כָּל מָקוֹם שֶׁנֶאֱמַר אַחַר – סָמוּךְ, אַחֲרֵי – מֻפְלָג (בראשית רבה). אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס זֶה, שֶׁהָרַג אֶת הַמְּלָכִים וְהָיָה דוֹאֵג וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא קִבַּלְתִּי שָׂכָר עַל כָּל צִדְקוֹתַי, לְכָךְ אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, מִן הָעֹנֶשׁ, שֶׁלֹּא תֵּעָנֵשׁ עַל כָּל אוֹתָן נְפָשׁוֹת שֶׁהָרַגְתָּ; וּמַה שֶּׁאַתָּה דוֹאֵג עַל קִבּוּל שְׂכָרְךָ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד (בראשית רבה):

אחר הדברים האלה.

After these matters, after Abram’s war with the great kings of the north, he may have been concerned that the powerful rulers might return to Canaan for another military campaign in order to take revenge. And so the word of the Lord came to Abram in a prophetic vision, saying: Fear not, Abram, I am a shield for you, and I will protect you from all harm. Additionally, your future reward for your deeds is very great.

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,אחר מלחמתו של אברם במלכי הצפון הגדולים. אמנם אברם ניצח, אך עתה יש מקום לחשש שמא ישובו מלכים תקיפים אלו לארץ כנען במסע מלחמה נוסף, שהרי הם נתקלו בה באויב גדול יותר, שיכול להם. 
 הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה, בראייה נבואית 
 לֵאמֹר: אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְשלא יאונה לך כל רע, ובנוסף לכך — 
 שְׂכָרְךָעבור המעשים שעשית 
 הַרְבֵּה מְאֹד, לעתיד לבוא.

א אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃

מְנַחֵם בֶּן סָרוּק פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן יוֹרֵשׁ, וְחָבֵר לוֹ עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב'), עֲרִירִי, בְלֹא יוֹרֵשׁ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (איוב ל"א), תְּעַקֵּר שָׁרָשֶׁיהָ, כָּךְ לְשׁוֹן עֲרִירִי חֲסַר בָּנִים, ובלע"ז דישאנפנטיש. וְלִי נִרְאֶה עֵר וְעֹנֶה מִגִּזְרַת וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה'), וַעֲרִירִי לְשׁוֹן חֻרְבָּן, וְכֵן עָרוּ עָרוּ (תה' קל"ז), וְכֵן עָרוֹת יְסוֹד (חבקוק ג'), וְכֵן עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר (ירמ' נ"א), וְכֵן כִּי אַרְזָה עֵרָה (צפניה ב'):

הולך ערירי.

כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁכָּל בֵּיתִי נִזּוֹן עַל פִּיו, כְּמוֹ וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק (בר' מלכים א), אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלִּי, וְאִלּוּ הָיָה לִי בֵן, הָיָה בְנִי מְמֻנֶּה עַל שֶׁלִּי:

ובן משק ביתי.

לְפִי הַתַּרְגּוּם מִדַּמֶּשֶׂק הָיָה, וּלְפִי מִ"אַ שֶׁרָדַף הַמְּלָכִים עַד דַּמֶּשֶׂק. וּבַתַּלְמוּד דָרְשׁוּ נוֹטָרִיקוֹן דּוֹלֶה וּמַשְׁקֶה מִתּוֹרַת רַבּוֹ לַאֲחֵרִים:

דמשק.

Abram said: My Lord God, what will You give me? I go childless. You have promised me an exceedingly great reward, but what can I do with it when I have no children? And the steward of my house, the one in charge of all my dealings since I have no son, is Eliezer of, who comes from,23 Damascus.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם: ה' אֱלֹהִים, מַה תִּתֶּן לִי? וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי.
 אתה מבטיח לי שכר רב מאוד, אך מה אעשה בו, הרי אין לי ילדים, 
 וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי,
 הממונה על כל עסקיי 
 הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר,אליעזר שבא מדמשק.
 אמנם אדם נאמן והגון זה מלווה אותי, אך אין הוא מזרעי.

