וְאוּלָם דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר.

וְאוּלָם דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר. דרך התשובה שעל אודותיה ידובר להלן, היא "דרך האמת והישר". אכן כבר בפרק הראשון נאמר שעיקר התשובה הוא בלב, בהחלטה לעזוב את החטא. ואולם תשובה זו יכולה לבוא גם מסיבה אקראית, ובמקרים רבים דווקא בדרך שאינה דרך 'הישר', אלא בעקיפין, מסיבה שאינה בקדושה. וכן, תשובה כזו יכולה להיות שלא בדרך 'האמת', לאמור תשובה שלא תתקיים ותימשך לאורך זמן. בפרק זה בא אדמו"ר הזקן להורות את דרך התשובה כדי שתהיה ב"דרך האמת והישר", לא מתוך נפילה אלא באופן שאדם ייזום ויכוון את עצמו אליה, ובאופן שתמשיך ותתקיים.

לִבְחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה , הֵ"א תַּתָּאָה, הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל

לִבְחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה (תחתונה) , דרך האמת והישר שידובר בה בפרק זה היא התשובה שבאה מלמטה, מצד האדם ומכוחו, והיא 'תשובה תתאה'. הֵ"א תַּתָּאָה, הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל (פרק ד),

הֵם ב' דְּבָרִים דֶּרֶךְ כְּלָל.

הֵם ב' (שני) דְּבָרִים דֶּרֶךְ כְּלָל. אף על פי שיש דרכים רבות לתשובה, כל אדם ודרכיו המיוחדות לו, יש בכלל כל הדרכים שני מרכיבים יסודיים: האחד הוא לעורר רחמים על הנשמה הקדושה, והשני לבטש ולהכניע את הקליפה המסתירה אותה, כפי שיבואר להלן.

הא', הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים.

הא', הדבר הראשון, הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים. בדרך כלל אין הנפש מתעוררת מצד עצמה, מטבעה, להתעוררות של תשובה, וזאת במיוחד שדווקא הנפש הצריכה לתשובה נמצאת למטה, במקום של הסתר שאין היא יודעת ומרגישה בחסרונה. ועל כן נקודת ההתחלה היא הרחמים, לגלות ולדעת שיש מישהו למטה, נשמה וניצוץ קדוש, השרוי בחושך, בצער ובגלות. כשחושבים ומתבוננים בכך מתעוררים הרחמים על הנפש הזו, שהיא אני.

מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים.

מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים. 'הרחמים העליונים' הם הרחמים שלמעלה ממידת הרחמים הגלויה, מן המקור שלה ('אב הרחמים'). ולמעלה באלוקות הן המידות שבכתר, שלמעלה מהמידות שבאצילות, ואף למעלה מהשכל שמעורר אותן. שכן לצורך התשובה אין די במידת הרחמים, הבאה מההכרה השכלית, שהרי התשובה עצמה היא למעלה מהשכל.

עַל נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית.

עַל נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית. כדי לעורר את ההרגשה והכוח האלה בנפשו שבגופו, צריך לחשוב על דבר שנוגע לו באופן אישי, והיא נשמתו שלו, נפשו האלוקית הפרטית שלו שאיתה מזדהה האני הפנימי שלו.

שֶׁנָּפְלָה מֵאִיגָּרָא רָמָה , חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, לְבִירָא עַמִּיקְתָּא , הֵן הֵיכָלוֹת הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא.

שֶׁנָּפְלָה מֵאִיגָּרָא רָמָה (מגג גבוה) , חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, לְבִירָא עַמִּיקְתָּא (לבור עמוק) , הֵן הֵיכָלוֹת הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא. הדבר הראשון שיש לעשותו כדי להגיע להתעוררות של תשובה היא התפילה ובקשת הרחמים על נשמתו, שכן הנשמה במהותה ובמקורה היא עליונה שבעליונות, קשורה למקור כל החיים, וכמבואר בפרק הקודם היא נופלת על ידי החטא אל תוך היכלות הטומאה והסטרא אחרא. דווקא המרחק הזה, מגובהה של הנשמה בשורשה עד למקום השפל מכל שפלים שנפלה אליו - הוא מה שיעורר את הרחמים.

וְעַל מְקוֹרָהּ בִּמְקוֹר הַחַיִּים, שֶׁהוּא שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא.

את הרחמים צריך לעורר לא רק על נשמתו הפרטית, אלא וְעַל מְקוֹרָהּ של הנשמה בִּמְקוֹר הַחַיִּים, שֶׁהוּא שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא. כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, האדם מישראל קשור בקשר מהותי בקדושה האלוקית, בשם הוי"ה - "חלק הוי"ה עמו, יעקב חבל נחלתו". ומשום כך, חטאו של האדם מישראל וירידתו הם ממילא גם חילול ה' - לא רק במובן החיצוני, של 'מה יאמרו אחרים', אלא במובן הפנימי, שבהיותו חלק משם הוי"ה הוא מוריד ומשפיל את קדושת הקב"ה עצמו אל תוך עולמות הטומאה והסטרא אחרא. ועל כן הרחמים הם כביכול על הקב"ה עצמו.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיָשׁוֹב אֶל הוי' וִירַחֲמֵהוּ" .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיָשׁוֹב אֶל הוי' וִירַחֲמֵהוּ" (ישעיה נה,ז) . "וירחמהו" מוסב על האדם, שנקרא לרחם על שם ה' שהתחלל על ידו, וכמו שמבקשים בתפילה - "עשה למען שמך הגדול" - שאף הוא עימנו בצרה. על דרך משל, כאשר הבן חוטא הוא משפיל לא רק את עצמו הפרטי, אלא הוא מבזה בכך את אביו ואת כל אבותיו למעלה. וכאשר הוא שב ומבקש רחמים על מעשהו, הריהו מבקש רחמים לא רק על עצמו שחטא, אלא גם על אבותיו שהתבזו והושפלו על ידו.

פֵּירוּשׁ, לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הַשְׁפָּעַת שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה תּוֹךְ הֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַטְּמֵאִים.

פֵּירוּשׁ, לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הַשְׁפָּעַת שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה בשל מעשיו אל תּוֹךְ הֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַטְּמֵאִים. התעוררות הרחמים היא על הניצוץ האלוקי שבאדם, חלק משם הוי"ה, שנפל למטה מטה. כאשר אדם נמצא במצב של חטא ונפילה, קשה לו להתייחס אל הווייתו הפרטית - זו אולי אינה ראויה לרחמים, זו אולי מסובכת ומורכבת מדי להתייחסות כרגע - ואולם, הוא יכול לעורר רחמים על האלוקי שבתוך הווייתו, שכן, על השם הגדול והקדוש שנעשה על ידו שותף בכל הירידה וההשפלה הזו, פשוט וברור שיש לרחם. על דרך משל, זוג אנשים, אחד מהם איש פשוט והאחד בן מלך, שנופלים יחד לאיזו צרה. האיש הפשוט יכול שיאמר לעצמו: אני כבר רגיל לצרות וייסורים, אבל הרחמנות היא על בן המלך שבוודאי אינו שייך לזה. האיש הפשוט והנמוך שסובל כעת אולי אינו מרחם על עצמו, שכן בשביל לרחם דרושה הפרספקטיבה מה היה ומה יכול להיות, אבל על בן המלך הוא מרחם - על הירידה הגדולה והעצומה שאי אפשר להבין, שאי אפשר לקבל. ולכן "וישוב אל ה' וירחמהו", שהתעוררות הרחמים הרבים היא על ה' שהוריד האדם בחטאיו כל כך למטה אל תוך היכלות הטומאה.

