תכניות וחזונות

החזון הגדול העומד מעבר לכל התכניות המפורטות הוא אכן חזון,כלומר: רעיון בסיסי המאחד ומקשר בין הפעולות השונות שאנו עושים.אין אנו מזכירים הרבה נושא זה דווקא משום היקפו הגדול,החורג מן האפשרויות שיש ביד אדם אחד או ארגון אחד,ואשר הגשמתו אינה מעשהו של יחיד אלא התחלה של תהליך שתהא לו השפעה על כלל ישראל.

החזון הוא ליצור תנועת תחיה(רנסנס) יהודי. תחיה המצריכה יצירת תבניות יסוד (פאראדיגמות) חדשות בהשקפת העולם היהודית.רק התחיות והתחדשות פנימית יכולה להביא לידי תנופה מחודשת של התגבשות כלל-יהודית בתבניות בריאות ויציבות יותר,מתוך עבודה גדולה של יצירה רוחנית ושל התגבשות לאומית.אין הכוונה לבנות סיעה או מפלגה,אלא להעמיד שורה של רעיונות ותכניות לא בדרך של פשרות או טלאים,לא לנסות ולהחיות את העבר (הקרוב או הרחוק) אלא להביא רוח חדשה – לגבי תפיסת עולם,לגבי גיבוש מטרות וכיוונים בעתיד.אף שהפעילות שמדובר בה היא מחשבתית ורוחנית יש בכך התוויית דרכים בתחומי החיים השונים ,בחייו של העם בכללו ושל מדינת ישראל בפרט.

מהלך בקנה מדה כזה אינו יכול להבנות מתוך הצהרת כוונות .הצהרות גדולות כאלה מפחידות ומזיקות.ולפיכך הצעדים בפועל הם בתחומים מוגדרים ומצומצמים יותר,האמורים להתחבר זה לזה לכלל תבנית ההולכת וגדלה.

תורה ועולם

במובנים מסוימים, עולמה של התורה הוא מעין תחום סגור בתוך עצמו. עיסוקיו וענייניו הם בתוך עצמו, ובמידה רבה הם "מאונכים", לאמור: הבנייה הבסיסית שלהם היא כלפי מעלה, בין האדם לקונו. אולם קיים גם עולם גדול, שמפעם לפעם הוא גדל לא רק בדברים שהוא פועל ויוצר בהם, אלא הוא גם עולם שעומד, לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה רוחנית, בפני עצמו. במשך דורות רבים היה העולם רק הרקע, התשתית החיצונית, שבו התורה מתקיימת. אולם במשך הזמן יש לו, לעולם, לא רק משמעות חומרית-חיצונית, אלא גם סוג מסוים של רוחניות משל עצמו. לפני זמן רב היה העולם חומר גולמי לעצב אותו, ידיד או אויב בעולמה של התורה, אבל המגע בין התורה והעולם היה, במידה רבה, חיצוני. אבל העולם של ימינו נעשה לא רק מורכב יותר, אלא גם מכלול של דברים שאינם חומריים בלבד. עולם המציאות שלנו כולל בתוכו כמות עצומה של מדע מכל הסוגים, תרבות שיש לה תכנים משלה, אמנות שיש לה שאיפות משל עצמה.

