וּבֵיאוּר הָעִנְיָן,

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, עניינה של תשובה עילאה, שהחל לעסוק בה בפרק הקודם.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִיקּוּנִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת דְּבִינָה אִיהִי תְּשׁוּבָה עִילָּאָה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְתִיקּוּנִים (תיקוני זהר) בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת (זהר חלק א עט,ב, חלק ג רטז,א ועוד): דְּבִינָה אִיהִי (היא) תְּשׁוּבָה עִילָּאָה. כפי שנזכר (בתחילת פרק ד) שתשובה עילאה היא תשובה בה"א העליונה, היא ספירת הבינה.

"וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים וכו'"

ועל הבינה נאמר בזהר בהקשר זה: "וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים וכו'" (דברים כב, ו). "האם" (אמא) הוא הכינוי הקבוע לספירת הבינה. אמא היא זו שיש לה תולדות, בנים; ובספירות ובנפש הן המידות אהבה ויראה וכו', הנולדות מן הבינה וההתבוננות. המידות הן בניינה של הנפש, ותשובה עילאה היא כאמור הדבקות של הנפש כל כולה במקורה; דבקות האם והבנים, השכל והמידות שבנפש בשכל ובמידות האלוקיות.

דברים אלה באים להסביר את הזיקה בין הבינה, היא מדרגת השכל הפועל וההוגה, ובין התשובה העליונה השייכת לכאורה להתעוררות הלב, לאהבה ולדבקות. להלן יבאר אדמו"ר הזקן את הדברים בהסבר פנימי ובדרך החסידות, הסבר שיש לו משמעות גם במונחים האנושיים המוכרים וגם בדרך עבודת ה' של האדם.

דְּהַיְינוּ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת.

דְּהַיְינוּ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה' בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת. הבינה הפועלת והמולידה היא תהליך של התבוננות בהעמקת הדעת; התבוננות שמעמיקה את הדעת במה שמתבוננים, עמוק אל תוך המידות של הנפש, שיהיה נוגע לו הדבר בעצם נפשו. לאמור, לחשוב בדבר, לעיין בו מכל הצדדים, לשהות בו במחשבה ובהרגשה - עד שנבנית אצלו התייחסות של המידות לדבר, של מעורבות אישית ואפילו הזדהות, בעד או נגד. אכן כשאדם מתבונן בקב"ה אין הוא יכול להתבונן בעצמותו המופשטת, אבל הוא יכול להתבונן ב'גדולתו' הניכרת בממדי עולמות. בדברים אלה יכולה להיות לאדם הבנה טובה וידיעה ברורה וגם רקע של התייחסות רגשית, וכך הוא יכול להביא גם את הצדדים המופשטים לגמרי שיהיו בעלי משמעות רגשית אישית עבורו.

וּמוֹלִיד מֵרוּחַ בִּינָתוֹ דְּחִילוּ וּרְחִימוּ שִׂכְלִיִּים.

