The midrashim describe this as an expression of man’s wisdom as opposed to that of angels. Humanity is defined by its ability to speak. However, man’s intelligence and speech are characterized not by the technical ability to produce sounds, but by the capacity to represent reality through symbols. When man scrutinized all the creatures of the world and gave each of them its name, he created hundreds of thousands of symbols. The angels could not do this because, among other reasons, they lack the power of imagination. Man’s unique status lies in his capacity to formulate novel concepts (see Bereshit Rabba 17:19; Avot deRabbi Natan 8).

The man called names

DISCUSSION

נתינת השמות מתוארת בדברי המדרשים כמבחן לחכמתו של האדם אל מול המלאכים. האנושיות מגולמת ביכולת הלשונית. הדעה והדיבור של האדם אינם נבחנים במיומנות הטכנית להשמיע קולות, אלא ביכולתו לייצג את המציאות בסמלים. כשהאדם עבר על כל יצורי העולם וקרא לכל אחד בשמו, הוא יצר מאות אלפי סמלים. המלאכים לא יכלו לעשות זאת; בין השאר, מפני שאין בכוחם ליצור יצירות מן הדמיון. מעלתו המיוחדת של האדם נעוצה ביכולתו לחדש מושגים. (ראו בראשית רבה יז,יט; אבות דרבי נתן ח).

ויקרא האדם שמות

הרחבות

כְּשֶׁהֱבִיאָן הֱבִיאָן לְפָנָיו כָּל מִין וָמִין זָכָר וּנְקֵבָה, אָמַר לְכֻלָּם יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג, מִיָּד וַיַּפֵּל (בראשית רבה):

ולאדם לא מצא עזר. ויפל ה' אלהים תרדמה.

The man called names <notes|d 1/>for every animal, and for the birds of the heavens and for the beasts of the field; but after all the animals passed before him to receive their names, it became apparent that for Adam, he did not find a helper to be alongside him; there was no other human being. In a world without nomenclature, each entity was completely unique and uncategorized. The ability to categorize similar creatures into groups and species and apply names to them is contingent on the cognitive abilities of association. Before he began to use these faculties, it is possible that Adam was unaware that he was alone. He lived in a world without classification and considered himself to be just another one of a myriad of creatures. Once Adam began to categorize the types of vegetation and male and female animals, he became acutely aware of his aloneness, as he realized that none of the individual creatures he encountered was suitable for him.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה.וכיוון שכל בעלי החיים שעברו לפני אדם כונו בשמות, התברר — 
 וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.אין אדם נוסף. הבריאה הראשונה, הטרום-סמלית, רואה כל פרט בפני עצמו — עץ מסוים, חיה מסוימת. יכולת ההסמלה וההמשגה הלשונית כרוכה בהיווצרותן של קטגוריות. קודם היות הקטגוריות ייתכן שהאדם לא ידע כלל שהוא יחידי, מפני שבעולם נטול קטגוריות כל פרט הוא יחידי ואינו נערך עם זולתו. כאשר החל האדם לחשוב בקטגוריות של זני צמחים, מיני חיות ומשפחות בעלי חיים ושל זכר ונקבה בבעלי החיים, הוא הגיע לתודעת בדידותו, שכן נוכח לדעת כי דבר מכל הפרטים שסקר אינו מתאים לו.

כ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃

מתחילתו נברא האדם כיצור אחד בעל שני צדדים, שעדיין לא התחלק לזכר ולנקבה, כמו שמתואר בהמשך — זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם (להלן ה,ב). באותה הוויית אדם דו־פרצופי לא היו סימני זכרות ונקבות מובהקים, אלא מעין שתי פנים. צדדי הזכר והנקבה שבאדם הראשון היו קרובים זה לזה יותר מתאומים סיאמיים, שכן הם היו מחוברים במוחם ולא רק בגופם. יצור מושלם זה חשב בראש אחד. (ראו ברכות סא ע"א). ושמא אותו אנדרוגינוס קדום מגלם את הרעיון שבכל גבר יש צד נשי, ולהיפך.

קודם החלוקה המגדרית

מִסְּטָרָיו, כְּמוֹ וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן (שמות כ"ו), זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ שְׁנֵי פַרְצוּפִים נִבְרְאוּ (עירובין י"ז):

מצלעותיו.

ויסגור.

שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲתִיכַת הַבָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנוּ נִבְרֵאת וְתִתְבַּזֶּה עָלָיו:

ויישן ויקח.

The Lord God cast a deep sleep upon the man, and he slept; He took one of his sides [ tzalotav ]. Although many commentaries interpret the word tzela as rib, it seems more likely tzela refers to a whole side of the body. If so, one must conclude that the man was originally created with a double body, one half of which was separated from him now. <endnote_marker|/>And God closed with flesh in its place, where He had removed this side.

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן. וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו,אחד מצדדיו.
 
 וַיִּסְגֹּרב
 בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה,את מקום הצלע.

כא וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃

Man was initially created as a single being with two sides, not yet divided into male and female, as described by the verse below: “Male and female He created them…and He called their name Man, on the day they were created” (5:2). In that state, man did not have clear male or female features; rather, he had both a male and a female side. These sides were closer to one another than conjoined twins, as the sides of man were connected in mind and body alike. This perfect creature thought with a single mind (see Berakhot 61a). Perhaps this primordial androgynous person embodied the idea that every male has a feminine side and vice versa.

The Lord God built the side that He took from the man into a woman

כְּבִִנְיָן, רְחָבָה מִלְּמַטָּה וּקְצָרָה מִלְּמַעְלָה לְקַבֵּל הַוָּלָד כְּאוֹצָר שֶׁל חִטִּים, שֶׁהוּא רָחָב מִלְּמַטָה וְקָצָר מִלְּמַעְלָה שֶׁלֹּא יַכְבִּיד מַשָּׂאוֹ עַל קִירוֹתָיו:

ויבן.

לִהְיוֹת אִשָּׁה, כְּמוֹ וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד (שופטים ח'), לִהְיוֹת אֵפוֹד:

ויבן את הצלע לאשה.

The Lord God built the side that He took from the man into a woman, <notes|d 1/> whose form differed from that of a man, and brought her to the man after he awakened.

וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה,הצורה שבנה היתה שונה מצורת הזכר, 
 וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם, לאחר שהתעורר.

כב וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃

מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ בָּהֶם (יבמות ס"ג):

זאת הפעם.

לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן מִכָּאן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (בראשית רבה):

לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'.

Before the man fell into a deep sleep the woman was part of him. Only at this point, 
 the man said: This time, this particular entity, is a bone from my bones, and flesh from my flesh. On the one hand, the man realized that the woman was a part of his original composition; on the other hand, he knew that she was a stranger to him. What was once a single being was now divided into two separate entities that were capable of relating to one another. This shall be called woman [ isha ], because this was taken from man [ ish ]. The linguistic similarity between the terms representing man and woman, ish and isha , attests to the resemblance between them.