יתר על כן, היו זמנים שבהם יכלו לבנות מחיצות אטומות למדי בין התורה והעולם. אולם העולם משתנה, ומה שיש בתוכו עובר, בין במעבר ישיר בין בדרך של פעפוע איטי, גם לעולמה של התורה. משום כך אי אפשר עוד בעולמה של התורה לא להתעלם ולא להסתגר. העולם החיצוני הוא הוויה גדולה לא רק בכמות, אלא גם באיכות, ומשום כך אתגר ראשון במעלה הוא ליצור מערכת יחסים פנימית יותר, תבונית יותר, לא על מנת לעצור את פלישתו של העולם, אלא כדי לבנות כלי מחשבה, דרכי עשייה, שבהם יכול עולמה של התורה להתפשט מעבר לגבולותיו הקיימים, ולהכיל בתוכו לא רק את הציביליזציה החומרית, אלא גם את הצד הרוחני,התרבות,המדע,האמנות. אין הכוונה לקבל את מרותו של העולם כשצמות שהבוא ואף לא לבנות בתוכו תא סגור, אלא לבנות מערכה של התייחסות.במערכת זו יש צדדים שונים של קבלת דברים מסוימים והטמעתם,כמו גם ובין בדחיית דברים אחרים.הכונה הפנימית בכל אלה אינה לקבל או לשאול דברים מסוימים מן העולם החיצוני אלא מטרה נרחבת מזו ליצור ולעצב עולם.עולם אשר פנימיותו ונשמתו הוא בתורה בכל מרחביה,העטופה וקשורה בעולם חיצוני יותר ,שיש בו לא רק עולם הטבע כל כל פיתוחיו אלא גם עולמו של האדם בכל הקפו.המטרה הזו אינה דבר קטן היכול להעשות במשך זמן קצר על ידי אנשים (אפילו גדולים) מעטים.זה הוא תהליך הדורש בניה ממושכת במחשבה שיטתית וביישום הדרגתי.כאשר ייבנה עולם זה אין הוא רק פתרון לבעיות היהדות והיהודים,אלא פתח של בשורה ,של תבנית עולם חדשה לכל.

חומרות וקולות

בהלכה למעשה קיימות שתי נטיות: נטייה לקוּלות ונטייה לחומרות. חלק מאלה נובעים מתכונת נפשם של אנשים שקובעים בדבר. תמיד היו, ויהיו, אנשים שידונו בכל נושא לצד החומרה, ואנשים אחרים שידונו לצד הקולא. אמנם חלק מהדברים הללו יוצאים מגדרי ההחלטה והנטיה הפרטיים, והם נעשים דברים הקובעים דרכו של ציבור. במקומות רבים לא רק שהחומרה נחשבת כבחירה מועדפת, אלא יש אפילו מעין מירוץ תחרות להמציא חומרות חדשות. ולפיכך, דברים שנחשבו כמותרים בעבר נעשים בהווה איסורים ועבירות של ממש. עם זאת, משום שחלק מהנטייה הזאת זה לא רק נטיית נפש פנימית אלא עניין חברתי, יש לעומת אלה, באותם זמנים ובאותם מקומות גם מהלכים גורפים של קולות בתחומים רבים. ובשלהם יש עניינים שונים שיכול להיות שהם אסורים מכל,נעשים כהתר. גם אם אין מתירים אותם בגלוי ובפומבי, נעשים הם כדברים שאדם דש בעקבו. פעמים שהיודעים עדיין זוכרים שיש בדברים הללו איזה צד איסור, ופעמים שגם זה איננו נזכר.

בפועל נוצר סוג של איזון בין הדברים שהולכים ומחמירים בהם לבין הדברים שמזלזלים בהם ושוכחים אותם כל עיקר. דבר זה קשור גם לתחומים של חיים. יש עניינים שלא רק המדקדקים, אלא אפילו אנשים של מה בכך נוהגים בהם בכל החומרות האפשריות,(חנוכה,או קדיש) ולעומתם תחומים אחרים שנעלמים לגמרי מן הדעת. המצב הזה של חומרות וקולות מסוגים שונים,משמש גורם מפריד בין קבוצות שונות.אבל ביתר שאת הוא שובר את שלמותה של התורה,שנעשית חלוקה למקטעים שונים בחשיבותם ובשימושם. תיקונם של הדברים צריך להיות על ידי הדגשת שלמותה של התורה, כהויה אורגנית אחת ,שאין בה חלקים המובלטים ומטופלים יתר על המידה, לעומת דברים שהם ריקים לחלוטין. בפועל אין זו עבודה קלה, משום שיש הרגל שהופך להיות נוהג, שהופך להיות קדוֹשה, בכל אחד מהתחומים הללו. ואף על פי כן הם צריכים תיקון, והעמדה בצד שיהיה ראוי, בלי ליצור הפרזה לצד זה או אחר.