לְהַחֲיוֹתָם, עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו הָרָעוֹת,

לְהַחֲיוֹתָם, את היכלות הטומאה. עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו הָרָעוֹת, שבהם הוא יוצר ומפרנס את היכלות הסטרא אחרא.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" . בִּרְהִיטֵי מוֹחָא וכו'.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" (שיר השירים ז,ו) . ומבואר בזהר שהכוונה היא: בִּרְהִיטֵי מוֹחָא (במרוצת המוח) וכו'. המלך הקב"ה קשור אל מרוצת המחשבות של האדם, שהן יכולות לרוץ מהר מאוד ונמוך מאוד, ולהיכן שהן רצות הן מושכות איתן גם את שם ה'.

העולמות וההיכלות כשלעצמם הם כמו חדרים שאין בהם איש, כמו מילים שאין אומרים אותן, סידור שלא מתפללים בו, מצווה שאין אדם שעושה אותה. המחשבות של האדם, המעשים וההתייחסות שלו, רק הם מחיים ומכניסים בהם את החיות העיקרית, כביכול את ההתייחסות ותשומת הלב האלוקית. וכפי שנכון הדבר במצוות ובמחשבות קדושות, כך זה נכון במחשבות של שטות ושל טומאה, אשר מחיות ועושות למציאות את עולמות השטות והטומאה, לקיים אותם, להגדילם ולהשליטם על הקדושה.

הִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

הִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרק הקודם) . עניין זה שהקב"ה אסור וקשור כביכול אל היכלות הטומאה, להחיות אותם, שהשכינה, האלוקות הנמצאת בתוך הדברים, , נותנת את כוחה בדברים אחרים שאינם רצונה במקום לבטא את עצמה, את האלוקי - זה הוא עניינה של גלות השכינה.

אדמו"ר הזקן כורך כאן את הירידה הפרטית של האדם, בעוונותיו ובכישלונותיו, אל הירידה הכוללת של גלות השכינה. שיהיו הרחמים שאדם מבקש לא רק על אישיותו ועל כישלונו הפרטיים, אלא על הוויית הקדושה הכללית שנפלה יחד עימו. טעם אחד להעתקה זו אל הכלליות היא שכאשר האדם נידון לעצמו אפשר לומר עליו - "מה אנוש כי תזכרנו?" (תהלים ח,ה), ואולי לא לרחם עליו, ולכן צריך האדם לכרוך את עצמו, את נפילתו וגלותו, בגלות השכינה. כאותו מעשה בתלמוד (עבודה זרה יח,א) ברבי חנינא בן תרדיון שנכרך ונשרף בספר תורה, ומובטח לו שמי שיתבע את עלבונו של ספר התורה יתבע גם את עלבונו שלו. ואולם עיקר הטעם הוא שכאשר אדם מבקש על עצמו יש בכך מן האנוכיות, בבחינת שאיפה פרטית שברמה הפנימית מבדילה אותו מן האחדות האלוקית. וכאשר הוא מבקש על השכינה, כאשר הוא מדגיש שאין הוא מבקש למען עצמו אלא למען השכינה והוא בכלל, הרי זו בקשה ותפילה שמקבלת היקף אחר ומשמעות אחרת - לא של פירוד אלא להפך, של איחוד והתכללות באלוקות.

וּזְמַן הַמְסוּגָּל לָזֶה. הוּא בְּתִיקּוּן חֲצוֹת,

וּזְמַן הַמְסוּגָּל לָזֶה. לזמן, כמו למקום ולנפש, יש פרקים באיכויות שונות, המוכשרים ומסוגלים כל אחד לעניינו. והזמן הראוי והמסוגל ביותר להתעוררות הרחמים על גלות השכינה הוּא בְּתִיקּוּן חֲצוֹת, בזמן חצות לילה, וכאשר אדם אומר אז "תיקון חצות".

כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּידּוּר, בַּ'הֶעָרָה , עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת.

וכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּידּוּר, סידור התפילה שסידר אדמו"ר הזקן, בַּ'הֶעָרָה לתיקון חצות' , עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת. ה'הערה' שם היא מאמר חסידות שלם העוסק בעיקרו ביראת ה', בחסרונה בזמן גלות השכינה ובתפילת תיקון חצות שבאה לתקן עניין זה. ובסוף ה'הערה' מציין שהזמן המסוגל לתפילה זו הוא בחצות הלילה, כשאומרים את הסדר של 'תיקון חצות'.

וְזֶה שֶׁכָּתוּב שָׁם, נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁינוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ" .

וְזֶה שֶׁכָּתוּב שָׁם, בפסוק שאומרים בתיקון חצות: " נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁינוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ" (איכה ה,טז) . שני חלקי הפסוק קשורים אחד לשני כסיבה ומסובב: "עטרת ראשנו" - היא מקור הנשמה המלובשת בגוף הפרטי השורה ככתר המקיף עליה, היא היא שכינת ה' אשר נפלה משום שחטאנו. אין זה רק קשר סיבתי, אלא שירידת האדם אל תוך החטא היא בעצם הביטוי הפרטי שלו לנפילת השכינה וגלותה.

וְלָכֵן נִקְרָא הקדב"ה 'מֶלֶךְ עָלוּב' בְּ'פִּרְקֵי הֵיכָלוֹת' .

וְלָכֵן נִקְרָא הקדב"ה 'מֶלֶךְ עָלוּב' בְּ'פִּרְקֵי הֵיכָלוֹת' (פרק יח. כ"ק אדמו"ר זי"ע) . נאמר שם, שבלשון חריפה וכואבת זו קוראים המלאכים לקב"ה בזמן הגלות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ"ק ז"ל. כִּי אֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ"ק (רבי משה קורדבירו) ז"ל. שהטעם שקוראים לו כך - כִּי אֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה. הקב"ה הוא מלך עלוב, מלך שעולבים בו, משום שכל אדם כאשר הוא חוטא גורם בכך עלבון לקב"ה. מקור נשמתו של האדם הוא חלק אלו־ה ממעל ממש, ואם הוא חוטא הוא מושך איתו את כל נפשו, עם מקורה העליון, אל תוך הטומאה והסטרא אחרא. עלבון נמדד במעלת הנעלב מצד אחד ובשפלות המעליב מצד שני, וכאן אין עלבון גדול מזה, משום שמה שמושך האדם מלמעלה, מחלקו שבעצמות הבורא, הוא למעלה מהכול, והוא מורידו לעמקי הקליפות הטמאות שלמטה מהכול, היכן שרק האדם מכוח הבחירה ברע שבו יכול לרדת.

וּבִפְרָט, כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שִׁיעוּר שִׂכְלוֹ וַהֲבָנָתוֹ.