רק עתה — 
 וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם, ההוויה המסוימת הזאת, היא
 עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי.מצד אחד, הוא ידע שהיא חלק מתבניתו הראשונית, ומצד שני, ידע כי היא זרה לו. מה שהיה קודם הוויה אחת, התפצל עתה לשתי הוויות שונות המסוגלות להתייחס זו לזו. 
 לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.שתי הצורות הדומות דקדוקית זו לזו — אִשָּׁה ואִישׁ — מעידות על הדמיון בין שני היצורים המסומנים על ידיהן.

כג וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃

With this verse, the essence of marriage is articulated for the first time. The marital bond is not based on passion alone, nor on the instinct to procreate. Rather, the essence of marriage is a unique and personal connection between a particular man and a particular woman. This is the basis for all the rights, obligations, and foundations of the institution of marriage, including the relationship between a couple’s childhood families and their own blossoming family. At this stage, the Torah states only the general principle underlying the special relationship between man and woman; the statutes, laws, and ordinances that result from this relationship will be delineated at a later stage.

And he shall cleave to his wife, and they shall become one flesh

כאן מוסברת לראשונה מהותם של הנישואין. קשר הנישואין אינו מבוסס על תשוקה בלבד, ואף לא על אינסטינקט ההולדה כשלעצמו. בתמצית הנישואין כלול מאפיין יחיד במינו: התקשרות פרטית בין איש מסוים לאשה מסוימת. מתוך תפיסת עומק זו משתלשלות ההנחיות לגבי משמעות הנישואין ולגבי הזכויות, החובות ושאר היסודות הכלולים בהם, כגון היחס בין המשפחה המולידה למשפחה המתהווה. כאן מופיעה רק הקביעה הכללית המסבירה את מהות הקשר בין איש ואשה, ובהמשך ינבעו ממנה החוקים, הדינים והמשפטים על פרטיהם.

ודבק באשתו והיו לבשר אחד

רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמְרָה כֵן לֶאֱסֹר עַל בְּנֵי נֹחַ הָעֲרָיוֹת (סנהדרין נ"ז):

על כן יעזב איש.

הַוָּלָד נוֹצָר עַל יְדֵי שְׁנֵיהֶם וְשָׁם נַעֲשֶׁה בְשָׂרָם אֶחָד (שם נ"ח):

לבשר אחד.

Since man and woman were not created as separate beings, their relationship is unique among creations. Unlike the males and females of the animal world, which have always been separate entities that develop independently, man and woman were once a single person. This unique status is what creates the special bond of love between a man and a woman and gives meaning to the institution of marriage.
 <endnote_marker|/>Therefore, a man shall leave his father and his mother, and he shall cleave to his wife, and they shall become one flesh. <notes|d 1/>Initially, the strongest bond between members of a family is the bond between a child and his parents. Nevertheless, the bond between husband and wife surpasses even the bond between a person and the family of his childhood. One’s bond with one’s parents certainly remains even after marrying, but it grows weaker.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.הקשר ההדוק והראשוני ביותר בין אנשים הגדלים בתוך משפחה הוא הקשר עם הוריהם. אף על פי כן, הקשר שבין איש ואשה חזק ממנו, ואף גובר על הקשר שבין אדם לבין משפחת המוצא שלו. הקשר עם ההורים בוודאי נשאר, אך כוחו נחלש.

כד עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃

שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים דֶרֶךְ צְנִיעוּת לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לָרָע, וְאַעַ"פִּ שֶׁנִּתְּנָה בוֹ דֵּעָה לִקְרוֹת לוֹ שֵׁמוֹת, לֹא נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרָע עַד אָכְלוֹ מִן הָעֵץ וְנִכְנַס בּוֹ יֵצֶר הָרָע וְיָדַע מַה בֵּין טוֹב לָרָע (בראשית רבה):

ולא יתבוששו.

The verse provides some background for events that will be described below: 
 They were both naked, the man and his wife, and they were not ashamed. Like the other living creatures, the man and his wife did not need clothing in the Garden of Eden. As part of the natural world, humanity was originally bare and exposed.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ.כשאר בעלי החיים, אף האדם ואשתו לא היו זקוקים לכיסוי והסתרה בגן עדן. כחלק מעולם הטבע כולו, אף האנושות הראשונית היתה חשופה וגלויה, כפי שנבראה.

כה וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃

The Torah does not disclose the serpent’s motives for seducing the woman. Perhaps it sought to usurp man’s position atop the hierarchy in the Garden of Eden (see Bereshit Rabba 20:5). It is also possible that the serpent had absolutely no personal motive; it was simply the embodiment of evil. The Midrash depicts Satan as riding on the back of the serpent; the serpent was an instrument in the hands of absolute evil ( Pirkei deRabbi Eliezer 12). However, even if the serpent’s actions are ascribed to Satan, it is still difficult to fathom the existence of such evil in the world. Indeed, the mystery surrounding the serpent’s motivation remains unsolved (see Zohar 1:35b). Whatever the motivation, the serpent wanted evil, negation of the laws of reality. And yet, it seems that the serpent itself was unable to eat from the fruit of the tree of the knowledge of good and evil. Like the other creatures, it was unable to contravene these laws. Since only the man and the woman had the freedom to violate the laws, the serpent turned to them. Alternatively, perhaps the serpent was cunning precisely because it happened to eat from the fruit of the tree of the knowledge of good and evil, as it was not prohibited from doing so (see Ḥizkuni ).

The serpent was more cunning

התורה אינה מספרת מה הניע את הנחש להסית. ייתכן שהנחש היה מעוניין להגיע לדרגה גבוהה יותר בהיררכיה של גן העדן, ולהפוך לראשון בין יצורי הגן. (ראו בראשית רבה כ,ה). אפשרות אחרת — מאחורי הסתת הנחש לא עמדה תכלית כלשהי; הנחש היה התגלמות הרע כשלעצמו. המדרש מצייר במלותיו את השטן כרוכב על גבי הנחש, כלומר הנחש מתואר ככלי שרת בידי כוחות של רוע מוחלט (פרקי דרבי אליעזר יב). אכן, גם אם תולים רוע זה בשטן, עדיין קשה להלום את פשר קיומו של הרוע המוחלט הזה בעולם. שאלת מניעיו של הנחש נותרת ללא הכרעה גמורה. (ראו זוהר ח"א לה,ב). הנחש רצה ברוע, כלומר בהפרתם של חוקי המציאות, אך כנראה הוא עצמו לא היה מסוגל לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, שכן כשאר היצורים, הוא אסור בכבלים. מאחר שרק אדם וחוה משוחררים מכבלים אלו, הוא פנה אליהם. לחלופין, אולי הנחש היה ערום, מפני שפגש בעץ הדעת טוב ורע במקרה ואכל ממנו, שהרי הוא לא הוזהר עליו. (ראו חזקוני).