ישן וכשר

כאנשים שמקבלים ונוהגים על פי המסורת, יש לנו יראת כבוד כלפי דברים ישנים. בבחינה מסוימת הדברים הישנים, בין שהם קדומים ובין שהם חדשים יותר, עדיין מקבלים ערך משל עצמם,בגלל היותם מסורתיים וישנים.. עם זאת, צריך לזכור כי לאמיתו של דבר, אין זה קשר של זהות. הישן יכול להיות אמנם ישן, אבל אין זה אומר שהוא ראוי יותר או, בלשון אחרת, כשר יותר. ולפיכך יש צורך לעבור ולחזור ולבדוק הרבה גופי דברים שנעשים, או משמשים דגם לעשייה, רק משום שהם ישנים. יכולים להיות דברים שהם ישנים ואפילו עתיקים, ואף על פי כן אין להם ערך מהותי גבוה יותר. לפעמים הדברים הישנים הללו, גם בשעתם היו רק תוצאות של כורח, מבחוץ או מבפנים, אבל גם אז לא היו דברים נכונים או ראויים. וביתר שאת כאשר לוקחים דגמים כאלו ומנסים ליישם אותם במקום ובזמן שהם אינם שייכים אליו. בדיקה כזו של דברים איננה פשוטה, כי היא דורשת הרבה עיון בטיבם של דברים. לפעמים אפשר למצוא את הצידוק לדברים ישנים גם כאשר אינם נראים בגלוי כבעלי תועלת. עם זאת, העובדה שהם ישנים או עתיקים אינה צריכה להיות מכשול בפני בדיקה. רשאי אדם לשמור קשר סנטימנטלי לגבי דברים שבעבר, אבל הוא צריך לדעת שיש גם רגש, אסתטי או נוסטלגי, שאין לו צידוק. אין כל חובה להשליך גם דברים מן העבר רק משום שהם ישנים, אבל צריך לעיין היטב אם הם נחוצים או מועילים.קנה המידה איננו שהישן הוא כשלעצמו מקודש, כשם שהחדש לא תמיד כשלעצמו מובחר.הדברים הנכונים לעשותם ולחיות עמם צריכים להיות מחצדקיםמצד מעלותיהם,לא משום זמנם.

הנהגה

לא תמיד מנהיגים יכולים באמת לעשות שינויים מפליגים כפי שהם היו מדמים לעצמם. מכל מקום, הנהגה, בכל דרג, יכולה לזרז תהליכים או לעכבם. בתוך ההקשר הזה צריך לדבר על שני סוגים של מנהיגים: מנהיגים פוליטיים ומנהיגים דתיים. מנהיגים פוליטיים הם לא בהכרח אלה שיש להם תפקידים מוגדרים במסגרות השלטון, אלא אותם אנשים שיש בידיהם כוח להשפיע, ליצור ולכוון מהלכים בתוך החברה. בעיית המנהיגות, או בעצם העדרה של מנהיגות ראויה, איננה בעיה שמיוחדת לעם ישראל או לארצו, אבל היא הרבה יותר דחופה ומשמעותית משום שאין לנו עוצמה מספרית וגודל, שהם כשלעצמם מקנים יציבות. לכן, טעויות וסטיות של מנהיגים יכולות לגרום תקלות גדולות לאין ערוך יותר מאשר במדינות ובעמים גדולים יותר. הבעיה היסודית איננה הבחירה בין אותם אנשים המעוניינים והעוסקים בדבר, אלא מציאתם,יצירתם, של אנשים ראויים. הרע במיעוטו עדיין איננו פתרון אופטימאלי.