וּמוֹלִיד מֵרוּחַ בִּינָתוֹ זו דְּחִילוּ וּרְחִימוּ (יראה ואהבה) שִׂכְלִיִּים. הבינה, ההתבוננות בהעמקת הדעת, מולידה ובונה דברים לא רק מתוך המרחב השכלי, בעולמה שלה, אלא יוצרת דברים גם בעולם הרגשי. לרגשות הללו שנוצרו מתוך ההבנה וההתבוננות קוראים 'אהבה ויראה שכליים' (והכוונה כמובן לכל המידות, אלא שאהבה ויראה הן כ'אבות' לכל המידות). כי יש בכל נפש אהבה ויראה טבעיות, הן הרגשות שקיימים מתחילה בתוך הנפש, חלק מהמבנה הבסיסי של הנפש שאיתו היא נולדת. האהבה והיראה הטבעיות הן תחושות בסיסיות הטבועות בנפש מיסודה, בניגוד לשכליות שבאו אליה מחדש מההכרות השכליות. התחושות הללו, כפי שהן קיימות בנפש כלפי מציאויות העולם הגשמי וגם הרוחני, הן קיימות גם כלפי האלוקי וכלפי גילויי האלוקי בעולם. אכן, ככל שנושא הרגש הטבעי הוא רוחני ומופשט יותר, בייחוד כשהוא מתייחס לאלוקי, הוא צריך מידה של הכנה ואפילו התבוננות כדי לעוררו - ועם זאת הוא קיים ומוטבע בנפש, וההתבוננות היא רק כדי לעוררו ולכוונו. מה שאין כן האהבה והיראה השכליות, הרי הן יוצרות מחדש את האהבה והיראה השכליות שמתקיימות וחיות רק ביחס להכרה השכלית שהולידה אותן. ההבחנה בין המידות הטבעיות והשכליות אינה בדרגת ההכרה, מורכבותה או מופשטותה, אלא ביחס שבינה ובין המידה; אם ההכרה מולידה את הרגש או רק מעוררת אותו.

וּבְטוּב טַעַם וָדַעַת.

וּבְטוּב טַעַם וָדַעַת. באהבה ויראה השכליות יש "טעם ודעת"; כשאדם אוהב או ירא הוא יודע מאיזה טעם הוא אוהב או ירא. זהו רגש, אבל רגש שיש לו כיסוי בתוך המבנה ההכרתי.

כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" מִשּׁוּם "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וגו'" .

לדוגמה: כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" מִשּׁוּם "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וגו'" (דברים ל,כ) . ההתבוננות הבסיסית ביותר המעוררת את אהבת ה' היא ההתבוננות של "כי הוא חייך", ההכרה שהקב"ה הוא הוא מקור חייו, שאין לו חיים ואין לו קיום בלעדיו. כשאדם מעמיק להתבונן בכך, הרי זה מקור שופע בתוך נפשו להגיע לאהבת ה' ולהתמיד בה; שאינו רק מעורר את האהבה השכלית, אלא גם מגביר אותה ונותן לה בכל פעם משמעות חדשה וחזקה יותר.

וְלֹא דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה טִבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת לְבָד וכו'.

וְלֹא דַּי לוֹ בְּאַהֲבָה טִבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת לְבָד וכו'. כאמור, בכל אדם מישראל ישנה 'אהבה טבעית' לקב"ה. אהבה שקיימת בו כמו 'ירושה', ואין הוא צריך אלא לגלותה. לגלות דבר קיים בנפש הוא כמובן קל יותר מלייצר בנפש דבר חדש לגמרי, אלא שלעניין התשובה העליונה והדבקות השלמה באלוקות אין אהבה טבעית זו מספיקה. האהבה הטבעית היא גם אהבה נסתרת במהותה, שבדרך כלל אינה מתבטאת ברגש של אהבה אלא רק בנטיית נפש שמכוחה הוא חי כיהודי. אכן, אהבה זו היא בסיסית, טבועה בשורש נפשו, חזקה ותקיפה מאוד, אבל משום שהיא אינה מושכלת היא כמו זרה לכל מהלך נפשו, ולכן אין הוא יכול ברצונו להמשיך ולגלותה, להמשיך ולפתח אותה. מה שאין כן באהבה השכלית, משום שהיא נובעת מהכרתו שלו, מתוך סדר ההשתלשלות הפנימית של מכלול נפשו, היא ממשיכה לגדול ולגדל את מכלול נפשו, את שכלו ומכלול רגשותיו, כדי להגיע לאותה לאותה דבקות שלמה של התשובה העליונה, כפי שיתואר בהמשך.

וְכֵן בְּיִרְאָה וָפַחַד.

וְכֵן בְּיִרְאָה וָפַחַד. כמו באהבה כך גם ביראת ופחד ה', הנובעים מהתבוננותו של האדם בנושאים ובאופן המביאים ליראה ופחד אישי מפני ה'. גם יראה זו אינה רק תחושה טבעית אינסטינקטיבית, אלא היא הרגשה הנובעת מתוך הכרה, המתחזקת והולכת ומתמזגת בתוך ההוויה המודעת של נפשו.

