וְהִנֵּה הַמְשָׁכַת וִירִידַת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית לָעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם, נִמְשְׁכָה מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת וּמְקוֹר הַדִּיבּוּר.

וְהִנֵּה הַמְשָׁכַת וִירִידַת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית לָעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם, נִמְשְׁכָה מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת וּמְקוֹר הַדִּיבּוּר. לעומת כל העולמות שנבראו מחיצוניות הדיבור, שהוא ביטוי אותיות הדיבור, נשמת האדם נמשכה מפנימיות הדיבור - מההבל עצמו קודם שהוא נעשה לאותיות בחמשת מוצאות הפה.

הוּא הֶבֶל הָעֶלְיוֹן הַמְרוּמָּז בָּאוֹת הֵ"א תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" .

הוּא הֶבֶל הָעֶלְיוֹן הַמְרוּמָּז בָּאוֹת הֵ"א תַּתָּאָה (תחתונה) שבשם הוי"ה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרק הקודם), וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב,ז) .

וּ'מַאן דְּנָפַח וכו''.

וּ'מַאן דְּנָפַח מתוכו נפח, מתוכו ומפנימיותו וכו''. נשמת החיים של האדם היא ההבל הפנימי, מתוך תוכו ועצמותו של הקב"ה. היא כביכול ההמשך של נשמת הקב"ה. ובחייו ממשיך האדם את נשמת ואת הוויית החיים הזו אל תוך העולם שהוא חי בו. על דרך משל, כשאדם עושה לאדם הנשמה 'מפה לפה', הוא מכניס בו את רוח החיים שלו. כך כביכול נופח הקב"ה בגולם האנושי ומנשים אותו ב'נשימה' שלו; לא לרגע אלא בכל משך חייו.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" .

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב,ט) . כתוב זה הוא ציר מרכזי בכל המשכו של הספר, כמפתח להבנת מכלול ההתייחסות שבינינו לבין ה'. "חלק ה' עמו" מובן לא במשמעות של השתייכות וקניין, כחלק שהוא בחר בו השייך לו, אלא כחלק ממנו. לאמור שעַמו הוא חלק ממנו, שנשמת כל אחד מישראל היא חלק מה'.

פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ חֶבֶל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד קָשׁוּר לְמַעְלָה וְקָצֵהוּ לְמַטָּה.

פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ חֶבֶל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד קָשׁוּר לְמַעְלָה וְקָצֵהוּ לְמַטָּה. "חבל נחלתו" הוא חבל החיים העובר מלמעלה עד למטה. בקצהו העליון הוא ה"א התחתונה של שם הוי"ה; בקצהו התחתון הוא נשמת האדם, ממקורה ועד לפרטי הפרטים של חייה בעולם הזה. והכול קשור בקשר אחד ובהמשך אחד. בספר קהלת ישנו משל דומה - "עד אשר לא ירתק חבל הכסף" (קהלת יב,ו) - וכפי שמפרשים חז"ל (ויקרא רבה פרשה יח,א), הוא כינוי לחוט השדרה של האדם. חוט השדרה יוצא מן המוח, שהוא המרכז הראשון של החיים, ונמשך ומתפצל עד לפרטי הפרטים של כל האיברים. וידוע שהפגיעה הקטנה ביותר בחוט השדרה עלולה לגרום לנזקים גדולים בכל מקום בגוף, לשיתוק חלקי או מלא ואף למוות. "חבל נחלתו", חוט החיים הזה, צריך להישאר בשלמותו ובניקיונו, כדי שלא לפגום את זרימת החיים.

כִּי הִנֵּה פְּשַׁט הַכָּתוּב, מַה שֶּׁכָּתוּב: "וַיִּפַּח הוּא לְהוֹרוֹת לָנוּ כְּמוֹ שֶׁעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵחַ, לְ אֵיזֶה מָקוֹם, אִם יֵשׁ אֵיזֶה דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּינְתַיִים, אֵין הֶבֶל הַנּוֹפֵחַ עוֹלֶה וּמַגִּיעַ כְּלָל לְאוֹתוֹ מָקוֹם.