מניעיו של הנחש

מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? הָיָה לוֹ לִסְמֹךְ וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אֶלָּא לִמֶּדְךָ מֵאֵיזוֹ עֵצָה קָפַץ הַנָּחַשׁ עֲלֵיהֶם, רָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וְעוֹסְקִים בְּתַשְׁמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ:

והנחש היה ערום.

לְפִי עָרְמָתוֹ וּגְדֻלָּתוֹ הָיְתָה מַפָּלָתוֹ, עָרוּם מִכֹּל, אָרוּר מִכֹּל (בראשית רבה):

ערום מכל.

שֶׁמָּא אָמַר לָכֶם לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל וְגוֹ', וְאַעַ"פִּ שֶׁרָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים מִשְּׁאָר פֵּרוֹת, הִרְבָּה עָלֶיהָ דְבָרִים כְּדֵי שֶׁתְּשִׁיבֶנּוּ וְיָבֹא לְדַבֵּר בְּאוֹתוֹ הָעֵץ:

אף כי אמר וגו'.

The serpent was more cunning <notes|d 1/>than any beast of the field that the Lord God had made. The serpent was clever; it possessed intelligence. Although the word “cunning” [ arum ] usually has negative connotations in modern Hebrew, in the Bible it is a neutral term. Furthermore, this primeval serpent was not the same as the diminished snake we know today, but a wholly intelligent creature. <endnote_marker|/>He said to the woman: Did God actually say: You shall not eat of any tree of the garden? Perhaps the serpent chose to address the woman because God did not speak directly to her but to the man, reasoning that since she had heard of the prohibition only through an intermediary, it would be easier to incite and deceive her. Although when God forbade man from partaking of the tree of the knowledge of good and evil the woman was still a part of him, one must conclude that only the male side heard the command directly from God.

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם,
 חכם מאוד, בעל חכמה פעילה,
 
 מִכֹּל חַיַּת
 הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה, ייתכן שהנחש בחר לפנות דווקא אל האשה, משום שה' לא דיבר אליה במישרין. הציווי ניתן לאדם, ולמרות שכנראה היא היתה אז חלק ממנו, מסתבר שהצד הזכרי שבו לבדו הוא ששמע את הציווי באופן ישיר. קל יותר להסית ולהטות את מי ששמע את האיסור דרך מתווך. טעם עמוק יותר קשור לכך שהנחש המפתה מנסה לעורר בה סקרנות. ייתכן שתכונה זו מאפיינת יותר את האשה. אולי היא קלה יותר להתפתות בגלל שרצונה להתנסות ולהבין כיצד מתרחשים הדברים בעולם; ואולי הפנייה אל האשה קשורה דווקא לכך שפיתוי זה איננו אינטלקטואלי בלבד, אלא יש בו צדדים רגשיים וחווייתיים, כפי שמשתמע בהמשך המקראות, וצדדים אלו היו מפותחים יותר באשה מבאדם. וכך פותח הנחש בפנייתו המתוחכמת
 : אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים: "לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן".בערמתו רקם הנחש מזימה מורכבת. הוא ידע שדבריו לאשה: "האמנם אלוקים אסר עליכם לאכול מכל פֵּרות הגן", אינם נכונים, אך הם דורשים תגובה כלשהי, ותגובה זו היא שתאפשר את המשך השיחה אתו.

א וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

The woman said to the serpent: From the fruit of the trees of the garden we may eat. God did not prohibit us from eating the fruit of the garden.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל,אלוקים לא אסר עלינו את אכילת פֵּרות עצי הגן, אך

ב וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃

הוֹסִיפָה עַל הַצִּוּוּי, לְפִיכָךְ בָּאָה לִידֵי גֵרָעוֹן, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל'):

ולא תגעו בו.

But from the fruit of the tree that is in the midst, the middle, of the garden, God said: You shall not eat of it, nor shall you touch it, lest you die. This is a dangerous tree. It is prohibited for us to eat from this tree, or even to touch it, as death resides within it.

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ, במרכז
 הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן".זהו עץ מסוכן. ממנו אסור לנו לאכול, ובו אסור לנו לנגוע, כי שרוי בו מוות.

ג וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃

דְּחָפָהּ עַד שֶׁנָּגְעָה בוֹ, אָמַר לָהּ כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִנְגִיעָה, כָּךְ אֵין מִיתָה בַאֲכִילָה (בראשית רבה):

לא מות תמותון.

In response to this claim, 
 the serpent said to the woman: You will not die. There is no need for you to fear that you might die, as the tree of the knowledge of good and evil does not cause death. The serpent could speak to the woman about this matter with the confidence of being a reliable source, because man was created last, and consequently all the other creatures had more life experience than he had.

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.אינכם צריכים לחשוש למות. עץ הדעת טוב ורע אינו ממית. כאמור, האדם היה אחרון הברואים, ועל כן ניסיון חייהם של היצורים כולם היה עשיר משלו. כך יכול היה הנחש להתבטא בביטחון ולפנות אל האשה כבר-סמכא. הנחש חשף, כביכול, את מניעי האיסור האלוקי:

ד וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃

כמה שאלות מהותיות עומדות בשורשו של סיפור זה: האם העץ אכן גורם לדעת טוב ורע? ואם אמנם כך הוא, מדוע הקדוש ברוך הוא אוסר על האדם לטעום מפרי העץ המשפיע דעת? האם הוא רוצה למנוע דעת מן האדם ולבלום את התפתחותו?רבים פירשו שהדעת שמביאה האכילה מן העץ, אינה אינטליגנציה או חכמה אלא דעת הרע. ראוי להזכיר, שהעץ אינו מכונה בסיפור עֵץ הַדַּעַת סתם, משום שאין מדובר כאן בדעת ניטרלית, דוגמת מתמטיקה, אלא הוא קרוי באופן עקבי עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ואכן, בסיפור זה טמונה תמציתה של שאלת הרע. הרע אפשרי, אך אינו הכרחי. עשייתו מושתתת, בין היתר, על חופש הבחירה ועל יכולת ההכרעה האנושית. ברע כרוך עיוות, אך עיוות זה אינו רחוק מעצם מהותה של היצירתיות האנושית, שכן היצירה האנושית נובעת מתפיסת הדברים שלא כפי שהם. החירות להתבונן מחדש יכולה להוליד פתיחות למגוון אפשרויות, ליצירה ולהרכבים חדשים. במובן זה, ידיעת הטוב והרע אינה בהכרח הכרתן של תהומות הרע, אלא ההכרה בכך שדברים אינם חייבים להתנהל בצורה הנכונה, הישרה והראויה, ושאפשר להוליכם באופן אחר. מדוע? דווקא; מפני שכך מתחשק לי; מפני שזה מעניין; מפני שזה יפה — כל אלה הם ביטויי הרע. האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע נאסרה, משום שהאדם אינו יכול לדעת טוב ורע מבלי להיבדל מן הרע. הידיעה האנושית — בשונה מזו של המלאכים — אינה מסוגלת להיות אובייקטיבית לחלוטין. מעצם טבעה היא מכילה הטיה ומעורבות רגשית. (הפועל 'לדעת' יכול לכלול מוטיב אמוציונלי. ראו להלן ד,א: וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד. ראו עוד רבנו בחיי ואברבנאל על אתר; שמות ב,כה). ייתכן שהאדם היודע טוב ורע הופך להיות כאלוקים. ואולם במצב זה הוא יהיה גם שונה בתכלית מאלוקים, משום שעצם ידיעתו כרוכה במעורבותו במושאי הידיעה. בניגוד לאלוקים, האדם אינו יכול להביט עליהם ממש מן החוץ. חכמים אמרו שהנחש הוא אחד משלושה שנזכרו בתורה, שאמרו רק אמת (פירקא דרבנו הקדוש, בבא דשלושה טז). אמנם דברי הנחש הם הסתה, אך הם אינם שקר. הנחש פיתה את האשה בהיוודעות למרחב שלם של ידיעה, שאינו שלילי בלבד. ה' לא רצה להעמיד את בני האדם בניסיונותיו של מרחב זה, לפחות לא בשלב זה. החינוך האנושי באשר הוא מבקש למנוע מן הילד חשיפה לדברים אמתיים, כאשר הוא עדיין אינו מסוגל להכילם ולהתייחס אליהם. אין בכך משום רמאות כלפיו. המחנך ממתין לשלב שבו הילד יהיה מסוגל לדעת את הרע, בלא שייגרר אחריו ויושפע ממנו. הוא יחשוף בפניו את הרע, רק כאשר הילד יבשיל להתמודדות הראויה אתו. רעיון דומה לכך עולה מדבריהם של חכמינו, שייתכן שבסוף היום השישי היה ה' מרשה לאדם ולחוה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע (בראשית רבה כא,ז). ואולם כיוון שהם לא עמדו בציווים אפילו שעה אחת, ואכלו ממנו קודם הזמן הראוי, השינוי שחוללה בהם אכילת הפרי, הזיק להם.

דעת טוב ורע

כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא אֶת בְּנֵי אֻמָּנוּתוֹ, מִן הָעֵץ אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם (בראשית רבה):

כי ידע.

יוֹצְרֵי עוֹלָמוֹת (בראשית רבה):

והייתם כאלהים.

The serpent now revealed the ostensible motivation for the divine prohibition: 
 For God knows that on the day you eat from it, then your eyes shall be opened, and you shall be as God, knowers of good and evil. God does not want you to eat from this tree, not because it is dangerous, but because by consuming it you will be raised to a higher level. God seeks to prevent you from acquiring the knowledge of good and evil that He possesses.

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.אלוקים אינו רוצה שתאכלו, לא מפני הסכנה הטמונה בעץ, אלא משום שאכילת פריו תעלה אתכם למעלה גבוהה יותר. הוא רוצה למנוע מכם לדעת טוב ורע כמותו.

ה כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃

One who is attracted to evil assumes that there are forms of good in this world that do not necessarily fall within the rigid category of the morally good. Such forms of good include that which is beautiful, that which is pleasant, or that which is effective. Before the woman gazed upon the tree, the various forms of good, such as aesthetics, pleasure, utility, and morality, were all united. The discovery that the forbidden tree was good for eating shattered this unity between the different forms of good. Suddenly, there was a choice that, while not morally good, as it entailed a rebellion against the command of God, nonetheless incorporated an abundance of all the other aspects of the good (see Sforno, Genesis 2:9; Minḥa Belula ).

The tree was good for eating

מי שנמשך אל הרע מניח כי קיימים גם דברים שאינם נענים להגדרה הנוקשה של הטוב המוסרי, שאף הם טובים: טוב יפה, טוב ערב, טוב שהוא מכשיר יעיל לתכלית אחרת. כשהאשה מגלה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, היא מנתקת בין ערכי הטוב השונים. קודם לכן היו ערכי הנאֶה, המועיל, הערב והראוי מאוחדים, ועתה מופיע לפתע דבר, שאולי אינו טוב מוסרי, מפני שהבחירה בו כרוכה בהמריית פי ה', אך הוא מכיל את כל שאר יסודות הטוב — וביתר שאת. (ראו ספורנו בראשית ב,ט; מנחה בלולה על אתר).

טוב העץ למאכל

רָאֲתָה דְבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ וְהֶנְאוּ לָהּ וְהֶאֱמִינַתּוּ (בראשית רבה):

ותרא האשה.

כי טוב העץ.

כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם:

וכי תאוה הוא לעינים.

כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ יוֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

ונחמד להשכיל.

שֶׁלֹּא תָמוּת הִיא וְיִחְיֶה הוּא, וְיִשָּׂא אַחֶרֶת:

ותתן גם לאישה.

לְרַבּוֹת בְּהֵמָה וְחַיָּה:

גם.

The woman saw that the tree was good for eating. <notes|d 1/> The woman began to submit to temptation, thus marking the beginning of the sin. Of course the root of this sin preceded its execution; it was based on the willingness to even consider the possibility of violating a divine command. This did not occur to the woman on her own; it was the serpent who presented her with the option of defiance. Perhaps before the serpent spoke to her she was afraid of the tree and refrained from gazing at it or from reflecting on its nature and the effect of its fruit. But after it spoke to her she saw that the tree was as good as all the others, and that it was an enticement to the eyes, and that the tree was attractive to apprehend. There was something intriguing about this tree that made one desire to approach and understand it. She took from its fruit and ate; she also gave to her husband with her, and he ate. In the manner of a good wife who loves her husband, she immediately shared her great discovery with him.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה,בכך התחילה האשה להיכנע לפיתוי, וכאן נעוצה ראשיתו של החטא. שורש החטא קדם להמריית הצו. הוא היה טמון בעצם הנכונות להביא בחשבון את האפשרות שלא לציית לצו. נכונות זו לא צצה באשה מאליה, והיא התעוררה בעקבות דברי הנחש, שהציג בפניה את האפשרות לעשות דבר בניגוד לדברי ה'. ייתכן שעוד לפני ששמעה את דברי הנחש, העץ הטיל עליה אימה, ושמא נמנעה מלהביט בו או להתבונן על טיב פריו ועל השפעתו. ועתה ראתה
 כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל,העץ טוב כשאר העצים, 
 וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם,הוא נראה גם יפה וגם טעים, 
 וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל.דבר מה בעץ הזה מעניין, מפתה, ומושך את הלב להתקרב אליו ולהבין אותו. ואז — 
 וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ. כאשה טובה, האוהבת את בעלה, חלקה אתו מיד את התגלית הגדולה שנחשפה אליה 
 — וַיֹּאכַל.