אוֹ בּוּשָׁה וכו' כַּנּוֹדָע.

אוֹ בּוּשָׁה וכו' כַּנּוֹדָע. היא היראה הנקראת 'יראת בושת', הרגשת הבושה של מי שעומד בפני הקב"ה, לא מפני שעשה רע, אלא מעצם עומדו מול גדולתו האין סופית של הקב"ה. הרגשת הבושה כמו הרגשת היראה והפחד, מבוססת על אותה תנועת נפש שהיא תמצית כל הכוחות שמצד קו השמאל - של רתיעה, של התכווצות והתכנסות. אם מפני יראה ופחד - 'מה יהיה עלי...' - ואם מפני התחושה הנעלה והכוללת יותר, כלשון הכתוב: "כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה'".

אֲזַי, נִקְרֵאת "הָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים וכו'" .

אֲזַי, בהתגלות המידות השכליות, הבינה נִקְרֵאת "הָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים וכו'" (דברים כב, ו) . כאשר האהבה והיראה נולדו מן הבינה וההתבוננות, וכל המשך קיומן וגידולן תלוי בהן, אז הן כמו האפרוחים, שהאם (בינה) הולידה והיא זנה אותם ומגינה עליהם. והנמשל הוא שהבינה היא 'מקיף' על המידה, השומר עליה מפני 'יניקת החיצונים'; מפני זליגה של כוח המידה, אהבת ה' או יראת ה', אל עניינים אחרים, כמו אהבה ותשוקה לענייני עולם הזה וכו'.

בחינה זו של "האם רובצת על האפרוחים" היא אם כן 'תשובה עילאה', לאמור השבת הנפש (הן המידות) אל מקורה, אל הבינה ולמעלה ממנה. במילים אחרות: האותיות ו"ה של שם הוי"ה מתקרבות ומתדבקות ביו"ד ובה"א עילאה של שם הוי"ה.

וְהִנֵּה עִיקַּר הָאַהֲבָה הִיא אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא .

וְהִנֵּה עִיקַּר הָאַהֲבָה הִיא אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא (התדבקות הרוח ברוח) . ביטויה של מידת האהבה היא בעיקרה הדחף והרגש הגורם לאדם לרצות להתקרב אל נושא אהבתו יותר ויותר, להידבק בו ולהיות מזוהה עימו. ואף אהבת ה' היא רצון להידבק בה', רוח האדם ברוח ה', פנימיות בפנימיות.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וגו'" כַּנּוֹדָע.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וגו'" (שיר השירים א,ב) כַּנּוֹדָע. במקומות אחרים מבואר שעניין הנשיקה הוא הדבקות והייחוד של רוח ברוח, רוח הפה ברוח הפה, ייחוד המבטא בפנימיותו את המגע הרוחני, את קרבת הנפש. וכך בלשון הקבלה נקראת דבקות זו 'זיווג דנשיקין', שהוא גבוה ופנימי יותר מהזיווג הרגיל, של גוף בגוף.

כשאדם אוהב אדם אחר, והוא רוצה לבטא ולממש את הדבקות הזו, יש לו אופן לבטא אותה בדבקות הגוף. אך מה יעשה אדם שאהבתו ורצונו הם להידבק בקב"ה?

וְעַל זֶה נֶאֱמַר וּבְכָל נַפְשְׁךָ" . שֶׁהֵם הֵם כָּל חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ.

וְעַל זֶה נֶאֱמַר מה שאומרים בקריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו,ה) . והוא מפרש "בכל נפשך" - שֶׁהֵם הֵם כָּל חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ. כאן מפרש אדמו"ר הזקן: "בכל נפשך" - בכל חלקי נפשך. כי האופן שבו האהבה והרצון להידבק מגיעים למימוש הוא בדבקות השלמה, לאמור בהתקשרותו של האדם כל כולו, בלא להשאיר שום חלק ושום צד בו מחוץ לקשר הזה.