כִּי הִנֵּה פְּשַׁט הַכָּתוּב, ההבנה הפשוטה, הגשמית, של מַה שֶּׁכָּתוּב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", הוּא לְהוֹרוֹת לָנוּ מה משמעות היחס שבין הבורא לאדם. כְּמוֹ שֶׁעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵחַ, כלומר נושף מתוכו רוח, לְעבר אֵיזֶה מָקוֹם, אִם יֵשׁ אֵיזֶה דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּינְתַיִים, ביניהם, אֵין הֶבֶל הַנּוֹפֵחַ עוֹלֶה וּמַגִּיעַ כְּלָל לְאוֹתוֹ מָקוֹם. משב של רוח עובר ממקום למקום כל זמן שאין לו הפרעות בדרך, וכשיש חציצה נבלמת זרימת הרוח ואינה מגיעה ליעדה.

כָּכָה מַמָּשׁ, אִם יֵשׁ דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּין גּוּף הָאָדָם לִבְחִינַת הֶבֶל הָעֶלְיוֹן.

כָּכָה מַמָּשׁ, אִם יֵשׁ דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּין גּוּף הָאָדָם לִבְחִינַת הֶבֶל הָעֶלְיוֹן. כמו במשל הגשמי כך הוא גם בקשר הרוחני: אם יש דבר חוצץ בין רוח אפו של הקב"ה המחיה את נפש האדם ובין רוח אפו של האדם, אין הרוח הזו יכולה לעבור. שכן, כפי המבואר ב'שער היחוד והאמונה' לגבי ההמשך התמידי של מעשה הבריאה, הקיום שלנו הוא שהקב"ה 'נושם' יחד איתנו, בנשימה אחת, וזוהי נשמת החיים שלנו. ואולם אם יש חציצה, כאשר אין נשמתנו נובעת ומאוחדת בנשמתו שלו - באותה שעה אין לנו נשימה ואין לנו חיים.

לשם דוגמה, כנפי טחנת הרוח עשויות להסתובב על ידי הרוח כל זמן שהיא נושבת בהן, וכאשר מפסיקה הרוח - מיד הן מפסיקות להסתובב. כדי לעצור את תנועת הכנפיים אין צורך בשום פעולה אחרת. ברגע שפוסקת הרוח - הן מפסיקות לנוע. במובן זה, מעשהו של הקב"ה בששת ימי בראשית מותנה בכך שהוא ממשיך לעשותו, שאין הוא פוסק מלעשותו. המאמר "יהי רקיע" אין פירושו שהקב"ה אמר הוראה שיהיה רקיע ומאז יש רקיע, אלא שאמירת המאמר היא עצמה הכוח הפועל וממשיך ומקיים את הרקיע כל עוד הוא קיים, כל עוד רוצה הקב"ה ואומר אותו. כך ויותר מכך היא נפיחת הנשמה האלוקית בנשמתו של האדם. אין היא מאורע חד פעמי של בריאת אדם הראשון בלבד, אלא מאורע מתמשך המקיים את מין האדם בכלל וכל אדם בפרט.

ביתר שאת אמורים הדברים בבריאת האדם. את נשמת האדם הקב"ה לא רק 'אומר' כאת שאר הבריאה, אלא הוא נופח באפיו ממש - היא עצמה כביכול נשמת החיים שבו. מה שעובר בין הבורא לאדם איננו באמצעות דבר חיצוני, דיבור, שמעביר כביכול מידע שמתורגם להוויה נבראת, אלא הדבר עצמו. ובכגון זה, כמו בזרימת האוויר הגשמי, אם יש חציצה המפסיקה ביניהם - הפסקת החיות היא מידית וישירה, כי הדבר עצמו ממש, רוח החיים, אינו עובר. מה שאין כן הדיבור, המידע. הוא יכול לעבור גם כשיש מסך וחציצה, ואין הוא זקוק שיהיה מעבר ישר.

