֵירוּק הַנֶּפֶשׁ לה' אַחַר הַתְּשׁוּבָה.

וְאוּלָם, כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, בעניין תיקוני התשובה, בין בתעניות ובין בנתינת הצדקה, הוּא לִגְמַר הַכַּפָּרָה וּמֵירוּק הַנֶּפֶשׁ לה' אַחַר הַתְּשׁוּבָה. ההדגשה היא, שכל הדברים הללו באים רק לאחר ובנוסף לתשובה עצמה.

כְּמוֹ שֶׁהוּבָא לְעֵיל מֵהַגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִּזְבָחִים , דְעוֹלָה - דּוֹרוֹן הִיא לְאַחַר שֶׁרִיצָּה הַפְּרַקְלִיט וכו'.

כְּמוֹ שֶׁהוּבָא לְעֵיל מֵהַגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא (פרק ראשון) דִּזְבָחִים (ז,א) , שקרבן דְעוֹלָה - דּוֹרוֹן הִיא לְאַחַר שֶׁרִיצָּה הַפְּרַקְלִיט וכו'. וכפי שהוסבר לעיל (פרק ב), עניין זה של 'קרבן העולה' הוא גם משמעם של כל הסיגופים שדובר בהם, שאף הם בחינת מתנה וקרבן שאדם מביא לקב"ה לאחר התשובה. וכמו הדורון, אין הם מעשה התשובה עצמה, אלא מה שעושה אדם לאחר התשובה כדי שיהיה רצוי ומקורב לפני הקב"ה כמו קודם החטא.

אָמְנָם הַתְחָלַת מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה וְעִיקָּרָהּ, לָשׁוּב עַד ה' בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם.

אָמְנָם הַתְחָלַת מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה וְעִיקָּרָהּ, שהיא לָשׁוּב עַד ה' בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם. כפי שנאמר בפרק הראשון, עיקרה של התשובה הוא בלב האדם, החרטה על העבר והקבלה לעתיד. ההחלטה בלב, באמת ובלב שלם, היא עיקרה של התשובה, ולא דבר זולת זה. וכמו שאומר הכתוב: "וישֹב אל ה' וירחמהו" (ישעיה נה,ז). כשאדם שב אל ה' - הוא זוכה לרחמים וחנינה.

הַהֶכְרֵחַ לְבָאֵר הֵיטֵב בְּהַרְחָבַת הַבֵּיאוּר

הַהֶכְרֵחַ לְבָאֵר הֵיטֵב בְּהַרְחָבַת הַבֵּיאוּר מהו המובן הראשוני והשורשי של המושג 'תשובה'. הנושא, אף שהוא שגור בדיבור בין בני אדם, איננו פשוט. למה הכוונה כאשר אומרים על פלוני שהוא התרחק מה' או שב אל ה'? מה משמעותם של הביטויים 'להיות קרוב' או 'להיות רחוק' ביחס לה'? בוודאי שאין ליחס לכל זה משמעות של מרחק במקום. והמשמעות האחרת, המופשטת והעמוקה יותר בתוכן הדברים - דורשת הרחבת הביאור.

בְּהַקְדֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּבֵיאוּר מִלַּת 'תְּשׁוּבָה' עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד. 'תָּשׁוּב' 'ה' ה' תַּתָּאָה תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, ה' עִילָּאָה תְּשׁוּבָה עִילָּאָה.

בְּהַקְדֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (חלק ג קכב,א) בְּבֵיאוּר מִלַּת 'תְּשׁוּבָה' עַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד. מושג התשובה מבואר בזהר דרך ביאור המילה 'תשובה'. המילה 'תשובה' מורכבת מהמילה 'תָּשׁוּב' ומהאות 'ה'. האות ה"א הזו היא הה"א של שם הוי"ה, ולפי זה פירוש המילה 'תשובה' היא שהה"א תשוב ותחזור למקומה שבשם הוי"ה. אך כיוון שבשם הוי"ה יש פעמיים ה"א, ה"א ראשונה העליונה, וה"א אחרונה התחתונה, צריך לומר שיש שתי תשובות. כאשר האדם משיב את ה' תַּתָּאָה (התחתונה) זו תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וכאשר הוא משיב את ה' עִילָּאָה (עליונה) זו תְּשׁוּבָה עִילָּאָה.

וְגַם, מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה מוֹעֶלֶת לְפוֹגֵם בְּרִיתוֹ, וּ מוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה.

וְגַם, שאלה נוספת שיש להסביר, מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה מוֹעֶלֶת לְפוֹגֵם בְּרִיתוֹ, מי שפגם בענייני זיווג (מין), וּבפרט מוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה.

וְהוּא דָּבָר תָּמוּהַּ מְאֹד, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר עוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. וַאֲפִילּוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת

וְהוּא דָּבָר תָּמוּהַּ מְאֹד, שכן ישנו כלל גדול בידינו: שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר עוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. וַאֲפִילּוּ העבירות החמורות ביותר, של עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת ושפיכות דמים, מתכפרות על ידי התשובה.

וּפֵירֵשׁ בְּ 'רֵאשִׁית חָכְמָה' שֶׁכַּוָּנַת הַזֹּהַר שֶׁאֵין מוֹעֶלֶת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה' כִּי אִם 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה' וכו'.

וּפֵירֵשׁ בְּספר 'רֵאשִׁית חָכְמָה' (שער הקדושה פרק יז), שעל מה שנאמר שהמוציא זרע לבטלה אין לו תשובה, שֶׁכַּוָּנַת הַזֹּהַר היא שֶׁאֵין מוֹעֶלֶת 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה' כִּי אִם 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה' וכו'. נמצא שמכל מקום יש דרך תשובה לכל עבירה, אלא שיש עבירות שאין נמחל לו עליהן עד שישוב בתשובה עילאה.

הִנֵּה לְהָבִין זֹאת מְעַט מִזְּעֵיר.

הִנֵּה לְהָבִין זֹאת מְעַט מִזְּעֵיר. לכל הבנה באותן דרגות של תשובה, ובעניין התשובה בכלל, יש להקדים ולהבין מהי עבירה. ואין הכוונה להגדרת הדברים והתחומים האסורים, שהרי בכך עוסקים ספרי ההלכה, אלא בבירור מהותה הפנימית של העבירה והפגם הנגרם על ידה. ורק לאחר מכן יבאר מהי תשובה ומה היא מתקנת.

צָרִיךְ לְהַקְדִּים מַה שֶּׁמְּבוֹאָר מֵהַכָּתוּב וּמִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עִנְיַן הַכָּרֵת וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.

צָרִיךְ לְהַקְדִּים מַה שֶּׁמְּבוֹאָר מֵהַכָּתוּב וּמִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עִנְיַן הַכָּרֵת וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. אנו מוצאים בתורה עבירות רבות שעונשן הוא כרת. כמו "הכרת תכרת הנפש ההיא" (במדבר טו,יג) ועוד, ועבירות שעונשן הוא מיתה בידי שמיים, כמו "ומתו בו וגו'" (ויקרא כב,ט) ועוד. בדברי חכמים יש אף בירור ומניין של כל העבירות הללו.

כְּשֶׁעָבַר עֲבֵירָה שֶׁחַיָּיבִים עָלֶיהָ כָּרֵת - הָיָה מֵת מַמָּשׁ קוֹדֶם חֲמִשִּׁים שָׁנָה. וּבְמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם מֵת מַמָּשׁ קוֹדֶם שִׁשִּׁים שָׁנָה.

ומבואר שעונש כרת זה מתבטא גם בחייו של האדם בעולם הזה. כְּשֶׁעָבַר עֲבֵירָה שֶׁחַיָּיבִים עָלֶיהָ כָּרֵת - הָיָה מֵת מַמָּשׁ קוֹדֶם שהגיע לגיל חֲמִשִּׁים שָׁנָה. וּבְמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם היה מֵת מַמָּשׁ קוֹדֶם שהגיע לגיל שִׁשִּׁים שָׁנָה.

כַּחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר הַנָּבִיא בְּיִרְמְיָה.

כַּחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר הַנָּבִיא בְּיִרְמְיָה. מסופר על חנניה בן עזור שניבא נבואת שקר, ועל כך אמר לו הנביא ירמיהו: "השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה'". ואחר כך כתוב: "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא". הרי שמת בעוונו בידי שמיים בעולם הזה ממש.

