The Torah presents commandments that relate to commemorating the exodus of the Israelites from Egypt on the same night that God struck down the firstborn of Egypt. 
 The Lord spoke to Moses, saying:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

This phrase indicates that the first offspring of every female is categorized a firstborn, a definition that applies both to humans and animals. The Sages discuss various cases of miscarriages, stillbirths, and births by caesarian section, where it is unclear whether a subsequent birth is regarded as the first issue of a womb. In practice, this biological question is not the only consideration in determining whether a newly born person or animal is consecrated as a firstborn (see Mekhilta deRashbi 13:12; Bekhorot 19a; Rambam, Sefer Korbanot , Hilkhot Bekhorot 11:14–16).

The first issue of any womb

DISCUSSION

במלים פֶּטֶר כָּל רֶחֶם משמעה שהבכורה ניתנת ליילוד הראשון לאמו. על כן הגדרה זו עשויה להלום הן את האדם הן את בעלי חיים. בהלכה התעוררו דיונים באשר לפרטיה, במקרים של הפלות, של עוברים שמתו ברחם אמם או הוצאו ממנו באופן מלאכותי, באדם ובבהמה, שבעקבותיהם לא ברור מיהו הוולד הנחשב ראשון. בפועל ההלכה מביאה בחשבון גורמים נוספים מעבר לקריטריון של היציאה הראשונה מן הרחם. (ראו מכילתא דרשב״י יג,יב; בכורות יט; רמב״ם הלכות בכורים יא,יד- טז).

הגדרת הבכור

הרחבות

שֶׁפָּתַח הָרֶחֶם תְּחִלָּה, כְּמוֹ: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן" (משלי י"ז), וְכֵן "יַפְטִירוּ בְשָׂפָה" (תהלים כ"ב) – יִפְתְּחוּ שְׂפָתַיִם:

פטר כל רחם.

לְעַצְמִי קָנִיתִי, עַ"יְ שֶׁהִכֵּיתִי בְכוֹרֵי מִצְרַיִם:

לי הוא.

Sanctify to Me every firstborn; the first issue of any womb <notes|d 1/>among the children of Israel, from man and animal, is Mine. Its sanctification expresses the fact that it belongs to God.

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר, שנולד בפתיחה הראשונה של 
 כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, לִי הוּא.קידושו יבטא את השתייכותו לי.

ב קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃

לִמֵּד, שֶׁמַּזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּכָל יוֹם:

זכור את היום הזה.

Before mentioning the matter of the firstborn, the command he received from God in the previous verse, Moses addresses other matters. 
 Moses said to the people: Remember this day, on which you departed from Egypt, from the house of bondage , the place where you were slaves. You did not have to flee from there, for with strength of hand, by force, the Lord took you out from this; and leavened bread may not be eaten during the exodus itself and on the dates set aside to commemorate the exodus in future generations.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים,מן המקום שהיה מקום עבדות. ולא יצאתם משם כבורחים, 
 כִּי, אלא
 בְּחֹזֶק יָד, בתוקף, 
 הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה, וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץבזמן יציאת מצרים ובזמנים שבהם יציינו את זכרה בדורות הבאים.

ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃

וְכִי לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, רְאוּ חֶסֶד שֶׁגְּמַלְכֶם, שֶׁהוֹצִיא אֶתְכֶם בְּחֹדֶשׁ שֶׁהוּא כָשֵׁר לָצֵאת, לֹא חַמָּה וְלֹא צִנָּה וְלֹא גְּשָׁמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, "מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים ס"ח) – חֹדֶשׁ שֶׁהוּא כָשֵׁר לָצֵאת (מכילתא):

בחדש האביב.

This day, in this season, <endnote_marker|2727 />you depart, in the month of the ripening. This is not only a description of the season when Israel left Egypt. It is also a normative instruction, as the festival of Passover must always occur in the spring. <endnote_marker|2828 />

הַיּוֹם, בתקופה זו
 
 אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב.אין בכך רק הסבת תשומת לבם לתקופת השנה, אלא קביעה נורמטיבית, מעין הקביעות ההלכתיות שנאמרו לפניה ולאחריה, המרמזת שלעולם יחול חג הפסח בחודש האביב.