על דברים אלה נשאלת השאלה העקרונית, האם ישנה האפשרות לחצוץ בפני הקב"ה.

אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם דָּבָר גַּשְׁמִי וְרוּחָנִי חוֹצֵץ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם דָּבָר גַּשְׁמִי וְרוּחָנִי חוֹצֵץ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. בעצם לא תיתכן כל חציצה בפני הקב"ה. דברים הקרובים זה לזה, משום שהם מאותו הסוג, יכולים לחצוץ זה בפני זה; חומר חוצץ בפני חומר, מוצק אחד אינו יכול לעבור דרך מוצק שני. אבל אם חומרים אינם בדיוק מאותו הסוג - יש דרכים שהם יעברו זה בתוך זה. אפילו חומר נוזל יכול בתנאים מסוימים לעבור דרך חומר מוצק, אנרגיה בוודאי יכולה לעבור בחומר, ופשוט הוא שרוחני יכול לעבור בחומרי. ואם כן, בפני הקב"ה שהוא הנבדל מכל נבדל - אין דבר שיכול לחצוץ בפניו.

כִּי "הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא . ו מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" . וְלֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ . בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" . וְ אִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין .

ולא שהוא נבדל אי שם במרחק, כִּי הלוא כתוב: "הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'" (ירמיה כג,כד) . הקב"ה נמצא תמיד בכל מקום, באופן שאין כלל מקום להימצאותם של דברים אחרים בינו לבין האדם. וכן כתוב: "ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו,ג) . ובזהר (תיקוני זהר תיקון נז): וְלֵית אֲתָר פָּנוּי מִינֵּיהּ (אין מקום פנוי ממנו) . וכן כתוב: "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט) . וְעוד בזהר (חלק ג רכה,א): אִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וכו' . חציצה דורשת שיהיה משהו אחר שאיננו הקב"ה, ומה יכול להיות אחר ממנו? הרי הוא חדור בכל המציאות, כל המציאות נובעת מאמיתת הימצאו בלבד, ואם כן מהו שיכול להפסיק ולהסתיר את הווייתו?

אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה "כִּי אִם עֲווֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם".

אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה (נט, ב): "כִּי אִם עֲווֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם". ובכן יש דבר שמבדיל, לא במציאות העולמות כשלעצמן (שם אין דבר מבדיל), אלא דווקא ביניכם, בני האדם, לבין אלוקיכם. אכן חז"ל אומרים ש"אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" (ואף הלכה היא, שאם הייתה מחיצה בין הכהנים המברכים לבין העם המתברכים - הריהם בכלל הברכה). ואולם דברים אלה אמורים בדברים שבאים מחוץ לאדם, מן העולם הגשמי והרוחני, ואילו במישור הפנימי שביניכם לבין אלקיכם - שם ישנו הדבר היחידי שיכול להבדיל, והוא העוון, העבירה על רצונו של הקב"ה.

וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁהֵם נֶגֶד רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמְחַיֶּה אֶת הַכֹּל.

וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁהֵם נֶגֶד רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא הַמְחַיֶּה אֶת הַכֹּל. הקב"ה מהווה ומחיה את הכול, ממלאכי עליון ועד לעכביש קטן - ברצונו שהוא רוצה בהם, כפי שהם קיימים כעת. ואם כן מהי המציאות שהיא אינה כרצונו, שהיא נגד רצונו? מהו הרע? העוון? –הרע איננו בדברים כשלעצמם, אלא במה שעושה בהם האדם. העכביש אינו רע, הוא רע רק כאשר האדם אוכל אותו, כי באותה שעה הוא עובר על הרצון האלוקי שאמר: "את זה לא תאכלו". באותה שעה נוצר 'חלל' בתוך המציאות, חלל ריק מן הרצון האלוקי המהווה את הכול. נוצר כעין 'קצר' בתוך רצף המציאות, הפסק ברצון ובהוויה האלוקית המתפשטת בכל דבר. זהו ההסבר הפשוט למושג של 'חילול הקודש' - שעושים כביכול חור בתוך הקודש. המציאות אינה חלולה, היא חדורה כולה בהוויה האלוקית, אבל העוון עושה כביכול חלל בתוך ההוויה האלוקית.

