לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה? לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר יַעֲקֹב אָבִינוּ נִסְתְּמוּ עֵינֵיהֶם וְלִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִצָּרַת הַשִּׁעְבּוּד, שֶׁהִתְחִילוּ לְשַׁעְבְּדָם; דָּבָר אַחֵר: שֶׁבִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ לְבָנָיו, וְנִסְתַּם מִמֶּנּוּ. בִּבְ"רַ:

ויחי יעקב.

Jacob lived in the land of Egypt seventeen years. During this time, the economic reforms described in the previous section (verses 14–26) were instituted, and the famine ceased. The days of Jacob, the years of his life, were seven years and one hundred atnd forty years.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה.בשנים שחלפו מאז הגיע למצרים, התרחשו הרפורמות הכלכליות שתוארו לעיל, ופסקה הבצורת. 
 וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

כח וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

This expression is generally employed by an individual of lower status when addressing one to whom he is submissive, such as a servant speaking to his master, or a son to his father. Here, however, Jacob spoke in this manner to his son because Joseph was an important and powerful government official. During this conversation, Jacob must balance expressions of paternal authority with his need for his son’s good will.

Please, if I have found favor in your eyes

DISCUSSION

ביטוי זה נאמר בדרך כלל על ידי האדם שמעמדו נחות ופונה אל מי שאליו הוא כפוף, כגון עבד לאדונו או בן לאביו. כאן האב פונה כך לבנו, משום שהבן הוא גם שר גדול ובידו הכוח. בהתבטאויותיו בשיחה זו מערב יעקב סמכות אבהית עם הזדקקותו לרצון הטוב של בנו.

אם נא מצאתי חן בעיניך

הרחבות

כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמְרָה בּוֹ קְרִיבָה לָמוּת, לֹא הִגִּיעַ לִימֵי אֲבוֹתָיו (יִצְחָק חָיָה ק"פ, וְיַעֲקֹב קמ"ז, בְּדָוִד נֶאֱמַר קְרִיבָה, אָבִיו חָיָה פ' שָׁנִים וְהוּא חָיָה ע'):

ויקרבו ימי ישראל למות.

לְמִי שֶׁהָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת:

ויקרא לבנו ליוסף.

שים נא ידך.

חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂין עִם הַמֵּתִים הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לְתַשְׁלוּם גְּמוּל:

חסד ואמת.

סוֹפָהּ לִהְיוֹת עֲפָרָהּ כִּנִּים, וּמְרַחֲשִׁין תַּחַת גּוּפִי, וְשֶׁאֵין מֵתֵי חוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים אֶלָּא בְּצַעַר גִּלְגּוּל מְחִלּוֹת, וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּנִי מִצְרַיִם עֲבוֹדָה זָרָה:

אל נא תקברני במצרים.

The time for Israel to die approached, as he sensed that he would soon pass away. And he called his son, Joseph, both because he was his favorite son, and because he was the ruler of Egypt, and he said to him: Please, if I have found favor in your eyes, <notes|D 1/>please place your hand under my thigh and swear to me (see 24:2) that you will perform kindness and truth with me; please do not bury me in Egypt. Jacob felt the need to administer an oath to Joseph, since this was not a simple request, as will be seen below.

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת.הוא חש שהוא עומד למות. 
 וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף,מפני שהוא בנו המיוחד וגם משום היותו השליט בכל הארץ, 
 וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ,
 שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי,הישבע לי,
 
 וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת –
 אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.היה צורך להשביע את יוסף משום שצפוי שהמשימה שהוא מטיל עליו לא תהיה פשוטה ליישום, כפי שיתברר בהמשך.

כט וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃

וָי"ו זוֹ מְחֻבָּר לְמַעְלָה לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא – שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְהִשָּׁבַע לִי – וַאֲנִי סוֹפִי לִשְׁכַּב עִם אֲבוֹתַי, וְאַתָּה תִּשָּׂאֵנִי מִמִּצְרַיִם. וְאֵין לוֹמַר, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי – הַשְׁכִּיבֵנִי עִם אֲבוֹתַי בַּמְּעָרָה, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב אַחֲרָיו, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וְעוֹד, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן שְׁכִיבָה עִם אֲבוֹתָיו הִיא הַגְּוִיעָה וְלֹא הַקְּבוּרָה, כְּמוֹ: וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד (מלכים א ב'):

ושכבתי עם אבותי.

I shall lie with my fathers after my death, and you will convey me from Egypt and bury me in their, my ancestors’, grave. He, Joseph, said: I will do in accordance with your words.