(וְלִפְעָמִים גַּם בְּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם נִפְרָעִין לְאַלְתָּר כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּעֵר וְאוֹנָן)

(וְלִפְעָמִים גַּם על עבירה שעונשה בְּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם נִפְרָעִין לְאַלְתָּר [מייד], כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּעֵר וְאוֹנָן) שכמבואר בדברי חכמים היה חטאם הוצאת זרע לבטלה שעונשו מיתה בידי שמיים, והכתוב מספר שמתו ממש מייד לאחר החטא.

וַהֲרֵי נִמְצְאוּ בְּכָל דּוֹר כַּמָּה וְכַמָּה חַיָּיבֵי כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת וְ הֶאֱרִיכוּ יְמֵיהֶם (וּשְׁנֵיהֶם) [וּשְׁנוֹתֵיהֶם] בִּנְעִימִים

וַהֲרֵי נִמְצְאוּ בְּכָל דּוֹר כַּמָּה וְכַמָּה חַיָּיבֵי כְּרִיתוֹת וּמִיתוֹת בידי שמיים, וְלמרות זאת הֶאֱרִיכוּ יְמֵיהֶם (וּשְׁנֵיהֶם) [וּשְׁנוֹתֵיהֶם] בִּנְעִימִים גם מעבר לשנתם החמישים או השישים.

כדי לתרץ את הקושי הזה, הנובע מתוך הסתכלות במציאות החיים, נדרש אדמו"ר הזקן להסבר יסודי יותר על מהות ה'כרת' - מה פירוש הדבר שהנפש נכרתת, וכיצד זה מתבטא בפועל? ולשם כך מקדים אדמו"ר הזקן הסבר על אודות הנפש האלוקית שבאדם.

אַךְ הָעִנְיָן יוּבָן עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ

אַךְ הָעִנְיָן יוּבָן עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב,ט). כתוב זה המגדיר יחס מסוים בין האדם לקב"ה ישמש בפרקים הבאים כבסיס להבנת מהות הנפש האלוקית שבאדם, ובהמשך גם לעונש הכרת.

חֵלֶק מִשֵּׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא.

מובנו של הכתוב הוא, שנפש האדם מישראל היא חֵלֶק מִשֵּׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא. כלומר, שאת המילה "חלק" בפסוק אין להבין כחלקו אשר בחר לו, אלא חלק כפשוטו, חלק מן האלוקי, משמו העצמי שהוא שם הוי"ה.

כְּדִכְתִיב "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" . וּמַאן דְּנָפַח מִתּוֹכוֹ נָפַח וכו'.

וראיה לדבר כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב,ז) . ומובא על זה בשם הזהר: וּמַאן דְּנָפַח (מי שנופח) — מִתּוֹכוֹ נָפַח וכו'. מי שנופח, נופח דבר שנמצא בתוכו, הוא נותן ומעביר חלק של ממש מתוך עצמו. "ויפח באפיו נשמת חיים" שנאמר בבריאת האדם הוא לפיכך יותר ממה שנאמר בכל שאר ברואי העולם. את העולם וכל ברואיו בורא הקב"ה בדיבורו - הוא אומר להם להיות, הוא אומר להם לחיות. לעומת זאת, באדם הוא נותן מן החיים שלו, מתוך עצמו כביכול. "ויפח באפיו נשמת חיים" - הקב"ה נופח בו מנשמתו שלו. נשמת האדם היא היא נשמת החיים של הקב"ה.

וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וכו' חַס וְשָׁלוֹם.

וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף ואינו גוף וכו' חַס וְשָׁלוֹם. הביטוי "ויפח באפיו" (כמו הביטוי "ויאמר אלהים") הוא ביטוי חומרי, ובוודאי שאין לומר כך לגבי הקב"ה, שאין לו גוף ולא דמות ודמיון לגוף החומרי שלנו.

אַךְ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

אַךְ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. כלל זה הוא יסודי ביותר בהבנת הכתובים ודרשות חז"ל, ועולם הקבלה בפרט. התורה מדברת במילים ומושגים של בני אדם, למרות שהנושאים שהיא מדברת עליהם גבוהים ומופשטים לאין ערוך מהשגת בני האדם. אף כאן, ההנחה היא שלשון הכתוב - "ויפח באפיו נשמת חיים" - אינו בא לתאר דברים במשמעותם החומרית-אנושית, ועם זאת יש לייחס לביטוי דיוק גמור על פי הדוגמה מהתחום האנושי-חומרי שהוא מתייחס אליה.

כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ וְהֶבְדֵּל גָּדוֹל בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בֵּין הַהֶבֶל שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו בְּדִיבּוּרוֹ לַהֶבֶל הַיּוֹצֵא עַל יְדֵי נְפִיחָה.

כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ וְהֶבְדֵּל גָּדוֹל בָּאָדָם הַתַּחְתּוֹן, שבעולם הזה ובגוף החומרי, לעומת המושג 'אדם' בעולמות העליונים המתייחס אל הבורא. עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בֵּין הַהֶבֶל שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו בְּדִיבּוּרוֹ לַהֶבֶל הַיּוֹצֵא עַל יְדֵי נְפִיחָה. הדיבור והנפיחה הן פעולות דומות, בשתיהן ישנה הוצאה של אוויר מן הריאות החוצה, ועם זאת יש הבדל ביניהן. וכך גם בנמשל, באדם העליון הקב"ה. למרות שכאשר נאמר "וידבר ה'" ברור שהקב"ה אינו מדבר כמו בשר ודם; וכאשר נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" גם בזה אין כל דמיון, מכל מקום עלינו להתייחס לכל פרטי המשל ולהבין בתוך המשל שב'אדם התחתון', מהו היחס בין דיבור לבין נפיחה ב'אדם העליון'.

שֶׁבַּ יוֹצֵא בְּדִיבּוּרוֹ מְלוּבָּשׁ בּוֹ כֹּחַ וְחַיּוּת מְעַט מִזְּעֵיר, וְהוּא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוֹת מִנֶּפֶשׁ הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ. אֲבָל בַּיּוֹצֵא בְּכֹחַ הַנּוֹפֵחַ - דְּ'מִתּוֹכוֹ נָפַח' - מְלוּבָּשׁ בּוֹ כֹּחַ וְחַיּוּת פְּנִימִית מִבְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה וכו'.

שֶׁבַּהבל ה יוֹצֵא בְּדִיבּוּרוֹ מְלוּבָּשׁ בּוֹ כֹּחַ וְחַיּוּת מְעַט מִזְּעֵיר, וְהוּא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוֹת מִנֶּפֶשׁ הַחַיָּה שֶׁבְּקִרְבּוֹ. אֲבָל בַּיּוֹצֵא בְּכֹחַ הַנּוֹפֵחַ - דְּ'מִתּוֹכוֹ נָפַח' - מְלוּבָּשׁ בּוֹ כֹּחַ וְחַיּוּת פְּנִימִית מִבְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ הַחַיָּה וכו'. כפי שרואים, כאשר אדם מדבר הוא מוציא אוויר בכמות קטנה בהרבה משהוא מוציא בנשיפה. ההבדל הוא לא רק בכמות ובעוצמה, אלא בעיקר במקור האוויר היוצא על ידו - מהיכן הוא נובע? כמה עמוק וכמה פנימי הוא המקור של אותו ההבל? בדיבור, ההבל יוצא מהחלק החיצוני של הוויית האדם, מה שהוא רוצה ויכול לבטא בדיבור. ובנפיחה נובעת הנתינה מהמקום הפנימי ביותר שבאדם, מעצמותו הפנימית והקודמת למודעות ולמחשבה.

כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.

כָּכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כאשר שבים מן המשל חזרה אל הנמשל, יש לנהוג בזהירות. שכן מצד אחד היחס בין המשל לנמשל הוא "ככה ממש", יחס ממשי ומדויק. ועם זאת הוא רק "על דרך משל", כלומר שהדמיון והלימוד מן המשל לנמשל בוודאי אינם בכל הצדדים ובכל הממדים.

הַמַּבְדִּיל הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ,

הַמַּבְדִּיל הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ, שהרי יש הבדל של אין סוף בין המשל לנמשל.

