Igeret Hateshuva 6

חזור

אגרת התשובה

פרק ו

אָמְנָם זֶהוּ, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה.

אָמְנָם זֶהוּ, שהעבירה הייתה מנתקת ממש את חבל החיים של האדם, שאדם מת בפועל לאחר שעבר עבירה חמורה, קרה בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה. והיה כל אדם מישראל יונק את חיותו מהקדושה האלוקית לבד, מפנימיות הרצון האלוקי, שהיה הוא לבדו מקור החיים והשפע שממנו חי האדם.

כְּשֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

כְּשֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. לא רק באנשים פרטיים מיוחדים אלא בעם ישראל בכללו. והדבר בא לידי ביטוי בהשראת השכינה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. כלומר, שבאותו זמן שהיה המקדש עומד על מכונו הייתה השראת השכינה בתוך העולם הזה הגשמי ממש מופיעה בגלוי בבית המקדש. בית המקדש היה נקודת המגע של זרימת הקדושה בין הקב"ה ובין העם והארץ, בין הבורא ובין האדם ומציאות העולם בכללו.

וְאָז, לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים חַיּוּת לְגוּפָם רַק עַל יְדֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית לְבַדָּהּ.

וְאָז, בהיות בית המקדש בנוי, כאשר הייתה השכינה שרויה בישראל, לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים חַיּוּת לְגוּפָם רַק עַל יְדֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית לְבַדָּהּ. שאז היה אדם מישראל (כל אחד ואחד בפני עצמו) מקבל את חיותו מן הקדושה לבד בדרך של השתלשלות מן הקדושה האלוקית אל הנפש האלוקית, ומן הנפש האלוקית אל הנפש הבהמית ואל הגוף.

מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כפי שהוסבר, שם הוי"ה הוא הדרך שבה נמשך השפע האלוקי מפנימיות האין סוף אל המציאות. מן הרצון האלוקי הנרמז בקוץ היו"ד הוא משתלשל ויורד דרך היו"ד והה"א והוי"ו והה"א האחרונה, עד לחיים הגשמיים ממש. ולכן, כאשר היה השפע כולו נמשך דרך כלי הקדושה, מי שהיה פוגם בהתקשרותו אל האלוקי - היה פוגם באופן מידי גם בחיי נפשו וגופו שלו, ולא יכול היה לחיות עוד.

אַךְ לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ מִמַּדְרֵגָתָם וְגָרְמוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה.

אַךְ לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ מִמַּדְרֵגָתָם העליונה שהיו בה בזמן הבית, וְגָרְמוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. שמכוח חטאי ישראל, שאינם רק החטאים הפרטיים של יחידים, אלא גם חטאים של הכלל היהודי וממילא של הוויית העולם בכלל, נגרם עניין זה של "סוד גלות השכינה".

גלות השכינה היא סוד, משום שגלות השכינה היא היעלמות השכינה. לאמור, שאין היא מתגלה כשכינה הקדושה אלא בהפך הקדושה, בתוך הקליפות, להחיותן ולגדלן ואפילו ללחום כנגד הקדושה. ובפנימיות יותר, סוד גלות השכינה הוא הסוד שהקליפה אינה יודעת אותו - שזה "לרע לו", לרעת הקליפה, להאבידה בסופה ולתקן את צד הקדושה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבְפִשְׁעֵיכֶם שׁוּלְּחָה אִמְּכֶם" .

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבְפִשְׁעֵיכֶם שׁוּלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיה נ,א) . "אמכם" היא ה'שכינה'. גלות ישראל היא יותר מאשר גלות של יחידים - היא גלות השכינה, הגלות של 'אמכם', של מקור החיות שבקדושה.

דְּהַיְינוּ, שֶׁיָּרְדָה הַשְׁפָּעַת בְּחִינַת הֵ"א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל

דְּהַיְינוּ, שֶׁיָּרְדָה הַשְׁפָּעַת בְּחִינַת הֵ"א תַּתָּאָה (תחתונה) שבשם הוי"ה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל (פרק ד בנוגע לכללות העולם, ופרק ה בנוגע לנשמה של כל אחד ואחד. כ"ק אדמו"ר זי"ע), היא הדיבור האלוקי המהווה ומחיה את כל המציאות, היא השכינה, שכינת האלוקי היורדת ומתגלה לעולם בתוך נשמות ישראל.

וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְמַטָּה מַטָּה, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַשְׁפָּעָתָהּ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ.

וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְמַטָּה מַטָּה, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַשְׁפָּעָתָהּ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ. כאשר השכינה היא במקומה, יש השפעה ישירה של ההארה האלוקית על המוארים באורה. אכן ההשפעה הזו עוברת במבנה הדרגתי מסודר מלמעלה למטה, אלא שזהו סדר שקוף, ישיר, שבו הקדושה שבמדרגה העליונה גלויה לכול כמקורם הפנימי של כל האחרים, כמקור בלעדי לכול, לפנימיות כפנימיות ולחיצוניות כחיצוניות. בלשון הקבלה, זהו סדר ההשתלשלות של עשר הספירות הקדושות. ואולם לאחר שגלתה השכינה שוב אין הכוח האלוקי שמחיה את העולם נמצא בו בגלוי, אלא הוא משפיע אל המציאות באופן עקיף ונסתר. ובמילים של הקבלה, הוא מגיע לעולם דרך צינורות של עשר הספירות שמקליפת נוגה וכו'. קליפת נוגה היא המערך הכללי של עולם החולין, שאיננו טומאה גמורה, שאינו מורד ועומד נגד הקדושה, אבל גם איננו קדושה, אלא כביכול תחום ניטרלי בין קדושה וטומאה. בתחום של קליפת נוגה השפעת השכינה איננה זורחת עוד במקומה, בתפארתה המבודדת, בבחינת קודש הקודשים, אלא היא נחבאת בתוך עולם החולין, בתוך חוקי הטבע שאינם משקפים את חוקי הקודש. השפעת הקדושה איננה עוד השפעה ישירה שיש לה פשר ומשמעות אלא השפעה 'טבעית' וניטרלית, שאינה חלשה אמנם, אבל היא חסרה כל משמעות וכיוון של קדושה.

הַמַּשְׁפִּיעוֹת שֶׁפַע וְחַיּוּת עַל יְדֵי הַמַּזָּלוֹת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַשָּׂרִים שֶׁעֲלֵיהֶם לְכָל הַחַי הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, וְגַם לְכָל הַצּוֹמֵחַ. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל

הַמַּשְׁפִּיעוֹת, עשר הספירות של קליפת נוגה, שֶׁפַע וְחַיּוּת עַל יְדֵי הַמַּזָּלוֹת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַשָּׂרִים שֶׁעֲלֵיהֶם לְכָל הַחַי הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, וְגַם לְכָל הַצּוֹמֵחַ. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל ברקיע השומר אותו ומכה אותו ואומר לו גדל. לכל מציאות בעולם, גשמית ורוחנית, כללית ופרטית, יש מציאות אב, פרוטוטיפוס של מעלה, הנקראת 'מזל'. המזל הוא הוויה רוחנית הכוללת את התכונות והחוקים, וממילא גם כל הקורות את אותו פרט במציאות. למעלה מהמזלות ישנם ה'שרים', שבעים השרים הרוחניים של שבעים האומות וארצותיהם, אף הם הוויות רוחניות הכוללות ושולטות בכלל כל אומה וארץ, המכילות את הקודים ואת תכונות האופי המיוחדות להם, השולטות בהם ומכוונות את תולדותיהם. כל הוויות העל הללו אינן הוויות של קדושה דווקא, אלא הן הוויות ניטרליות - הוויות חולין שאינן מתייחסות לטוב ולרע אלא לקיום ולחיים כשלעצמם, בין שהם עושים טוב ובין שהם עושים רע. רק לעתיד לבוא, בגאולה העתידה, תחזור הזהות בין הטוב לחיים ובין הרע למוות.

וַאֲזַי, יָכוֹל גַּם הַחוֹטֵא וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל חַיּוּת לְגוּפָם וְנַפְשָׁם הַבַּהֲמִיּוֹת כְּמוֹ שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" .

