חזור
אגרת התשובה
פרק חוְהִנֵּה אַחֲרֵי הַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל
וְהִנֵּה אַחֲרֵי הַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל בפרק הקודם. נחוצה "העמקת הדעת", שכן כדי שהדברים יפעלו וישנו משהו בתוך נפשו אין די במחשבה חולפת. גם אם יש זעזוע ראשוני, אין הוא נמשך לאורך זמן ואין הוא עושה בו רושם של ממש. כדי לקובעו וכדי שתהיה השפעתו משמעותית צריך להעמיק ולתת את הדעת לדברים.
ואחרי העמקת הדעת בנזכר בפרק הקודם, וכל שלב ההכנה לתשובה של שבירת הלב והתעוררות הרחמים, אפשר להתחיל במעשה התשובה ממש.
יוּכַל לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא "כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי וגו'" .
יוּכַל לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת מֵעוּמְקָא דְּלִבָּא (מעומק הלב) "כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי וגו'" (תהלים נא,ג) . הבקשה, הפנייה כלפי מעלה לעזרה ולרחמים, היא השלב הבא של התשובה. והתנאי שהדבר יעבוד הוא שהבקשה לא תהיה רק מן הפה לחוץ, אלא תהיה באמת מעומק הלב. רק כך היא תצא מן הלב ותגיע לעומק ה'לב' של מעלה, שמשם מגיעים הרחמים והסליחה.
כִּי אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת גּוֹדֶל הָרַחֲמָנוּת עַל בְּחִינַת אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ וְ שֶׁלְּמַעְלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל .
כִּי אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת גּוֹדֶל הָרַחֲמָנוּת הן עַל בְּחִינַת אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ שפגם בה בחטאיו, וְהן על בחינת אלוקות שֶׁלְּמַעְלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (בפרק הקודם) . כדי שבקשה תגיע למקום שממנו היא תיענה, היא צריכה לצאת מאותו המקום בנפש. ולכן, כדי שתגיע למעלה למקום הרחמים שבשורש הכול - היא צריכה לצאת משורש הנפש שבעומק הלב.
הפגם של החטא מגיע עמוק כל כך, עד שורש הנפש ועד עצם המהות האלוקית, והמודעות לכך והצער מכך - יכולים לקשור את שתי הקצוות בתנועה של התשובה מלמטה והסליחה מלמעלה.
וּבָזֶה, יְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים, מי"ג מִידּוֹת הָרַחֲמִים,
וּבָזֶה, בבקשה כזו מעומק הלב, יְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים, רחמיו העליונים של הקב"ה, שלמעלה גם ממידת הרחמים האלוקית שבעולמות. הם הרחמים מי"ג (משלוש עשרה) מִידּוֹת הָרַחֲמִים, הנזכרות בכתוב (שמות לד,ו-ח), שגילה הקב"ה למשה כדרך תפילה ובקשת רחמים אפילו על החטא הגדול מכולם, על חטא העגל.
יש מידת רחמים שהיא חלק מבניין העולם, חלק מבניין הנפש והחברה האנושית; רחמים שכמו מידות החסד והגבורה אין הנפש ואין העולם יכולים להתקיים בלעדיה.
הַנִּמְשָׁכוֹת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, הַנִּרְמָז בְּקוּצוֹ שֶׁל יוּ"ד, שֶׁלְּמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מֵאוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי'.
הַנִּמְשָׁכוֹת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא, הַנִּרְמָז בְּקוּצוֹ שֶׁל יוּ"ד, שֶׁלְּמַעְלָה מַעְלָה מִבְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מֵאוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי'. י"ג
י"ג מידות הרחמים הן המעבירות את הרצון העליון אל תוך העולמות לא בסדר הרגיל, דרך החכמה והבינה וכו' (הדרך שמסמלות ארבע האותיות של שם הוי"ה, בצמצום והתפשטות והמשכה והתפשטות), אלא ישירות אל תוך העולמות כפי שהם. השפעה שעוקפת את כל הצינורות הרגילים וכותבת כביכול את העולם מחדש - וכאן נמצאות התשובה והסליחה.