למעשה, לשם כך יש צורך בתהליך שהוא אולי ממושך יותר, אבל יסודי יותר, של הכשרת והדרכת אנשים לתפקידים הללו.יש צורך ליצור מכונות חנוך והכשרה עבור מנהיגים. חלק מן ההכשרה הוא מעשי-פוליטי,ללמד אנשים כיצד לפעול בדרך היעילה ביותר בתוך החברה,ללמוד את חוקיה ותקנותיה של החברה.אולם חלק לא פחות חשוב הוא בבחירתם של האנשים,ובהכשרתם הפנימית.בדרך פרדוקסאלית אפשר לומר, שאנשים שצריכים וראויים להיות מנהיגים הם אלה שאינם חולמים על כך; לאמור: לא אנשים שה"אני" הוא עיקר מהותם,אותם שה"אני" שלהם מתנפח והולך ומנסה למלא חלל שלם, קטן או גדול, אלא אותם אנשים הרואים בתפקידים אלה חובה, משימה שהם צריכים למלא לטובת הכלל, ולא לטובת עצמם. בוודאי, לא כל אדם שאיננו שואף לגדולת עצמו ראוי להיות מנהיג; אבל ההתחלה צריכה להיות בהכנתם של אנשים שאולי באי רצון מסוגלים לכך ולכן הם יודעים, שעליהם מוטלות המשימות הללו.לעסוק בצרכי צבור משמעו לפגוש ואף להתעסק עם אנשים מכל הסוגים,עם אילוצים ועם פשרות בלתי נעימות,ולאחר מכן בהוראה והדרכה כיצד אפשר להתמיד בדברים ולהמשיך לעסוק בהם בלי להתלכלך ובלי לאבד את תחושת השליחות.

לגבי ההנהגה הדתית, שהיא מורכבת בימינו מרבנים, ראשי ישיבות ו"צדיקים" מכל הסוגים, בזמן שלנו, שמתחוללים בו בכל עת שינויים מרובים: חברתיים, טכנולוגיים ומושגיים, צריכים ראשי העדה, מבחינה של ההנהגה הדתית, להיות מוגדרים מכמה צדדים. הצד האחד הוא, שלפי גודל האתגרים, לפי ההתפתחות המתמדת של השאלות, צריכים המנהיגים הדתיים להיות גדולים בתורה עד כמה שאפשר. אנשים העוברים בחינות ומבחנים לצרכים אלה בימינו הם, במידה מסוימת, גם כן הרע במיעוטו. אולם לפי צורך הזמן לא די באלה שהם "יודעי ספר",ואפילו יודעים אותו כהוגן. דרושים אנשים בעלי היקף גדול יותר ועומק גדול יותר בתורה, שיוכלו לחפש ולמצוא בה את התשובות לשאלות של ההווה, ובמידה רבה גם להיות מוכנים לשאלות של העתיד.

מצד אחר צריכים המנהיגים הדתיים להיות יודעים ומודעים היטב לשאלות שהם נשאלים. כאשר הנשאל, גם אם הוא מתופסי התורה, איננו מבין בעצם את השאלות הנשאלות, ממילא אין הוא מסוגל לתת להן תשובות ראויות, וגם זה דורש, במידה רבה, הכנה והכשרה של אותם שיכולים להיות מנהיגי הדור הבא.ויש צד נוסף,פשוט לנו כי תלמיד חכם אינו רק "מלומד",אלא צריך שתהא יראתו קודמת לחכמתו.אולם יתר על כן צריך מנהיג רוחני להיות אוהב ישראל,שיוכל לשמוע ולהבין את מצוקותיהם של הבריות.אין זאת אומרת שהרב צריך להיות תמיד מיקל ומתיר.אולם גם הרב המחמיר והאוסר צריך לחוש ולהשתתף בצערם של השואלים.בכל הדברים הללו יש עבודה כפולה – לנסות למצוא את האנשים המתאימים,ובעיקר ללמד להדריך ולהכשיר אנשים לתפקידים של הנהגה.