כדי להבין כיצד קורה הדבר, צריך להבחין ברצון האלוקי בין פנימיות הרצון לחיצוניותו. בפרק הקודם כבר הוסבר שנפשו האלוקית של האדם מקבלת מפנימיות ההשפעה והרצון האלוקי, שהוא נופח בה מתוכו ופנימיותו, בעוד העולם וברואיו כולם מקבלים מחיצוניות ההשפעה. נמצא שהקשר הפנימי עם האדם הוא גם פנימיותו של הקשר עם העולם כולו, עם כל המשתמע מכך. האדם שחי בגוף גשמי בעולם הזה חי אפוא בשתי מערכות של חיות ורצון אלוקי - זו של העולם כולו, בגופו ובנפשו הבהמית, וזו האישית שלו, בינו ובין האלוקי לבד. למערכת הפנימית אין לכאורה ביטוי בעולמו החיצוני של האדם אלא רק בעולמו הפנימי. הן במציאות של פנימיות הרצון והן במציאות של חיצוניותו לא תיתכן הבדלה בינה לבין האלוקי. וכפי שהוסבר. אכן, בעיקר מאז מתן תורה, יש למערכת ולרצון האלוקי הפנימי ביטוי גם בתוך העולמות החיצוניים, בתורה ובמצוות. מצב מיוחד זה יוצר את האפשרות היחידה במינה שבה האדם שחי בעולם החיצוני יעבור על המצווה שהיא הרצון הפנימי, ומציאות זו אפשרית משום שהוא ימשיך להתקיים ברצון החיצוני למרות שהרצון הפנימי נותק.

משל לזה הוא הילד שמסתיר את פניו בכפות ידיו. הילד איננו מסתיר את עצמו, שהרי גם ידיו הן הוא עצמו, אבל הוא מסתיר את פניו. כמו כן, אי אפשר להסתיר ולחצוץ בפני הקב"ה, שהרי הוא ממלא את הכול, אבל אפשרי שאדם יחצוץ בפני פנימיותו של הקב"ה ובפני פנימיותו שלו על ידי חיצוניותו.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (תהלים קלה,ו) . השמיים והארץ וכל הברואים שבהם הם הביטוי של חפץ ה'. הוא רצה - והם נבראו; הוא רוצה - והם קיימים וחיים.

(וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שֶׁ הוּא מְקוֹר הַשְׁפָּעַת שֵׁם הוי',

(וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, בפרק הקודם, שֶׁהרצון העליון הוּא מְקוֹר הַשְׁפָּעַת שֵׁם הוי', שהוא השם המהווה את כל המציאות, ובפרט הוא מבטא את ההשפעה הפנימית לעומת ההשפעה החיצונית העוברת בכלים של שם אלוקים. וכפי שהוסבר בפרק הקודם, שהשפעת החיות לנפש האלוקית (ש"מתוכו נפח") היא משם הוי"ה. ועל כן אף בנויה מעשרת כוחות הנפש הכלולים בשם הוי"ה.

וְנִרְמָז בְּקוּצוֹ שֶׁל יוּ"ד ).

וְנִרְמָז הרצון העליון בְּקוּצוֹ שֶׁל יוּ"ד שבשם הוי"ה ). למעלה מארבע האותיות שבשם הוי"ה נמצא הקוץ שעל היו"ד. הקוץ שלמעלה מאותיות השם מרמז על ספירת הכתר שלמעלה מהספירות. ספירת הכתר מקבילה לכוח הרצון שבנפש, ומבטאת את הרצון האלוקי העליון, שאי אפשר לבטא באותיות ובשמות - והוא נרמז בקוצו של יו"ד, נקודה עלומה שהיא תמצית הכול.