וּבִפְרָט, גדול העלבון, כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שהוא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין. כָּל אֶחָד וְאֶחָד יתבונן לְפִי שִׁיעוּר שִׂכְלוֹ וַהֲבָנָתוֹ. אין כל אדם יכול לעמוד על כל גדולת ה', אבל כל אדם יכול להתבונן בנושא, יכול לכוון את מחשבתו לדבר, ולקלוט משהו לפי שיעורו ולפי הבנתו, שיהיה משמעותי עבורו. ואם כן, כאשר האדם מתבונן מן הצד האחד בגדולת ה' ובאין סופיותו, שהוא ממלא ומחיה את כל המציאות ושהוא מעבר לכל המציאות, והוא מוסיף ומתבונן מהצד השני כיצד גורמים חטאיו להוריד כביכול את הקב"ה מקדושתו אל תוך הגשמיות לשמה של העולם הזה ואל תוך הקליפות והטומאה.

יִתְמַרְמֵר עַל זֶה מְאֹד מְאֹד.

ואזי יִתְמַרְמֵר עַל זֶה מְאֹד מְאֹד. שכן מצב כזה אי אפשר לסובלו, וזהו מקורה של תחושת המרירות - כשאדם מרגיש שמר לו מצבו בהווה והוא מוכרח לצאת ממנו. הרגשת המרירות הזו, המכריחה את האדם לצאת ממקומו - היא תחילתה של תנועת התשובה.

השלב הראשון שניתן לעשות בדרך התשובה הוא אפוא להגיע להתעוררות של רחמים רבים. אכן לא כל אדם זוכה ולא כל עת ראויה לכך שאדם ירגיש את הצימאון לאלוקי, ואולם התעוררות הרגשת הרחמים היא פשוטה יותר וקלה יותר להשגה. על האדם רק להתבונן היכן הוא עומד, להביט בירידה ובהשפלה של נשמתו בתוך הטומאה, ומן הצד השני להתבונן במקורה של נשמתו בקדושה האלוקית - וממילא תתעורר מידת הרחמים. בשלב זה אין הוא נדרש לבנות דבר בתוך עצמו ואין הוא נדרש להתייחסות מעבר לזה. כי עצם התחושה הראשונית של רחמים, כלפי השכינה שבגלות וכלפי הקב"ה הנקרא "מלך עלוב", יש בה כדי לדחוף אותו לעשות דבר, לשנות את כיוון חייו.

והב', לְבַטֵּשׁ וּלְהַכְנִיעַ הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא.

והב', והדבר השני שב"דרך האמת והישר" לתשובה, הוא לְבַטֵּשׁ וּלְהַכְנִיעַ הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא. לאחר הרגשת המרירות מהיות נפשו שבויה ומושפלת בתוך הקליפה והסטרא אחרא, היא הקליפה והסטרא אחרא שבתוך נפשו, הוא יכול לפעול בנפשו כדי לבטש ולהכניע אותה. ועצם הכנעתה והשפלתה משחררת את נפשו ללכת בדרך התשובה.

אֲשֶׁר כָּל חַיּוּתָהּ, הִיא רַק בְּחִינַת גַּסּוּת וְהַגְבָּהָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר

וההסבר לכך שבביטושה של הקליפה מיתקנת הנפש: אֲשֶׁר כָּל חַיּוּתָהּ, של הקליפה, הִיא רַק בְּחִינַת גַּסּוּת וְהַגְבָּהָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'" (עובדיה א,ד). הגסות והגבהת הישות כנשר הן עצם הגדרתה של הקליפה. שכן ההבחנה בין קליפה לקדושה היא שבקליפה ישנה הרגשת 'אני', של קיום 'יש' נפרד לעצמו, של מי שחש שאינו כפוף ואינו חייב לאחרים. ואילו כל מי שנכנע מפני כבוד ה', שרואה את עצמו בתוך סדר ההשתלשלות בביטול אל מקור כל החיים - כבר אינו יכול להיות רע גמור.

וְהַבִּיטּוּשׁ וְהַהַכְנָעָה עַד עָפָר מַמָּשׁ זוֹהִי מִיתָתָהּ וּבִיטּוּלָהּ.

וְהַבִּיטּוּשׁ וְהַהַכְנָעָה עַד עָפָר מַמָּשׁ - זוֹהִי מִיתָתָהּ וּבִיטּוּלָהּ. כי מאחר שגסות הרוח וההגבהה היא יסוד קיומה של הסטרא אחרא, הרי שבהשפלתה - היא מתבטלת.

וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" , וְלִהְיוֹת "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וכו'"

וְהַיְינוּ, באדם, עַל יְדֵי "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" (תהלים נא,יט) , וְלִהְיוֹת "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וכו'" (שם טו,ד), על ידי השפלת עצמו, להיות בעיני עצמו נבזה ונמאס בתכלית, הוא שובר את הוויית הרע שבו. היות שהקליפה והסטרא אחרא באדם זה הן תחושת ישותו שלו, הרי שבהשפלת עצמו הוא מכניע ומבטל את הקליפה.

את התועלת ב"לב נשבר ונדכה" רואים גם בתוך המציאות האנושית. כאשר אדם חי בתוך עולם שמתנהל בדיוק על פי התוכניות, הוא איננו זקוק לשום דבר אחר. נתאר לעצמנו אדם צעיר ומצליח, שכל דבר שהוא עושה נעשה בדיוק כפי שתכנן, הוא חי בתוך עולם רציונלי לגמרי ושלם בתוך עצמו. מתי, אפוא, יגיע אדם שכזה לחשוב על דברים אחרים? - רק כאשר משהו עקרוני ומרכזי בעולמו יתערער או יישבר. אנשים מתחילים להרהר על עניינים של מעלה כאשר נוצר סדק בתוך העולם שלהם. לסדק הזה קורא אדמו"ר הזקן "לב נשבר", ודרך הסדק הזה, לפעמים, מסתנן גם הקב"ה.

האמירה כאן היא חזקה כל כך - "נבזה", "נמאס" - משום שדווקא כך היא המידה. כאשר המידה היא פשרנית יותר, אנשים נוטים לערוך כמין חוזה עם הקב"ה: אני אהיה אליל קטן, ואתה תהיה יותר גדול; אתה תהיה 'אלוקי האלוקים', אבל גם אני אהיה משהו. זה איננו ביטוש כי אם סידור עבודה בין מיני העבודה זרה. ולכן הלשון היא קיצונית כל כך, להדגיש ש"דרך האמת והישר" בתשובה דורשת מהאדם את ההכרה שבאמת אין בו כלום, שום נקודה, אלא הוא נבזה ונמאס בתכלית.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וכו'" . כִּי כָּל קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה הוּא לְשֵׁם הוי'. הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים. אֲבָל לְשֵׁם אֱלֹקִים, הִיא מִדַּת הַדִּין, אֵין מַקְרִיבִין קָרְבַּן בְּהֵמָה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וכו'" (תהלים נא,יט) . בזהר נשאלת השאלה: מדוע נאמר "זבחי אלקים" בשם אלקים ולא בשם הוי"ה? כִּי כָּל קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה הוּא לְשֵׁם הוי'. בתורה נזכרים הקרבנות בכל מקום עם שם הוי"ה, כמו "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי"ה" (ויקרא א,ב), "קרבן מנחה להוי"ה" (שם ב,א) ועוד. וכידוע ששם הוי"ה הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים. אֲבָל לְשֵׁם אֱלֹקִים, ש הִיא מִדַּת הַדִּין, אֵין מַקְרִיבִין קָרְבַּן בְּהֵמָה. בכל פרשת הקרבנות בתורה אין נזכר קרבן לשם אלוקים. ומה הכוונה אפוא באמור: "זבחי אלקים"?