ואולם גם כאן ניתן ללמוד מהמשל לנמשל, הן על יחסי העוצמה והן על יחסי פנימיות מול חיצוניות. נקודה נוספת שניתן ללמוד כאן היא של מעורבות מול אי מעורבות. כאשר אדם נופח מתוכו, אין הוא יכול באותה שעה גם לדבר, וכמעט אין הוא יכול לעשות דבר אחר באותה שעה. לעומת זאת, כאשר אדם מדבר הוא יכול באותה שעה לעשות כמה וכמה דברים אחרים. שכן ככל שהפעילות היא פנימית יותר, ככל שהנתינה היא מהותית יותר, המעורבות של האדם עצמו רבה ומרוכזת יותר, ואין לו עניין ואפשרות לעסוק אז בדברים אחרים.

יֵשׁ הֶפְרֵשׁ עָצוּם מְאֹד לְמַעְלָה בֵּין כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַאֲפִילּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁ נִבְרְאוּ מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְחַיִּים וְקַיָּימִים מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת הַחַיּוּת וְהַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת.

כך בנמשל, יֵשׁ הֶפְרֵשׁ עָצוּם מְאֹד לְמַעְלָה בֵּין כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַאֲפִילּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁאף הם נִבְרְאוּ מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְחַיִּים וְקַיָּימִים בדבר ה', שחיותם וקיומם נובעים מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת הַחַיּוּת וְהַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָמוֹת. בשפע האלוקי המחיה יש פנימיות וחיצוניות, וחיות כל העולמות והמלאכים היא רק מהחיצוניות.

וּבְחִינָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם "רוּחַ פִּיו" עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" ,

וּבְחִינָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם "רוּחַ פִּיו" עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כמו רוח הפה של דיבור האדם. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים לג,ו) , כשם שדיבור האדם הוא חיצוני, מה שהוא מראה כלפי חוץ, לגבי מה שהוא חושב ובוודאי לגבי מה שהוא מרגיש.

וְהִיא בְּחִינַת חַיּוּת הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּ'עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת'.

וְהִיא בְּחִינַת חַיּוּת הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּ'עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת'. הם עשרת המאמרות (עשר פעמים "ויאמר אלהים") שבפרק א בבראשית, שבהם נברא העולם. עשרת המאמרות אינם רק הצו המעצב את המציאות, אלא הם הכוח היוצר אותה, הם הם חייה ופנימיותה של המציאות. האותיות של המאמרות הללו הן הכוחות היסודיים של הוויה ושל חיים, שמכוחם נעשית ההוויה של העולם כמות שהיא. העולמות כולם, מהעולם החומרי ועד לעולמות העליונים וכל אשר בהם, קיימים כולם בדבר ה'. ואולם מבחינתו של הקב"ה הם רק 'עשרה מאמרות', כמו היחס שבין עשרה משפטים שאדם אומר לבין כל מה שהוא יכול לומר וביחס לאדם עצמו. כל המציאות שכוללת אבנים ועצים ובעלי חיים, כוכבים ועולמות רוחניים לאין מספר - אינה אלא 'עשרה מאמרות'.

(שֶׁהֵן, בְּחִינַת כֵּלִים וְהַמְשָׁכוֹת וכו'. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב' פֶּרֶק י"א).

(שֶׁהֵן, אותיות הדיבור, בְּחִינַת כֵּלִים וְהַמְשָׁכוֹת וכו'. האותיות הן כלים חיצוניים, רק מבנה ואופן שבו האור האלוקי מתגלה החוצה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב' [שער היחוד והאמונה] פֶּרֶק י"א).

וּבֵין נִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁנִּמְשְׁכָה תְּחִלָּה מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת וְהַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּפַּח .

יש אפוא הבדל גדול בין חיות העולמות שהינה בדיבור, וּבֵין נִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁנִּמְשְׁכָה תְּחִלָּה מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת וְהַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב,ז) . כמו שנפיחת האוויר היא ראשונית ופנימית ביחס לדיבור, כך נשמת האדם שמקורה מפנימיות ההוויה האלוקית היא פנימית לגבי העולמות כולם שנבראו בדיבור.

וְ אַחַר כָּךְ יָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה.

עד כאן התייחסו הדברים לנשמת האדם בשורשה, וְאולם אַחַר כָּךְ יָרְדָה הנשמה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. ביטוי זה הוא על פי הכתוב: "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה" (שיר השירים ב,יד). "יונתי" היא הנשמה בשורשה הראשון, היא כנסת ישראל, שבה מתאחדות כל הנשמות הפרטיות ומאוחדות באלוקי. זוהי "יונתי" של הקב"ה היורדת בסתר המדרגה, דרגה אחר דרגה עד שהמקור הדבוק באלוקי נסתר.

גַּם כֵּן, עַל יְדֵי בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּמַאֲמַר "נַעֲשֶׂה אָדָם וגו'" .

וירידה זו אל תוך העולם הזה היא גַּם כֵּן, כמו העולמות והמלאכים, ירידה באותיות של עשרת המאמרות. וירידת הנשמה היא עַל יְדֵי בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּמַאֲמַר "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וגו'" (בראשית א,כו) .

כְּדֵי לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן.

כְּדֵי לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן. "ויפח באפיו נשמת חיים" היא הוויית האדם שלמעלה מהעולמות. וכדי שהיא תוכל לרדת אל הגוף שבעולם הזה ולהחיות אותו, להיאבק במאבקיו, להשתתף בכל אשר לו, ועל מנת שירידתה אליו תהיה בעלת משמעות - היא צריכה לרדת באותן האותיות שבוראות את העולם, והיינו במאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

וְלָכֵן נִקְרְאוּ הַמַּלְאָכִים בְּשֵׁם "אֱלֹקִים" בַּכָּתוּב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים וגו'" . "הוֹדוּ לֵאלֹקֵי הָאֱלֹקִים גו'" "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַיצֵּב גו'"

וְלָכֵן נִקְרְאוּ הַמַּלְאָכִים (שהם המעולים שבברואי הדיבור האלוקי), בְּשֵׁם "אֱלֹקִים" בַּכָּתוּב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים וגו'" (דברים י,יז) . והכוונה שה' הוא אלוקי המלאכים. ועוד כתוב: "הוֹדוּ לֵאלֹקֵי הָאֱלֹקִים גו'" (תהלים קלו,ב) - הוא אלוקי המלאכים. או: "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַיצֵּב עַל ה' גו'" (איוב א,ו) - הם המלאכים. וכן במקומות רבים בכתובים.

לְפִי שֶׁיְּנִיקַת חַיּוּתָם הִיא מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוֹת, שֶׁהִיא בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת לְבָד.

והסיבה שהמלאכים העליונים נקראים בשם אלוקים ולא בשם הוי"ה היא לְפִי שֶׁיְּנִיקַת חַיּוּתָם הִיא מִבְּחִינַת חִיצוֹנִיּוֹת, שֶׁהִיא בְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת לְבָד. האותיות לגבי התוכן שבהן נחשבות חיצוניות, כמו הכלי לגבי האור שבו, וכמו הדיבור שהוא הביטוי החיצוני של ההוויה הפנימית.

וְשֵׁם אֱלֹקִים הוּא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת לְגַבֵּי שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא.

וְשֵׁם אֱלֹקִים הוּא בְּחִינַת חִיצוֹנִיּוּת לְגַבֵּי שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא. יחס כזה, כבין האותיות ותוכנן, הוא כיחס שבין שם הוי"ה לשם אלוקים. שם הוי"ה הוא שם העצם המתייחס לעצמות האלוקית, לעומת שם אלוקים המבטא את החיצוניות, את ההתגלות כלפי חוץ. שם אלוקים הוא שם מידת הדין, המבטא גם את הסדר ואת הטבע (א־להים בגימטרייה 'הטבע'), לאמור את המסגרות ואת דרך השתלשלות העולמות והדרגות באופן עקבי משלב לשלב. לפי זה, העולמות, ובכללם גם המציאויות הרוחניות שבעולמות, המלאכים, אינם נובעים מן המהות הפנימית אלא מההתגלות החיצונית, שאותה מבטא שם אלוקים. הרי שהמלאכים, 'בני האלוקים' כולם, הם רק מסגרתו של העולם ולא תוכנו הפנימי, הם הרקע והמכשיר עבור הכוונה הפנימית של המציאות, המתבטאת בשם הוי"ה.