ב וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃

וּמַה תּוֹעֶלֶת בְּכָל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי?

הן לי לא נתת זרע.

Abram said: Behold, to me You have not given descendants, and a member of my household is my heir . Since I do not have a son, and my steward will inherit me, this reward has no meaning for me. Although Eliezer is indeed a faithful and decent man, he is not my child.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם:
 הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע, וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי.כיוון שאין לי בן, יירש אותי בן משק ביתי, ועל כן אין למתנה זו כל משמעות עבורי.

ג וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃

Generally, this common term means “thus” or “in these words and in this manner.” Nowadays, we would typically replace it with punctuation that introduces a quotation.

Saying

DISCUSSION

Behold, the word of the Lord came to him, saying: <notes|D 1/>This man who is the steward of your house shall not be your heir; rather, one who shall emerge from your loins, he shall be your heir.

וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו, לֵאמֹר. לרוב משמעות הביטוי לֵאמֹר, הנזכר בתורה פעמים רבות מאוד, הוא 'כך', 'כדברים הללו ובביטוי הזה'. בימינו היינו ממירים אותו בנקודתיים הפותחות ציטוט
 :
 לֹא יִירָשְׁךָ זֶה,בן משק הבית, 
 כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ.

ד וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃

לְפִי פְּשׁוּטוֹ הוֹצִיאוֹ מֵאָהֳלוֹ לַחוּץ לִרְאוֹת הַכּוֹכָבִים, וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ אָמַר לוֹ צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ שֶׁרָאִיתָ בַּמַּזָּלוֹת שֶׁאֵינְךָ עָתִיד לְהַעֲמִיד בֵּן, אַבְרָם אֵין לוֹ בֵן, אֲבָל אַבְרָהָם יֵשׁ לוֹ בֵן, שָׂרַי לֹא תֵלֵד, אֲבָל שָׂרָה תֵלֵד; אֲנִי קוֹרֵא לָכֶם שֵׁם אַחֵר וְיִשְׁתַּנֶּה הַמַּזָּל. דָּ"אַ הוֹצִיאוֹ מֵחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהִגְבִּיהוֹ לְמַעְלָה מִן הַכּוֹכָבִים, וְזֶהוּ לְשׁוֹן הַבָּטָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:

ויוצא אתו החוצה.

He took him, or instructed him to go, outside, and said: Look now toward the heavens, and count the stars, and see if you can count them. And after Abram had looked toward the heavens, He said to him: So shall be your descendants; they will be as numerous as the stars.

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה,ה' מורה לו לצאת החוצה, 
 וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה, וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם,האם אתה יכול לספור אותם? 
 וַיֹּאמֶר לוֹה', אחרי שהביט אברם בשמים
 :
 כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ,יהיו לך צאצאים, ומספרם יהיה רב ככוכבים.

ה וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃

Here the term tzedaka does not mean charity, a gift to the poor, as it usually does in contemporary usage. On many occasions in the Bible, its meaning is closer to the word tzedek , justice, indicating the right and appropriate deed. For example, in Deuteronomy 33:21 it is used in parallel to mishpat , meaning justice: He executed the righteousness [ tzidkat ] of the Lord and His ordinances [ mishpatav ] in Israel (see also Isaiah 5:16, and commentary ad loc.).

Righteousness [tzedaka]

אינה מתפרשת במובן המקובל היום, כמתן נדבה לעניים. משמעותה במקרא פעמים רבות קרובה יותר למשמעות המלה 'צדק', כלומר דבר נכון וישר שראוי לעשותו. (ראו למשל בהקבלה ל'משפט' בדברים לג,כא: צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל, וכיוצא בו בישעיה ה,טז — ראו בהערה שם).