כִּי אִם לְשַׁבֵּר וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא.

כִּי אִם לְשַׁבֵּר וּלְהַעֲבִיר את רוּחַ הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא. הקרבן לשם הוי"ה הוא כדי להתקרב, באהבה וברחמים; אבל כדי לשבור את רוח הטומאה, את מציאות הצד האחר והאפל של הנפש והמציאות, יש להביא "זבחי אלקים", שמצד מידת הגבורה והדין.

וְזֶהוּ "רוּחַ נִשְׁבָּרָה".

וְזֶהוּ "רוּחַ נִשְׁבָּרָה". את הקרבן להוי"ה מביאים מן הבקר ומן הצאן, ואילו את "זבחי אלקים" מביאים מתוך הנפש, כאשר במקום לזבוח את הבהמה שבחוץ הוא זובח את הבהמה שבתוכו. וזביחת הבהמה שבנפשו נעשית על ידי שהוא שובר את רוחו, את הרגשת ישותה וכל הכרוך בזה. כשהוא מוותר ונותן חלק ממנה או את כולה. ואכן, ישנו קרבן אחד שנזכר עליו שם אלוקים, והוא הקרבן בעקדת יצחק, שהיה במובן מסוים קרבן הנפש של אברהם ויצחק. שם אמר ה' לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך וגו'" (בראשית כב,יב).

וְהָאֵיךְ נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא? כְּשֶׁהַלֵּב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וכו'.

וְהָאֵיךְ נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא? כְּשֶׁהַלֵּב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וכו'. הלב שבנפש הוא הרגש, המידות והרוח שבאדם שבהם הוא מרגיש את עצמו. בנפשו הטבעית של האדם הרוח הזו היא רוח הסטרא אחרא, ההרגשות השייכות לעולם הזה שבהן אדם מרגיש ומזהה את עצמו. וכדי לעבור לרוח ולזהות אחרת, של קדושה, צריך לפרק ולשבור תחילה את בניין ההרגשות ההן.

וְהָאֵיךְ נִשְׁבָּר הַלֵּב וְנִדְכֶּה?

וְהָאֵיךְ נִשְׁבָּר הַלֵּב וְנִדְכֶּה? כיצד יכול האדם לבוא לידי שבירת הלב? שהרי זהו שינוי פנימי מהותי, וכיצד עושים זאת למעשה?

הִנֵּה מְעַט מִזְּעֵיר, הוּא עַל יְדֵי סִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה. שֶׁאֵין לָנוּ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה.

הִנֵּה מְעַט מִזְּעֵיר, רק מעט, חלק קטן מעניין זה של שבירת הלב, הוּא נעשה עַל יְדֵי סִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה. אף שבדורות קודמים הייתה זו דרך מרכזית, בדורותינו השתנו הדברים, כיוון שֶׁאֵין לָנוּ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה.

כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל פָּסוּק: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" שֶׁהֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית.

כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, שהגיע לשבירת הלב והיצר על ידי שהִרבה בתעניות, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ה) עַל פָּסוּק: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט,כב) - שֶׁהֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית. כפי שמבואר (ליקוטי אמרים פרק א), משכן היצר הרע הוא בחלל הלב, וחז"ל אומרים שדוד המלך הוציא אותו מתוך ליבו, וביטלו מכול וכול על ידי תעניות רבות שהתענה.

ישנו אפוא אופן של שבירת הלב ושבירת הכוחות הטבעיים על ידי סיגוף ותענית של הגוף. הרעיון הוא שהרגשת הישות נובעת מהחיוניות של החיים הטבעיים, הגופניים, ואת החיות הזו אפשר לשבור בתעניות ובסיגופים. אמנם כאן אין הוא ממליץ על הדרך הזו כדרך הראויה בדורותינו, כי מאחר שאין אנו רגילים ומסוגלים להתענות כך, עלול הדבר להביא לשבירה כללית של האישיות, דבר שהוא מסוכן ביותר. "לב נשבר ונדכה" הוא שבירה של חלק מן ההוויה האנושית, של הגאווה והגסות, של תפיסת ה'אני' בהיקף הרחב, אבל אין בכך משום שבירת האדם בכללות. כדי שהאדם יוכל לעשות שבירה חלקית כזו של אישיותו על ידי סיגופים הוא צריך להיות חזק מאוד - הוא צריך להיות מסוגל, יחד עם התענית, להחזיק את הווייתו שלא תישבר. דוגמה לדבר, יש תרופות שלוקחים כדי להרוג את הטפילים שבגוף, ואולם אם אין הגוף חזק דיו, עלולה התרופה להרוג את החולה יחד עם הטפיל. ולכן, עבור אותם אנשים שאינם יכולים לעמוד בכך, כבדורות הללו, הדרך הזו אינה מומלצת אלא "מעט מזעיר", במקרים יוצאי דופן.

אַךְ, עִיקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב, לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, הוּא לִהְיוֹת מִ'מָארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא' ,

אַךְ, בזמן הזה, שאין דרך התענית העיקר, עִיקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב, לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, הוּא לִהְיוֹת מִ'מָארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא' (מבעלי החשבון) , על ידי חשבון הנפש. כשאדם עורך חשבון נוקב עם עצמו (ובאופן וברצינות שאדם עושה את החשבון של ענייניו שלו, שהרי הוא 'בעל החשבון') על כל מעשיו ודבריו שעברו, לאיזה צד הם שייכים, אם לצד הקדושה או לצד הטומאה, אפשר גם כך להגיע ל"לב נשבר". במקום שאדם יגיע ל"לב נשבר" על ידי שלא יאכל ולא ישתה, הוא יכול לעשות זאת על ידי שיסתכל בפניו בראי. ואם לא ייהנה אז ממעלותיו, אלא יעשה חשבון אמת של חובותיו, הוא יכול להגיע לאותן התוצאות וביתר שאת.

הדברים שגורמים לאדם זעזוע הם או חמורים מאוד, או שאינם רגילים אצלו, ו'מארי דחושבנא' היא הדרך להגיע לאותו זעזוע גם דרך החיים הרגילים. 'מארי דחושבנא' הוא במובן הפשוט ביותר האדם שעובר על החיים הרגילים, הדברים הקטנים והמצויים, ומחשב מהו הסך הכול. שכן הזעזוע יכול לבוא גם בהצטברות של דברים. דומה הדבר לאדם שעובר על מאזן החברה שלו. מעולם לא היה לו הפסד גדול מספיק כדי לגרום לזעזוע, אבל כאשר הוא יושב ועושה את החשבון הוא מגלה שבכל יום היה לו הפסד קטן, ולבסוף הוא מגלה שבסך הכול לא רק שלא היה ברווח, אלא הוא עומד קרוב לפשיטת רגל. נמצא שגם אם לא היה בתוך חייו שום דבר מיוחד שיעורר בו זעזוע, הרי שעל ידי החשבון הכללי הוא יכול להגיע לזעזוע וללב נשבר.