אֲבָל נִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁהִיא מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת, הִיא חֵלֶק מִשֵּׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא, כִּי שֵׁם הוי' מוֹרֶה עַל פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת

אֲבָל נִשְׁמַת הָאָדָם, שֶׁהִיא מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת, הִיא חֵלֶק מִשֵּׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא, כִּי שֵׁם הוי' מוֹרֶה עַל פְּנִימִיּוּת הַחַיּוּת, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הָאוֹתִיּוֹת שבהן נברא העולם. שם הוי"ה מורה על ההוויה האלוקית עצמה. לא כבורא העולם וכמנהיגו, אלא עליו כשהוא לעצמו, "אהיה אשר אהיה", למעלה ופנימה מהתייחסותו אל העולמות. ואף נשמת האדם, שהיא חלק משם הוי"ה, כמו שכתוב "כי חלק הוי"ה עמו", מתייחסת אל הצד הפנימי שבאלוקי, למעלה מכל העולמות.

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן כַּנּוֹדָע מִמַּאֲמַר אֵלִיָּהוּ

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן כַּנּוֹדָע מִמַּאֲמַר אֵלִיָּהוּ, הוא קטע מההקדמה לתיקוני זהר (יז,א ואילך), המתחיל במילים "פתח אליהו". הקטע (המופיע גם בסידורים רבים, ויש נוהגים לאומרו לפני התפילה) משמש מפתח להבנת עניינים מרכזיים בקבלה. בעיקר יש בו תיאור כללי של עשר הספירות, שהן כמבואר שם ההתגלות של שם הוי"ה בעולם.

אַנְתְּ הוּא דְּאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּיקּוּנִין .

כך כתוב שם: אַנְתְּ הוּא דְּאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּיקּוּנִין (אתה הוא שהוצאת, האצלת, עשרה תיקונים) . עשרה 'תיקונים' הם עשר הספירות, אותן מהויות-כוחות היוצאות ומאירות מהאין סוף האלוקי. הספירות הן ההגדרות והכלים שבהם מתלבש אור האין סוף כשהוא בורא את העולם ומתייחס אליו.

וְקָרֵינַן לְהוֹן עֲשַׂר סְפִירָן . לְאַנְהָגָא בְּהוֹן עָלְמִין סְתִימִין

וְקָרֵינַן לְהוֹן עֲשַׂר סְפִירָן (ואנו קוראים להם עשר ספירות) . 'ספירות' מלשון בהירות והארה, כמו אבן ספיר, ומלשון סיפור, כמו "השמים מספרים" (תהלים יט,ב). והארה והשפעה זו עניינה לְאַנְהָגָא בְּהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין (להנהיג בהם עולמות סתומים שאינם נגלים ועולמות הנגלים). הספירות הללו - החכמה ובינה וכו' - הן כלי ההנהגה האלוקית שבהם מנהיג הקב"ה גם את העולמות הסתומים העליונים וגם את העולמות התחתונים הגלויים כמו העולם שלנו.

אַנְתְּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָא, אַנְתְּ מֵבִין וְלָא בְּבִינָה יְדִיעָא .

לכאורה דברים אלה, "לאנהגא בהון עלמין וכו'", הם סתירה לנאמר לעיל שבחינת שם הוי"ה הוא למעלה מעלה מבחינת האותיות. ועל כן מתרץ אדמו"ר הזקן במה שמביא מהמשך 'מאמר אליהו': אַנְתְּ חַכִּים וְלָא בְּחָכְמָה יְדִיעָא, אַנְתְּ מֵבִין וְלָא בְּבִינָה יְדִיעָא (אתה חכם ולא בחכמה ידועה, אתה מבין ולא בבינה ידועה) . כלומר, אין זו אותה החכמה, חכמתו של הקב"ה והחכמה שבעולמות. ויש להבין זאת באופן זה: חכמתו של הקב"ה אינה כחכמתנו כלל, אבל היא מקור לכל דרגות החכמה וגם לחכמה שלנו. וכן בינתו למעלה ומעבר להבנתנו, אבל היא נקראת גם כן בינה, כי היא המקור לכל דרגות הבינה. וכן לגבי כל עשר הספירות.

הספירות של עולם האצילות, למרות שיש בהן התגלות האלוקי בדרגה גבוהה מאוד, מעבר להשגת כל העולמות האחרים, מכל מקום אף הן אינן מבטאות את המהות האלוקית עצמה. הספירות הן ביטוי פנימי מאוד, 'תיקון' כפי שנאמר, אבל עדיין אין הן מבטאות את ה'אני' האלוקי לעצמו, אלא רק את ה'אני' המתגלה כלפי חוץ, כלפי עולם כלשהו.

וְכָל הי' סְפִירוֹת נִכְלָלוֹת וְנִרְמָזוֹת בְּשֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא.

וְכָל הי' (עשר) סְפִירוֹת נִכְלָלוֹת וְנִרְמָזוֹת בְּשֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא. שם הוי"ה, בן ארבע האותיות, הוא השם הפנימי של המציאות האלוקית בעולם, ועשר הספירות הן ההתגלות והפעולה שלו בעולם. לכן נכללות כל הספירות בשם הוי"ה - וכפי שיפורט להלן כיצד ממשיכות ומגלות הספירות את ארבע האותיות של שם הוי"ה:

כִּי הַיּוּ"ד שֶׁהִיא בְּחִינַת נְקוּדָּה לְבָד, מְרַמֶּזֶת לְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

כִּי אות הַיּוּ"ד שבשם הוי"ה, שֶׁהִיא בְּחִינַת נְקוּדָּה לְבָד, מְרַמֶּזֶת לְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. האות הראשונה שבשם הוי"ה, האות יו"ד, מרמזת לספירת החכמה גם בשל צורתה. האות יו"ד מבטאת נקודה בלבד, נקודה שאין לה ממדים, אין לה אורך ורוחב או עומק. אכן, האות יו"ד שאנו כותבים היא רק סמל של נקודה, היא נקודה שהוסיפו לה ממדים כדי שנוכל להבחין בה, כדי שנוכל לצייר אותה בתוך המציאות. ואולם בעצם היא מהות נסתרת, שלא ניתן להבחין בה ולא ניתן להגדיר אותה.

שֶׁהִיא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר קוֹדֶם שֶׁבָּאָה לִבְחִינַת הִתְפַּשְׁטוּת וְגִילּוּי הַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה.

וכך החכמה שֶׁהִיא בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר קוֹדֶם שֶׁבָּאָה לִבְחִינַת הִתְפַּשְׁטוּת וְגִילּוּי הַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה. אף שאנו תופסים את החכמה כחלק של התגלות השכל, הרי החכמה כשלעצמה היא מהות שבנסתר, אינה מושגת ואיננה מובנת. בנפש האדם החכמה היא הנקודה של ברק ההשגה הראשוני, נקודת התפיסה שקולטת את הרעיון, אבל כשלעצמה אין היא הכרה מושגת. היא כמו ראייה לרגע של התמונה הכוללת שאינה ניתנת לפירוט ולהרכבה, כמו מציאה שהמוצא אינו יודע עדיין מה מצא ומה המשמעות של המציאה הזו. בדרך כלל אין אנו מבחינים בשלב הראשוני הזה, משום שהוא מתרחש במהירות רבה ומשום שהוא כשלעצמו איננו נתפס. רק לפעמים, כאשר הנושא של ההשכלה הוא קשה ביותר להשכילו, או כאשר מסיבה זו או אחרת כל התהליכים הם איטיים יותר ושלב המעבר מנקודת החכמה אל הבינה נמתח לשהות מסוימת של זמן, ניתן להבחין גם בשלב המוקדם להשכלה, של נקודת החכמה.

(וְהַקּוֹץ שֶׁעַל הַיּוּ"ד. רוֹמֵז לִבְחִינַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלְּמַעְלָה מַעְלָה מִמַּדְרֵגַת בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה כַּנּוֹדָע).