במובן זה, כאשר אדם עובר על רצון ה' הוא אינו פוגע לא בחכמה האלוקית ולא בבינה ולא בשאר המידות, אלא מנתק את עצמו משורש כל ההוויה. יש לראות את השם כאילו נכתב ומתגלה ברצף, מקוצו של יו"ד עד לקצה של הה"א התחתונה. וכשהאדם עושה נגד רצון ה' הוא אינו נותן לשם להיכתב, הוא קוטע את שם ההוויה בעודו נסתר, בעודו קוצו של יו"ד, ובאין הוויה נשאר החלל הריק מהוויה. לכן הרע הוא המוות, ההעדר, הכיליון וההשחתה - כל אלה שאינם בחפץ ה'.

וְזֶהוּ, עִנְיַן הַכָּרֵת, שֶׁנִּכְרַת וְנִפְסַק חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה מִשֵּׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנִּמְשְׁכָה מֵהֵ"א תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

וְזֶהוּ, שהפעולה נגד הרצון האלוקי מפסיקה בפני השפעת החיות משם הוי"ה, הוא עִנְיַן הַכָּרֵת, הפשר של עונש הכרת הכתוב בתורה. שֶׁנִּכְרַת וְנִפְסַק חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה מִשֵּׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנִּמְשְׁכָה מֵהֵ"א תַּתָּאָה (תחתונה), כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרק הקודם) . שם נאמר שהה"א האחרונה שבשם הוי"ה היא ה'מלכות', ה'שכינה' ו'כנסת ישראל', שבה כנוסות כל נשמות ישראל בשורשן. מה"א זו נמשך חבל של חיות לכל נשמה פרטית שבגוף בעולם הזה, חבל של חיות פנימית ורצון פנימי שרוצה את הנפש הקדושה הזו היכן שהיא נמצאת. אכן, כאשר הנפש פוגמת ברצון הזה, כשהיא עוברת על הרצון הזה, היא גורמת נתק בחבל החיות הזה, וכאשר הנתק הזה הוא מוחלט, כאשר החבל נכרת - זהו הכרת. עונש הכרת הוא לפיכך סוג של מוות רוחני. אדם ניתק עצמו מהרצון האלוקי ומעתה אין הוא מקבל אותו יותר, ובאין רצון אלוקי בדבר - אין הוא במציאות. אדם שאיננו מזדהה עם רצון ה', עם הנשימה האלוקית שנופחת בו, ייחנק בחלל הריק של רצונו האישי, כביכול תמות בו נשמתו וחיותו הקדושה.

אכן, כפי שרואים, גם כשאדם עבר על איסור כרת אין הוא מפסיק להתקיים לחלוטין במציאות, ולא רק גופו אלא גם נפשו ממשיכה להתקיים, וכדי להבין זאת מוסיף אדמו"ר הזקן להסביר:

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת אֱמוֹר: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי אֲנִי ה'" "מִלְּפָנַי" דַּיְּיקָא .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת אֱמוֹר: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי אֲנִי ה'" (ויקרא כב,ג), "מִלְּפָנַי" דַּיְּיקָא (דווקא) . הדיוק והתוספת מפסוק זה היא במילה "מלפני". לומר שהכוונה בכריתת הנפש היא דווקא מלפני, כלומר ביחס לרצונו ולחפצו הפנימי של ה', דהיינו שלא ככל אותם דברים שמציאותם מתחייבת מן הרצון, אלא כמו שהוא פנימיות המכוונת ברצון. הכרת הוא כאשר אדם עושה את ההפך מהרצון הפנימי (המפורש בתורה) וכורת את עצמו מהיות קשור אל רצונו הפנימי של ה'. אבל עדיין הוא יכול להיות קשור (לפחות לזמן מה) ולקבל חיות כלשהי מחיצוניות רצונו, כשאר הדברים בעולם. ולכן, כפי שייאמר בהמשך, כאשר הייתה חיותו של האדם מן הקדושה לבד, כמו בזמן בית המקדש, היה האדם מת ממש כשנפסק קשר פנימי זה.

וּבִשְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת, עַל כָּל פָּנִים הֵן פּוֹגְמִין הַנֶּפֶשׁ כַּנּוֹדָע.

וּבִשְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת, עַל כָּל פָּנִים הֵן פּוֹגְמִין הַנֶּפֶשׁ כַּנּוֹדָע. אף על פי שאין החבל נכרת לחלוטין, הוא נפגם. גם העבירות שאין בהן כרת יוצרות חציצה וחלל בינו לבין ה'; לא שלם ומוחלט אלא חלקי, הפוגע רק בחלק מסוים של הקשר.

וּפְגָם הוּא מִלְּשׁוֹן 'פְּגִימַת הַסַּכִּין'.

וּפְגָם הוּא מִלְּשׁוֹן 'פְּגִימַת הַסַּכִּין'. הוא מושג בהלכה, לגבי סכין שחיטה, שצריך חודה להיות חלק ללא פגם, ללא חריץ וסדק, שלא יהיה בה מקום חסר שאיננו מלא. וכך לגבי פגם הנפש, יש עבירות שכורתות, שעושות חלל בכללות חיותה של הנפש, ויש עבירות שרק פוגמות, שרק מחסרות חלק מחיות הנפש.

וְהוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל מֵחֶבֶל עָב שָׁזוּר מִתַּרְיָ"ג חֲבָלִים דַּקִּים, כָּכָה חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל כָּלוּל מִתַּרְיָ"ג מִצְוֹת.

וְהוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל מֵחֶבֶל עָב שָׁזוּר מִתַּרְיָ"ג חֲבָלִים דַּקִּים, כָּכָה חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל כָּלוּל מִתַּרְיָ"ג מִצְוֹת. חבל החיות הזה הוא "חבל נחלתו", החבל של הרצון הפנימי שה' שרוצה בנו. והחבל הזה איננו אחד, אלא הוא שזור מתרי"ג חוטים, תרי"ג חבלים דקים של רצון פנימי הנמשך אלינו, והם הם תרי"ג מצוות התורה המבטאות את רצונו הפנימי של ה' מאיתנו.

וּכְשֶׁעוֹבֵר חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחַת מֵהֵנָּה נִפְסָק חֶבֶל הַדַּק וכו'

וּכְשֶׁעוֹבֵר חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחַת מֵהֵנָּה, מתרי"ג המצוות, נִפְסָק חֶבֶל הַדַּק וכו', נפסק אחד מתרי"ג החוטים הדקים, ומעתה "חבל נחלתו" איננו שלם. וככל שהוא חותך עוד אחד ועוד אחד מהחוטים הללו, החבל מתרופף והולך עד שהוא עלול להינתק לגמרי.

אַךְ גַּם בְּחַיָּיב כָּרֵת וּמִיתָה.

אַךְ גַּם בְּחַיָּיב כָּרֵת וּמִיתָה. גם מי שעבר עבירה חמורה, של עונש כרת או מיתה, ועל פי האמור היה צריך למות, איננו מת מיד.

נִשְׁאַר עֲדַיִין בּוֹ הָ'רְשִׁימוּ' מִנַּפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית.