וַאֲזַי, בזמן גלות השכינה, יָכוֹל גַּם הַחוֹטֵא וּפוֹשְׁעֵי (ופושע) יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל חַיּוּת לְגוּפָם וְנַפְשָׁם הַבַּהֲמִיּוֹת כְּמוֹ שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט,יג) . בזמן הזה, כאשר לחוקים ה'טבועים' בתוך המציאות אין כל משמעות ערכית, גם האדם מישראל, הצדיק והרשע, מקבלים את חיותם בתוך המסגרת הכללית של הזואולוגיה, כמו כל שאר היצורים החיים בעולם. יש כך וכך בעלי חיים, וביניהם שרצים ורמשים וגם בני אדם - וכולם מקבלים את חיותם, ללא קשר לקדושה. בעולם של הגלות ניתק הקשר בין הקדושה והחיים. החיים מגיעים בצינורות אחרים, ולא מכוחו של הקודש, והחוטא והפושע מקבלים לא פחות מהצדיק והישר.

וְאַדְרַבָּה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.

וְאַדְרַבָּה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. בזמן גלות השכינה לא רק שגם האדם החוטא יכול לקבל חיות מעולם החולין כמו שאר בעלי החיים, אלא אף יותר מכן.

יש כאן לא רק שוויון אלא היפוך. שליטי העולם של זמן הגלות - הכוכבים והמזלות, השרים והאומות - נעשים מרובים יותר וגסים יותר. הרע מתגבר ומתעצם בעולם. מי שרע יותר הוא נמרץ יותר ויונק יותר מכוחה של השכינה השבויה, ומי שצדיק יותר, מי שטוב יותר - הוא מבחינות מסוימות סובל יותר. נוצר סדר הפוך - "ראיתי עבדים על סוסים ושרים הֹלכים כעבדים על הארץ" (קהלת י,ז), בית המלך נעשה כמלונה של כלב וכשדה ש"שועלים הִלכו בו" (איכה ה,יח).

עַל פִּי הַמְבוֹאָר מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי , שֶׁכָּל שֶׁפַע וְחַיּוּת הַנִּשְׁפָּעוֹת לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן בְּשָׁעָה וְרֶגַע שֶׁעוֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה', בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּדִיבּוּר אוֹ בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵירָה וכו'. הַכֹּל נִשְׁפָּע לוֹ מֵהֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַמְבוֹאָרִים שָׁם בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.

עַל פִּי הַמְבוֹאָר מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (רלו,ב) , שֶׁכָּל שֶׁפַע וְחַיּוּת הַנִּשְׁפָּעוֹת לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן בְּשָׁעָה וְרֶגַע שֶׁעוֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה', בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּדִיבּוּר אוֹ בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵירָה וכו'. הַכֹּל נִשְׁפָּע לוֹ מֵהֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַמְבוֹאָרִים שָׁם בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ. לא שיש מקור נפרד של חיות לרע, אין מקור אחר של חיות מלבד הרצון האלוקי - ואולם כאשר אדם עושה את רצון ה', עושה טוב, הוא אז יונק ממקור מים חיים, מן הרצון העליון דרך הספירות הקדושות ושם הוי"ה. אבל כאשר האדם עושה רע, נגד רצון ה', אין הוא מקבל עוד ממקור המים החיים אלא דרך צינור אחר, של היכלות הסטרא אחרא והטומאה, לאמור הצד האחר שאינו מבטא ומגלה את הקדושה האלוקית, אלא את מסך הטומאה והקליפה שמסתיר את הקדושה ופועל כביכול במקומה.

וְהָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה, אִם לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתוֹ מֵהֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא אוֹ מֵהֵיכָלוֹת הַקְּדוּשָּׁה, שֶׁמֵּהֶם נִשְׁפָּעוֹת כָּל מַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת וּקְדוֹשׁוֹת וכו'. כל אדם, בכל רגע ובכל דבר שהוא עושה, צריך לקבל חיות, והבחירה של האדם היא מהיכן הוא רוצה לקבל את החיות הזו, דרך מקורות הקודש או דרך מקורות הטומאה.

רעיון הבחירה היה לאדם גם שלא בזמן הגלות, אבל האפשרות הממשית לקבל חיות מהיכלות הסטרא אחרא היא דווקא בזמן הזה של 'גלות השכינה' - במציאות של הסתר הקדושה, שבה הטוב והרע מופיעים כשתי אפשרויות שוות לכאורה התלויות רק בבחירתו של האדם.

כִּי "זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים וכו'" .