שֵׂכֶל וּמִדּוֹת, וּלְבוּשֵׁיהֶם, מַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה.

ומפרט אדמו"ר הזקן מה הם "כל חלקי הנפש" וכיצד לדבק אותם באהבה "בכל נפשך": שֵׂכֶל וּמִדּוֹת, הם הכוללים את כל עשרת כוחות הנפש - השכל והרגש; חכמה בינה ודעת ושבע המידות. וּלְבוּשֵׁיהֶם, לבושי הנפש שהם: מַחֲשָׁבָה דִּיבּוּר וּמַעֲשֶׂה.

לְדָבְקָה כּוּלָּן בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

לְדָבְקָה כּוּלָּן בּוֹ יִתְבָּרַךְ. כל חלקי הנפש בכל חלקי הגילוי האלוקי, להיות "נפשו קשורהבנפשו".

דְּהַיְינוּ: הַמִּדּוֹת בְּמִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ. מַה הוּא רַחוּם וכו'.

דְּהַיְינוּ: הַמִּדּוֹת של האדם, להידבק בְּמִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ. וכיצד? מַה הוּא רַחוּם וחנון אף את תהא רחום וחנון וכו'. וכיוצא בזה בכל המידות, כשהאדם מקרב ומשווה את מידותיו להיות כמידותיו של הקב"ה. איחוד המידות נעשה בעיקר במעשה, שהרי במה שנוגע להרגשה אין לנו דרך לשער את המידות של מעלה ובוודאי לא להשוות מידותינו להן. ואולם במעשה אנו יכולים תמיד לעשות בפועל ובגשמיות מה שעושה מי שמרחם - לעשות חסד, לתת, להתייחס אל הזולת וכו'. דרגת המעשה שווה בגדול ובקטן, ואף בקב"ה עצמו, ובזה אנו יכולים להשוות ולדבק מידותינו במידותיו.

וְהַשֵּׂכֶל בְּשִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. הוּא עִיּוּן הַתּוֹרָה. דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא .

וְהַשֵּׂכֶל ידבק בְּשִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וכיצד? — הוּא עִיּוּן הַתּוֹרָה. שהרי, דְּאוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקָא (התורה מהחכמה היא יוצאת) . התורה נובעת מן החכמה העליונה, האלוקית, והיא בעצם גילוי שלה בכל העולמות. וכאשר אדם מעיין וחושב במילותיה ובענייניה של התורה, כאשר הוא מדבק את שכלו בשכלה של התורה, הריהו חושב בעצם את מחשבתו של הקב"ה. ואף שהתורה רק נובעת מן החכמה האלוקית ובשום דרגה אינה כל חכמתו בשלמות, מכל מקום בכל מקום היא היא חכמתו עצמה ולא דבר אחר. התורה מגלה לנו, בכל דרגה וצורה שאנו מסוגלים לתפוס, את חכמתו העליונה. ולכן העוסק בתורה הריהו מכל מקום מדבק את חכמתו ואת שכלו בחכמתו ושכלו של הקב"ה.

להתקשרות זו ישנו דימוי עתיק. הבן שהיה רחוק מאביו קיבל מכתב מאביו שאוהבו כנפשו. וכיוון שנפשו יוצאת להתקרב ולהידבק בו, הוא קורא במכתב שוב ושוב, מעיין בו ומהרהר בו בכל עת. כי על ידי העיון בדברים שכתב אביו הוא מתאחד איתו בצד מסוים של אישיותו, בצד השכלי שבו כתב ובאופן שבו כתב את הדברים.

וְכֵן הַמַּחֲשָׁבָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְכֵן בלבושי הנפש: הַמַּחֲשָׁבָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ. כשהוא חושב כביכול יחד עם הקב"ה את מחשבת התורה.