אדם איננו רגיש בדרך כלל לנגעי עצמו. כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י,יב), על אף שאדם יודע את חטאי עצמו יותר משהוא יודע על כל אדם אחר, האהבה העצמית מכסה את הכול, מטשטשת את חומרת הדברים ומקהה את עוקצם. ולכן כאשר אדם רוצה באמת להגיע לשבירת הלב ולא להרגשה טובה, הוא צריך לדאוג שלא לכסות אלא לחשוף את הפשעים שלו, לעשות חשבון נוקב עם עצמו ולגלות בתוכו את החסרונות והפשעים והירידה והביזיון שבקרבו. הוא צריך לפעול בניגוד לנטייה הטבעית לכסות את הדברים ולא להביט בהם, הוא צריך להעמיד אותם מולו, להכריח את עצמו להתבונן בתמונה הזו עד כדי בחילה, עד שיגיע לאותה הרגשה של נמיכות הרוח, של "לב נשבר ונדכה".

להיות מ'מארי דחושבנא' בלשון הזוהר היא הקריאה העתיקה יותר: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (במדבר כא,כז) - על כן יאמרו המושלים ביצרם: בואו חשבון, בואו לקבוע זמן ומסגרת לעשות את חשבון הנפש, חשבון הפסד מצווה לעומת שכרה וכו'.

בְּעוֹמֶק הַדַּעַת לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ.

בְּעוֹמֶק הַדַּעַת לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ. חשבון הנפש צריך להיות 'בעומק הדעת', כי חשבון שטחי אינו מעורר את פנימיות הנפש ואינו יכול לגרום לשינוי של מהות בחייו. חשבון וחשיפה אמיתית של הדברים גם אינם דברים שעולים באקראי בדעתו של אדם לעשותם. זה עניין של עבודה, של התבוננות ובירור הדברים עד מיצויים, וצריך לקבוע לכך זמן ומסגרת מתאימים.

שָׁעָה אַחַת.

שָׁעָה אַחַת. "שעה אחת" היא משך זמן. כדי שתהיה ההתבוננות בעומק הדעת, כדי שתוכל לגעת ולהזיז את הנפש, היא צריכה זמן. כל אדם לפי שיעורו ולפי כוחו, אבל אי אפשר בלא זה כלל.

עוד אפשר לפרש ש'שעה' היא מלשון פנייה, לומר שההתבוננות תהיה כזו שתביא לפניית הנפש (הנפש כולה) אל נושא ההתבוננות. והוא גם שיעור לזמן להתבוננות, עד שתפנה הנפש.

בְּכָל יוֹם אוֹ לַיְלָה לִפְנֵי תִּיקּוּן חֲצוֹת.

בְּכָל יוֹם אוֹ ב לַיְלָה לִפְנֵי תִּיקּוּן חֲצוֹת. מבואר ש"בכל יום" אמור בצדיקים שעבודתם היא כפי הנהגת העולמות. בעולמות יש מידת יום ומידת לילה, שמחה ומרירות, וחצות הוא זמן חיבורם. ולכן, כמו בעולמות כך צריכה להיות גם עבודת הצדיקים, בכל יום. ואולם לגבי כל אדם אין צריכים "בכל יום" כי אם לעיתים - בכל שבוע, ועל כל פנים בכל חודש.

לְהִתְבּוֹנֵן בַּמֶּה שֶׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו.

ולהיות 'מארי דחושבנא', לעשות חשבון הנפש, הוא לְהִתְבּוֹנֵן בַּמֶּה שֶׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו. דווקא במה שפעל ועשה. שכן אם אדם יעשה את חשבון הנפש באופן כללי ומופשט בלבד, הוא עלול לסיים אותו בהרגשה טובה מעצמו. כדי שאדם ירגיש טוב ומרוצה עם עצמו אין הוא צריך להיות באמת גיבור או חכם, הוא יכול להיות ההפך הגמור ויחד עם זאת להרגיש גאווה בעצמו. ולכן כדי להגיע לשבירת הלב ולא לרמות את עצמו הוא צריך להתבונן בפרטי המעשים שעשה, במציאות האובייקטיבית שבה פעל ועשה בחטאיו.

בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

יש בהתבוננות זו שני קטבים: האחד, הכולל, הוא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. בפרקים הקודמים הוסבר שגלות השכינה נגרמת על ידי חטאי האדם. וההתבוננות היא בכך שהוא גורם לגלות השכינה, וככל שהוא חוטא יותר הוא גורם להעמקת גלות השכינה.

וְ גָרַם לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטּוּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא.

וְהשני, הפרטי, גָרַם לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטּוּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכָלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא. כאשר אדם מחליט לעשות עבירה הוא מחליף לעצמו את מקור יניקת החיים שלו. מה שהיה קודם בקדושה הוא עכשיו בעולמות הטומאה. הפנייה אל הרע (כמו הפנייה אל הקדושה) היא בהכרח גם עזיבה של הקדושה. אדם איננו יכול לפנות במקצת לכאן ובמקצת לכאן. אם הוא פונה לעשות רע הוא עוקר באותה שעה את נפשו וגופו, את כל עצמותו, מתחום הקדושה, ומורידם אל תחומו של הרע.

וְנַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְנַעֲשֵׂית הנפש בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. כשם שיכול אדם להיעשות מרכבה לשכינה, שהשכינה חיה בו וכל איבריו מלאים קדושה ומבטאים קדושה, כך יכול אדם להיעשות מרכבה לרע ולמוות. האדם שיונק מהקליפה נעשה עבד לאותה קליפה, כל חייו משתעבדים לה ומבטאים אותה בעולם.

כפי שעל ידי מעשה המצווה מתאחד האדם באלוקות ונעשה מכשיר להתפשטות האחדות האלוקית בעולם, כך אם הוא עובר עבירה הוא נעשה כלי המשמש לכוחות הרע. אותו אדם שהיה קודם אישיות לעצמו הוא מעתה רק מכשיר, כמעט כלי משחק, בידי כוחות הטומאה. זו אינה אפילו שותפות, שהרי אין הוא מקבל בעצם דבר ממנה (כי אף את החיות שהוא מקבל ממנה היא בעצם לוקחת ממנו). הוא איננו עוד עצמו, אלא הוא כלי ומכשיר בלבד למהות הרע השופעת בו.

האדם צריך להתבונן בכך שבעצם קבלתו מהסטרא אחרא הוא נעשה כמכשיר של מוות בתוך העולם, כמו היה נושא כליו של מלאך המוות בכל מקום שהוא הולך. כמו אדם שגילה יום אחד שהוא נשא של מחלה קטלנית, שגם אם הוא עצמו לא נפגע הוא שליח של מוות עבור רבים אחרים, הוא חי עם המוות ומעביר אותו לכל הסובבים אותו.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים . כְּלוֹמַר, שֶׁחַיֵּיהֶם נִמְשָׁכִים מִמְּקוֹם הַמָּוֶת וְהַטּוּמְאָה.