ד הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃

The Jewish calendar was created on the basis of this instruction, which will be explained further below (23:15). Although primarily a lunar calendar, it also takes into account the solar year in order to ensure that the month of the exodus always occurs in the spring (see Rosh HaShana 21a; Ibn Ezra). In order to synchronize the lunar calendar with the solar year, it is necessary to add an additional month seven times in each cycle of nineteen years. The tradition is to add a second Adar, which is the last month of the year starting from Nisan.

You shall perform this service in this month

בעקבות הוראה זו, שתתפרש יותר בהמשך (כג,טו), נוצר הלוח העברי. אף על פי שבעיקרו לוח זה מתנהל לפי חודשי הלבנה, הוא מתחשב גם במהלך השמש כדי שחודש היציאה ממצרים יישאר לעולם באביב (ראו ראש השנה כא ע״א; ראב״ע על אתר). לשם ההתאמה בין שנת החמה לשנת הלבנה יש צורך בהוספת חודש עיבור; ולפי המסורת — אדר שני, שהוא סוף מחזור חודשי השנה המתחיל מניסן.

היום אתם יֹצאים בחֹדש האביב... ועבדת את העבדה הזאת בחֹדש הזה

וְאַעַ"פִּ שֶׁלֹּא מָנָה אֶלָּא חֲמִשָּׁה עֲמָמִין, כָּל ז' גּוֹיִם בְּמַשְׁמָע, שֶׁכֻּלָּן בִּכְלַל כְּנַעֲנִי הֵם וְאַחַת מִמִּשְׁפְּחוֹת כְּנַעַן הָיְתָה שֶׁלֹּא נִקְרָא לָהּ שֵׁם אֶלָּא כְּנַעֲנִי:

אל ארץ הכנעני וגו'.

בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם וְגוֹ'" (בראשית ט"ו), וּבְיִצְחָק הוּא אוֹמֵר "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (שם כ"ו), וּבְיַעֲקֹב הוּא אוֹמֵר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עָלֶיהָ" (שם כ"ח):

נשבע לאבתיך.

חָלָב זָב מִן הָעִזִּים, וְהַדְּבַשׁ זָב מִן הַתְּמָרִים וּמִן הַתְּאֵנִים:

זבת חלב ודבש.

שֶׁל פֶּסַח; וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר לְמַעְלָה "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ'", וְלָמָּה חָזַר וּשְׁנָאָהּ? בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ, בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֱמַר "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" — בְּבֵן רָשָׁע הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, וְכָאן "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" — בְּבֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, וְהַכָּתוּב מְלַמֶּדְךָ, שֶׁתִּפְתַּח לוֹ אַתָּה בְּדִבְרֵי אַגָּדָה הַמּוֹשְׁכִין אֶת הַלֵּב (מכילתא):

את העבדה הזאת.

The festival of Passover is relevant not only for the present. 
 It shall be when the Lord shall bring you to the land of the Canaanites, the Hitites, the Emorites, the Hivites, and the Yevusites, that He took an oath to your forefathers to give to you, which is a land flowing with milk and honey, you shall perform this service that you observed in Egypt, of the paschal offering, in this month <notes|d 1/>of spring.

לא רק כאן ועכשיו תחגגו את חג הפסח. 
 וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ,שהיא 
 אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ — וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, עבודת קרבן הפסח שעשית אותה במצרים,
 בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה— חודש האביב.

ה וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃

Seven days you shall eat unleavened bread; and on the seventh day is a festival to the Lord.

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי — חַג לַה'.

ו שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֽה׃

Only 
 unleavened bread shall be eaten for the seven days. You are not obligated to eat unleavened bread for all seven days, as might have been inferred from the previous verse. Rather, if one wishes to eat bread during these seven days, it must be unleavened. <endnote_marker|2929 />Not only is consuming leavened bread prohibited, but neither leavened bread shall be seen with you, nor shall leaven be seen with you, within your entire border.

מַצּוֹת, ולא חמץ 
 יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים,אינך חייב לאכול מצות בכל שבעת הימים, כפי שאפשר היה ללמוד מן הפסוק הקודם, אלא את המצות בלבד תוכל לאכול, ואילו החמץ אסור באכילה באותם ימים.
 יתר על כן, לא רק אכילת חמץ אסורה, אפילו — 
 וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ.

ז מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ׃

This obligation, to preserve the memory of the exodus and to pass it on to the next generation by relating the story of the redemption to one’s children, is the basis of the Passover Haggada.