צדקה

הרחבות

לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת עַל זֹאת; אֲבָל עַל יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ שָׁאַל לוֹ אוֹת וְאָמַר לוֹ בַּמָּה אֵדַע.

והאמין בה'.

הַקָּבָּ"ה חֲשָׁבָהּ לאַבְרָם לִזְכוּת וְלִצְדָקָה עַל הַאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בּוֹ. דָּבָר אַחֵר בַּמָּה אֵדַע, לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו, הוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה זְכוּת יִתְקַיְּמוּ בָּה, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת:

ויחשבה לו צדקה.

Although this seemed impossible to Abram, as he and his wife were elderly, 
 he believed in the Lord; and He, God, considered it, Abram’s faith, <endnote_marker|24 />for him as righteousness, <notes|D 1/>as a correct, upright, and proper act.

למרות שהדבר היה נראה לאברם בלתי אפשרי, שכן הוא ואשתו זקנים
 — 
 וְהֶאֱמִן בַּה'.
 וַיַּחְשְׁבֶהָה' החשיב את אמונתו של אברם
 
 לּוֹ צְדָקָה,למעשה נכון, ישר וראוי.

ו וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה׃

He said to him: I am the Lord who took you out of Ur of the Chaldeans, among other reasons, in order to give you this land to inherit it.

וַיֹּאמֶר אֵלָיושנית:
 אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים,בין היתר, כדי 
 לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ.

ז וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃

He said: My Lord God, how shall I know that I shall inherit it? This statement does not indicate a lack of faith in the fulfillment of God’s promise. However, the promise would come to pass only for Abram’s descendants, none of whom had yet been born, while in the present there was no practical expression of his possession of the land. Hence, Abram requested some sort of assurance or deed that would serve as a confirmation and reinforcement of the covenant.

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהִים, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?מלים אלו אינן מביעות אי—אמון בקיום ההבטחה, אולם כיוון שההבטחה תתקיים רק בזרעו של אברם שטרם נולד, ואילו בהווה אין לירושת הארץ כל ביטוי ממשי במציאות, הוא מבקש מסמך, חוזה או סימן שיהוו אישור ואישוש ממשי לברית.

ח וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃

Some commentaries explain this term to mean a choice animal of the best quality, with a price three times that of an ordinary one ( Tosafot on Gittin 56a). Others maintain that God commanded Abram to take three heifers, three female goats, and three rams (Onkelos; Rashi).

A triple heifer, and a triple female goat, and a triple ram

Abram could understand only some of the various details of the symbolism contained in this covenant. The significance of other aspects of the vision would become clear only to later generations. The commentaries note that all the types of animals mentioned here – cattle, goats, rams, doves, and young pigeons – are among those that the Torah would later mandate for offerings in the Temple. This allusion was probably lost on Abram at the time, although there was apparently a tradition from the days of Noah with regard to the difference between ritually pure and impure animals (see 7:2). Possible allusions and references to various offerings would become meaningful at another time and under other circumstances (see Bereshit Rabba 44:14; Shemot Rabba 51:7).

Heifer, goat, ram, dove, young pigeon

אברם יכול להבין את פרטיה השונים של הברית רק באופן חלקי. חלקים אחרים של החיזיון יתבהרו ויתממשו רק שנים רבות לאחר מכן. כבר העירו רבים מהמפרשים, שכל מיני בעלי החיים הנזכרים כאן, יופיעו מאוחר יותר בין הקרבנות הקרבים על המזבח. העגל מן הבקר, העז והאיל מן הצאן והתור והגוזל מן העופות הם בעלי החיים המובאים כקרבן. רמז זה אינו יכול לומר הרבה לאברם במקומו ובשעתו — אם כי כנראה היתה מסורת ידועה לאברהם מאז ימי נח על קיומה של ההבחנה בין הבהמות הטהורות לטמאות (ראו לעיל ז,ב) — אך הוא משמעותי יותר לזמן אחר ולמציאות שונה (בראשית רבה מד,יד; שמות רבה נא,ז).