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים (ברכות יח,ב) . כְּלוֹמַר, שֶׁחַיֵּיהֶם נִמְשָׁכִים מִמְּקוֹם הַמָּוֶת וְהַטּוּמְאָה. כיוון שמקור החיים המדומה שמכוחו הם חיים ופועלים הוא בעצם הכוח של הטומאה והמוות, לכן כבר בחייהם הם בעצם מתים, שהרי אין הבדל בין חייהם ומותם, ובחייהם כמו במותם אין הם מעבירים חיים אלא הם מקבלים ומעבירים מאותו מקור שממנו בא המוות.

(וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ וגו'" אֵינוֹ כְּלוֹעֵג לָרָשׁ חַס וְשָׁלוֹם.

(וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ וגו'" [תהלים קטו,יז] אֵינוֹ כְּלוֹעֵג לָרָשׁ חַס וְשָׁלוֹם. באמירה ש"לא המתים יהללו" אין הכוונה למתים ממש, לאנשים שמתו ויצאו מן העולם, שהרי בכך הוא "לועג לרש". הוא לועג למי שאין לו, למי שאינו יכול, כמו המתים שאינם יכולים לעשות מצוות, להתפלל ולהלל, והרי הוא כאומר כלפיהם: 'הנה אני האדם החי יכול לעשות כך וכך, ואתה המת אינך יכול!' שדבר זה הוא מגונה מבחינה מוסרית ואף אסור להלכה.

אֶלָּא הַכַּוָּונָה עַל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים.

אֶלָּא הַכַּוָּונָה עַל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים. אין הדברים אמורים בצדיקים המתים אלא ברשעים החיים, שאף בחייהם הם קרויים 'מתים'.

שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בְּעוֹדָם בְּרִשְׁעָם, וְאֵינָם חֲפֵיצִים בִּתְשׁוּבָה כַּנּוֹדָע).

ומבאר מדוע הרשעים קרויים "מתים": שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בְּעוֹדָם בְּרִשְׁעָם, וְאֵינָם חֲפֵיצִים בִּתְשׁוּבָה כַּנּוֹדָע). אחת מהגדרות החי הוא זה שיכול לשנות, לתקן ולחזור בתשובה, בעוד המת הוא זה שכבר אינו יכול. וכשאין מניחים לאדם, מסיבה כלשהי, לעשות תשובה - הרי הוא חשוב כמת.

אם אין האדם עובר זעזוע חיצוני שגורם לו לחשוב אחרת, הוא ממשיך לחשוב ולהרגיש כפי שחשב אתמול. ולכן, ואת זה בא אדמו"ר הזקן ללמד כאן, אם אדם רוצה באופן יזום, מתוך עצמו, לעבור ממצב נפש וחיים של רע וטומאה למצב של תשובה, הוא צריך לעשות עבודה והכנה בנפשו במשך זמן, לתת למחשבות והרגשות אחרות של קדושה לעלות ולהתבסס בתוך נפשו. ואת ארגון הנפש הזה - אין המחשבות הזרות מניחות לרשע לעשותן. הרהורי התשובה באים, אבל כשהם באים אל העולם שהרשע מצוי בו, אל העולם המלא המולה, מחשבות זרות, עיסוקים חשובים ורעשים, אין ההרהורים יכולים להתגבש למחשבות, לחדור ולחלחל אל תוך הנפש. "לא המתים יהללו י-ה" אינו "לעג לרש", אלא זוהי הגדרת המוות של אותו אדם, באשר אין הוא יכול עוד להיות מהלל י-ה.

וְאַף מִי שֶׁלֹּא עָבַר עַל עֲוֹן כָּרֵת, וְגַם לֹא עַל עֲוֹן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁהוּא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וּכְהַאי גַּוְונָא אֶלָּא שְׁאָר עֲבֵירוֹת קַלּוֹת.

וְאַף מִי שֶׁלֹּא עָבַר עַל עֲוֹן כָּרֵת, וְגַם לֹא עַל עֲוֹן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כגון העוון שֶׁהוּא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וּכְהַאי גַּוְונָא (וכגון זה) אֶלָּא גם מי שעבר על שְׁאָר עֲבֵירוֹת קַלּוֹת. ויכול לחשוב שאיננו בגדר רשע כל כך.

אַף עַל פִּי כֵן, מֵאַחַר שֶׁ הֵן פּוֹגְמִים בַּנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית.

אַף עַל פִּי כֵן, לשבירת הלב אפשר להגיע לא רק על ידי חשבון העבירות החמורות, אלא גם על ידי החשבון והסיכום של עבירות קלות, מֵאַחַר שֶׁגם העבירות הקלות הֵן פּוֹגְמִים בַּנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית. שהרי כל עבירה, גדולה כקטנה, עושה פגם בנפשו של אדם.

וְכִמְשַׁל פְּגִימַת וּפְסִיקַת חֲבָלִים דַּקִּים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .

וְכִמְשַׁל פְּגִימַת וּפְסִיקַת חֲבָלִים דַּקִּים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ה) . נאמר שם שהקשר בין הנפש האלוקית ובין מקור החיים, חבל הטבור המקשר את נשמתו של האדם עם הקב"ה, הוא על דרך משל כמו חבל השזור מחוטים דקים רבים, שש מאות ושלושה עשר חוטים, שהם תרי"ג מצוות התורה. וכשאדם עובר עבירות 'קלות' הוא אינו כורת את חבל החיים כולו, אלא רק חלק מהחוטים השזורים בו.

הֲרֵי בְּרִיבּוּי הַחֲטָאִים יָכוֹל לִהְיוֹת פְּגָם כְּמוֹ בְּלָאו אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה.

והֲרֵי בְּרִיבּוּי הַחֲטָאִים יָכוֹל לִהְיוֹת פְּגָם כְּמוֹ בְּלָאו אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה. שהרי, כשחותכים חוט אחד ועוד אחד, בסופו של דבר החבל כולו ניתק. ונמצא שאדם יכול לחתוך את חייו לא בבת אחת אלא מעט מעט.

וַאֲפִילּוּ בִּכְפִילַת חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד.

וַאֲפִילּוּ בִּכְפִילַת חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד. במשל על החבל עבה השזור מתרי"ג חוטים, מובן שרק בריבוי חטאים שונים המשלימים לתרי"ג מצוות יכולה להיות כריתה גמורה של החבל. ואילו כאן מוסיף אדמו"ר הזקן שכך הוא גם בעברו על אותו החטא עצמו פעמים רבות.

השפעתו של חבל החיים על האדם היא במידה רבה סובייקטיבית, שונה מאדם לאדם. מתי מרגיש האדם שהנה ניתק החבל? ששעת חירום היא וצריך לקום ולשנות? זה תלוי באדם ובמצבו, תלוי בחטא ובאופן שנעשה. ולכן יכול להיות שדווקא חזרה על אותו החטא תעשה רושם ניכר יותר, או להפך, לא תעשה רושם, שכן כאשר אדם עובר אותה העבירה פעם ועוד פעם היא נעשית לו כהרגל, עד שהוא מפסיק לחוש שהיא עבירה, ודבר זה אף קשה יותר לשוב ממנו.

כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.