ואגב הדברים בנוגע ליו"ד, מוסיף אדמו"ר הזקן בסוגריים: (וְהַקּוֹץ שֶׁעַל הַיּוּ"ד. כפי שנאמר, למרות שמהות היו"ד היא נקודה בלבד, ציור היו"ד איננו נקודה אלא סמל של נקודה. ולציור היו"ד יש חלק עליון, אשר בקצהו ישנו תג ['קוץ'] ויש גם קצה תחתון. במובן זה, בחינת הנקודה שביו"ד מרמזת לחכמה עצמה, ואילו הקוץ של היו"ד, כלפי מעלה וכלפי מטה, מרמז לקשרים של נקודת היו"ד כלפי מעלה וכלפי מטה. והקוץ העליון, שעל היו"ד, רוֹמֵז לִבְחִינַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, היא בחינת 'כתר', שֶׁלְּמַעְלָה מַעְלָה מִמַּדְרֵגַת בְּחִינַת חָכְמָה עִילָּאָה [עליונה] כַּנּוֹדָע). הקוץ שעל היו"ד רומז לדרגת הכתר, שכמו הכתר שעל הראש וכמו הרצון שקודם לחכמה, היא מעל ומעבר לדרגת החכמה, ומעל ומעבר לכל בחינות עשר הספירות הכלולות ונרמזות באותיות של שם הוי"ה. ולכן הוא איננו אפילו אות, אלא רק תוספת ונספח לאות.

וְאַחַר שֶׁבָּאָה לִבְחִינַת הִתְפַּשְׁטוּת וְגִילּוּי הַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה.

וְאַחַר שֶׁבָּאָה החכמה לִבְחִינַת הִתְפַּשְׁטוּת וְגִילּוּי הַהַשָּׂגָה וְהַהֲבָנָה. לנקודת החכמה כשלעצמה אין ממדים, אבל כשהיא מאירה אל תוך הבינה היא מקבלת ממדים, היא 'מתפשטת' לאורך ולרוחב, ועל כן ניתנת לגילוי בהשגה ובהבנה.

לְעָלְמִין סְתִימִין .

תחילת ההשגה וההתפשטות בבינה היא לְעָלְמִין סְתִימִין (לעולמות סתומים) . תחילת הגילוי בבינה עדיין איננו לכול, הוא גילוי פנימי בלבד. וכדי להסביר זאת על פי הדימוי למה שמתרחש בנפש האדם, תחילת הגילוי בבינה הוא גילוי אל המחשבה, גילוי אל האדם עצמו שהוא יכול מעתה לחשוב על הדבר, אבל עדיין אין זה גילוי החוצה, אל אנשים אחרים. הבינה מתגלה בתוך עולם (נקודה בהיכל), אבל זהו עולם סתום ופנימי שאיננו גלוי לכול.

נִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת בָּאוֹת הֵ"א שֶׁיֵּשׁ לָהּ, בְּחִינַת הִתְפַּשְׁטוּת לָרוֹחַב. הַמּוֹרֶה וּמְרַמֵּז עַל הַרְחָבַת הַבֵּיאוּר וְהַהֲבָנָה.

נִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת הבינה בָּאוֹת הֵ"א של שם הוי"ה. שֶׁיֵּשׁ לָהּ, לאות ה"א כמו לבינה, בְּחִינַת הִתְפַּשְׁטוּת לָרוֹחַב. בניגוד לציור האות יו"ד, המסמלת נקודה ללא ממדים, לאות ה"א יש ממדים, אורך ורוחב. וכך, גם לבינה יש ממדים, וממד הרוחב שיש לה הוא הַמּוֹרֶה וּמְרַמֵּז עַל הַרְחָבַת הַבֵּיאוּר וְהַהֲבָנָה.

את היחס שבין החכמה והבינה אפשר לראות בין אנשים שהם 'חכמים' ואנשים שהם 'נבונים'. כפי שמסביר רש"י: 'החכם' הוא זה שמבין דבר, ו'הנבון' הוא שמבין דבר מתוך דבר. כוחו של החכם הוא בהברקה היוצרת. אבל אם הוא רק חכם ולא נבון, אפשר שהוא עצמו אינו מכיר במה שיש בידו. הוא עצמו אינו יכול לעשות דבר בניצוץ שיש בידו, ופעמים אף אינו מצליח להעביר אותו למישהו אחר. לעומתו הנבון חסר את הכישרון להמציא רעיונות חדשים, אבל כשהוא מקבל רעיון הוא יכול לבנות אותו. ואין מדובר רק בכושר הסברה, אלא ביצירה של ממש, שמניצוץ מחשבתי אחד הוא יכול לברוא עולם שלם. הוא יכול לקחת את הנקודה ולתת לה ממדים של הרחבה ושל העמקה, של פירוט ושל ניתוח.

וְגַם לָאוֹרֶךְ, הַמּוֹרֶה עַל בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה וְהַהַשְׁפָּעָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה.

וְגַם לָאוֹרֶךְ, לאות ה"א (לבינה) יש גם ממד של אורך, הַמּוֹרֶה עַל בְּחִינַת הַהַמְשָׁכָה וְהַהַשְׁפָּעָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. אורך הבינה הוא יכולתה להעביר את השכל לדרגות נמוכות יותר, להסביר דבר גם לאנשים שמקומם הרוחני רחוק מאוד.

לְעָלְמִין סְתִימִין וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת הַמְשָׁכָה וְהַשְׁפָּעָה זוֹ יוֹתֵר לְמַטָּה, לְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין .

מהנקודה העצמית לְעָלְמִין סְתִימִין (לעולמות סתומים, נסתרים) מעינינו. תחילת הגילוי בבינה הוא גילוי פנימי, וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת הַמְשָׁכָה וְהַשְׁפָּעָה זוֹ יוֹתֵר לְמַטָּה, לְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין (לעולמות הגלויים) . כמו בנפש האדם, יש דרגות בהתגלות ההכרה שמתרחשות בתוך האדם עצמו. ישנו ההסתר של המחשבה, ש"ליבא לפומא לא גליא" (שהלב לפה אינו מגלה), וישנו גם הסתר פנימי יותר ש"ליבא לליבא לא גליא" (שהלב ללב אינו מגלה) - כאשר ההשפעה היא פנימית כל כך, עד שאפילו בליבו ובמחשבתו של אדם אין היא גלויה. זוהי ההמשכה ל"עלמין סתימין", בבחינה של האותיות י"ה שבשם הוי"ה. וכאשר ההמשכה היא החוצה מהלב אל הפה, אל הדיבור ואל האחר, הוא המעבר ל"עלמין דאתגליין", בבחינת האותיות ו"ה שבשם הוי"ה.

וּכְמוֹ, הָאָדָם שֶׁרוֹצֶה לְגַלּוֹת חָכְמָתוֹ לַאֲחֵרִים, עַל יְדֵי דִּיבּוּרוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.

וּכְמוֹ, על דרך משל, הָאָדָם שֶׁרוֹצֶה לְגַלּוֹת חָכְמָתוֹ לַאֲחֵרִים, עַל יְדֵי דִּיבּוּרוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. החכמה והבינה הן מופעים פנימיים שבתוך הוויית האדם. כדי לגלותן החוצה נחוצים כוחות וכלים אחרים, כמו למשל על ידי הדיבור. ולא רק על ידי הדיבור, אלא גם על ידי המעשה. ניתן להעביר רעיון, וגם עומק של רעיון, על ידי ציור או בניין ואפילו על ידי רמז בתנועה. כל אלה הם שלב נוסף, מעבר לחכמה ולבינה, שעל ידו הופך הרעיון הנסתר לנגלה כלפי האחר שבחוץ.

נִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת הַמְשָׁכָה זוֹ בָּאוֹתִיּוֹת ו"ה

ונִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת הַמְשָׁכָה זוֹ בָּאוֹתִיּוֹת ו"ה של שם הוי"ה. ארבע האותיות שם הוי"ה נחלקות לשניים: שתי האותיות הראשונות י"ה, ושתי האותיות האחרונות ו"ה. הראשונות מציינות את ההוויה של "עלמין סתימין", של עולמות השכל המביאים את ההשפעה להשגה עצמית (ובנפש האדם - להשגה שבתוך האדם עצמו). והשניות מציינות את ההוויה של "עלמין דאתגליין", של התגלות הרז הפנימי כלפי המציאות החיצונה (ובנפש האדם - אל הדיבור וההשפעה לאנשים אחרים).

כִּי הַוָּי"ו מוֹרָה עַל הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה.

כִּי הַוָּי"ו מוֹרָה עַל הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. גם צורת האות וי"ו רומזת בצורתה על מהותה. כשם שהאות יו"ד רומזת לנקודה, האות וי"ו רומזת בצורתה להמשכת הנקודה לקו שיורד מלמעלה למטה.