שכן, כאשר אדם מבקש מהקב"ה "כרֹב רחמיך מחה פשעי" - הוא בעצם מבקש ממנו לפעול נגד חוקי המציאות. סליחת העוון, מחילת הפשע, אינן יכולות לבוא אלא על ידי דרגה שאינה נתונה בתוך המערכת של החוק הרגיל. בתוך המערכת, כל מעשה שאדם עשה נקבע כעובדה קיימת, זוהי עתה המציאות. כדי לבטל מעשה שהיה, למחוק פיסה של מציאות מהעולם - צריך לצאת מהמערכת כולה ולבקש גילוי של השפעה מדרגה שמעבר למציאות, שהיא הדרגה של 'שלוש עשרה מידות הרחמים'. יש חוקים פנימיים למערכת, כמו כללים של משחק. מי שעשה מהלך לא נכון במשחק והמשיך בו, אינו יכול להגיד: 'אני מצטער, אני רוצה לחזור!' - הוא הפסיד את המשחק. אבל, כמו שיש מעבר למשחק מסגרת חיצונית המאפשרת לבטל את המשחק ולהתחיל מחדש, כך ישנה מעבר לעולמנו מערכת העל - המתגלה בשלוש עשרה מידות הרחמים - שעל ידה אפשר שיתבטלו גם החוקים והכללים עצמם של העולמות, עד ש"כרֹב רחמיך מחה פשעי".
וְלָכֵן הי"ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים מְנַקִּים כָּל הַפְּגָמִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, "נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע... וְנַקֵּה" .
וְלָכֵן הי"ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים מְנַקִּים כָּל הַפְּגָמִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, בסיומן של מידות אלה: "נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע... וְנַקֵּה" (שמות לד,ז) . שלוש עשרה מידות הרחמים מנקות לא רק את העונש, בדרך של סליחה ומחילה על העונש המגיע, אלא הן מנקות אף את הפגם עצמו. זו הינה השפעה שמעל ומעבר, השפעה של שלמות עצמית כפי שצריך להיות, השוטפת וממלאה את כל הפגמים והסדקים הקטנים ומיישרת חזרה את כל העיוותים שהצליח האדם בשעת קטנותו לקלקל בצינורות השפע.
וְשׁוּב אֵין יְנִיקָה לְהַחִיצוֹנִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא מֵהַשְׁפָּעַת הֵ"א תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל ,
וְשׁוּב אֵין יְנִיקָה לְהַחִיצוֹנִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא מֵהַשְׁפָּעַת הֵ"א תַּתָּאָה שבשם הוי"ה, היא המלכות, השכינה, מקור ההשפעה לתחתונים. כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (פרק ו) , שבעקבות העוונות נפרדת כביכול הה"א התחתונה משם הוי"ה. כלומר, ההשפעה של שם הוי"ה, השפעת האלוקות לעולמות, מגיעה לא רק לצד הקדושה אלא גם לצד האחר, לסטרא אחרא, כמו נתינה שמתנתקת מן הרצון והכוונה להיכן לתת אותה, כמו סדק בצינור שנותן מן המים גם למקומות שאין הצינור מוביל אליהם. וכאשר מתנקה הצינור ונסתם הפגם הזה, נפסקת זרימת החיות החוצה.
מידות הרחמים יוצרות עולם חדש, ובכך הן מנקות את כל קשרי החטא בעולם הקודם ומתירות את הכבלים שכבלו עוונות האדם את השכינה לעולמות הסטרא אחרא ולכוחות הטומאה. כל אלה נמוגים במעבר של י"ג מידות הרחמים, כמו "רוח עברה ותטהרם" (איוב לז,כא), כמו הרוח העוברת ומנקה את העבים מרקיע השמיים באופן שלא נותר אחריהם כל זכר להיותם בו בעבר.
(וּבָזֶה תָּשׁוּב הֵ"א תַּתָּאָה לִמְקוֹמָהּ לְהִתְיַיחֵד בְּ יה"ו, וְדַי לַמֵּבִין).
(וּבָזֶה תָּשׁוּב הֵ"א תַּתָּאָה לִמְקוֹמָהּ לְהִתְיַיחֵד בְּאותיות יה"ו, וְדַי לַמֵּבִין). כאשר מתנתקת השפעת השכינה מעולמות הסטרא אחרא היא שבה ומתחברת למקומה שבשם הוי"ה.
זה היה התיאור של מעלה, מה קורה בהיקף הגדול, כאשר ישנה התגלות מחודשת של הרצון האלוקי העליון, המקור הראשון שלמעלה מהעולמות - בתוך העולמות.
וְכֵן מַמָּשׁ לְמַטָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבָּאָדָם שׁוּב אֵין "עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים".