עגלה, עז, איל, תֹּר וגוזל

שְׁלשָׁה עֲגָלִים; רֶמֶז לִשְׁלֹשָׁה פָרִים, פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וְעֶגְלָה עֲרוּפָה:

עגלה משלשת.

רֶמֶז לְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וּשְׂעִירֵי מוּסָפִין שֶׁל מוֹעֵד וּשְׂעִיר חַטַּאת יָחִיד:

ועז משלשת.

אֲשַׁם וַדַּאי וְאָשָׁם תָּלוּי וְכִבְשָׂה שֶׁל חַטַּאת יָחִיד:

ואיל משלש.

תּוֹר וּבֶן יוֹנָה (בראשית רבה):

ותור וגוזל.

He said to him: Take Me a triple heifer, and a triple female goat, and a triple ram, <notes|D 1/>and a dove, and a young pigeon. <notes|D 1/>

וַיֹּאמֶר אֵלָיוה'
 : קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ— יש ממפרשי המקרא המפרשים מְשֻׁלָּשׁ כמובחר, כלומר כבעל ערך גדול יותר, לא כפליים אלא פי שלוש מהרגיל.
 אחרים מפרשים: שלוש עגלות, שלוש עזים ושלושה אילים.
 
 וְתֹר, עוף ממשפחת היונים 
 וְגוֹזָל,בן יונה קטן.

ט וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל׃

The division of animals was a customary feature of a covenantal agreement, a kind of formal, binding contract. Many years later, in the generation of the destruction of the First Temple, a ritual would also be performed involving parts of animals (Jeremiah 34:18). The division of animals into two parts symbolizes the presentation of the two parties as parts of a single, binding entity, an aspect rendered more prominent when the animalistic aspects of human existence, which separate people from one another, are torn asunder (see Beit Ya’akov , Lekh Lekha 1). In the ritual described by Jeremiah, the parties to the covenant pass between the pieces of the animals, and through this symbolic act they implement a covenant. Since this was an accepted manner of enacting a covenant, God’s command to take the animals can be seen as a response to Abram’s request for confirmation of His promise.

But the birds, he did not divide

בִּיתור הבהמות היה חלק מטקס מקובל של כריתת ברית, מעין חוזה פורמלי תקף. שנים רבות מאוחר יותר, בדור של חורבן הבית הראשון, יופיע טקס של כריתת ברית בין בתריהן של חיות (ירמיה לד,יח). בהקשרים אלה בתירתו של בעל החיים לשני חלקים מסמלת את העובדה ששני הצדדים רואים עצמם חלקים של ישות מחייבת אחת, אולי ישות עליונה שבולטת יותר כאשר הצד הבהמי, המפריד, מבותר (ראו בית יעקב, לך לך א). בטקס שמתאר ירמיהו עוברים בעלי הברית בין נתחי החיות, ומכריזים במעשה סמלי זה על כריתת ברית בדם. כיוון שהיה זה טקס מקובל לכריתת ברית, אפשר לראות בציוויו של ה' לקחת את החיות, מענה לבקשתו של אברם לאישור ממשי להבטחה.

כריתת ברית בין בתרים

חָלַק כָּל אֶחָד לִשְׁנֵי חֲלָקִים; וְאֵין הַמִּקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה כוֹרֵת בְּרִית עִמּוֹ לִשְׁמֹר הַבְטָחָתוֹ לְהוֹרִיש לְבָנָיו אֶת הָאָרֶץ כְּדִכְתִיב בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר וְגוֹמֵר, וְדֶרֶך כּוֹרְתֵי בְרִית לְחַלֵּק בְּהֵמָה וְלַעֲבֹר בֵּין בְּתָרֶיהָ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל (ירמיה ל"ד), אַף כָּאן תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הוּא שְׁלוּחוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁהוּא אֵשׁ.