וְהַדִּיבּוּר בִּדְבַר ה' זוֹ הֲלָכָה .

וְהַדִּיבּוּר בִּדְבַר ה' - זוֹ הֲלָכָה (על פי שבת קלח,ב) . ההלכה היא ביטויו של רצון ה' בעולם, וכאשר אדם אומר דבר הלכה, מתוך המשנה או השולחן ערוך, הוא אומר באותה שעה: 'כך וכך רוצה ה' שייעשה' או 'שלא ייעשה', והוא מבטא בכך את רצון ה'. דבר ההלכה שאומר האדם אינו מבטא את האדם ואת מה שיש לו לומר, אלא את פנימיות הרצון האלוקי בעולם. אין זה דיבורו שלו, אלא דבר ה', בעוד האדם אינו משמש אלא כלי חיצוני להעברת הדברים, הדיבור מידבר בו אבל איננו דיבורו שלו.

המחבר מדבר דווקא על הדיבור בהלכה ולא על עשיית המצווה, שכן מי שעושה את המצווה, את הרצון האלוקי, הוא כעבד העושה את רצון האדון. אף זו מעלה גדולה בפני עצמה, אבל מי שאומר את הרצון הוא מאוחד בכך עם בעל הרצון, עם האדון עצמו שמצווה את המצווה.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ" . "וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ" .

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ" (ישעיה נא,טז) . ובמקום אחר: "וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ" (שם נט,כא) . פירושו של דבר, שכשאתה אומר דברי תורה, אינך מדבר את הדברים שלך אלא את הדברים שלי. מעין זה אנו אומרים לפני התפילה: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (תהלים נא,יז) - אתה ה' תפתח את שפתיי, והשכינה תדבר בהן את הדברים.

האומר את דברי התורה איננו רק כמו הענן שבו מוריד הקב"ה גשם, שכן הורדת הגשם היא כביכול פעולה חיצונית של הקב"ה, בתוך סדר ההשתלשלות וסדרי העולם הטבעי. מה שאין כן גילוי רצונו הפנימי של הקב"ה בדברי התורה שאדם אומר, היא התקשרות והידבקות פנימית שבפנימית, שבה הקב"ה עצמו כביכול נכנס ומדבר בפי האדם שאומר את דברי התורה.

וְהַמַּעֲשֶׂה, הוּא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים.

וְהַמַּעֲשֶׂה, מעשה האדם שבו הוא דבק בקב"ה, הוּא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, שעניינו לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים. למרות ש'המעשה' במובנו הרחב כולל את כל המצוות המעשיות, נאמר כאן שהמעשה הוא מעשה הצדקה דווקא. טעם אחד לכך הוא משום שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות (בבא בתרא ט,א), ובתלמוד הירושלמי נקראת הצדקה בשם 'מצווה' סתם. סיבה אחת לכך היא, שמצוות הצדקה מלבישה בעשייתה את כלל כוחות ואיברי הגוף והנפש, כמו כלל המצוות (ראו ליקוטי אמרים פרק לז). וסיבה נוספת היא שמצוות הצדקה בהגדרתה הרחבה אינה רק מעשה הנתינה, אלא "להחיות רוח שפלים", והגדרה זו מתייחסת לכלל מעשה המצוות, ובהיקף הרחב יותר לכלל מעשה אלוקינו. כשהקב"ה בורא את העולם (בכל יום תמיד) הוא מחיה רוח שפלים; כשהקב"ה נותן את התורה והמצוות - הוא מחיה באורו הפנימי את השפלים, את האדם שלמטה ואת כל המציאות השפלה שבה מתקיימת המצווה.