וְכֵן מַמָּשׁ לְמַטָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבָּאָדָם החוזר בתשובה, שׁוּב אֵין "עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים". גם בחייו הפרטיים של האדם שמתחרט על עוונותיו ומבקש רחמים מלמעלה על נפשו שהלכה לאיבוד חוזרים החיים וההרגשות אל הקשרים הקודמים, אל קשר וחיבור הקדושה בין האדם וחייו הנוכחיים ובין מקור חייו שבקדושה האלוקית.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וְנַקֵּה" מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים,
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, בסופן של שלוש עשרה מידות הרחמים (שמות לד,ז): "וְנַקֵּה" - מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים, הקב"ה מנקה את אלה ששבים בתשובה מעוונותיהם.
לִרְחוֹץ וּלְנַקּוֹת נַפְשָׁם מִ'לְבוּשִׁים הַצּוֹאִים' הֵם הַחִיצוֹנִים וְסִטְרָא אָחֳרָא.
והניקיון הוא, לִרְחוֹץ וּלְנַקּוֹת נַפְשָׁם מִ'לְבוּשִׁים הַצּוֹאִים' - הֵם הַחִיצוֹנִים וְסִטְרָא אָחֳרָא. לבושי הנפש הם כל מעשיה דיבוריה ומחשבותיה של הנפש בעולם הזה (ראו לקוטי אמרים פרק ד). ואם הנפש עושה דברים לא ראויים בעולם - נאמר בה שהיא מתלבשת ב"לבושים הצואים".
הביטוי "לבושים הצואים" לקוח מספר זכריה: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים וגו'". והמשכו של הכתוב: "ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות" (זכריה ג,ג-ד). הרי שהעוון שעשה האדם הינו "בגדים צואים" לנפשו, ובשובו מעוונו ונסלח לו - מוּסרים הבגדים הצואים. ביתר חריפות מופיע אותו דימוי בישעיה: "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו'" (ד,ד). כלומר, עוונותיו של אדם עוטפים אותו בלכלוך ונותנים בו את הדמות ואת הריח שכביכול נפרדים מהקדושה ומקושרים אל הטומאה. אבל על ידי התשובה, ומכוח הרחמים העליונים, תנוקה נפשו מהשפעתם.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא "מְלַפַּפְתּוֹ" וכו'.
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא (סוטה ג,ב): שכל העושה עבירה בעולם הזה היא "מְלַפַּפְתּוֹ" וכו'. העבירה נצמדת אליו, אל אישיותו, אל הוויית נפשו, כל חייו בעולם הזה ואף לאחר מכן בעולם הבא.
לכאורה, מדוע אדם שעשה עבירה איננו יכול להמשיך לחיות את חייו כאילו לא אירע דבר? מדוע אין הוא יכול, לאחר שעבר עבירה, לעמוד ולהתפלל תפילת מנחה בכוונה? והתשובה היא, מפני שאי אפשר להניח מאחור את העבירה במקום שנעשתה, כי היא נדבקת בו, כי היא מלפפת אותו, היא אינה פוסקת מלזהם את מחשבותיו והרגשותיו, לשאוב ממנו את כוחות חייו.
עבירה גוררת עבירה, כמו שמחלה גוררת מחלה. אדם נכנס לתוך מעגל, לתהליך של סחרור ההולך ומחריף: הוא נעשה רגיש יותר, ואז באים עליו עוד ועוד דברים המזיקים לו. הפליאה היא - כיצד יוצאים מהמעגל הזה? כיצד יוצאים אל מעבר לאותה חוקיות סיבתית? והפליאה הזו היא הפליאה הגדולה שבמעשה התשובה ובנס הסליחה.
עד כאן דובר על אודות השלב הראשון של התשובה, 'תשובה תתאה', התשובה של ה"א תתאה, לאמור החיבור מחדש של נפשו של האדם שבעולם הזה, שירדה היכן שירדה בחטאיו - אל מקור חיותה שבשם הוי"ה. מכאן יעבור הפרק לדבר על אודות השלב השני של התשובה, היא 'תשובה עילאה'.
וּמֵאַחַר שֶׁ"רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם" .
וּמֵאַחַר שֶׁ"רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם" (איוב לז, כא) . כמו הרוח שמוחה את העבים המסתירים את אור החמה, כך התשובה (התתאה) שדובר בה עד כאן, המרירות וה'לב נשבר' ובקשת הרחמים, מסירה את החטאים המסתירים את אור ה'.
אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הוי' בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה לִמְקוֹרָהּ וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיִחוּד נִפְלָא. כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בָּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו הוּא מְיוּחָד בְּנַפְשׁוֹ).
אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הוי' בָּרוּךְ הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה לִמְקוֹרָהּ וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיִחוּד נִפְלָא. וייחוד זה הוא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה הנפש מְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בָּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו הוּא מְיוּחָד בְּנַפְשׁוֹ). בברכות השחר אנו אומרים: "נשמה שנתתה בי טהורה היא וכו'". הנשמה במקורה, כאשר ניתנה באדם, היא טהורה, מאירה באור האלוקי המאיר בה. אמנם לאחר שהנשמה יורדת אל הגוף לעסוק בכל ענייני העולם הזה, ההארה הזו אינה גלויה עוד. ואם הוסיף האדם ועשה עוונות, הוא לכלך אותה עד שאינה יכולה עוד להאיר כפי שהייתה. אמנם כאשר אדם עושה תשובה הוא משחרר את הנפש מכבלי הלבושים הצואים, וקושר מחדש את הה"א התתאה שבנפשו אל מקורותיה העליונים - וזוהי תשובה תתאה. התשובה שמחזירה את האדם ואת עולמו למצב שהיה לפני החטא.
אכן מה שבא אדמו"ר הזקן לומר בקטע זה הוא שהתשובה יכולה לעלות אף גבוה יותר מהמקום שהייתה בו לפני החטא. התשובה עילאה, העליונה, יכולה להעלות את האדם לא רק למעלה בעולם אלא למעלה מעלה מעל העולם כולו, להידבק בקב"ה עצמו, בשורש נפשו כפי שהייתה בעצמות האלוקית בטרם שנפחה הקב"ה בגוף האדם. כאמור בתחילת הספר (פרק ד), ה'נפיחה' היא עוד למעלה מהמחשבה והדיבור האלוקי, למעלה ממציאות האותיות, באחדות נפלאה באלוקי עצמו, ולשם עולה הנפש בתשובה עילאה.
וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה.
וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה. הדבקות העליונה הזו היא התשובה בדרגתה השלמה ביותר. אין מדובר בתשובה כגון זו הנדרשת בשולחן ערוך כדי להתיר שחיטתו של מי ששחט שלא כהלכה, אף לא בתשובה שעושה אדם כדי לתקן חטא פלוני, ולא בתשובה לכפי שהיה לפני החטא, אלא בתשובה בהיקף השלם שלה, שהיא שיבת עצם הנשמה אל האחדות במקורה האלוקי שקודם להווייתה.
וְהִנֵּה בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה', שֶׁלְּאַחַר 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה'.
וְהִנֵּה בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ של הנפש, הִיא בְּחִינַת 'תְּשׁוּבָה עִילָּאָה', שֶׁלְּאַחַר 'תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה'. תשובה תתאה היא כפי שהוסבר (בפרק ד) ההשבה של ה"א תתאה. שכן כשאדם חוטא נפשו מתנתקת לכאורה מן הקב"ה, ממקור חייה, ובמקום זה היא מקבלת את חיותה כביכול ממקור אחר, מעולמות הסטרא אחרא. הדבר הראשון שיש לעשות הוא לנתק את הקשר עם הצד האחר ולחבר מחדש את הקשר לקדושה האלוקית, כפי שהיה קודם החטא. זוהי 'תשובה תתאה'. ולאחר מכן באה התשובה השנייה, 'תשובה עילאה', העלייה אל מעל ומעבר למה שהיה קודם החטא, אל האחדות שהייתה אף טרם היותה הוויה לעצמה, כשהייתה באחדות גמורה באלוקי.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, פָּרָשַׁת נָשׂא דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וכו' .
וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, פָּרָשַׁת נָשׂא (חלק ג קכג,א): דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וכו' (שתשובה עליונה היא שיתעסק בתורה ביראה ואהבה של הקב"ה) . 'תשובה תתאה' היא התשובה של מי שחטא, לשוב מהחטא; להשיב את הה"א תתאה, השכינה, מי שחטא, לשם הוי"ה. 'תשובה עילאה' באה אחרי כל זה - כבר אין הוא עוסק בחטאו ובתיקונו, אף לא בעצמו ובקורותיו, אלא רק בהתעלות באלוקי עצמו ובדבקות בו. ולעסוק בקב"ה פירושו למעשה לעסוק בתורתו, לא רק באופן אינטלקטואלי כי אם גם מתוך מחויבות והרגשה של יראה ואהבה.
דְּאִיהוּ , בֶּן י"ה, בִּינָה וכו'.