ו וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃

לְעִנְיַן הַחָכְמָה דִּבֵּר הַכָּתוּב וְלֹא לְעִנְיַן רְאִיָּה מַמָּשׁ, וְסוֹף הַמִּקְרָא מוֹכִיחַ:

ותפקחנה וגו'.

אַף הַסּוּמָא יוֹדֵעַ כְּשֶׁהוּא עָרוּם, אֶלָּא מַהוּ וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם? מִצְוָה אַחַת הָיְתָה בְיָדָם וְנִתְעַרְטְלוּ הֵימֶנָּה (בראשית רבה):

וידעו כי עירמים הם.

הוּא הָעֵץ שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ, בַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ נִתַּקְּנוּ (סנהדרין ע'), אֲבָל שְׁאָר הָעֵצִים מְנָעוּם מִלִּטֹּל עַלֵּיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְפַּרְסֵם הָעֵץ? שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה חָפֵץ לְהוֹנוֹת בְּרִיָּה, שֶׁלֹּא יַכְלִימוּהָ וְיֹאמְרוּ זֶהוּ שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם עַל יָדוֹ, מִדְרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא:

עלה תאנה.

The eyes of both of them were opened, and they knew that they were naked. Obviously, the man and woman were always aware of their nakedness. Indeed, their nakedness is already mentioned, as a matter of fact, at the end of the previous chapter. However, at first they were not ashamed of their naked state, just as people are not embarrassed to expose their noses or their eyes. Like the animals, all parts of their bodies were considered equal in their eyes. Partaking of the fruit of the tree of the knowledge of good and evil injected something new into their consciousness: A separation of the various forms of good, namely, aesthetics, pleasure, utility, and morality. This new awareness does not mean that until this point they were unaware of their sexuality. However, before eating of the fruit of the tree, they engaged in the sexual act as animals do, with complete innocence and unselfconsciousness. Now they became aware of the unique nature of human sexuality, and into their world was introduced a new sort of inclination. Unlike the sexual drive of animals, which is part of their biological compulsion and limited by objective factors of need and satiation, the human sexual urge is based on a potentially boundless erotic desire. The man and woman were suddenly faced with their ability to choose to what extent to indulge these newly discovered inclinations, and thus found themselves before a gaping chasm. Consequently, they sewed fig leaves, and made themselves loincloths. Since their nakedness was no longer a neutral state but a source of provocation and temptation, it was not to be publicly displayed; they therefore hurried to cover themselves.

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם.במובן העובדתי הפשוט, ברור שגם לפני כן ידעו האדם ואשתו שהם נטולי בגדים. הדבר נזכר — כתיאור עובדתי — בסוף הפרק הקודם. בראשונה לא התביישו במערומיהם, כשם שאנשים אינם מתביישים להראות את אפם או את עיניהם. בדומה לבעלי החיים, כל חלקי הגוף היו שווים בעיניהם. האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע הכניסה גורם חדש לתודעתם — הפיצול בין הערכים השונים הכלולים במושג טוֹב: המוסרי, המהנה, האסתטי והשימושי. לא עצם המעשה המיני התחדש להם עתה, שכן כפי הנראה הם הכירו תחום זה גם קודם לכן. אלא שקודם לכן עסקו בו כבעלי החיים, בתמימות מוחלטת וללא פיצול. לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע, חדרה לעולמם המודעות למאפיין ייחודי של המיניות האנושית — היצר שאין לו גבולות פנימיים, שאינו מוגדר על ידי ערכים אובייקטיבים. בניגוד ליצרם של רוב היצורים, המשמש כחלק מכורח ביולוגי, והמוגבל על ידי צורך ושובע אובייקטיביים, הם פגשו ביצר התלוי ברצייה. הם התוודעו אל יכולתם לעשות או להימנע, ותהום נפערה בפניהם. לכן — 
 וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.כיוון שאין עירומם ניטרלי, אלא הוא מגרה ומפתה, אין להציגו ברבים, והם הזדרזו לכסותו.

ז וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃

יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים וּכְבָר סִדְּרוּם רַבּוֹתֵינוּ עַל מְכוֹנָם בִּבְ"רַ וּבִשְׁאָר מִדְרָשׁוֹת; וַאֲנִי לֹא בָאתִי אֶלָּא לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא וּלְאַגָּדָה הַמְיַשֶּׁבֶת דִּבְרֵי הַמִּקְרָא דָבָר דָּבוּר עַל אֳפַנָּיו: וישמעו. מַה שָּׁמְעוּ? שָׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקָּבָּ"ה שֶׁהָיָה מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן:

וישמעו.

לְאוֹתוֹ רוּחַ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה לְשָׁם, וְזוֹ הִיא מַעֲרָבִית; שֶׁלִּפְנוֹת עֶרֶב חַמָּה בַּמַּעֲרָב, וְהֵם סָרְחוּ בָּעֲשִׂירִית (סנהדרין ל"ח):

לרוח היום.

It is difficult to appreciate the severity of the sin of the first man, who violated the sole command God had imposed upon him. From this point forward, humanity’s penchant for sinning would fall to the greatest depths. Perhaps the first man foresaw this and recoiled. It is possible that the man and woman were perplexed, even dazed and intoxicated, by the fruit of the tree of the knowledge of good and evil.
 <endnote_marker|/>They heard the voice of the Lord God as though it were moving in the garden with the day breeze. The Divine Presence was particularly manifest in the Garden of Eden. The man and his wife hid from the presence of the Lord God among the trees of the garden. Before sinning, the man and his wife were like young children, who do only what they are supposed to do and are therefore not ashamed of their actions. For the first time, they sensed that they had acted improperly and felt ashamed and sought to hide.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים, כאילו היה הקול
 מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם.הם חשו בנוכחותו של הקדוש ברוך הוא באופן גלוי בגן עדן. 
 וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.קודם החטא דמו לילד קטן, העושה רק מה שהוא אמור לעשות ואינו בוש במעשיו. כאן, לראשונה, הרגישו שעשו מעשה שאינו נכון. לראשונה התוודעו אל הבושה והסתתרו.