ועוד מיוחדת מצוות הצדקה, שהיא מצווה ללא הגבלה. לכל המצוות יש הגבלה לזמן ולמקום מסוימים, לאופן ולשיעור מסוים של קיום המצווה. מה שאין כן במצוות הצדקה, שאדם יכול לתת בכל עת ובכל שיעור, כל דבר שנצרך בגשמיות וברוחניות. ולכן, לעניין הדבקות בדרגת המעשה, למילוי התשוקה להידבק בה' בכל עת ובכל מקום, המעשה המתאים תמיד הוא מעשה הצדקה.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' וגו'" , כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' וגו'" (שמות לא,יז) , כַּנּוֹדָע בְּמָקוֹם אַחֵר. "ימים" הם ביטוי מקביל ל'אורות' ול'חסדים', שהם כוחות אלוקיים. ואם כן, "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" יש לפרש: ששת האורות, ששת החסדים, שבהם עשה ה' את השמיים וכו'. הרי שכל בריאת העולם היא במהותה מעשה של צדקה וחסד, של השפעת אור וחסד. ואף האדם שעושה מעשה של צדקה וחסד, הרי הוא עושה את מעשה ה', הוא משמש כלי והמשך למעשה החסד האלוקי בעולם, ועל ידי כך הוא מידבק בקב"ה בבחינת המעשה.

וְזוֹ הִיא אִתְדַּבְּקוּת דְּרוּחָא בְּרוּחָא בְּתַכְלִית הַדְּבֵיקוּת וְהַיִּחוּד.

וְזוֹ הִיא אִתְדַּבְּקוּת דְּרוּחָא בְּרוּחָא (הידבקות הרוח ברוח) בְּתַכְלִית הַדְּבֵיקוּת וְהַיִּחוּד. הדבקות היא כאשר האדם נדבק בקב"ה בכל חלק ופרט של הווייתו. והדבר אפשרי (כמובן, כמו בכל קשר, רק כאשר הוא דו-צדדי) רק באופן שהקב"ה עצמו כביכול מושיט את ידו, מזמין את עצמו להידבקות הזו. ובמילים אחרות: רק כאשר הוא נעשה באמצעות התורה והמצוות שהן הן רצונו ומחשבתו וידו של הקב"ה המושטים אלינו.

כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת אַהֲבָה וכו'.

כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת אַהֲבָה וכו'. הדבקות השלמה היא כאשר מצד האדם נעשה כל זה מחמת אהבה, מתוך רצון פנימי להידבק בו. כאשר הדברים נעשים מחמת אונס או הרגל, ואפילו מחמת יראה בלבד, אין כל כוחות נפשו מעורבים בכך. אולי השכל שותף אבל לא הלב, אולי הלב ולא השכל, ואולי שניהם לא ורק כוח המעשה. לכן צריך הדבר לבוא מחמת האהבה, וכפי שהוסבר דווקא האהבה השכלית שמתוך ההתבוננות, שמשתפת את כל כוחות הנפש, השכל והמידות.

עד כאן הוסבר בהרחבה, הן בצד העיוני והן בצד המעשי יותר, מה שנאמר בפרק הקודם בשם הזהר, ש"תשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו", שהביטוי של התשובה העליונה, שעניינה דבקות והחזרת הנפש אל מקורה העליון, הוא על ידי המחשבה הדיבור והמעשה של התורה ביראה ובאהבה של הקב"ה. ומכאן, ימשיך אדמו"ר הזקן ויבאר את הדברים בדרך פרטית, בביאור מה שנאמר לעיל בפרק ד, שאין התשובה תתאה מועילה לפוגם בבריתו וכו', אלא רק תשובה עילאה (שבאה כמובן רק לאחר, או עם, התשובה תתאה).

וּלְפִי שֶׁפְּגַם הַבְּרִית, בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּעֲרָיוֹת אוֹ שְׁאָר אִיסּוּרֵי בִיאָה, דְּאוֹרַיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן,

וּלְפִי שֶׁפְּגַם הַבְּרִית, הוא הכינוי לחטא ופגם הקשורים לאותו איבר שבו ברית המילה, כגון: בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אם חטא בַּעֲרָיוֹת אוֹ שְׁאָר אִיסּוּרֵי בִיאָה, דְּאוֹרַיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן, בין שהאיסור מן התורה ובין שהוא מדברי חכמים.