וממשיך הזוהר שם: דְּאִיהוּ (שהוא) , כשהוא מגיע לאותו ייחוד עליון, שהוא עוסק בתורה ביראה ואהבה של הקב"ה, הוא נעשה בֶּן י"ה, הבן של האותיות י"ה, שהן בִּינָה וכו'. י"ה הן האותיות הראשונות של שם הוי"ה, המבטאות את הספירות חכמה ובינה. 'בן י"ה' הוא תולדות החכמה והבינה, והן שש המידות שעיקרן אהבה ויראה הנולדות מחכמה ובינה, ובשם הוי"ה הן האות וי"ו. כלומר, כשאדם עוסק בתורה באהבה וביראה הוא אז כותב בעצמו - באישיותו, בליבו ובשכלו - את שם הוי"ה; הוא אז מתייחד באחדות גמורה בשמו של הקב"ה עצמו - שכל בשכל, אהבה באהבה, יראה ביראה. בתשובה עילאה הוא עולה ומתכלל בהוויה האלוקית עצמה שלמעלה מאות הה"א התחתונה - בהבל הדיבור שנפח אל תוך המציאות - שהשיב למקומה בתשובה התתאה.
ההתקשרות בבינה, בבחינת הה"א העליונה שבשם הוי"ה (ולא התחתונה), אומרת שהתשובה העליונה היא העלאת הה"א העליונה להתייחד בלמלעלה ממנה, באות יו"ד. כלומר: מעבר לייחוס של 'אני' עם הקב"ה בתשובה תתאה, הוא מגיע להתייחסות של 'אני' בתוך הקב"ה בתשובה עילאה.
לסיום הפרק נוספת הערה. 'תשובה עילאה', ההתעסקות בתורה ביראה ובאהבה, אינו עניין השייך לעבירה ולתשובה דווקא. הרצון לעלות ולהידבק בקב"ה, "לאשתאבא בגופא דמלכא", יכול להיות אצל הצדיק הגמור כמו אצל בעל התשובה, ומדוע אפוא נקשר הדבר אל עניין התשובה דווקא?
(וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה : דְּאִינּוּן מַשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקְרָבָא לַמַּלְכָּא וכו' ).
(וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה [קכט,ב] : דְּאִינּוּן מַשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקְרָבָא לַמַּלְכָּא וכו' [שהם מושכים עליהם ברצון הלב יותר ובכוח גדול להתקרב אל המלך] ). ההבדל בין הצדיק ובין בעל התשובה, ובמובן מסוים בין הנפש שלא ירדה ובין הנפש שחזרה, אינו בנושא הרצייה, שוודאי הם רוצים באותו דבר, אלא שבעל התשובה רוצה זאת בצימאון יותר גדול ובתנופה יותר גדולה, בעוד שהצדיק הגמור, משום שלא הלך רחוק, חסר את התנופה והתשוקה הנובעת מהצימאון ומהרגשת החסר שיש לבעל התשובה.
בפרק הקודם דובר על עבודת האדם לקראת התשובה, בהתעוררות הרחמים ובשבירת מרקם החיים הקודם שלו. בפרק הזה דובר בתשובה עצמה, תחילה על אודות ה'תשובה תתאה', ובהמשך על ה'תשובה עילאה'. על ידי עבודת ההכנה שהוזכרה בפרק הקודם, מתוך תחושת הפגם, מגיע האדם לבקש רחמים באמת - "כרוב רחמיך מחה פשעי". הבקשה הזאת, הבאה מעומק הלב, מעוררת מלמעלה את מידת הרחמים העליונה, שלוש עשרה מידות הרחמים, למחול על עוונותיו ולנקות את כל הפגמים. דרגה זו של תיקון וניקיון ה'לבושים הצואים' היא הדרגה של 'תשובה תתאה', של השבת הה"א האחרונה למקומה שבשם הוי"ה, למצבה של הנפש כפי שהייתה קודם החטא. ומכאן המשיך אדמו"ר הזקן לדבר על תשובת הנפש עצמה בעצמה, היא ה'תשובה עילאה', לאמור העלאת נפש האדם לא מן החטא שירדה אליו, אלא מהווייתה ומצבה בעולם אל למעלה ממהותה והווייתה זו, אל הדבקות השלמה בשורש האלוקי של קודם היותה. ועלייה זו, כשהיא באה לאחר החטא והירידה ולאחר התשובה התחתונה - היא בכוח ובלהט רבים יותר גם מאשר אצל הצדיקים הגמורים. ולכך אף היא נקראת 'תשובה' - לא משום שיש עכשיו חטא, אלא משום כוח היתר הנובע מן החטא והתשובה שהיו.