כדי להבין זאת מביא אדמו"ר הזקן משל נוסף: כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל על אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. החיים שנותן בנו הקב"ה הם כמו אור השמש המאירה על הארץ. כל החיים על הארץ מקבלים את החיים, את האור והחום, מהשמש, וכך גם אנו מקבלים את כל חיותנו מהקב"ה. כוח החיים משפיע תמיד, כמו אור השמש המשפיע תמיד על הארץ, ואולם כפי שהענן חוצץ בפני אור השמש מלהגיע לארץ, כך החטא חוצץ בפני אור ה', שאינו נגלה לו. השמש עצמה מאירה ביום סגריר כמו ביום בהיר, ורק הענן הוא המחשיך ומעלים את אור השמש מפני בני האדם. בדומה לכך, רק החטאים הם שיוצרים 'צל', והם המסתירים את האור האלוקי מן האדם.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ"

הֵם עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא לְנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. "וּכְעָנָן חַטֹּאתֶיךָ" הֵן עֲבֵירוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.

וביאור המשל: 'כעב פשעיך' הֵם עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הוי' בָּרוּךְ הוּא לְנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. ה'פשעים' הם העבירות החמורות, והם כמו 'עב', כמו ענן עבה המחשיך לגמרי את אור השמש. "וּכְעָנָן חַטֹּאתֶיךָ" הֵן עֲבֵירוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. כל עבירה יוצרת חציצה, וההבדל בין עבירה קלה לחמורה הוא רק בדרגת האטימות של המחיצה.

וְהִנֵּה כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצּוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָּה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר.

וְהִנֵּה כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצּוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד - הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָּה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר. גם המחיצות הקלושות, הכמעט שקופות, כשהן מצטברות אחת על גבי השנייה, גורמות להאפלה כמו מחיצה עבה.

וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל.

וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל. שאדם יכול להתנתק מהקיום היהודי לא רק על ידי עבירה חמורה מאוד, אלא גם על ידי עבירה קלה. היא כה קלה עד שכמעט איננה ניכרת, אבל מכיוון שהוא חוזר ושונה בה היא מסתירה הלוך והסתר עד שהיא מחשיכה את נשמתו כולה, עד שכבה לגמרי הקשר בין נפשו של אותו אדם למטה ובין המאור שלמעלה.

בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו.

בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו. יש עוונות שאנשים מזלזלים בהם משום שאינם נראים בעיניהם כחשובים, והם יעברו על עוונות אלו כמעט בלי משים, כמעט בלי לדעת שכאן עוברים עבירה. ואולם, דווקא משום כך יכולים גם עוונות אלה לגרום לנזק שהוא חמור יותר מעבירה שיש בה כרת. ישנו סיפור מפורסם על שני אנשים שבאו אל החכם לבקש תיקון תשובה. האחד עבר עבירה חמורה מאוד, והשני עבר עבירות קלות. לזה שעבר עבירה חמורה אמר החכם שיביא אליו אבן אחת גדולה, ולשני אמר שיאסוף אליו מלוא חופניו חצץ. אחר שהביאו לו השניים את מה שביקש מהם, אמר להם להחזיר את האבנים למקומם. זה שהביא את האבן הגדולה, החזיר אותה למקומה, אבל זה שאסף את החצץ, כבר לא ידע לאן להשיבו. אף הרמב"ם מונה בהלכות תשובה (פרק ד), בין הדברים המעכבים את התשובה, חמישה דברים שהעושה אותם אין חזקתו לשוב מהם, לפי שהם דברים הקלים בעיניו. הבעיה בדברים הקלים היא שכאשר הם מצטברים הם מחשיכים את הנפש לא פחות מהעבירות החמורות, אלא שהאדם אינו חש בכך. עבירה חמורה יכולה בדיעבד לפעול גם לטובתו של האדם, אם היא תזעזע אותו באופן כזה שישנה משהו בחייו. אבל מהעבירות הקלות שהוא דש בעקביו הוא לא יזדעזע, הוא לא ישים אליהן לב בכלל, והן תחשכנה את הנפש ותמֵתְנָה אותו, מבלי שידע שהוא מת.

וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמְפוּרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁהֵן מַמָּשׁ כַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.

וּמִכָּל שֶׁכֵּן אותן עבירות 'קלות' הַמְפוּרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל שֶׁהֵן נחשבות מַמָּשׁ כַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. יש עבירות שלכאורה אינן מפורשות בתורה, לא הן ולא עונשן; מבחינת ההלכה הפורמלית הן נחשבות כעבירות קלות, אם בכלל, ואף על פי כן הורו חז"ל שמבחינה פנימית הן עבירות חמורות מאוד, הדומות לעבירות החמורות המפורשות בתורה.

כְּמוֹ הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַצְּדָקָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וּ"בְלִיַּעַל" הִיא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וכו'.

כְּמוֹ הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַצְּדָקָה. כשאדם מתעלם מהצורך לתת צדקה, נראה לו שאינו עושה שום מעשה אסור, שכן הוא רק מזיז את עצמו למצב שבו לא יצטרך לתת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ" (דברים טו,ט). וּ"בְלִיַּעַל" הִיא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וכו'. הרי שהמעלים עיניו מן הצדקה נקרא כן בלשון המקרא, ומפורש בדברי חז"ל שהוא כעובד עבודה זרה!

וְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, הִיא לָשׁוֹן הָרַע הַשְּׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים

וְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, הִיא לָשׁוֹן הָרַע הַשְּׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים גם יחד. לשון הרע יכולה לנבוע מתוך כוונות טובות, היא יכולה להיות גם אמת גמורה, ולאדם נדמה שאם זו בכלל עבירה, הריהי עבירה קלה ביותר. ואף על פי כן, אדם יכול להיות בזה גרוע ופגום יותר ממי שפגם בעיקרי העבירות החמורות ביותר.

וְכָל הַכּוֹעֵס כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה . וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא.

וכן אמרו חז"ל: וְכָל הַכּוֹעֵס כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה (שבת קה,ב) . וְכֵן אמרו חז"ל: מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם (סוטה ה,א). וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא. שנאמר על עבירות

וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן.

וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן. כלומר, העבירה של ביטול תורה שהיא חמורה מכולן. גם ביטול תורה אינה עבירה שיש עליה עונש הכתוב בתורה, ואף על פי כן, יש לעבירה זו תוצאות השקולות בחומרתן כנגד כל המצוות. שכן כל עוד יש לאדם אחיזה בתורה יש לו אפשרות לתקן גם את המעשה, אבל מי שביטל את אחיזתו בתורה, גם אם לפי שעה אינו עושה כל עבירה, סופו שהוא יתנתק ממנה לחלוטין. ועוד, שהיא העבירה המצויה והתדירה יותר, שכן מצוות לימוד התורה אין לה זמן מסוים, והיא תופסת משום כך את כל הזמן הפנוי שיש לאדם.

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: וִיתֵּר הקב"ה עַל עֲבוֹדָה זָרָה

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: וִיתֵּר הקב"ה עַל עֲבוֹדָה זָרָה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ועל ביטול תורה לא ויתר.

וְלָכֵן, סִידְּרוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה לְקַבֵּל עָלָיו אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין וכו'.

וְלָכֵן, משום שכמעט כל אדם מתחייב מבחינה פנימית כמחויבי מיתות וכריתות, סִידְּרוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה לְקַבֵּל עָלָיו אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין וכו'. בקריאת שמע שעל המיטה ישנו וידוי שאדם מתוודה על מה שחטא, ובכמה סידורים ישנו גם סדר שבו הוא מקבל על עצמו את העונשים של ארבע מיתות בית דין.