ח וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

יוֹדֵעַ הָיָה הֵיכָן הוּא אֶלָּא לִכָּנֵס עִמּוֹ בִּדְבָרִים, שֶׁלֹּא יְהֵא נִבְהָל לְהָשִׁיב אִם יַעֲנִישֵׁהוּ פִּתְאוֹם (בראשית רבה), וְכֵן בְּקַיִן אָמַר לוֹ אֵי הֶבֶל אָחִיךָ (בראשית ד), וְכֵן בְּבִלְעָם מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ (במדבר כ"ב), לִכָּנֵס עִמָּהֶם בִּדְבָרִים, וְכֵן בְּחִזְקִיָּה בִּשְׁלוּחֵי מְרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן:

איכה.

The Lord God called to the man, and said to him: Where are you? This question is, of course, not designed to elicit information. It is a summons: Where are you? Stand before Me!

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?שאלה זו לא נועדה לגלות מידע, כמובן. זוהי קריאה: "היכן אתה נמצא? התייצב!"

ט וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃

He, the man, apologized and said: I heard Your voice in the garden, and I was afraid because I was naked, and I hid. I am not standing in the open, because I am confused and ashamed. I hid because I did not want to be seen in my nakedness.

וַיֹּאמֶר:
 אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.אינני עומד בגלוי, מפני שאני נבוך ומבויש. התחבאתי כדי שלא להיראות במערומי.

י וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃

מֵאַיִן לְךָ לָדַעַת מַה בֹּשֶׁת יֵשׁ בְּעוֹמֵד עָרֹם?

מי הגיד לך.

המן העץ.

He, God, said: Who told you that you were naked, that there is something wrong with your nakedness? You were naked beforehand as well, and yet you were not ashamed. Clearly, God was not referring to man’s physical nakedness, as even an animal could have discerned this. Did you eat from the tree from which I commanded you not to eat? This was also a rhetorical question, meant to test the man’s response.

וַיֹּאמֶר:מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה,שיש במערומיך פגם כלשהו? הלוא היית עירום אף קודם, ולא התביישת.
 ברור שאלוקים אינו מתייחס כאן לעירום הפיסי, שהרי בכך אפילו חיה קטנה יכולה להבחין. 
 הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?!אף זו שאלה רטורית, הבוחנת כיצד האדם ישיב.

יא וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃

כָּאן כָּפַר בַּטּוֹבָה (עבודה זרה ה):

אשר נתתה עמדי.

Despite all he had learned about good and evil, the man had not yet learned how to lie. His response was therefore not a distortion of reality. However, it was also not a direct response. Having internalized the serpent’s cunning, the man did not respond: Yes, or: I sinned. Rather, 
 the man said: The woman whom You gave to be with me, she gave me from the tree, and I ate. You created a woman for me, and she gave me the fruit. By referring to his wife as the woman whom God gave to be with him, the man shirked responsibility for his actions and sought to shift the blame onto her and onto God. <endnote_marker|/>

וַיֹּאמֶר הָאָדָם.
 חרף כל מה שלמד על טוב ורע, האדם עדיין לא למד לשקר. לכן אין בתשובתו סילוף של המציאות. עם זאת, הוא אינו עונה תשובה ישירה. כיוון שכבר הפנים את תחכומו של הנחש, אין הוא עונה בפשטות: "כן", או "חטאתי, עשיתי זאת", אלא
 :
 הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.אתה בראת לי אשה, והיא נתנה לי. כשהאדם מכנה את אשתו: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הוא מתנער מאחריות ומנסה להטיל את האשמה עליה, מצד אחד, ועל ה', מצד שני.

יב וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃

הִטְעַנִי, כְּמוֹ אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ (דברי הימים ב' ל"ב):

השיאני.

The Lord God said to the woman: What is this you have done? Why did you consume the fruit, and why did you give it to your husband? The woman said: The serpent enticed me, and I ate. She also absolved herself of responsibility, although her response was indeed very close to the truth. The woman claimed that she herself would never have conceived of such a deed. Rather, another entity, the serpent, persuaded her with its crafty ways to eat from the fruit. Nevertheless, the woman did not seek to blame God.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה: מַה זֹּאת עָשִׂית?!מדוע אכלת, ומדוע נתת לו לאכול? 
 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי,פיתה והסית אותי,
 וָאֹכֵל.גם היא התנצלה, והתנצלותה קרובה לאמת. היא אומרת: לא היה עולה בדעתי לעשות את הדבר; מישהו אחר (ואין היא מאשימה את הקדוש ברוך הוא) — הנחש — הוא ששכנע אותי בדרכיו המתוחכמות לאכול מן הפרי.

יג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃

מִכָּאן שֶׁאֵין מְהַפְּכִים בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מֵסִית, שֶׁאִלּוּ שְׁאָלוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ זֹאת? הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין? (סנהדרין כ"ט):

כי עשית זאת.

אִם מִבְּהֵמָה נִתְקַלֵּל מֵחַיָּה לֹא כָּל שֶׁכֵּן, הֶעֱמִידוּ רַבּוֹתֵינוּ מִדְרָשׁ זֶה בְמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת (דף ח') לְלַמֵּד שֶׁיְּמֵי עִבּוּרוֹ שֶׁל נָחָשׁ שֶׁבַע שָׁנִים:

מכל הבהמה ומכל חית השדה.

רַגְלַיִם הָיוּ לוֹ וְנִקְצְצוּ:

על גחונך תלך.

The Lord God said to the serpent. God did not ask the serpent why it behaved as it did, because unlike the man and his wife, the serpent had no justification for its actions. It acted out of a profound wickedness whose purpose was to break open the depths of evil, or simply for its amusement. Even if the serpent did not intend to bring about the tremendous upheaval in the world that resulted from its actions or the expulsion from the Garden of Eden, the serpent’s words stemmed from the malicious thought: Perhaps we should do the very opposite of God’s wishes. God therefore cursed the serpent: Because you did this, cursed are you from among all the animals, and from all the beasts of the field; upon your belly shall you go, and dust shall you eat all the days of your life. It can be inferred from the verse that the serpent previously walked on legs.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ. ה' לא שאל את הנחש מדוע עשה את שעשה, משום שלנחש, בניגוד לאדם ולאשתו, לא היתה הצדקה. הנחש פעל מתוך רשעות עמוקה שמגמתה לבקוע את תהומות הרע, או מתוך שעשוע. גם אם הוא לא זמם להביא לאותה תמורה עצומה שחוללו לבסוף דבריו בסדרי העולם, וליציאה מהוויית גן העדן, דברי הנחש נבעו לפחות מן המחשבה הזדונית המציעה: "אולי נעשה דווקא ההיפך". ולכן התקלל
 :
 כִּי, כיוון ש
 עָשִׂיתָ זֹּאת,
 אָרוּר, מחוסָּר טובה
 אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה.
 עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ,מכאן שקודם לכן הלך הנחש על רגליים, 
 וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

יד וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

אַתָּה לֹא נִתְכַּוַּנְתָּ אֶלָּא שֶׁיָּמוּת אָדָם כְּשֶׁיּאֹכַל הוּא תְּחִלָּה וְתִשָּׂא אֶת חַוָּה, וְלֹא בָאתָ לְדַבֵּר אֶל חַוָּה תְּחִלָּה אֶלָּא לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים קַלּוֹת לְהִתְפַּתּוֹת וְיוֹדְעוֹת לְפַתּוֹת אֶת בַּעְלֵיהֶן, לְפִיכָךְ וְאֵיבָה אָשִׁית:

ואיבה אשית.