ארבע האותיות רומזות לארבע פעולות בסיסיות, לא רק בפרטי צורתן אלא גם בהתייחסותן האחת אל חברתה. האות הראשונה היא נקודה, השנייה היא שטח, השלישית היא קו, והרביעית היא שוב שטח. היחס הראשון הוא בין היו"ד והה"א, לאמור הנקודה וההתרחבות שלה, לאורך ולרוחב. וכל זה מתרחש בפנים, בבחינת 'עלמא דאתכסיא'. היחס השני הוא וי"ו וה"א, הקו שהוא ההורדה מלמעלה למטה, מהפנים החוצה, ושוב ההרחבה, אבל הפעם ההתרחשות היא במקום אחר, ב'עלמא דאתגליא'.

וְגַם, הַמְשָׁכָה זוֹ הִיא עַל יְדֵי מִדַּת חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ, וּשְׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, הַנִּכְלָלוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּמִסְפַּר שֵׁשׁ.

וְגַם, ישנו רמז נוסף באות וי"ו, ש הַמְשָׁכָה זוֹ הִיא עַל יְדֵי מִדַּת חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ, וּשְׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, הַנִּכְלָלוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּמִסְפַּר שֵׁשׁ. כיוון שהמשכה זו עוברת דרך שש המידות היא נרמזת על ידי האות וי"ו שמספרה שש.

שש המידות הן המכשירים להמשכת ההשפעה מהמקור הפנימי החוצה. הדרגה העליונה והפנימית היא ההכרה שבחכמה ובבינה, וכדי שזו תעבור ותימשך החוצה דרוש יסוד נוסף, היסוד האמוציונלי, המתקשר עם אנשים ועם עולמות אחרים. ההבנה צריכה להיות מעורבות אמוציונלית, לא די שמכירים בדבר מסוים, צריך גם לרצות להיות מעורב - על ידי נתינה או לקיחה, על ידי מלחמה, על ידי ניצחון ועל ידי הודאה, צריך את הגל הנושא, את ההתייחסות אל החוץ, את העניין והסיבה שהדבר יתגלה כלפי חוץ. ההתייחסות הזו בכללה בנויה בשש המידות הנרמזות באות וי"ו שבשם הוי"ה.

בַּפָּסוּק: "לְךָ ה' הַגְּדוּלָּה עַד "לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וכו'" . וְלֹא עַד בִּכְלָל.

שש המידות הן אלה הנזכרות ונרמזות בַּפָּסוּק: "לְךָ ה' הַגְּדוּלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" עַד "לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וכו'" (דברי הימים א כט,יא) . בפסוק זה נזכרות כל שבע הספירות מחסד ועד מלכות. אמנם הוי"ו שבשם הוי"ה מרמזת רק לשש המידות, שהן מידות ההמשכה מלמעלה למטה, ולכן מציין אדמו"ר הזקן: וְלֹא עַד בִּכְלָל. שהספירה האחרונה, "לך ה' הממלכה", היא המלכות, אינה שייכת לאות וי"ו, אלא לאות ה"א האחרונה שבשם הוי"ה.

כִּי מִדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ נִקְרֵאת בְּשֵׁם "דְּבַר ה'".

כִּי מִדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ נִקְרֵאת בְּשֵׁם "דְּבַר ה'". למידת המלכות יש שמות רבים, יש האומרים שבעים שמות (ואף הוא רק מספר סמלי, על שום שבע המידות הכלולות מעשר). ריבוי השמות הוא חלק מעניינה של מידת המלכות, המבטאת את הנוכחות האלוקית בתוך כל פרטי מציאות העולמות, והרי כריבוי הצורות וריבוי הגוונים שבעולמות כך ריבוי השמות של מידת המלכות. מבין הצורות היותר בולטות והיותר כוללות של ההתגלות האלוקית בעולמות הוא הדיבור - "דבר ה'".

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן" (קהלת ח,ד) . הכתוב מורה על הקשר שבין המלכות-השלטון לדיבור. בניגוד למידות האחרות, שיש להן תוכן, לשלטון כשלעצמו אין תוכן. הוא איננו אהבה ואיננו שנאה ולא כל דבר מסוים אחר, כל מהותו היא רק בהעברת תוכן החוצה, בקומוניקציה, ביכולת ליצור מילים הנושאות את הרעיון. המושג שלטון אינו קשור לתוכן הרעיון או המסר העובר. השליט יכול להיות נדיב או אכזר, אוהב או שונא, אך זה אינו קשור כלל לעצם היותו שליט. מהות השלטון, המלכות, היא בעצם היכולת להעביר את המסר והמידה הפנימית החוצה, לדיבור ולעשייה. ואם המלך איננו פועל כלפי חוץ - בפקודה, במסר שעובר לעשייה - הוא אינו מלך. זה הוא הפירוש הפשוט בלשון כל ברכה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם..." כאשר ההמשך מכוון תמיד לפעולה, לעשייה, להתבטאות הפנימי כלפי חוץ. אפשר להיות אוהב בלי לגלות את האהבה, אבל אי אפשר להיות שליט בלי לשלוט, בלא יכולת להעביר דברים שבפנים לידי גילוי בחוץ. זו מהות הדיבור, ולכן מהות השלטון והמלכות הוא "דבר מלך".

וְנִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת בָּאוֹת הֵ"א אַחֲרוֹנָה שֶׁל שֵׁם הוי'.

וְנִכְלֶלֶת וְנִרְמֶזֶת המלכות בָּאוֹת הֵ"א אַחֲרוֹנָה שֶׁל שֵׁם הוי'. בשם הוי"ה יש פעמיים האות ה"א: ה"א ראשונה וה"א אחרונה. הראשונה היא הה"א העליונה המצטרפת אל היו"ד ומבטאת את התפשטות החכמה בתוך ההוויה הפנימית. הה"א האחרונה, התחתונה, שייכת לחלק השני של השם, של האותיות ו"ה, ומבטאת את המלכות, את ההתפשטות החוצה בתוך העולם האחר.

כִּי פְּנִימִיּוּת וּמְקוֹר הַדִּיבּוּר הוּא הַהֶבֶל הָעוֹלֶה מִן הַלֵּב. וּמִתְחַלֵּק לה' מוֹצְאוֹת הַפֶּה. אחה"ע מֵהַגָּרוֹן וכו'

כעת יוסבר למה נרמזת המלכות באות ה"א. כִּי פְּנִימִיּוּת וּמְקוֹר הַדִּיבּוּר הוּא הַהֶבֶל הָעוֹלֶה מִן הַלֵּב. הדיבור האנושי, הגשמי, מורכב מההבל (נשיפת האוויר) העולה מהחזה וּמִתְחַלֵּק אחר כך לה' (לחמש) מוֹצְאוֹת הַפֶּה. מוצאות הפה הם החיתוכים וההגבלות המחלקים את הבל הפה הגולמי, את נשיבת האוויר העוברת במיתרי הקול, ויוצרים את האותיות השונות. כגון האותיות אחה"ע שמוצאן מֵהַגָּרוֹן וכו' (גיכ"ק מהחיך, דטלנ"ת מהלשון, זסשר"צ מהשיניים ובומ"פ מהשפתיים).

וְגַם, הֲבָרַת הַהֵ"א הִיא בְּחִינַת הֶבֶל לְבָד.

וְגַם, קשר וטעם נוסף לכך שהאות ה"א מרמזת למידת המלכות, הֲבָרַת הַהֵ"א הִיא בְּחִינַת הֶבֶל לְבָד. אפשר לומר כי האות ה"א עצמה איננה שייכת לאחד ממוצאות הפה אלא היא ההבל עצמו, נשיפת האוויר הגולמית, כפי שהיא קודם הגדרתה במוצאות הפה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב אָתָא קַלִּילָא דְּלֵית בָּהּ מְשָׁשָׁא .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בפיוט 'אקדמות'): אָתָא קַלִּילָא דְּלֵית בָּהּ מְשָׁשָׁא (אות קלילה שאין בה ממש) . לשאר האותיות יש ממש, יש להן ביטוי מוגדר ומסוים, מה שאין כן האות ה"א שאין בה ממש, שהיא בעצם שום דבר. ביטוי האות ה"א הוא ההבל עצמו, בניקיונו, בלא תוספות, בלא שום הפרעה ובלא שום חיכוך. וכך היא הגדרת המלכות: למלכות כשלעצמה אין תוכן משלה. היא רק הכלי, היכולת, להעביר דברים מן הפנים החוצה.

וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף חַס וְשָׁלוֹם.