אף שלכאורה שייכות מיתות בית דין רק במי שעבר עבירה חמורה מאוד, שיש עליה חיוב של מיתת בית דין, הרי לפי האמור שייך הדבר כמעט בכל באדם, גם זה שאיננו נכנס כלל למסגרת של חייבי מיתות בית דין, שלא הרג את הנפש ולא חילל שבת ולא עבר על איסור עריות מימיו. שכן מצד הפגם שעושות העבירות בנפש יש עבירות רבות הפועלות על הנפש כמו העבירות של מיתות בית דין. עבירות כמו גסות הרוח או ביטול תורה, גם אם אין עליהן עונשים בידי אדם, יש בהן קלקול הנפש כמו בעבירות החמורות המחייבות מיתה. וכאשר אדם בא לעשות תשובה ולתקן את הפגם שעשו עבירות אלה הוא צריך לקבל עליו, במחשבה על כל פנים, את העונש של מיתות בית דין.

מִלְּבַד, שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד

מִלְּבַד, חוץ מן ההקבלה האמורה, בין עבירות נפשיות מסוימות לעבירות שיש עליהן עונש מיתה, ישנה הקבלה כללית יותר, שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד (תורת הקבלה),

כָּל הַפּוֹגֵם בָּאוֹת יוּ"ד שֶׁל שֵׁם הוי' כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב סְקִילָה, וְהַפּוֹגֵם בָּאוֹת הֵ"א כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה, וְ בָּאוֹת וָי"ו כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב הֶרֶג, ו בָּאוֹת הֵ"א אַחֲרוֹנָה כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב חֶנֶק.

כָּל הַפּוֹגֵם בָּאוֹת יוּ"ד שֶׁל שֵׁם הוי' כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב סְקִילָה, וְהַפּוֹגֵם בָּאוֹת הֵ"א הראשונה של שם הוי"ה כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה, וְהפוגם בָּאוֹת וָי"ו כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב הֶרֶג, והפוגם בָּאוֹת הֵ"א אַחֲרוֹנָה של השם כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב חֶנֶק. הרי שישנו חיוב רוחני פנימי במיתות בין דין על עבירות מסוימות אשר על פי תורת הסוד פוגמות באותיות שם הוי"ה.

הפגם באותיות שם הוי"ה מוסבר בחסידות כעין פגם בצינורות ההשפעה, ושעל כן נמשכת ההשפעה לחיצונים. כלומר, במקום אל התכלית שהיא רצונו הפנימי של הבורא, זולגת ההשפעה אל עניינים חיצוניים, שבתנאים מסוימים יכולים להיות גם טומאה וסטרא אחרא ממש שכנגד האלוקות.

וְהַמְבַטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע פּוֹגֵם בָּאוֹת יוּ"ד

בנוסח 'קריאת שמע שעל המיטה' ישנו גם פירוט של עבירות השייכות לכל אחת מאותיות השם: וְהַמְבַטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע - פּוֹגֵם בָּאוֹת יוּ"ד ומתחייב בסקילה. אפשר לומר שקריאת שמע היא ייחוד ה' מכל צד, כמו האות יו"ד שהיא נקודת פשוטה אחת, ראשית כל המציאות, שבה מתגלה האלוקי באחדותו הפשוטה.

ו תְּפִילִּין - בָּאוֹת הֵ"א

והמבטל מצוות תְּפִילִּין - פוגם בָּאוֹת הֵ"א ראשונה, ומתחייב בשרֵפה. אפשר לומר כי תפילין הן המשכת המוחין, השכל, שבעיקרו הוא ספירת הבינה, אות ה"א ראשונה שבשם הוי"ה.

וְ צִיצִית - בָּאוֹת וָי"ו,

וְהמבטל מצוות צִיצִית - פוגם בָּאוֹת וָי"ו, ומתחייב בהרג.

ו תְּפִלָּה - בָּאוֹת הֵ"א וכו'.

והמבטל תְּפִלָּה - פוגם בָּאוֹת הֵ"א אחרונה שבשם ומתחייב בחנק וכו'. אפשר לומר, שמשום שהתפילה היא מלמטה למעלה, הביטוי של המלכות היא ה"א אחרונה שבשם. וכמו שאומר דוד המלך (שכנגד מידת המלכות) "ואני תפִלה" (תהלים קט,ד).

וּמִזֶּה יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיל לִלְמוֹד לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים.

וּמִזֶּה יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיל לִלְמוֹד לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים. לאיזה אות שייכים, וממילא לאיזו מיתה מארבע מיתות בית דין (כ"ק אדמו"ר זי"ע). ובכלל, יש ללמוד מהדברים חומר כל העבירות - בין בביטול מצוות עשה ובין בעבירה על מצוות לא תעשה - שיש בזה פגם בשם הגדול, בשם הוי"ה.

וּבִיטּוּל תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן.

וּבִיטּוּל תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן. שהיא המצויה בין כל העבירות ואף מצויה ביסוד כל העבירות, בין בממד הרוחני, שהרי כל המצוות והעבירות מתקיימות ברוחניות בתורה ובלימוד התורה. ובין בגשמיות, שאם אינו לומד - אינו יודע ואינו נזהר בקיום המצוות.

בפרק זה מדובר על "דרך האמת והישר" כדי להגיע לתשובה. הדרך הזו בעיקרה אינה מיועדת למי שמודע וכואב את חטאיו ודרכו הלא טובה, למי שאינו יכול לסבול את עצמו ואת מצבו (שהריהו כבר בדרך תשובה), אלא למי שאינו מרגיש בכל זה והוא צריך לעורר את עצמו לכך. ונאמר, שבאופן כללי יש בדרך זו שני דברים: האחד הוא לעורר רחמים על נפשו על ידי שיתבונן בחייו ויראה להיכן ירדה נשמתו הקדושה, ועוד שאין זו רק ירידת נפשו שלו אלא שבירידתו במעשיו ובמחשבותיו הוא גורם לירידתה ולגלות השכינה; והשני הוא לבטש ולהכניע את הקליפה שיצר במעשיו, שסוגרת אותו ואינה נותנת לו לעלות בתשובה. חיותה של הקליפה וכל הווייתה היא רק גסות הרוח והדמיון כאילו היא ישות לעצמה, ולכן כאשר האדם שובר את גבהות ליבו, להיות נבזה ונמאס בעיניו וכו', הוא מכניע ומבטל את הוויית הקליפה. הדרך שאדמו"ר הזקן ממליץ עליה היא להיות מ'מארי דחושבנא', לעשות מפעם לפעם חשבון אמת של עצמו, של מעשיו ומחשבותיו, ומתוך כך להגיע לשבירת הלב. וכאן האריך אדמו"ר הזקן להראות שגם מי שלא עבר עבירות הנחשבות חמורות, גם מי שבעיני עצמו (וכל שכן בעיני הבריות) נראה ישר והגון, אם יתבונן היטב עד כמה פוגמים אפילו חטאיו הקלים, שהם כמו העבירות החמורות שחייבים עליהן מיתות בית דין - יגיע מתוך כך לאותה שבירת הלב והכנעה של הקליפה.