כִּי "זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים וכו'" (קהלת ז,יד) . מה שמאפשר את הבחירה הוא שלמראית העין עומדים עולמות הקדושה והטומאה זה מול זה בסימטריה מלאה. כשם שיש בצד הקדושה חיצוניות ופנימיות, כך יש בצד האחר. ההיכלות של הסטרא אחרא אינם מבטאים רק צורות חיצוניות, גסות וגולמיות. גם שם יש צורות עדינות ורוחניות, גם משם יש משיכה אסתטית ואינטלקטואלית ברמה גבוהה. "זה לעומת זה" - בשווה - "עשה האלהים". אפשר לדייק, שעשה ה'אלוקים', מידת הדין והצמצום של האור האלוקי, עד שהקדושה והטומאה נראות כשקולות לגמרי. כך, על פי הכוונה האלוקית, בנויה המציאות שלנו, כדי שהבחירה תהיה בין אפשרויות שקולות לגמרי.

וְהֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְקַבְּלִים וְיוֹנְקִים חַיּוּתָם מֵהִתְלַבְּשׁוּת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַשֶּׁפַע דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת נוֹגַהּ.

וְהֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְקַבְּלִים וְיוֹנְקִים חַיּוּתָם מֵהִתְלַבְּשׁוּת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַשֶּׁפַע דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת של קליפת נוֹגַהּ. היכלות ועולמות הסטרא אחרא הם עולמות של רע. אין אלה עולמות שנמצאים במקום אחר, אלא הם כאן בעולם הזה, שלפי בחירתו וראותו של כל אדם יכולים להיות גם מסגרות חיים של רע, שהקדושה והטוב נעלמים ואינם פעילים בהם. 'עולמות' אלו אינם מקבלים את חיותם דרך הספירות הקדושות המבטאות את הרצון האלוקי, אלא דרך תיווך עשר הספירות של קליפת נוגה (המבטאות את ה'רצון' וישות העולם שיכול להיות גם מנוגד לרצון האלוקי).

הַכְּלוּלָה מִבְּחִינַת טוֹב וְרַע.

הגדרתה של קליפת נוגה, שהיא הַכְּלוּלָה מִבְּחִינַת טוֹב וְרַע. קליפת נוגה היא קליפה, אולם אין היא 'קליפה טמאה' שכולה רע אלא קליפה שיש בה גם טוב וגם רע, בלי העדפה של זה על זה. בלשון אחרת, קליפת נוגה היא עולם החולין, לא מצווה ולא עבירה, אלא רשות, עולם שיש בתוכו אפשרות לנטות לטוב ואפשרות לנטות לרע. מכאן שקליפת נוגה היא המקום שבו גולה השכינה, ומשם יונקים גם עולמות והיכלות הרע והסטרא אחרא.

הִיא בְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת וכו', כַּנּוֹדַע לְיוֹדְעֵי חֵן .

הִיא בְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת וכו', כַּנּוֹדַע לְיוֹדְעֵי חֵן (חכמת נסתר, הקבלה) . בקבלה ובחסידות מבואר שקליפת נוגה היא בחינת 'עץ הדעת', שהוא 'טוב ורע' (בראשית ד,ט). דהיינו, התערובת של טוב ורע שנוצרה בעולם בחטא אדם הראשון, ומהווה את המציאות שבה חי ופועל האדם מאז. בהיקף הגדול זו גם המציאות של גלות השכינה, כפי שהוסבר - של הסתר השכינה וטשטוש התחומים בין הטוב והרע.

וְהִנֵּה "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" כְּתִיב.

וְהִנֵּה "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט) כְּתִיב. כפי שהוסבר בפרק הקודם, ישנו חבל חיים, קשר חיים, בין הקב"ה ובין נשמתו של כל אדם מישראל.

אילו היה האדם ככל שאר יצורי העולם, הוא יכול היה לחיות חיים ניטרליים כמו העולם האפור כולו, שאינם מתחשבים בשיקולים של טוב ורע כלל. ואולם הדברים אינם כך, שכן לאדם מישראל יש נשמה שכשלעצמה אינה ניטראלית. וגם כשנדמה לאדם שהוא יכול להחליט בחופשיות מהיכן הוא מקבל את החיים, אין זה באמת כך - זה מורכב יותר וזה עמוק יותר, שכן קשר החיים של נשמת האדם מישראל עם האלוקי, גם אם הוא נסתר לפעמים, איננו ניתק לעולם לחלוטין.