מאחר שמשתמשים כאן בדימויים ומשלים גשמיים כל כך, לא רק מנשמת האדם אלא אף מגופו, חוזר ומעיר אדמו"ר הזקן: וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף חַס וְשָׁלוֹם. לקב"ה הרי אין פה ולא מוצאות הפה וכיוצא בזה, כדרך שיש בבני אדם.

אַךְ, 'דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם'.

אַךְ, בכל זאת יש מקום למשלים אלה, שכן כלל בידינו ש 'דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם'. התורה היא תורת ה' אבל היא מדברת בלשון של בני האדם. כיוון שהתורה ניתנה לבני אדם הרי שגם המושגים המופשטים ביותר בנויים בה על פי התבניות, המושגים והלשונות של האדם. אלו תבניות היסוד המשמשות את התורה לגבי כל הרמות, בין הגבוהות והמופשטות ביותר ובין הנמוכות והגשמיות.

וביתר שאת לגבי הדיבור. כיוון שהדימוי של הדיבור הוא דימוי שהתורה בעצמה משתמשת בו, כמו "וידבר ה'" "ויאמר ה'", אנו יכולים לשוב וללמוד ממנו לצדדים ופרטים נוספים. כפי שיפורט להלן:

בְשֶׁגַּם שֶׁגַּם דְּבַר ה', כ"ב אוֹתִיּוֹת הַמִּתְחַלְּקוֹת לה' חֶלְקֵי הַמּוֹצָאוֹת. וּבָהֶן נִבְרָא כָּל הַיְּצוּר (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב' פֶּרֶק י"א, בֵּיאוּר עִנְיַן אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ).

ובְשֶׁגַּם שֶׁגַּם דְּבַר ה', הן במאמרי הבריאה והן בתורה, הריהו כ"ב (עשרים ושתיים) אוֹתִיּוֹת הַמִּתְחַלְּקוֹת לה' (לחמישה) חֶלְקֵי הַמּוֹצָאוֹת. וּבָהֶן נִבְרָא כָּל הַיְּצוּר (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק ב' [שער היחוד והאמונה] פֶּרֶק י"א, בֵּיאוּר עִנְיַן אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ). את הקשר בין הדיבור האלוקי לדיבור שלנו רואים בפשטות בכך שגם התורה שבידינו נאמרה בעשרים ושתיים אותיות המתחלקות לחמש מוצאות אלו שאנו מדברים בהן. ולכן, אף על פי שבוודאי אין לקב"ה פה ומוצאות הפה, אבל כיוון שבתורתו שלו ישנו דיבור באותיות ובמוצאות אלו, אפשר להמשיך וללמוד לא רק מעצם מושג הדיבור אלא גם מהפרטים - ה' מוצאות הפה, כ"ב אותיות וכו' - שקשורים ושואבים מן המושגים של מעלה.

עד כאן היה "ביאור העניין" של שם הוי"ה ואותיות שם הוי"ה כפי שהם באלוקות, בספירות העליונות, ובהמשך יבוארו הדברים כפי שהם בנפש האדם. ובעצם, לא בנפש האדם כשלעצמה (שנמשכה מן הספירות העליונות, וכבר דובר בזה למעלה) אלא כפי שהם בעבודת ה' של נפש האדם התחתון.

וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַמַּבְדִּיל הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ, בְּנִשְׁמַת הָאָדָם.

וְכָכָה מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַמַּבְדִּיל הַבְדָּלוֹת לְאֵין קֵץ, למרות שיש הבדל אין סופי בין הוויית האדם המוגבלת ובין ההוויה האלוקית האין סופית, יש כדברים הללו גם בְּנִשְׁמַת הָאָדָם.

שֶׁהִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית.

שֶׁהִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית. כמוסבר בפרק הראשון של התניא, בכל אדם מישראל יש שתי נפשות, הנפש הבהמית החיונית שמצד הקליפה המחיה את גופו, והנפש האלוקית שהיא חלק אלו־ה ממעל ממש. וכאשר מדברים על נשמת האדם שהיא בצלם אלוקים, הנמשלת להוויה האלוקית - מדברים על הנפש הזו, האלוקית.

דְּמִתּוֹכֵיהּ נָפַח.

דְּמִתּוֹכֵיהּ (שמתוכו) נָפַח. כפי שמוסבר שם, את הנפש הזו נפח הקב"ה באדם מתוכו, כביכול מתוך נשמתו שלו, מפנימיות מהותו העצמית. כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב,ז). והמשמעות היא שהקב"ה חולק עם האדם חלק ממש מפנימיותו, מנשמתו שלו, כביכול יש נשימה משותפת לאדם ולקב"ה. משום כך אנו אומרים שהאדם הוא מעין הדמות של מעלה, בחינת "אדמה לעליון" (ישעיה יד,יד). וכמו בדמות ה'אדם' של מעלה, שהיא שם הוי"ה ועשר ספירות, כך גם בנשמת האדם.

יֵשׁ בָּהּ, בְּחִינַת שֵׂכֶל הַנֶּעְלָם, הַמְרוּמָּז בָּאוֹת יוּ"ד.

יֵשׁ בָּהּ, בנשמת האדם, בְּחִינַת שֵׂכֶל הַנֶּעְלָם, הַמְרוּמָּז בָּאוֹת יוּ"ד. ה"שכל הנעלם" הוא השכל שאיננו ידוע למשכילו, שאין הבנת האדם יכולה אלא לקלוט שהוא הגיע להבנה והשגה כלשהי, אבל אין הוא יכול להעריך ולהגדיר את מהותה של השכלה זו. אין זה כוח השכל הגלוי, שבו האדם חושב ומתבונן כרגיל, אלא הכוח היוצר, הפוטנציאל הסמוי הטמון בתוך תוכו של השכל, לפני שהוא מגיע לידי התבטאות הכרתית. בחינה זו של "שכל הנעלם" היא בחינת החכמה שבנפש, והיא מרומזת באות יו"ד שבשם הוי"ה.

שֶׁבְּכֹחוֹ, לָצֵאת אֶל הַגִּילּוּי

שֶׁבְּכֹחוֹ, של השכל הנעלם, בחינת החכמה, לָצֵאת מן ההעלם אֶל הַגִּילּוּי בבינה.

לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּבִגְדוּלָּתוֹ וכו',

לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּבִגְדוּלָּתוֹ וכו', כל השכלתה של הנפש האלוקית והרגשתה הן באלוקי בלבד. זה נושא הכרתה וזה נושא הרגשתה ולא עוד. כמובן לא במהות האלוקית עצמה, שאין כל מחשבה משיגה אותה, אלא להבין ולהרגיש את חכמתו ובינתו ואת מידותיו העליונות של הקב"ה.

כָּל חַד וְחַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ .

כָּל חַד וְחַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִּילֵיהּ (כל אחד ואחד לפי השיעור שלו) . כל אדם, יהיה מי שיהיה, יכול להבין ולהשיג במידותיו של הקב"ה, כל אחד באופן ובהיקף שהוא מסוגל ובנוי להשיג. משמעות הדברים היא ש"דיברה תורה כלשון בני אדם" (והיות האדם ב"צלם אלהים") אינו מתייחס רק לאיזו דמות אידאית של מושג האדם באופן כללי, אלא גם לכל אדם פרטי שישנו.

לְפִי רוֹחַב שִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ

לְפִי רוֹחַב שִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ שלו, של כל אחד ואחד. ההשגה של כל אדם נובעת מתוך המבנה האנושי שלו, כפי כישרונותיו, ידיעותיו וניסיון החיים שלו, והיא לכן ייחודית לכל אדם ואדם. כפי שאנשים שונים זה מזה, גם דרך השגתם - רוחבה ועומקה, דימוייה ומושגיה - שונים.

וּכְפִי אֲשֶׁר מַעֲמִיק שִׂכְלוֹ וּמַרְחִיב דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

וּכְפִי אֲשֶׁר מַעֲמִיק שִׂכְלוֹ וּמַרְחִיב דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. בנוסף על כישרונותיו ויכולותיו המולדים של כל אדם, תלויה ההשגה גם במאמצים שהאדם משקיע כדי לממש את היכולת הזו. מאמצים אלה חיוניים כדי להוציא את כישוריו אל הפועל, ופעמים שיכולה יגיעה רבה להביא את האדם אף מעבר ליכולות שהיו בכוח נפשו. היגיעה והמאמץ בעניינים אלה היא היכן שיש לאדם שליטה ובחירה. דהיינו, לחשוב על נושאים אלה, בעומק הבינה וברוחבה (כפי שנתבאר לעיל), לאורך זמן כפי יכולתו.