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי,כאשר אמות, 
 וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָםשל אבותי. 
 וַיֹּאמַרלו יוסף
 : אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.

ל וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃

Jacob’s statement combines weakness and strength. Since he was elderly and ill, he was forced to rely on the kindness of Joseph in order to be buried in Canaan. In addition, he felt the need to explain apologetically to Joseph why he was requesting to be buried together with the other patriarchs and matriarchs, despite the fact that he was unable to do the same for Joseph’s mother Rachel (see Targum Yonatan ; Ibn Ezra). Yet at the same time Jacob is strengthened by the family legacy he bears and his capacity to deliver the blessing of God to his descendants as an inheritance and for the establishment of a powerful kingdom.

He said Take an oath to me

This action is possibly the fulfillment of Joseph’s second dream, in which his father, symbolized by the sun, prostrated himself to him. If so, Jacob prostrated himself as a sign of deference (Rashbam). However, it is more likely that this gesture was an expression of Jacob’s gratitude to God (see, e.g., 24:26, 52; Ibn Ezra). Aside from his wish to return to the Land of Israel after his death, Jacob did not set any other goals or desires for himself. He also realized that he would be unable to return to Canaan during his lifetime. Therefore, upon hearing Joseph’s oath confirming that he would facilitate his request, Jacob gave thanks to God for enabling him to complete his life in tranquility.

Israel prostrated himself

אולי כאן מתקיים חלומו השני של יוסף, שאף אביו – המסומל בחלום בשמש – משתחווה לו. ייתכן שיעקב השתחווה ליוסף כאות כבוד (רשב”ם), אך נראה יותר שבמחווה זו ביטא יעקב תודה לה׳, (כהשתחוויות של תודה המופיעות למשל לעיל כד,כו; נב. ראו ראב”ע על אתר). מלבד רצונו לשוב לארץ, לא הציב יעקב לעצמו שאיפות ויעדים נוספים. הוא ידע שבחייו כבר לא יוכל לחזור לשם, אך ביקש מיוסף שלכל הפחות ייקבר בכנען. על כן כששמע את שבועתו של יוסף לדאוג לכך, הודה לה׳, שאִפשר לו להשלים את חייו בשלווה.

וישתחו ישראל

תַּעֲלָא בְּעִידָּנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ:

וישתחו ישראל.

הָפַךְ עַצְמוֹ לְצַד הַשְּׁכִינָה. מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה (שבת י"ב, נדרים מ'); דָּ"אַ עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – עַל שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְלֹא הָיָה בָהּ רֶשַׁע, שֶׁהֲרֵי יוֹסֵף מֶלֶךְ הוּא, וְעוֹד שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ:

על ראש המטה.

He, Jacob, said: Take an oath to me, <notes|D 1/>as a declaration of intent alone is insufficient. And he, Joseph, took an oath to him. Israel prostrated himself <notes|D 1/>as a sign of gratitude at the head of the bed. He did not prostrate himself on the ground, in the customary manner, as he was ill and confined to bed.

וַיֹּאמֶריעקב
 : הִשָּׁבְעָה לִי.לא די לי בהצהרתך. 
 וַיִּשָּׁבַע לוֹ. וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵללאות תודה
 עַל רֹאשׁ הַמִּטָּהולא על הארץ, כמקובל, משום שהיה חולה המרותק למיטתו.

לא וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃ (פ)

אֶחָד מִן הַמַּגִּידִים, וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר; וְיֵ"אֹ, אֶפְרַיִם הָיָה רָגִיל לִפְנֵי יַעֲקֹב בְּתַלְמוּד, וּכְשֶׁחָלָה יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, הָלַךְ אֶפְרַיִם אֵצֶל אָבִיו לְמִצְרַיִם לְהַגִּיד לוֹ:

ויאמר ליוסף.

כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכֵם יַעֲקֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ:

ויקח את שני בניו עמו.

It was after these matters that one, an unnamed person, said to Joseph: Behold, your father is ill. In the previous episode, Jacob had sensed that he was going to die soon; at this point, he became very ill. He, Joseph, took his two sons, Manasseh and Ephraim, with him.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶראדם כלשהו 
 לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה.קודם חש יעקב שקרבו ימיו למות, אך עכשיו היה חולה ממש. 
 וַיִּקַּחיוסף 
 אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.

א וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃

הַמַּגִּיד לְיַעֲקֹב, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי; וְהַרְבֵּה מִקְרָאוֹת קִצְרֵי לָשׁוֹן:

ויגד.

אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנִי, מֶלֶךְ הוּא, אֶחֱלֹק לוֹ כָּבוֹד; מִכָּאן שֶׁחוֹלְקִין כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, וְכֵן מֹשֶׁה חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת – וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי (שמות י"א); וְכֵן אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וְגוֹ' (מלכים א י"ח):

ויתחזק ישראל.

One told Jacob and said: Behold, your son Joseph is coming to you. Joseph likely lived in the capital city, which was far from Goshen, and therefore he could not visit his father frequently. When he was notified that Joseph was coming to visit, Israel exerted himself, and he sat upon the bed instead of lying on it, as he wanted to greet the viceroy in a dignified manner. In addition, perhaps sitting was the more appropriate position for the nature of the conversation that Jacob wished to conduct with his son.

וַיַּגֵּדאדם כלשהו 
 לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ.נראה שיוסף התגורר בעיר הבירה, שהיתה מרוחקת מארץ גושן, וביקוריו אצל אביו לא היו שכיחים.וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה,במקום לשכב בה, משום שרצה לקבל את פני יוסף, ואולי גם מפני שישיבה הלמה יותר את אופי השיחה שרצה לנהל אתו.

ב וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃

Jacob said to Joseph: God Almighty appeared to me in Luz, also known as Beit El, in the land of Canaan, and He blessed me.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵל שַׁדַּי, כינוי לה׳ המבטא את עצמתו ואת גדולתו, 
 נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז,בבית אל 
 בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיְבָרֶךְ אֹתִי.

ג וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃

בִּשְּׂרַנִי שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי עוֹד קָהָל וְעַמִּים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לִי גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, גּוֹי אָמַר לִי עַל בִּנְיָמִין; קְהַל גּוֹיִם – הֲרֵי שְׁנַיִם לְבַד מִבִּנְיָמִין, וְשׁוּב לֹא נוֹלַד לִי בֵּן, לִמְּדַנִי שֶׁעָתִיד אֶחָד מִשְּׁבָטַי לְהֵחָלֵק, וְעַתָּה אוֹתָהּ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ:

ונתתיך לקהל עמים.

He said to me: Behold, I will make you fruitful and multiply you, and I will render you an assembly of peoples, and I will give this land to your descendants after you as an eternal portion. Jacob received these two promises in his dream at Beit El on his way to Haran (28:12–15) and in his prophetic vision in the same location many years later, upon his return to Canaan (35:9–12). Although the greatness he was promised had yet to materialize, the assurance gave him the strength and authority to deliver blessings that would shape the future of his family and their land, as though God’s promises had already come to pass at that time.

וַיֹּאמֶר אֵלַי: “הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים,
 וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם״.את שתי ההבטחות הללו קיבל יעקב בחלומו בבית אל בדרכו לחרן,
 ובחזון שנגלה לו באותו מקום לאחר שנים רבות, כאשר שב לכנען.

ד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃

לִפְנֵי בּוֹאִי אֵלֶיךָ, כְּלוֹמַר, שֶׁנּוֹלְדוּ מִשֶּׁפֵּרַשְׁתָּ מִמֶּנִּי עַד שֶׁבָּאתִי אֶצְלְךָ:

הנולדים לך, עד באי אליך.

בְּחֶשְׁבּוֹן שְׁאָר בָּנַי הֵם, לִטֹּל חֵלֶק בָּאָרֶץ אִישׁ כְּנֶגְדּוֹ:

לי הם.

And now, based on the aforementioned promises, your two sons, who were born to you in the land of Egypt before my coming to you to Egypt, they are mine; I am adopting them as though they were my children. Ephraim and Manasseh, like Reuben and Simeon they shall be for me. Your first and second sons, my grandsons, will be elevated to equivalent status as that of my own first and second sons.

למרות שהגדולות שהובטחו ליעקב טרם התגשמו, הן מעניקות לו את הכוח ואת הרשות לברך ולעצב את העניינים הנוגעים למשפחתו וארצו, ולהעבירן לצאצאיו, כאילו הן שלו כבר בהווה – 
 וְעַתָּה, אחרי ההקדמה הזו ומכוח ההבטחה האמורה 
 שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה – לִי הֵם.אני מאמץ אותם אלי. 
 אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.בנך הראשון ובנך השני יהיו מעתה כבני הראשון ובני השני. נכדים מאומצים אלו יעלו בדרגה, ויינתן להם מעמד של בנים.