(כִּי חֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים ).

(כִּי חֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים [חכמים] ).

פּוֹגֵם בַּמּוֹחַ.

ולפי שפגם הברית פּוֹגֵם בַּמּוֹחַ. העבירות הללו קשורות על דרך הסוד למידת היסוד, היא מידת ההתקשרות וההשפעה הפנימית, השפעה שאינה מצד או מדַרְגה מסוימים, אלא השפעה שבאה מעצמו של האדם, שנובעת מהדרגה הראשונה, הנקודה הכוללת את כל ההשפעות, היא נקודת החכמה.

לָכֵן תִּיקּוּנוֹ הוּא דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא ,

לָכֵן, כיוון שפגם הברית הוא פגם במוח, תִּיקּוּנוֹ הוּא דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא (שיתעסק בתורה, שמחכמה היא יוצאת) , וכפי שהוסבר, שעניינה של התורה יוצא אל העולם בלבוש ובצורה של החכמה והשכל. התיקון שקול תמיד לפגם, ובמקום שהפגם הוא בחכמה כך התיקון צריך להיות בחכמה. הפגם הוא בקשר עם האלוקי במקום החכמה, ולכן התיקון יהיה בקשר ובדבקות באלוקי במקום החכמה. ומכיוון שמקום החכמה האלוקית בעולמנו הוא בתורה, לכן התיקון הוא לעסוק בתורה.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ': אָדָם עָבַר עֲבֵירָה וְנִתְחַיֵּיב מִיתָה לַמָּקוֹם, מַה יַּעֲשֶׂה וְיִחְיֶה? אִם הָיָה רָגִיל לִקְרוֹת דַּף אֶחָד יִקְרָא שְׁנֵי דַפִּים; לִשְׁנוֹת פֶּרֶק אֶחָד יִשְׁנֶה שְׁנֵי פְרָקִים וכו'.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּ'תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ': אָדָם עָבַר עֲבֵירָה וְנִתְחַיֵּיב מִיתָה לַמָּקוֹם, כלומר עבירה חמורה וכוללת, שכורתת את עצם הקשר לאלוקי. מַה יַּעֲשֶׂה וְיִחְיֶה? - אִם הָיָה רָגִיל לִקְרוֹת דַּף אֶחָד יִקְרָא שְׁנֵי דַפִּים; לִשְׁנוֹת פֶּרֶק אֶחָד יִשְׁנֶה שְׁנֵי פְרָקִים וכו'. העצה היא שיעשה תשובה על ידי הוספה בלימוד התורה. שיכפיל את כמות התורה שלמד עד כה, כל אחד לפי ערכו ושיעורו.

וְהַיְינוּ כִּמְשַׁל חֶבֶל הַנִּפְסָק וְחוֹזֵר וְקוֹשְׁרוֹ, שֶׁבִּמְקוֹם הַקֶּשֶׁר הוּא כָּפוּל וּמְכוּפָּל.

וְהַיְינוּ כִּמְשַׁל חֶבֶל הַנִּפְסָק וְחוֹזֵר וְקוֹשְׁרוֹ, שֶׁבִּמְקוֹם הַקֶּשֶׁר הוּא כָּפוּל וּמְכוּפָּל. שני קשרים זה על גבי זה, שאז הוא קשר של קיימא, שאינו נפרם מעצמו.

וְכָכָה הוּא בְּ"חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" וכו'.