You shall tell your son

החובה לשמר את הזיכרון ולהעבירו מדור לדור באמצעות סיפור גאולתנו ממצרים לבנינו היא הבסיס להגדה של פסח.

והגדת לבנך

בַּעֲבוּר שֶׁאֲקַיֵּם מִצְווֹתָיו, כְּגוֹן פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר הַלָּלוּ:

בעבור זה.

רָמַז תְּשׁוּבָה לְבֵן רָשָׁע, לוֹמַר עָשָׂה ה' לִי, וְלֹא לְךָ, שֶׁאִלּוּ הָיִיתָ שָׁם לֹא הָיִיתָ כְדַאי לִגָּאֵל (מכילתא):

עשה ה' לי.

You shall tell your son <notes|d 1/>on that day, when you commemorate the exodus, saying: It is because of this, in order that I will preserve the memory of these events and perform the commandments, that the Lord did this, all the signs and wonders, for me upon my exodus from Egypt.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא, שבו תציין את היציאה ממצרים,
 לֵאמֹר: "בַּעֲבוּר זֶה— כדי שאשמור את הזיכרון ואקיים את המעשים, 
 עָשָׂה ה' לִיאת כל אותם המופתים
 בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

ח וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃

These expressions recur below (verse 16) as well as in other places in the Torah (Deuteronomy 6:8, 11:18). Some understand them figuratively, that these matters must be impressed upon one’s consciousness as though they were attached to one’s hand or placed between one’s eyes. Certain commentators vigorously object to this interpretation. They argue that as a general principle the Torah does not speak figuratively but gives specific instructions to perform particular actions (see Rashbam; Ibn Ezra, long commentary on Exodus; Rashi). In any case, the commandment to don phylacteries is derived from here and the aforementioned similar verses. Phylacteries are bound on the arm and the head, while the details of their shape, contents, and construction are passed down by tradition. They serve as a sign and reminder of the exodus.

It shall be a sign for you on your hand and a remembrance between your eyes

ביטוי זה חוזר שוב בהמשך העניין, והוא מופיע במקומות נוספים בתורה (דברים ו,ח; יא,יח). היו שרצו לפרשו כביטוי פיוטי, שמשמעו שהדברים הללו ייזכרו וייחרטו בתודעתך כאילו הם נתונים בקביעות על היד ובין העיניים. כנגד דעה זו יצאו מפרשים שונים בחריפות, (ראו רשב״ם, והשוו ראב״ע הארוך ורש״י), בטענה שהתורה בעיקרה איננה מדברת במליצות, אלא מורה כיצד לנהוג בפועל. מפסוק זה בהיקרויותיו השונות נלמדה מצוות תפילין. תפילין של יד ותפילין של ראש, שצורתן והתכנים הכתובים בהן נמסרו לדורות במסורת, והן משמשות סימן ותזכורת ליציאת מצרים.

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך

יְצִיאַת מִצְרַיִם תִּהְיֶה לְךָ לאות:

והיה לך לאות.

שֶׁתִּכְתֹּב הַפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ וְתִקְשְׁרֵם בָּרֹאשׁ וּבַזְּרוֹעַ:

על ידך ולזכרון בית עיניך.

עַל יַד שְׂמֹאל, לְפִיכָךְ יָדְכָה מָלֵא בְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, לִדְרֹשׁ בָּהּ יָד שֶׁהִיא כֵהָה (מנחות ל"ו):

על ידך.

It, the story of the exodus, shall be a sign for you on your hand and a remembrance between your eyes. <notes|d 1/>You must write a reference to this story on an object that you will attach to your arm and between your eyes, so that the law of the Lord will be in your mouth, because you must remember that with a powerful hand the Lord took you out of Egypt.

וְהָיָה לְךָסיפור יציאת מצרים
 לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ.כתוב את הסיפור על חפץ שאותו תצמיד לידיך ובין עיניך לשם זכירת הסיפור. 
 לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ,וכדי לזכור 
 כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.

ט וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה (שם):

מימים ימימה.

In addition to the various means of commemorating the exodus throughout the entire year, 
 you shall observe this statute, the paschal lamb, at its appointed time, from year to year.

מעבר לתזכורות הנהוגות במשך השנה כולה, לגבי הפסח — 
 וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת
 לְמוֹעֲדָהּבזמנה
 מִיָּמִים יָמִימָה,שנה אחר שנה.

י וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ (ס)

יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ שֶׁלָּמְדוּ מִכָּאן שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת הַנּוֹלָדִים בַּמִּדְבָּר, וְהָאוֹמֵר קָדְשׁוּ, מְפָרֵשׁ בִּיאָה זוֹ אִם תְּקַיְּמוּהוּ בַמִּדְבָּר תִּזְכּוּ לִכָּנֵס לָאָרֶץ וּתְקַיְּמוּהוּ שָׁם):

(והיה כי יבאך.

וְהֵיכָן נִשְׁבַּע לְךָ? "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי וְגוֹ'" (שמות ו'):

נשבע לך.

תְּהֵא בְעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ נִתְּנָה לְךָ בּוֹ בַּיּוֹם, וְאַל תְּהִי בְעֵינֶיךָ כִּירֻשַּׁת אָבוֹת:

ונתנה לך.

Up to this point, Moses has detailed the various rituals dedicated to the remembrance of the exodus: Eating unleavened bread and refraining from consuming leavened bread on the festival of Passover; establishing that festival in the spring; eliminating leaven from one’s possession for this festival; telling the story of the exodus; and binding a written sign to one’s arm and head. He now returns to the command that God had earlier instructed him to give to Israel: 
 It shall be when the Lord will take you to the land of the Canaanite, as He took an oath to you and to your forefathers, and He shall give it to you,

לאחר שמשה הרחיב לגבי המעשים שנועדו להזכיר את יציאת מצרים — ציון הימים באכילת מצות ולא חמץ, קביעתם בחודש האביב, ההוראות להשבית בו חמץ ולספר בו את סיפור האירועים על פה, ונוסף לכך, מצוות הנחתם של אות וזיכרון כתובים על היד ועל הראש — הוא חוזר לגופו של הציווי שה' הורה לו להודיע לישראל: 
 וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ, וּנְתָנָהּ לָךְ,

יא וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃

The Torah does not explain here how this command is to be carried out in practice. At a later stage firstborn animals will be given to the priests, but as yet there is no Tabernacle or hereditary priesthood, and the firstborn sons functioned as priests at the time.

You shall transfer to the Lord each first issue of the womb

מאוחר יותר יינתנו הבכורות לכהנים, אך בשלב זה עדיין אין משכן וגם אין כהנים, והבנים הבכורים הם ככהני ה׳. התורה אינה מבארת כאן מהי משמעותה המעשית של הקדשת בכורות הבהמה לה׳.

והעברת כל פטר רחם לה׳

אֵין וְהַעֲבַרְתָּ אֶלָּא לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כ"ז) (מכילתא):

והעברת.

נֵפֶל שֶׁשִּׁגְּרַתּוּ אִמּוֹ וְשִׁלְּחַתּוּ בְּלֹא עִתּוֹ; וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁהוּא קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה לִפְטֹר אֶת הַבָּא אַחֲרָיו וְאַף שֶׁאֵין נֵפֶל קָרוּי שֶׁגֶר, כְּמוֹ "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ" (דברים ז'), אֲבָל זֶה לֹא בָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַנֵּפֶל שֶׁהֲרֵי כְבָר כָּתַב כָּל פֶּטֶר רֶחֶם. וְאִ"תֹּ אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּמַשְׁמָע, בָּא וּפֵרֵשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר "בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ" (דברים ט"ו). לָשׁוֹן אַחֵר יֵשׁ לְפָרֵשׁ, "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם" — בִּבְכוֹר אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר:

שגר בהמה.

you shall transfer to the Lord each first issue of the womb; <notes|d 1/>and of each first issue discharged from the body of an animal that you will have, the males are sanctified and are the Lord’s.

וְהַעֲבַרְתָּ,
 הפרש
 כָל פֶּטֶר רֶחֶם, הראשון שיצא מן הרחם 
 לַה',
 וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, ראשוני הוולדות המשוגרים מגוף הבהמה החוצה 
 אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ, הַזְּכָרִיםיהיו קודש 
 לַה'.

יב וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֽה׃

The Torah does not explain why, out of all non-kosher animals, only the firstborn of a donkey requires redemption. The donkey was not one of the animals revered by the Egyptians as gods, although it did represent Set, a god of the desert, darkness, and destruction, who was an object of fear for the Egyptians. In any case, the text indicates that redemption is the preferred alternative and beheading should be performed only if one refuses to redeem his firstborn donkey (see Mishna Bekhorot 1:7).