כי נִשְׁאַר עֲדַיִין בּוֹ הָ'רְשִׁימוּ' מִנַּפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית. הכרת הוא כאמור של הנפש האלוקית, שכל חיותה מהקדושה. אבל הנפש האלוקית אינה עוזבת את האדם כאילו לא הייתה בו מעולם. במקום שהייתה נשאר רושם של הווייתה, והוא ממשיך להחיות את האדם למרות שהקשר למקור החיים האמיתי כבר נותק. כעין דוגמה לזה, אם סוכרים נהר באמצע זרימתו, למשך זמן מה תישאר זרימה מסוימת של מים בחלקו התחתון של הנהר. אין זרימה ממש ממקור הנהר, אבל לזמן מה ממשיכה הזרימה מכוח מה שהיה שם קודם. כך גם חיות הנפש האלוקית, אף על פי שהנפש נותקה ממקורה, עדיין היא ממשיכה במשך זמן מה לפעול כמקודם, עד שהצל, החלל שבמציאות, יפשוט בכולה. שכן כריתת ומיתת הגוף הינן רק תוצאה מן התהליך החמור יותר של כריתת הנפש. ומשעה שהחיות הפנימית של הנפש נכרתת, זו רק שאלה של זמן עד שגם הגוף נכרת.

וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִחְיוֹת עַד נ' אוֹ ס' שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר.

וְעַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִחְיוֹת עַד נ' (חמישים) שנה, לעובר על כרת, אוֹ ס' (שישים) שָׁנָה, לעובר עבירה שעונשה מיתה בידי שמיים, וְלֹא יוֹתֵר. לחיים כאלה, שלאחר הכרת, יש גבול, וכשמגיע הגבול - גם הוא מת ממש. אכן, כפי שיסביר המחבר בפרק הבא, דברים אלו אמורים בזמנים קודמים, שהייתה חיות האדם מפנימיות הקדושה בלבד. אך עתה, בזמן הגלות שלאחר החורבן, יכול אדם שעבר על כרת לחיות גם יותר מחמישים או שישים שנה.

(וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ"ל, שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ בְּחִינַת הַמַּקִּיף וכו'.

באותו עניין, כיצד קורה שאדם שעבר על חיוב כרת ממשיך לחיות, מעיר אדמו"ר הזקן: (וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ"ל, שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ בְּחִינַת הַמַּקִּיף וכו'. שהעובר על כרת, הגם שאינו מקבל עוד חיות מהארה פנימית, הוא ממשיך לקבל חיות מבחינת המקיף.

אֵינוֹ עִנְיָן לְחַיֵּי גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף.

אדמו"ר הזקן הביא את הדברים בשם האר"י ז"ל בסוגריים, כי אין הם באים לחזק את דבריו אלא רק להגדיר את התחום שבו הוא עוסק כאן, דהיינו החיים שבגוף בעולם הזה, היכן שמקיימים מצוות וגם עוברים עבירות ועושים תשובה. ואילו המובא בשם האר"י ז"ל מתייחס למציאות גבוהה ומופשטת של הנפש ואֵינוֹ עִנְיָן לְחַיֵּי גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף. במקומות אחרים אפשר להבין מדברי אדמו"ר הזקן שהכוונה היא לדרגות הנפש האלוקית הגבוהות יותר, שאינן מתלבשות בחיי הגוף הגשמי. נפשו האלוקית של כל אדם מישראל עולה מעלה מעלה, שהרי היא חלק אלו־ה ממעל ממש. רק בדרגותיה הנמוכות, נפש, רוח ונשמה (ואף זה לא בכל אדם), היא יורדת ונכנסת להחיות את הגוף ואת חיי הגוף בעולם הזה - ובדרגותיה הגבוהות, חיה יחידה, היא רק מקיפה על חיי הגוף הגשמיים, ולא נכנסת ומשפיעה בהם באופן פנימי וישיר. השפעה זו היא כמו האהבה המסותרת שקיימת בכל אדם מישראל, אבל בדרך כלל לא בגלוי אלא בהסתר, באופן של מקיף על הנפש, של אפשרות עלומה שקיימת בו - להרגיש ולפעול מכוחה. המקיף איננו הפשטה גמורה שאינה מתייחסת כלל אל חיי הנפש הגשמיים, אבל הוא מתייחס אל הנפש רק בעקרונות הגדולים, שכמובן כולם מסכימים להם. לכן המקיף אינו נפגם בעוונות, ואף לא בעוון הכרת; הוא מתרחק יותר, נעשה פחות רלוונטי לחיים הנוכחיים, קשה יותר להתחבר ולינוק ממנו, אבל תמיד תמיד הוא קיים שם עבור האדם בכל מה שעובר עליו.