וְכָכָה הוּא בְּ"חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" וכו'. כפי שנאמר בפרקים הקודמים, ישנו חבל של חיים, השזור מתרי"ג חוטים, שעובר מן הקב"ה אל נשמת האדם. וכפי שהוסבר, כל עבירה שאדם עובר קוצצת בחבל הזה (עד שעבירה של כרת וכו' חותכת אותו לגמרי). על פי דימוי זה, התשובה היא החיבור מחדש של חבל החיים. את חבל החיים הזה, כמו החבל הגשמי, אי אפשר לאחות שיהיה כפי שהיה קודם החטא, צריך לקשור קשרים במקום שנחתך. והנה באותו מקום שבו נקשר הקשר - החבל הוא כפול ומכופל, הוא המקום העבה והחזק ביותר בכל החבל. וכך גם בתשובה, כאשר אדם צריך לבנות מחדש את הקשר בינו ובין הקב"ה, אין די במה שעשה קודם, אלא הוא צריך להגביר ולהוסיף באותו מקום.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכוּפַּר עָוֹן וגו'" וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה וגו'.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכוּפַּר עָוֹן וגו'" (משלי טז,ו), וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תּוֹרָה וגו'. בתלמוד נאמר ש'חסד' זו גמילות חסדים ו'אמת' זו תורה. הרי שהעוון מתכפר לאדם על ידי שהוא מרבה ומוסיף בגמילות חסדים ובלימוד התורה.

וַעֲוֹן בֵּית עֵלִי, בְּזֶבַח וּמִנְחָה הוּא דְּאֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים. כִּדְאִיתָא בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה .

וַעֲוֹן בֵּית עֵלִי, שהכתוב אומר: "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה" (שמואל א ג,ד), שכל כך היה כבד העוון שאין לו כפרה כשאר עוונות בזבח ובמנחה, ואף על פי כן נאמר בתלמוד: בְּזֶבַח וּמִנְחָה הוּא דְּאֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים. כִּדְאִיתָא בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא (פרק ראשון) דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (יח,א) . על בית עלי נגזרה הגזרה "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א ב,לג), שימותו בעודם צעירים לימים, בערך בגיל עשרים. ומסופר בתלמוד (שם) על אביי ורבה שהאריכו ימים אף על פי שהיו מבית עלי. רבה אמר: "בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה", ואביי אמר: "בתורה וגמילות חסדים". ומסופר שרבה, שעסק בתורה, חי ארבעים שנה, ואביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי שישים שנה. ומכל מקום, למדים אנו שגם העוונות החמורים שאין להם תיקון בדרך הרגילה, "בזבח ובמנחה", יש להם תיקון "בחסד ואמת".

דברי אדמו"ר הזקן כאן הם יותר מ'תיקון תשובה' לעבירה מסוימת, לתת כך וכך לצדקה ולהוסיף כך וכך בלימוד התורה. הנקודה הפנימית של הדברים היא ה'תשובה עילאה'. כאמור, לאחר השלב הראשון, שהוא 'תשובה תתאה', שיש לתקן מה שפגם באותו חלק ובאותו אופן שפגם, מגיע השלב של 'תשובה עילאה' - התשובה שהיא ההשבה הכללית של הנפש אל המקור הראשון, העליון, שקדם למציאותה של הנפש בעולם, הוא דרגת 'אמא'. העבודה של תשובה זו היא לכן על ידי ההתבוננות בבינה והולדת המידות ממנה, האהבה והיראה וכו' השכליות. זאת מפני שדווקא מידות אלה, הקשורות ויונקות ממקורן בבינה, הן שיכולות להגיע לדבקות השלמה של "בכל נפשך", בכל חלקי הנפש יחד, השכל והמידות, וגם בלבושי הנפש, מחשבה, דיבור ומעשה. בסיומו של הפרק השלים אדמו"ר הזקן את שהחל לבאר בפרק ד, שהפוגם בברית אין לו 'תשובה תתאה', אבל יש לו 'תשובה עילאה'. דהיינו לא בתיקון פרטי של הפגם, אלא בהרמתה הכללית של הנפש ודבקותה באלוקי על ידי הוספה בלימוד התורה - היכן שפגם בהפרת הברית הוא חוזר וקושר אותה, קשר על קשר.