ה וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃

These other sons of Joseph are not identified in the Torah (see Ramban, verse 15). However, some commentaries suggest that Bekher and Tahan, who are mentioned below as the sons of Ephraim (Numbers 26:35) but do not appear in the list in I Chronicles (7:20), are actually other sons of Joseph, who were ultimately incorporated into the tribe of Ephraim ( Sefer HaParshiyot ).

And your progeny that you beget after them

אִם תּוֹלִיד עוֹד, לֹא יִהְיוּ בְּמִנְיַן בָּנַי, אֶלָּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִהְיוּ נִכְלָלִים, וְלֹא יְהֵא לָהֶם שֵׁם בַּשְּׁבָטִים לְעִנְיַן הַנַּחֲלָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקָה הָאָרֶץ לְמִנְיַן גֻּלְגְּלוֹתָם, כְּדִכְתִיב לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ (במדבר כ"ו), וְכָל אִישׁ וְאִישׁ נָטַל בְּשָׁוֶה חוּץ מִן הַבְּכוֹרוֹת, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִקְרְאוּ שְׁבָטִים אֶלָּא אֵלּוּ, (לְהַטִּיל גּוֹרַל הָאָרֶץ לְמִנְיַן שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים וְנָשִׂיא לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּדְגָלִים לָזֶה וְלָזֶה):

ומולדתך וגו'.

Manasseh and Ephraim were Joseph’s older sons, born before the onset of the years of famine. Even if no children had been born to Joseph during the famine, as the Sages maintain, he likely had others after those difficult years. However, as they were still young at this point, the matter that Jacob is discussing does not apply to them. 
 And therefore, your progeny that you beget after them, <notes|D 1/>after Manasseh and Ephraim, they shall be yours and considered part of your immediate family, not as my adopted sons. This means that they shall be called after the name of their brothers in their inheritance. When the inheritance is divided among the sons of Jacob, those sons shall be considered part of the tribe of Ephraim or of Manasseh.

וּמוֹלַדְתְּךָ, והילדים
 אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם.
 מנשה ואפרים היו בניו הגדולים של יוסף, שנולדו לפני תחילת שנות הרעב. גם אם בזמן הרעב לא נולדו לו ילדים, נולדו לו ילדים לאחר השנים הקשות. כיוון שהם צעירים עדיין, אין הם חשובים לעניין זה, ולכן 
 לְךָ יִהְיוּ,הם יימנו עם משפחתך; אותם לא אאמץ כבנַי. 
 עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.כאשר יחולקו הנחלות בין בני יעקב, הם ייספחו לאחיהם הגדולים יותר. מבחינת השבט והמורשת יכולים הם להימנות עם בני אפרים או מנשה. את שמותיהם של הבנים הללו אין אנו מזכירים עוד.

ו וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃

וְאַעַ"פִּ שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמְּךָ, שֶׁהֲרֵי מֵתָה סָמוּךְ לְבֵית לֶחֶם:

ואני בבאי מפדן וגו'.

מִדַּת אֶרֶץ, וְהֵם אַלְפַּיִם אַמָּה כְּמִדַּת תְּחוּם שַׁבָּת, כְּדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן – וְלֹא תֹאמַר שֶׁעִכְּבוּ עָלַי גְּשָׁמִים מִלְּהוֹלִיכָהּ וּלְקָבְרָהּ בְּחֶבְרוֹן, עֵת הַגָּרִיד הָיָה, שֶׁהָאָרֶץ חֲלוּלָה וּמְנֻקֶּבֶת כִּכְבָרָה:

כברת ארץ.

וְלֹא הוֹלַכְתִּיהָ אֲפִלּוּ לְבֵית לֶחֶם לְהַכְנִיסָהּ לָאָרֶץ, וְיָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי; אֲבָל דַּע לְךָ שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם, שֶׁתְּהֵא לְעֶזְרָה לְבָנֶיהָ כְּשֶׁיַּגְלֶה אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן, וְהָיוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם, יוֹצֵאת רָחֵל עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ' וְהַקָּבָּ"ה מְשִׁיבָהּ יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל"א). וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם כְּרוּב אַרְעָא – כְּדֵי שִׁעוּר חֲרִישַׁת יוֹם; וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה לָהֶם קֶצֶב שֶׁהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ כְּדֵי מַחֲרֵשָׁה אַחַת, קורדיי"א בְּלַעַז, כִּדְאָמְרִינַן כָּרֵיב וְתָנֵי; כְּמָה דְּמַסִּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כַּרְבָּא:

אקברה שם.