החיות שמבחינת המקיף, שעליה מדובר בדברי האריז"ל, אינה אפוא החיות שבגוף הגשמי כמו שמדובר כאן באגרת התשובה. החיות הגשמית חייבת להיות פנימית, הנכנסת אל תוך גדרי הגוף, ואילו החיות המקיפה רק שורה ומקיפה על חייו הגשמיים של האדם. אכן, פעמים שהיא גם חודרת ומאירה אל תוכם.

וּמַיְירֵי עַד נ' שָׁנָה אוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּדִלְקַמָּן)

וּמַיְירֵי (ובזה מדובר) בדברי האריז"ל, באופן שנכנסת החיות מהמקיף אל החיים הגשמיים אשר אותם מקבל האדם (שעבר על כרת) רק בזמן ובאופן האמור כאן באגרת התשובה. דהיינו: עַד נ' שָׁנָה שאז מקבל את החיות הגשמית מכוח הרשימו שנשאר בו מנפשו האלוקית, כנזכר לעיל. אוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה, בזמן הגלות, שאין בו הגבלה של חמישים או שישים שנה, כְּדִלְקַמָּן) כפי שנזכר לעיל ועוד יוסבר בפרק הבא.

בפרק זה דובר בהשפעה האלוקית משם הוי"ה אל נשמת האדם ואל נשמת האדם שבגופו. את ההשפעה הזו מתאר הכתוב: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". הקשר בין הנשמה לשם הוי"ה הוא קשר ישיר, באופן שנשמת האדם שלמטה היא חלק ממש של שם הוי"ה שלמעלה, כמו חבל שראשו למעלה וקצהו למטה. קשר זה מתואר גם בכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים". וכמו בנשיבת אוויר גשמי, אם ישנה מחיצה בדרך אין נשיבת האוויר יכולה לעבור דרך המחיצה, כך גם בהשפעה הזו מן הרצון האלוקי, מקור השפעת שם הוי"ה הנרמז בקוצו של יו"ד, אל הנפש האלוקית המושרשת באות ה"א האחרונה של שם הוי"ה - אם יש דבר מבדיל באמצע, הוא חוסם את המעבר ומנתק את "חבל נחלתו". על השאלה מה יכול לחצוץ בפני ההוויה האלוקית, עונה אדמו"ר הזקן בלשון הנביא: "כי אם עונֹתיכם היו מבדִלים בינֵכם לבין אלהיכם". וכאן מבאר אדמו"ר הזקן את עניינו של עונש הכרת שהתחיל לבאר בפרק הקודם: עונש הכרת הוא הכריתה והניתוק שעושה העוון עצמו בין הנפש ובין מקורה שבשם הוי"ה. כמתואר בפרק זה, ניתוקו של חבל ההמשכה גורם להפסקת חייו של האדם, אם לא מיד אז בתוך חמישים או שישים שנה לחייו ולא יותר. אמנם התיאור הזה אמור בעולם כפי שצריך להיות, שהוא כפי רצונו של הקב"ה וכפי שהיה בזמן שהייתה שכינה שורה בישראל בבית המקדש, שהחיים נובעים בו מרצונו הפנימי של הקב"ה, ושעל כן כל הפרה של הרצון גורמת להפסקת זרימת החיים. בפרק הבא יבואר מה קורה בעולם שאינו כפי שצריך להיות, לאמור בזמן הזה, זמן הגלות.