ויבתר אתם.

לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת נִמְשְׁלוּ לְפָרִים וְאֵילִים וּשְֹעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וְגוֹ' (תהל' כ"ב), וְאוֹמֵר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (דניאל ח'), וְאוֹמֵר וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן (שם), וְיִשְֹרָאֵל נִמְשְׁלוּ לִבְנֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב'), לְפִיכָךְ בִּתֵּר הַבְּהֵמוֹת, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ הָאֻמּוֹת כָּלִים וְהוֹלְכִים, ואת הצפור לא בתר, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל קַיָּמִין לְעוֹלָם:

ואת הצפור לא בתר.

He took all these for him after they had each been slaughtered, divided them in the middle into approximately equal halves, and placed each half opposite the other, with a gap separating them. But the birds, the dove and young pigeon, <endnote_marker|25 />he did not divide. <notes|D 1/>

וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר, חתך
 אֹתָםלאחר שנשחטו 
 בַּתָּוֶךְ, באמצע, לשני חלקים פחות או יותר שווים. 
 וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ,הניח את שני חלקיו של כל בעל חיים זה מול זה, והותיר ביניהם רווח. 
 וְאֶת הַצִּפֹּר,
 את העופות — התור והגוזל
 
 לֹא בָתָר.

י וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ־בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר׃

הוּא עוֹף, עַל שֵׁם שֶׁהוּא עָט וְשׁוֹאֵף אֶל הַנְּבֵלוֹת לָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל, כְּמוֹ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל (שמואל א ט"ו):

העיט.

עַל הַבְּתָרִים. הַפְּגָרִים מְתַרְגְּמִינָן פַּגְלַיָּא, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהֻרְגְּלוּ לְתַרְגֵּם "איש בִּתְרוֹ" וִיהַב פַּלְגַּיָּא, נִתְחַלֵּף לָהֶם תֵּבַת פַּגְלַיָּא לְפַלְגַּיָּא, וְתִרְגְּמוּ הַפְּגָרִים פַּלְגַּיָּא; וְכָל הַמְתַרְגֵּם כֵּן טוֹעֶה, לְפִי שֶׁאֵין לְהַקִּיש בְּתָרִים לִפְגָרִים, שֶׁבְּתָרִים תַּרְגּוּמוֹ פַּלְגַּיָּא, וּפְגָרִים תַּרְגּוּמוֹ פַּגְלַיָּא, לְשׁוֹן פִּגּוּל, כְּמוֹ פִּגּוּל הוּא (ויקרא ז') לְ' פֶּגֶר:

על הפגרים.

לְשׁוֹן נְשִׁיבָה וְהַפְרָחָה, כְּמוֹ יַשֵּׁב רוּחוֹ (תה' קמ"ז), רֶמֶז שֶׁיָּבֹא דָוִד בֶּן יִשַּׁי לְכַלּוֹתָם, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם עַד שֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ:

וישב.

The birds of prey, no specific bird, but birds of prey in general, descended onto the carcasses. These birds represent enemies who attempt to undermine the covenant. And Abram drove them away. He sought to fight these symbolic enemies and expel them. This indicates that the covenant and its fulfillment would encounter many future difficulties and threats, which must be opposed. Some explain that Abram put the pieces back to their initial state and miraculously restored them to life, as a sign of future renewal and resurrection. <endnote_marker|26 />

וַיֵּרֶד הָעַיִט. כאן אין זה שמו של עוף מסוים, אלא שם כולל לעופות העטים על הטרף,
 עַל הַפְּגָרִים.העופות העטים על הטרף מסמלים את האויבים המנסים להתנכל לברית. 
 וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם.אברם הבריח אותם. הוא ניסה להילחם באויבים סמליים אלה כדי לגרשם. יש בכך כדי לבשר כי הברית ומימושה צפויות להיתקל בקשיים ובאיומים רבים, ויהיה צורך לעמוד כנגדם בעתיד.