And I, when coming back from Padan Aram, your mother Rachel died on me in the land of Canaan on the road, while still some distance to arrive at Efrat, not in an inhabited area. And therefore I buried her there on the road to Efrat, which is another name for Bethlehem. Since it was impractical to bring her to the family burial plot in Hebron, I buried her where she died. <endnote_marker|1 />Indeed, to this day the tombstone assumed to mark Rachel’s grave is located outside the city of Bethlehem. In the past, it was presumably even farther outside of the city than it is currently. <endnote_marker|2 />

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן,כששבתי משדה ארם, 
 מֵתָה עָלַי רָחֵלאמך
 בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹדהיתה
 כִּבְרַת אֶרֶץ, מרחק מסוים
 לָבֹא אֶפְרָתָהולא במקום יישוב. משום כך – 
 וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם, לא באפרת עצמה אלא 
 בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִיא– אפרת –
 בֵּית לָחֶם.כיוון שלא היה מעשי להביאה לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בחברון, קברתיה במקום פטירתה.
 ואכן, עד היום מצבת קבורת רחל המשוערת איננה בתוך העיר בית לחם, אלא מחוצה לה, ומן הסתם בעבר היתה רחוקה מהעיר עוד יותר.

ז וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

בִּקֵּשׁ לְבָרְכָם וְנִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁעָתִיד יָרָבְעָם וְאַחְאָב לָצֵאת מֵאֶפְרַיִם וְיֵהוּא וּבָנָיו מִמְּנַשֶּׁה:

וירא ישראל את בני יוסף.

מֵהֵיכָן יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִבְרָכָה:

ויאמר מי אלה.

Israel saw Joseph’s sons, and he said: Who are these? Perhaps due to the distance between Joseph’s and Jacob’s places of residence, Jacob did not see his grandchildren very often, and therefore he did not recognize them. Although he had met them a few years earlier, their appearances had certainly changed in the meantime. Moreover, Jacob’s vision had deteriorated (verse 10), which may be why he did not immediately identify his grandsons.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵףוַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?ייתכן שבגלל ריחוק מקום מושבו של יוסף ממקומו, הוא לא הרבה לפגוש את נכדיו. גם אם פגש את נכדיו כמה שנים קודם לכן, הם השתנו בינתיים; ומעבר לכך, ראייתו של יעקב הידרדרה,
 ועל כן לא זיהה אותם מיד.

ח וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃

Jacob plans to bless his grandchildren with everything at his disposal. He is offering them not merely good wishes, but a prophetic blessing, similar to the one which Isaac bestowed upon his children (chap. 27). Although Jacob was elderly, ill, and suffering from various travails, the strength of his blessing would not be affected, as it stemmed from his power as a prophet.

And I will bless them

יעקב מתכוון להאציל עליהם ברכה מכוח כל מה שיש בידו. אין מדובר כאן באיחולים גרידא אלא בברכה נבואית, מעין זו שבה בירך יצחק את בניו (לעיל פרק כז). גם אם המברך זקן וחולה וגם אם הוא סובל מבעיות שונות, עצמת ברכתו קשורה לכוחו כנביא. כלי הגוף השבורים שלו אינם פוגמים בפעולת נפשו הנוכחת בכל עוצמתה.

ואברכם

הֶרְאָה לוֹ שְׁטָר אֵרוּסִין וּשְׁטָר כְּתֻבָּה, וּבִקֵּשׁ יוֹסֵף רַחֲמִים עַל הַדָּבָר, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ:

בזה.

זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע י"א) – תִּרְגַּלְתִּי רוּחִי בְּיַעֲקֹב בִּשְׁבִיל אֶפְרַיִם עַד שֶׁלְּקָחָן עַל זְרוֹעוֹתָיו:

ויאמר קחם נא אלי ואברכם.

Joseph said to his father: They are my sons, Ephraim and Manasseh, whom you mentioned previously, whom God has given me here. Jacob subsequently remembers and identifies the boys. Despite his physical impairment, his mental capacities were still fully intact. Therefore, he said decisively: Please take them to me, and I will bless them. <notes|D 1/>

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם,אפרים ומנשה שהזכרת,
 אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה,כאן.וַיֹּאמַרבהחלטיות
 :
 קָחֶם, הבא אותם 
 נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם.

ט וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃

Jacob lived in the land of Egypt seventeen years. During this time, the economic reforms described in the previous section (verses 14–26) were instituted, and the famine ceased. The days of Jacob, the years of his life, were seven years and one hundred atnd forty years. 