אפשר ללמוד מלשון הכתוב, שהחבל הוא "נחלתו". כמו נחלה העוברת בירושה כך הקשר הזה אינו תלוי במעשי האדם, וגם אם נפגמת החיות העוברת בחבל, גם אם השפעה זו מתמעטת ואינה ניכרת בעולם הגשמי (בשל מעשי האדם וגלות השכינה) - עדיין החבל הזה קיים וקושר כל אדם מישראל אל המקור העליון, בבחינת "יעקב חבל נחלתו".

עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הַחֶבֶל שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד לְמַעְלָה וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי לְמַטָּה. אִם יִמְשׁוֹךְ אָדָם בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי יְנַעְנֵעַ וְיִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו גַּם רֹאשׁוֹ הָרִאשׁוֹן, כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ.

ועתה יבואר מה קורה בחבל נחלה זה כאשר האדם פועל מה שפועל: עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הַחֶבֶל שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד לְמַעְלָה וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי לְמַטָּה. אִם יִמְשׁוֹךְ אָדָם בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי יְנַעְנֵעַ וְיִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו גַּם רֹאשׁוֹ הָרִאשׁוֹן, כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ. ה'חבל' אינו השפעה חד סטרית. לחבל יש שני צדדים, וכאשר מושכים את החבל מלמטה החבל נמשך גם מלמעלה. אין אפשרות למשוך בצד אחד בלי שהצד השני יגיב. אי אפשר שהצד השני יעשה מה שיחפוץ בהתעלם ממה שנעשה בצד האחר, שכן שני הצדדים קשורים זה בזה, ואם מושכים בצד האחד הצד השני נמשך איתו.

וְכָכָה מַמָּשׁ בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאָדָם וּמְקוֹרָהּ מִבְּחִינַת הֵ"א תַּתָּאָה , הַנִּזְכָּר לְעֵיל .

וְכָכָה מַמָּשׁ בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאָדָם וּמְקוֹרָהּ שהוא מִבְּחִינַת הֵ"א תַּתָּאָה (תחתונה) , אחרונה שבשם הוי"ה, הַנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ד) . ישנו חבל שקושר את נשמת האדם, היכן שהיא נמצאת בעולם, אל שורשה שבשם הוי"ה, אל הה"א האחרונה שבשם שהיא חלק משם ה', חלק ממנו עצמו ממש.

הוּא מַמְשִׁיךְ וּמוֹרִיד הַשְׁפָּעָתָהּ עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים וּמַחְשְׁבוֹתָיו, עַד תּוֹךְ הֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא כִּבְיָכוֹל, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבֵּל מַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. כיוון ש"יעקב חבל נחלתו", לעולם אין האדם (יעקב) נמצא לבדו, מנותק לגמרי מהאלוקי. גם אם הוא חוטא ויורד נמוך כל כך שכבר אין הוא מרגיש כלל את הקשר הזה, לעולם אין הדבר נגמר בקצה שלו אלא מעשהו מושך את החבל כולו, את צינור השפעת החיים, ומעביר אותו לאותו מקום רחוק, אל היכלות הטומאה וכו'. משל לאדם המחזיק בידו צינור שמשקה מים, ולהיכן שהוא הולך הצינור הולך עימו ומשקה את אותו מקום, ואין הוא יכול לומר: 'אני הולך, ומה אכפת לי הצינור!' כך האדם מישראל, כיוון שהוא קשור ב'חבל נחלתו' לה"א התחתונה שבשם הוי"ה, למקור כל החיים וקיום העולם - להיכן שהוא הולך פונה חבל החיים איתו. אם הוא הולך בצד אחד הוא משקה עולם אחד, ואם הוא הולך להיכלות הסטרא אחרא הוא משקה ומחיה עולם אחר.

מכאן עולה כי לא רק שאדם יכול לקבל חיות מהסטרא אחרא, אלא שבינו ובין הסטרא אחרא נוצר קשר דו צדדי. הוא מקבל ממנה חיות, אבל הוא גם נותן לה את החיים מנשמתו. נוצרת כעין ברית בלתי קדושה, כאשר קיומו של האדם החוטא וקיומה של הסטרא אחרא יונקים זה מזה ותלויים זה בזה.

וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא הוּא הַמַּמְשִׁיךְ לָהֶם הַהַשְׁפָּעָה, לָכֵן הוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ

וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא הוּא הַמַּמְשִׁיךְ לָהֶם הַהַשְׁפָּעָה, לָכֵן הוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ. כפי שהוסבר, לסטרא אחרא אין חיות משל עצמה. את חיותה וכל קיומה (ובכלל זה מה שהיא נותנת לו) היא מקבלת ממנו. הוא מעביר את הגרעין של הקדושה שהסטרא אחרא מפרקת ויוצרת ממנו את הרקב, הטומאה והזוהמה שמהם היא מחיה את עולמה. מובן אפוא מדוע אותו אדם דווקא "נוטל חלק בראש" - כי כל ההשפעה הזו היא בעצם השפעתו שלו. הוא מקבל חלק בראש כי הוא בעצם ראש ההשפעה. ואולם מה שהוא מקבל הן רק שאריות, ומה שהוא נותן הם חיים. הסוחר הגדול, שהוא תמצית הרע, עושה כאן מסחר מוצלח - הוא לוקח מן האדם את עצם נשמתו, את הכוח האלוקי השוכן בו, ובתמורה הוא נותן לו טיפה מכל זה, כדי שירגיש טוב, אסיר תודה, וימשיך וייתן.

וְדַי לַמֵּבִין.

וְדַי לַמֵּבִין. כי אין אדמו"ר הזקן רוצה להאריך בעניין זה המסביר כיצד מקבל החוטא השפעת חיות עולם הזה וכו'. כי למרות שהמבין יבין שהשפעה זו היא רק לרעתו של האדם, והיא רק מרחיקה אותו מהשפעה של חיים וטובה אמיתיים, לא הכול מבינים זאת, ויש מקום בדברים אלה להבינם ולהוליכם לצד האחר. ולכן מסתפק אדמו"ר הזקן במעט הדברים שאמר, כי די בהם למי שמבין טוב ואינו מחפש להבין רע.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים "בְּיָדֵינוּ" דַּוְקָא, כְּלוֹמַר בִּזְמַן הַגָּלוּת אַחַר הַחוּרְבָּן,

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים ואף לא מיסורי הצדיקים "בְּיָדֵינוּ" דַּוְקָא, כְּלוֹמַר בִּזְמַן הַגָּלוּת אַחַר הַחוּרְבָּן, אין בידינו משלוות הרשעים וכו'. גם הוא סדר מתוקן שאינו עובד כך בזמן הגלות.

ובאופן אחר יש לפרש, על פי מה שהוסבר, שבזמן הגלות דווקא מקבלים הרשעים את השפעתם מהיכלות הסטרא אחרא. ומשום כך הם מצויים בהתאמה לסביבתם ולחיות שהם מקבלים, והריהם מצויים בשלוה. אמנם "בידינו", בידי כלל ישראל שבזמן הגלות, אין משלוות הרשעים, שהרי בסך הכול, לאחר שכבר יצאו לגלות, ישראל אינם בגדר רשעים.

וְזוֹהִי בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, לְהַשְׁפִּיעַ לְהֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא אֲשֶׁר שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְזוֹהִי בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, כשאדם חוטא, לא זו בלבד שהוא פוגם בנפשו, אלא לְהַשְׁפִּיעַ לְהֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא אֲשֶׁר שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ יִתְבָּרַךְ.

אכן, לסטרא אחרא במובן הראשוני של המושג, כצד האחר, האחורי, יש קיום המוכרח לעצם קיומו של העולם הזה. קיומו של העולם מותנה בכך שלכל פנים יש אחור, וקיומם אל אחוריים אלו אינו תלוי בהשפעה שמצד החטאים. ואולם קיום זה הוא בגבולות מוגדרים, מכוח הסכמתו כביכול של הקב"ה. מה שאין כן כשהאדם חוטא ומַגְלֶה את השכינה, הוא כביכול משפיע בסטרא אחרא ומגדל אותה מעבר לגבול המוסכם לה, ובכך מעוות ומשבש את סדר העולם - וזוהי גלות השכינה.

וּכְשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, אֲזַי מְסַלֵּק מֵהֶם, הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהִמְשִׁיךְ בְּמַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו.

ולהפך, וּכְשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, אֲזַי מְסַלֵּק מֵהֶם, מהיכלות הטומאה והסטרא אחרא את הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהִמְשִׁיךְ בְּמַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו. עניינה של התשובה - שהאדם מחזיר את עצמו, ואת מה שנתן מתוך עצמו בטומאה, חזרה אל הקדושה.

כִּי בִּתְשׁוּבָתוֹ מַחֲזִיר הַשְׁפָּעַת הַשְּׁכִינָה לִמְקוֹמָהּ.

כִּי בִּתְשׁוּבָתוֹ מַחֲזִיר הַשְׁפָּעַת הַשְּׁכִינָה לִמְקוֹמָהּ. מה

וְזֶהוּ תָּשׁוּב הֵ"א תַּתָּאָה . מִבְּחִינַת גָּלוּת

וְזֶהוּ תָּשׁוּב הֵ"א תַּתָּאָה (תחתונה) . תשובה זו של השפעת השכינה למקורה הוא בלשון אחרת מה שנאמר בתחילת הדיון (תחילת פרק ד) בביאור המילה 'תשובה' על דרך הסוד. נאמר שם שהמילה תשובה מורכבת מהאותיות 'תשוב ה'. והוא מפרש: ה"א תתאה - תשובה מִבְּחִינַת גָּלוּת הזו. וזוהי 'תשובה תתאה', ההחזרה של הה"א התחתונה, השכינה, מהיכלות הסטרא אחרא אל שם הוי"ה המסמל את מכלול בניין הקדושה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" , כְּלוֹמַר עִם שְׁבוּתְךָ.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (דברים ל,ג) , כְּלוֹמַר עִם שְׁבוּתְךָ. "עם שבותך" משמעו שהקב"ה (שכינתו בכל הדברים) שב אל הביטוי העצמי שלו, שבקדושה, יחד איתנו.

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל "וְהֵשִׁיב" לֹא נֶאֱמַר

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל על פסוק זה: "וְהֵשִׁיב" לֹא נֶאֱמַר אלא "ושב"

פרק זה פתח בפתרונה של הבעיה שהועלתה בפרק הקודם, כיצד אותם אנשים שנתחייבו בעונשים כבדים של כרת ומיתה ממשיכים לחיות חיים ארוכים ונעימים. לשם כך החל המחבר להסביר את מושג גלות השכינה בכלל ובפרט, והסביר שכאשר אדם עובר על הרצון האלוקי הוא מתנתק בעצם ממקור חייו, ואמור למות ממש מאין יכולת להמשיך את חייו. ואמנם כך היה כשהיו ישראל במעלה עליונה, כשבית המקדש היה בנוי. אבל בזמן הזה, שגלתה השכינה, שוב אין הכוח האלוקי פועל במישרין בתוך מהות ישראל אלא דרך עולם החולין של קליפת נוגה, העולם שאינו מבחין לכאורה בין טוב ורע. בעולם כזה, שבו האדם אינו מת ונענש מיד כשעבר על רצון ה', כל הבחירה היא ביד האדם, אם לקבל את חיותו דרך צינורות הקדושה או הסטרא אחרא. וכשהאדם חוטא ומקבל חיות מהיכלות הסטרא אחרא, הוא גם נותן להם חיות משורשו שבקדושה. כיוון שלסטרא אחרא אין בעצם קיום וחיות משל עצמה, היא מקבלת את כל חיותה דרך האדם החוטא ודרך נשמתו הקדושה שירדה אל תוך הקליפות. ועל כן חטאיו של האדם מישראל הם חמורים כל כך, והמשמעות שלהם היא משמעות קוסמית, באשר הוא גורם על ידם את 'גלות השכינה', את קיומם של היכלות הטומאה והסטרא אחרא ואת הקלקול והפגם שבכל המציאות. בסוף הפרק חוזר אדמו"ר הזקן אל התשובה, לומר שאותה משמעות עמוקה וכוללת שיש לחטאיו של האדם יש גם לתשובתו: משמעות של תיקון קוסמי, תיקון כולל של ההוויה - משמעות של גאולה.