If you do not redeem it, then you shall behead it

התורה אינה מבארת מדוע פודים דווקא את בכור החמור. החמור לא היה מאלילי מצרים, אך הוא ייצג בתרבות המצרית את האליל סת, שהיה מאֵלי המדבר, החושך ומקור החורבן, והמצרים פחדו ממנו. נראה מהכתוב כי האפשרות המועדפת לכתחילה היא הפדיון, והעריפה איננה אלא תוצאת ההימנעות מהפדיון (ראו משנה בכורות א,ז).

וכלפטר חמֹר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו

הכתוב לא סיפר על שיחות מעין אלו בפרקים שבהם דובר בחיי ישראל במצרים, אך מן הסתם היו שטענו טענות כאלה. העמדה המעדיפה חיי עבדות על פני מוות, שאותה השמיעו יוצאי מצרים, הפוכה מתפיסתם של אנשי מצדה, על פי סיפור יוספוס, שהעדיפו ליטול את נפשם ולא להיכנע תחת הלגיון הרומאי ולהפוך לעבדים. כמי שהורגלו בעבדות, נמשכו ישראל אל המצב הכנוע, והאתגרים הכרוכים בחופש איימו עליהם מאוד.

הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו

וְלֹא פֶּטֶר שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה; וּגְזֵרַת הַכָּתוּב הִיא לְפִי שֶׁנִּמְשְׁלוּ בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם לַחֲמוֹרִים; וְעוֹד, שֶׁסִּיְּעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּיצִיאָתָן, שֶׁאֵין לְךָ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא נָטַל הַרְבֵּה חֲמוֹרִים מִמִּצְרַיִם טְעוּנִים מִכַּסְפָּם וּמִזְּהָבָם שֶׁל מִצְרִים:

פטר חמור.

נוֹתֵן שֶׂה לַכֹּהֵן וּפֶטֶר חֲמוֹר מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְהַשֶּׂה חֻלִּין בְּיַד כֹּהֵן (בכורות ט'):

תפדה בשה.

עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרָיו וְהוֹרְגוֹ; הוּא הִפְסִיד מָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן, לְפִיכָךְ יַפְסִיד מָמוֹנוֹ (שם י'):

וערפתו.

חָמֵשׁ סְלָעִים פִּדְיוֹנוֹ קָצוּב בְּמָקוֹם אַחֵר (במדבר י"ח):

וכל בכור אדם בבניך תפדה.

Every first issue of a donkey you shall redeem with a lamb. The firstborn of a donkey is sacred but it may not be used in its consecrated state. Instead, it must be exchanged for a lamb, which is given to the priests, as is explained later. <endnote_marker|3030 />And if you do not redeem it, the firstborn donkey, then you shall behead it. <notes|d 1/> It is not clear why someone would refuse to redeem his donkey. Perhaps he is angry with his local priest or he cannot get hold of a lamb for whatever reason. And all the firstborn of man among your sons, who of course may not be offered upon the altar either, you shall redeem.

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה.אף בכור החמור קדוש, אך אין להקדישו או להשתמש בו כמו שהוא; יש להמיר אותו בשה — שאותו ייתנו לכהני ה', כפי שיתפרש לאחר זמן. 
 וְאִם לֹא תִפְדֶּהאת פטר החמור 
 —
 וַעֲרַפְתּוֹ.לא ברור מדוע יסרב אדם לפדות את חמורו; ייתכן שהוא כועס על הכהן שבקרבתו, אולי אינו רוצה או אינו יכול לפדות אותו בשה מסיבות אחרות. 
 וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, שאף הוא אינו קרב על המזבח 
 —
 תִּפְדֶּה.

יג וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃

יֵשׁ מָחָר שֶׁהוּא עַכְשָׁיו וְיֵשׁ מָחָר שֶׁהוּא לְאַחַר זְמַן, כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן "וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ" (יהושע כ"ב), דִּבְנֵי גָד וְדִבְנֵי רְאוּבֵן:

כי ישאלך בנך מחר.

זֶה תִּינוֹק טִפֵּשׁ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַעֲמִיק שְׁאֵלָתוֹ וְסוֹתֵם וְשׁוֹאֵל "מַה זֹּאת?", וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְגוֹ'" (דברים ו'), הֲרֵי זֹאת שְׁאֵלַת בֵּן חָכָם; דִּבְּרָה תוֹרָה כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים — רָשָׁע, וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, וְהַשּׁוֹאֵל דֶּרֶךְ סְתוּמָה, וְהַשּׁוֹאֵל דֶּרֶךְ חָכְמָה (מכילתא):

מה זאת.