יא וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם׃

The Bible does not record many accounts of the emotions experienced by prophets while receiving their prophetic revelations. Nevertheless, the dread depicted here is fundamentally similar to several other descriptions of prophets falling upon their faces or losing their strength. It seems that the great terror that is also described elsewhere as accompanying the prophetic experience is not a part of the prophecy itself (see I Samuel 19:24, Ezekiel 1:28, Daniel 10:7–9). Rather, it occurs in advance of, and as part of, the prophet’s preparation for the revelation. The lofty experience of prophecy is not a comfortable and relaxing one. On the contrary, it is an awesome experience emptying the person of all awareness of himself as a separate individual. It overwhelms and silences the prophet, similar to an anesthetic administered before surgery.

A dread, a great darkness

אין בידינו תיאורים רבים על תחושותיהם של הנביאים. עם זאת, נראה שהאימה הנזכרת כאן קשורה במהותה למצבים אחדים של המחזה הנבואי. במקרא מסופר על כמה נביאים שנפלו על פניהם או איבדו את כוחותיהם בעת שניבאו. האימה הגדולה המתלווה לחוויית הנבואה, המתוארת גם במקומות אחרים, איננה חלק ממהות הנבואה. (ראו שמואל א' יט,כד; יחזקאל א,כח; ג,כג; דניאל י,ז–ט). היא נופלת על הנביא קודם להתגלות הנבואית וכהכנה לה. הרגשת הנוכחות העליונה אינה מתרחשת באופן נינוח ורגוע. היא נוראה, כלומר מטילת יראה, ומרוקנת את האדם מכל תודעה אישית נבדלת. היא משתקת את הנביא בדומה להרדמה שלפני ניתוח.

אימה חשכה גדֹלה

רֶמֶז לְצָרוֹת וְחשֶׁךְ שֶׁל גָּלִיּוֹת:

והנה אימה וגו'.

This episode involved three stages: First came the initial prophetic vision, which Abram apparently experienced at night; this was followed by the preparations for the covenantal ritual and the descent of the birds of prey upon the carcasses, which occurred during the day. Then came the third and final stage, which is described in this verse: 
 It was when the sun was setting; a deep sleep fell upon Abram. This was not an ordinary sleep due to tiredness, but an absolute inability to stay awake, as though an external factor put him in a trance. And behold, together with the deep sleep, a dread, a great darkness, <notes|D 1/>a terrible fear devoid of specific content or meaning, fell upon him.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא,לשקוע,
 וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם,אין מדובר בשינה פשוטה הבאה מתוך עייפות, אלא בהיעדר אפשרות להישאר ער, כאילו דבר מה מרדים אותו מן החוץ. 
 וְהִנֵּהעם התרדמה
 אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה,
 פחד קודר שאין לו משמעות ואין לו תוכן מסוים, 
 נֹפֶלֶת עָלָיו.

יב וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃

As the Sages demonstrated, this count includes the entire process, starting from the birth of Abram’s seed in Canaan, a land that at that time was not their own. The period of actual servitude in Egypt lasted two hundred and ten years (Rashi; Ramban).

Four hundred years

מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְֹרָאֵל מִמִּצְרַיִם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה כֵּיצַד? יִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה כְּשֶׁנּוֹלַד יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב כְּשֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם אָמַר יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, הֲרֵי ק"צ, וּבְמִצְרַיִם הָיוּ מָאתַיִם וְעֶשֶׂר כְּמִנְיַן רְד"וּ, הֲרֵי אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְאִם תֹּאמַר בְּמִצְרַיִם הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת, הֲרֵי קְהָת מִיּוֹרְדֵי מִצְרַיִם הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב שְׁנוֹתָיו שֶׁל קְהָת וְשֶׁל עַמְרָם וּשְׁמוֹנִים שֶׁל משֶׁה שֶׁהָיָה כְּשֶׁיֶָּצְאוּ יִשְֹרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וְאַתָּה צָרִיךְ לְהוֹצִיא מֵהֶן כָּל הַשָּׁנִים שֶׁחַי קְהָת אַחַר לֵדַת עַמְרָם וְשֶׁחַי עַמְרָם אַחַר לֵדַת משֶׁה:

כי גר יהיה זרעך.