יְכַתֶּתְךָ (סוטה ט') כְּמוֹ וָאֶכֹּת אֹתוֹ (דברים ט), וְתַרְגּוּמוֹ וְשָׁפִית יָתֵי':

ישופך.

לֹא יְהֵא לְךָ קוֹמָה וְתִשְּׁכֶנּוּ בַּעֲקֵבוֹ, וְאַף מִשָּׁם תְּמִיתֶנּוּ, וּלְשׁוֹן תְּשׁוּפֶנּוּ כְּמוֹ נָשַׁף בָּהֶם (ישעיהו מ') כְּשֶׁהַנָּחָשׁ בָּא לִנְשֹׁך הוּא נוֹשֵׁף כְּמִין שְׁרִיקָה וּלְפִי שֶׁהַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַלָּשָוֹן כְּתִיב לְשׁוֹן נְשִׁיפָה בִשְׁנֵיהֶם:

ואתה תשופנו עקב.

God declared an additional punishment: 
 I will place enmity between you and the woman, and between your descendants and her descendants. If, for whatever reason, you sought to establish a connection with the woman, your efforts will be unsuccessful. Henceforth, an irrational hatred will prevail between you and the woman, and between your descendants and hers. This hatred will be expressed by the fact that he shall strike your head, and you shall strike his heel.

ועונש נוסף — 
 וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ.אם רצית בקשר עם האשה — מאיזו סיבה שתהיה — לא תצליח בכך. מעתה תשרור שנאה בלתי רציונלית בינך ובין האשה — בין זרע האדם לזרע הנחש, והיא תתבטא בכך ש
 הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.האדם ידרוס אותך בראשך, ואילו אתה תתקיפו בעקבו.

טו וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ (ס)

זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים (עירובין ק'):

עצבונך.

והרנך.

בעצב תלדי בנים.

לְתַשְׁמִישׁ, וְאַעַפִּ"כֵּ אֵין לָךְ מֵצַח לְתָבְעוֹ בַּפֶּה, אֶלָּא הוּא יִמְשָׁל בָּךְ, הַכֹּל מִמֶּנּוּ וְלֹא מִמֵּךְ:

ואל אישך תשוקתך.

תַּאֲוָתֵךְ, כְּמוֹ נֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה (ישעיהו כ"ט):

תשוקתך.

To the woman He said. The curses placed upon the woman distinguish the female human from the females of the animal kingdom: I will increase your suffering; your life will involve much pain. Some explain this as a reference to the menstrual cycle, which has no counterpart in most animals and which is unpleasant and sometimes even painful. <endnote_marker|/>And I will increase the difficulty of your pregnancy. Human pregnancy is not as simple or straightforward as that of other creatures. This is partly due to human psychology and partly due to physiology. The same applies to childbirth: In pain you shall give birth to children. And furthermore, your desire shall be for your husband. Since you initiated this action, that is, you were proactive in tempting your husband and attempting to create a new reality, you will henceforth yearn for your husband. Although this is not an adverse state of affairs, it involves a measure of passivity on the woman’s part. And he shall rule over you, not necessarily in terms of a social order, but in the context of sexual relations. <endnote_marker|/>The woman was cursed that man and woman would no longer be equal partners. Since the woman wanted to know evil, she would experience suffering; since she sought to lead her husband, she would now be led by him.

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר.
 הקללות המוטלות על האשה הן קללות המבחינות את הנקבה האנושית מכלל עולם החי
 :
 הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ. חייך יהיו חיי צער רב. יש המפרשים את המלה עִצְּבוֹנֵךְ כמחזור הווסת,
 שאינו קיים אצל רוב בעלי החיים. הוא אינו נעים ולעתים גם מכאיב. 
 וְהֵרֹנֵךְ,גם ההיריון האנושי לא יהיה פשוט וטבעי כמו זה של יצורים אחרים. חלק מהקושי נובע מן התודעה האנושית, וחלקו — מן הפיסיולוגיה האנושית. 
 בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים.כך גם הלידה האנושית. יתר על-כן, 
 וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ,כיוון שאת יזמת, פיתית וביקשת ליצור מציאות חדשה, מעתה את תשתוקקי אל אישך. מצב זה כשלעצמו אינו שלילי, אבל יש בו פסיביות. 
 וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.נראה כי אין מדובר כאן במבנה החברתי, אלא במבנה המיני.
 האשה התקללה בכך שמכאן ואילך חדלים האיש והאשה להיות בני זוג שווים. האשה שרצתה לדעת מהו רע — נענשת שתחוש ברע; האשה שרצתה להוליך ולהוביל — נענשת שמכאן ואילך תובל ותישלט.

טז אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ (ס)

מַעֲלָה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן זְבוּבִים, פַּרְעוֹשִׁים וּנְמָלִים, מָשָׁל לְיוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְהַבְּרִיּוֹת מְקַלְּלוֹת שָׁדַיִם שֶׁיָּנַק מֵהֶם:

ארורה האדמה בעבורך.

And to Adam He said: Because you heeded the voice of your wife, and ate from the tree that I commanded you, saying: You shall not eat from it, your sin is more severe, as you heeded the voice of your wife despite hearing the prohibition directly from Me. Therefore, cursed is the ground on your account. No longer will the ground be like the fertile soil of the Garden of Eden, which gave forth produce without any toil on your part, and which you only had to protect from damage. From now on, mankind’s relationship with the ground will be different: In suffering, through toil, shall you eat of it all the days of your life.

וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ",עבורך האיסור חמור יותר, מכיוון ששמעת בקול אשתך אף על פי ששמעת את האיסור במפורש ממני — 
 אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ.לא עוד אדמה כאדמתו הפורייה של גן עדן, שנתנה פֵּרותיה ללא עמל, שעליה היית צריך רק לתת דעתך ולהשגיח שלא תתקלקל. מעתה והלאה ישתנו היחסים בינך לבין האדמה — 
 בְּעִצָּבוֹן, בסבל ובעמל
 תֹּאכֲלֶנָּה, תאכל ממנה, או: תאכל את תבואתה
 כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ,כל חייה של האנושות.