אפשר לקשור את הדברים לשתי הספירות שבנפש, החכמה והבינה. החכמה היא השכל הנעלם, שבו אנו קולטים דברים לא כתהליך רצוני ומכוון אלא כדבר הנובע מכוחה של הנפש עצמה. והבינה היא השלב שבו מתגלים הדברים בתהליך שהוא בחלקו רצוני ומודע, של לימוד והתבוננות, שבו מנתח השכל את הדברים שקיבל (מן החושים או מן החכמה בעצמה), מפרק אותם ליחידות בסיסיות ומנסה לבנות אותם במערכת מושכלת.

אֲזַי מְרוּמֶּזֶת בִּינָתוֹ בָּאוֹת הֵ"א, שֶׁיֵּשׁ לָהּ רוֹחַב וְגַם אוֹרֶךְ. מוֹרֶה עַל הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה

אֲזַי מְרוּמֶּזֶת בִּינָתוֹ בָּאוֹת הֵ"א, שֶׁיֵּשׁ לָהּ רוֹחַב וְגַם אוֹרֶךְ. בניגוד לחכמה שהיא נקודתית, הבזק חד פעמי ללא ממדים, לבינה יש ממדים, ולכן היא מרומזת באות ה"א שיש לה אורך ורוחב. הרוחב מרמז על ההרחבה של ההבנה לצדדים ולמקרים נוספים. והאורך מוֹרֶה עַל הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אל דרגות נמוכות וגולמיות יותר של השכלה, כמו הבנתם של תלמידים נמוכים יותר ואפילו ילדים קטנים.

לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ וְהִתְבּוֹנְנוּתוֹ בִּגְדוּלַּת ה', אַהֲבָה וְיִרְאָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן,

לְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ וְהִתְבּוֹנְנוּתוֹ בִּגְדוּלַּת ה', על ידי ההתבוננות וההבנה נוצר שלב נוסף בנפש, שאיננו השכלה אלא התייחסות אמוציונלית והרגשה. אלה הן: אַהֲבָה וְיִרְאָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, המידות נצח והוד ויסוד, שהן תולדות והסתעפויות של אבות המידות, אהבה ויראה.

ההמשכה מלמעלה למטה, מן השכל אל המידות, היא מן הבינה דווקא. ההבזק של החכמה משאיר לכל היותר תחושה של התפעלות, אבל אין בכך בסיס מספיק לבנות עליו וממנו התייחסות רגשית ממשית. רק בבינה נוצר, יחד עם רוחב וממשות ההשכלה, גם ממד ההמשכיות, האפשרות להמשיך מעבר להשכלה גם לתפיסה אמוציונלית. רק כאשר יש הבנה טובה וממשית של הגדולה האלוקית - נפתחת דרך של המשכה והתפעלות ממנה במידת האהבה, ובהמשך גם לפועל של נתינה וכו'. וכאשר ההתבוננות היא בגבורה ובעוצמה האלוקית, היא מביאה להרגשה של יראה ופחד, ובהמשך לחריצות ולהקפדה יתרה בעבודת ה'.

בְּמוֹחוֹ, וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ, בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת לִבּוֹ,

בהמשכה של ההשכלה אל המידות יש מספר שלבים. השלב הראשון הוא בְּמוֹחוֹ, לאמור בתפיסה השכלית של הדבר, למשל ההבנה שהקב"ה ראוי לאהוב אותו. השלב השני הוא וְתַעֲלוּמוֹת לִבּוֹ, כאשר התפיסה המושכלת בתוכו יוצרת את ההכנה הנפשית והבסיס להתפעלות הרגשית. זהו רגש, כבר לא שכל, אבל רגש שבכוח. יודעים שהוא קיים, הוא אפילו משפיע על מצב הרוח וההתנהגות, אבל צריך עוד משהו כדי שיצא לפועל כרגש גלוי ממש. וְאַחַר כָּךְ, השלב השלישי, בִּבְחִינַת הִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, בהתגלות רגש חי של אהבה או של יראה וכו', רגש גלוי ומורגש, פועל ומשפיע.

וּמִזֶּה, נִמְשְׁכָה עֲבוֹדָה הָאֲמִיתִּית בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, בְּקוֹל וְדִבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה

וּמִזֶּה, מהעבודה הפנימית של ההתבוננות השכלית והולדת הרגשות הגלויים במוח ובלב, של אהבת ה' ויראת ה', נִמְשְׁכָה עֲבוֹדָה הָאֲמִיתִּית בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, בְּקוֹל וְדִבּוּר בעסק התורה, אוֹ מַעֲשֶׂה במעשה המצוות. העבודה האמיתית היא זו שיש לה פנימיות, שאינה כמעשה חיצוני לבד כדי לצאת ידי חובה או מטעמים זרים, דהיינו כאשר אדם עוסק בתורה ועושה את המצוות משום שבפנימיותו הוא אוהב את ה' ומשתוקק לעשות רצונו ולהידבק בו, וכאשר אף לתשוקת הלב יש פנימיות לפנימיות, כשהיא נובעת מההתבוננות וההכרה השכלית.

הֵן אוֹתִיּוֹת וָא"ו הֵ"א וכו',

והֵן אוֹתִיּוֹת וָא"ו הֵ"א וכו', האותיות האחרונות שבשם הוי"ה. האות וא"ו מרמזת להמשכה דרך שש המידות, והאות ה"א לנקודה האחרונה, נקודת הדיבור והמעשה בפועל.

בשם הוי"ה יש שני חלקים, י"ה ו–ו"ה, שהם 'הנסתרות' ו'הנגלות'. מה שנאמר כאן הוא שבין הנסתרות לנגלות אפשר לעבור, והמעבר הזה הוא מהנקודות החשובות ביותר בעבודת ה', אולי יותר מההתבוננות עצמה. היכולת של האדם לחבר ולהשלים את שם הוי"ה - לבקוע את המסך ולגלות את הכוחות הנסתרים, ליצור בתוכו את הקומוניקציה הפנימית כדי לאפשר זרימה והשפעה מתוך הווייתו הפנימית אל הווייתו בפועל, במחשבה, דיבור ומעשה - היא היכולת לכתוב כביכול את שם הוי"ה, שמו של הקב"ה עצמו, בנפשו ובעולם המעשה שהוא חי בו.

לאחר שהראה כיצד כולל שם הוי"ה את עשר הספירות העליונות ואת עשרת כוחות הנפש האלוקית, יראה אדמו"ר הזקן שתבנית זו עצמה קיימת גם בתורה.

וְגַם הַהִתְבּוֹנְנוּת לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתָּתוֹ וּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, נִמְשְׁכָה גַּם כֵּן מֵהַתּוֹרָה דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא , הִיא בְּחִינַת יוּ"ד שֶׁל שֵׁם הוי'. וכו'.

וְגַם הַהִתְבּוֹנְנוּת לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתָּתוֹ וּגְדוּלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, נִמְשְׁכָה גַּם כֵּן מֵהַתּוֹרָה - דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא (שהתורה מהחכמה יוצאת) , התורה יוצאת אל העולם מהחכמה העליונה, ו הִיא בְּחִינַת יוּ"ד שֶׁל שֵׁם הוי'. כמו בהוויה האלוקית וכמו בנשמת האדם, כך גם בתורה, הדרגה הראשונה היא בחכמה, בבחינת האות יו"ד שבשם הוי"ה. וכו'. וכן לגבי שאר האותיות שבשם הוי"ה והספירות השייכות להן, שאף הן קיימות בתורה.

דובר כאן בשלושה דברים שהם הוי"ה. האחד הוא ההוויה האלוקית, מערכת הספירות העליונות המשתלשלות מדרגה לדרגה עד למלכות, היא הדיבור האלוקי הבורא את העולם; השני הוא נשמת האדם, והשלישי הוא התורה. בכל אחד מהם מצויה אותה תבנית של ארבע דרגות בסיסיות: יו"ד - צמצום, ה"א ראשונה - ההרחבה הפנימית, הוא"ו - ההמשכה כלפי מטה; הה"א האחרונה - ההרחבה והגילוי למטה. והכלל החשוב להמשך הספר הוא שכל אחד מאלה הוא שלמות של שם הוי"ה אחד, שאין להפריד בין אותיותיו; החטא מפריד אותן, וכאשר משיבים אותן להיות יחד - זוהי התשובה.