It shall be when your son asks you tomorrow, saying: What is this? Why do you redeem the human firstborn and the firstborn of a donkey, and consecrate the firstborn of sheep, goats and cattle? You shall say to him: With strength of hand, power and force, the Lord took us out from Egypt, from the house of bondage.

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: "מַה זֹּאת?"מדוע אתם עושים כך בפטר הבהמה, בפטר החמור או בבכור האדם?
 וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "בְּחֹזֶק יָד, בכוח ובתוקף
 הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

יד וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃

It was when Pharaoh hesitated to send us forth, the Lord killed all the firstborn in the land of Egypt, from the firstborn man to the firstborn animal, and only such measures persuaded Pharaoh to let us go. Consequently, God took all the firstborn as His possession. Therefore, I sacrifice to the Lord every first issue of the womb, the males; and all the firstborn of my sons I will redeem. I give to God the firstborn that He selected for Himself.

וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה,ורק זו היתה הדרך שבה הסכים פרעה לשלחנו. כיוון שכך, ה' לקח לרשותו את כל הבכורות. 
 עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.את הבכורות שלקח ה' לעצמו, אני נותן לו".

טו וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃

The significance of phylacteries is not only in the writing that is placed in the boxes; they are not simply a means of remembering the exodus. Rather, they are a sign of nobility and royalty, an ornamental symbol designed to inspire respect. Surprisingly, the crown of Pharaoh himself included an element that resembles the phylactery placed on the head. The phylactery of the head represents a kind of crown granted to Israel, indicating its princely status as the firstborn son of God (4:22). The phylactery bound on the arm also bears symbolic meaning. It signifies both the power of action (see Berakhot 6a), and one’s subordination to the Holy One, Blessed be He, as this phylactery is tilted toward the heart. The final passages of this section, both of which mention phylacteries (verses 1–10 and 11–16), are two of the four passages that are written on parchment and placed in the boxes of the phylacteries.

It shall be a sign upon your arm

The precise meaning of the word totafot is unclear. It is possible that it is borrowed from a different language. The Sages understood totafot as referring to an ornament placed on the head (see Shabbat 57b). According to the Oral Torah, the sign upon your arm and the totafot between your eyes are phylacteries (see Sanhedrin 4b; Bekhor Shor ; Ramban).

And an ornament [totafot]between your eyes

תְּפִלִּין; וְעַל שֵׁם שֶׁהֵם אַרְבָעָה בָתִּים קְרוּיִין טטפת – "טט" בְּכַתְפִּי שְׁתַּיִם, "פת" בְּאַפְרִיקִי שְׁתַּיִם (סנהדרין ד'). וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם "וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם" (יחזקאל כ"א), "אַל תַּטִּיפוּ" (מיכה ב'), לְשׁוֹן דִּבּוּר, כְּמוֹ וּלְזִכָּרוֹן, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתָם קָשׁוּר בֵּין הָעֵינַיִם, יִזְכֹּר הַנֵּס וִידַבֵּר בּוֹ:

ולטוטפת.

It, the sanctity of the firstborn, in addition to the story of the exodus (13:9), shall be a sign upon your arm, <notes|d 1/>and an ornament between your eyes; <notes|d 1/>for with strength of hand the Lord took us out of Egypt. He chose us and wants us to be His people. This is commemorated both by the giving of the firstborn to God and through the donning of phylacteries, which symbolize the unique bond between Israel and God.

וְהָיָהגם נושא זה 
 לְאוֹת עַל יָדְכָה,ידך, 
 וּלְטוֹטָפֹת, מלה עמומה, שאולי מקורה לועזי. לפי המסורת שבעל־פה אלו התפילין.
 
 בֵּין עֵינֶיךָ,
 כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, משום שאנו בחיריו ובנו הוא רוצה. עניין זה ייזכר הן על ידי מתן הבכורות, הן באמצעות הנחת התפילין, המסמלים את הקשר בינינו ובין ה'.

טז וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ (ס)

The Torah presents commandments that relate to commemorating the exodus of the Israelites from Egypt on the same night that God struck down the firstborn of Egypt. 
    The Lord spoke to Moses, saying: 