יז וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

הָאָרֶץ כְּשֶׁתִּזְרָעֶנָּה מִינֵי זְרָעִים, תַּצְמִיחַ קוֹץ וְדַרְדַּר קֻנְדָּס וְעַכָּבִיּוֹת, וְהֵן נֶאֱכָלִין עַל יְדֵי תִקּוּן (ביצה ל"ד):

וקוץ ודרדר תצמיח לך.

וּמַה קְּלָלָה הִיא זוֹ? וַהֲלֹא בַּבְּרָכָה נֶאֱמַר לוֹ הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וְגוֹ? אֶלָּא מָה אָמוּר כָּאן בְּרֹאשׁ הָעִנְיָן אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, וְאַחַר הָעִצָּבוֹן וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, כְּשֶׁתִּזְרָעֶנָּה קִטְנִית אוֹ יַרְקוֹת גִּנָּה הִיא תַצְמִיחַ לְךָ קוֹצִים וְדַרְדָּרִים וּשְׁאָר עִשְׂבֵי הַשָׂדֶה וְעַל כָּרְחֲךָ תֹּאכְלֵם:

ואכלת את עשב השדה.

And unlike in the Garden of Eden, if you wait for the ground to produce its fruit spontaneously, then thorns and thistles shall it grow for you; and you shall eat the vegetation of the field, which will not always be edible in its natural state. <endnote_marker|/>

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ,בניגוד להוויית גן עדן, אם תחכה למה שהאדמה תצמיח באופן ספונטני — לא יהיו אלה צמחים הראויים לאכילה. 
 וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.בסופו של דבר כדי שהעשבים יותקנו למאכלך, תצטרך לעמול על גידולם. מכאן ולהבא לא תוכל לאכול את כל פֵּרות האדמה כפי שהם.

יח וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃

Was it ever possible that man would live forever? From his very creation, man was an anomaly; the combination of dust and the breath of life from God does not exist among any other creature. It is therefore possible that this extraordinary being was initially not supposed to die, and that man became part of the standard life cycle only after he sinned. Since all life in this world participates in the cycle of formation and decay, mankind would henceforth be mortal. The knowledge that one’s life will eventually come to an end is a formative and highly significant part of the human condition; man’s mortality is an inescapable truth that remains embedded in his consciousness. Were man to have lived forever, there would not have been much significance to the consequences of the sin in general and to the toil with which man was cursed in particular (see Responsa of the Radbaz 257).

For you are dust, and to dust shall you return

האם היתה אפשרות שהאדם יחיה לנצח? כבר ביצירתו הראשונה מהווה האדם הראשון מעין אנומליה של המציאות. הצירוף של עפר עם נשמת חיים שהפיח ה' אינו קיים בשאר יצורי עולם. ייתכן אפוא שהיצור החריג הזה לא היה אמור למות, ושרק לאחר החטא נכנס האדם אל סדר העולמות הרגיל; ומכיוון שכל החיים בעולם נוצרים ומתכלים, מכאן ואילך גם האדם יהיה בן תמותה. הידיעה שבמוקדם או במאוחר יגיעו החיים אל קצם, כפי שכתוב: אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי (תהלים לט,ה), היא ידיעה מכוננת ומשמעותית ביותר בתודעה האנושית ואין בכוח התודעה האנושית להתעלם ממנה לחלוטין. אילו חי אדם לנצח, לא היתה משמעות שלמה להשלכותיו של החטא בכלל, ולעמל וליגיעה שבהן נתקלל בפרט. (ראו שו"ת רדב"ז,רנז).

ההיוודעות אל המוות

לְאַחַר שֶׁתִּטְרַח בּוֹ הַרְבֵּה:

בזעת אפיך.

In order for the vegetation of the field to be fit for consumption, you will have to toil over its growth. You will no longer be able to consume all produce in its natural state. Rather, 
 by the sweat of your brow shall you eat bread. Until now you have lived in a world in which everything was prepared for you. Henceforth, you will have to exert great effort to produce your food, until you return to the ground; for from it were you taken. Ultimately, you will die. For you are dust, and to dust shall you return. <notes|d 1/>

על מנת לאכלם תידרש לטרוח — 
 בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם.עד כה חיית בעולם שבו הכול היה מוכן לפניך. מכאן ואילך עליך להפיק את מזונותיך במאמץ. 
 עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ,בסופו של דבר גם תמות, 
 כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

יט בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃

חָזַר הַכָּתוּב לְעִנְיָנוֹ הָרִאשׁוֹן וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, וְלֹא הִפְסִיק אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁעַל יְדֵי קְרִיאַת שֵׁמוֹת נִזְדַּוְּגָה לוֹ חַוָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, לְפִיכָךְ, וַיַּפֵּל תַּרְדֵּמָה, וְעַל יְדֵי שֶׁכָּתַב וַיִּהְיוּ עֲרוּמִּים, סָמַךְ לוֹ פָּרָשַׁת הַנָּחָשׁ, לְהוֹדִיעֲךְ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁרָאָה עֶרְוָתָהּ וְרָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּתַשְׁמִישׁ נִתְאַוָּה לָהּ וּבָא עֲלֵיהֶם בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמִרְמָה:

ויקרא האדם.

נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן חַיָּה, שֶׁמְּחַיָּה אֶת וַלְדוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר מֶה הֹוֶה לָאָדָם (קהלת ב'), בִּלְשׁוֹן הָיָה:

חוה.

The man called the name of his wife Eve [Ḥavva]. Before the man imagined that other people would inhabit the earth, there was no reason for him to give his wife a name. He was man and she was woman, and that was sufficient. After learning of their mortality and that the woman would give birth to other people who would replace them, he gave her a name. He chose this name because she was the mother of all living [ ḥai ]. There is much affection and love in the selection of this particular name. Adam could have chosen many other names; he could even have given her a name that reflected some resentment toward her. Despite everything, he called her Ḥavva, as if to say to her: From you life will come to the world.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה,לפני שהאדם העלה בדעתו שיהיו על פני האדמה אנשים נוספים, לא היה לו צורך לכנותה בשם. הוא היה איש, והיא היתה אשה, ודי היה להם בזאת. עכשיו, לאחר ששמע כי הם בני תמותה, והאשה תלד אנשים אחרים במקומם, הוא קרא לה שם פרטי. 
 כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.חיבה ואהבה רבות משוקעות בבחירתו בשם זה. אדם יכול היה להעניק לה שמות שונים — ואולי לערב בהם גם תרעומת. למרות הכול, הוא קורא לה חוה, כלומר יסוד החיים; הוא אומר לה, כביכול: "ממך יבואו החיים לעולם".

כ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃

The man called names for every animal, and for the birds of the heavens and for the beasts of the field; but after all the animals passed before him to receive their names, it became apparent that for Adam, he did not find a helper to be alongside him; there was no other human being. In a world with