לֹא נֶאֱמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֶלָּא לֹא לָהֶם – וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק וַיָּגָר אַבְרָהָם וְגוֹ' (בר' כ"א), וּבְיִצְחָק גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹאת (שם כ"ו), וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם (תה' ק"ה), לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ (בר' מ"ז):

בארץ לא להם.

Here the covenant is formulated as a detailed, defined prophecy. 
 He, God, said to Abram: Know that your descendants shall be strangers in a land that is not theirs. Indeed you will father children and will ultimately inherit the land, but your descendants shall not receive it immediately. The covenant will not be fulfilled in a smooth, straightforward manner. Beforehand, they will be foreigners and nomads like you are. However, in contrast to you, their wanderings will not be in this land that they are destined to inherit, but rather in a foreign place that is not their own. And furthermore, they shall be enslaved to them, the inhabitants of that foreign land; and they shall oppress them for four hundred years. <notes|D 1/>The content of this prophecy fits the dread that Abram felt, but straightaway, God encouraged him with a promise:

וַיֹּאמֶרה' 
 לְאַבְרָם:
 יָדֹעַ תֵּדַע
 כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ. אכן יהיו לך ילדים, ואף תירש את הארץ, אלא שצאצאיך לא יזכו בה מיד. הברית לא תתממש באופן חלק ופשוט. לפני כן עליהם להיות גרים ונוודים, כמוך, אך בניגוד אליך, הם לא ינדדו בארץ הזאת, אלא 
 בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם.ומעבר לכך — 
 וַעֲבָדוּם, ישעבדו אותם 
 וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.כפי שהראו חכמים, מספר שנים זה כולל את התהליך מראשיתו, מאז לידת זרעו של אברהם בארץ לא לו, ואילו עבודת הפרך בארץ מצרים היתה מאתים ועשר שנים.
 תוכנה של הנבואה הולם את האימה שחש אברם, אך מיד ה' הבטיח לו:

יג וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃

If Abram’s descendants were to be exiled by divine decree, why should the nations who fulfilled this decree be punished? Many answers to this philosophical dilemma have been suggested. According to the Rambam, man essentially has free choice, but sometimes it appears that the scope of his choice is narrowed, such as in a situation where an individual is swept up with a rioting mob. However, even when there are factors strongly pressing an individual to act in a particular way, this does not negate that individual’s responsibility for his actions. In this case, while it was decreed that Abram’s descendants would be exiled and enslaved, and this decree may well have tempted kings and politicians, none of the protagonists were personally obligated to fulfill the decree. Consequently, they were punished for their deeds. In a certain sense, this is comparable to traffic accidents: There is a statistical probability that a certain number of people will die each year on the roads, but this does not mean that one who negligently runs over a child on the street should not be held accountable (see Rambam, Sefer HaMadda , Hilkhot Teshuva 6:3).

And also that nation that they shall serve, I will judge

אם נגזר על ישראל לגלות מארצם ולהיות מעונים, מדוע נענשים הגויים המקיימים את הגזרה? על שאלה זו ניתנו תשובות רבות. לפי הרמב"ם, באופן בסיסי בחירתו של האדם חופשית, אף כי לעתים נראה כי בחירתו מצטמצמת; למשל, כשהפרט נסחף בתוך אספסוף משתולל. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את האחריות האישית מכל אדם ואדם. אכן, נגזר על בני אברם לגלות ולהשתעבד, וגזרה זו מציבה פיתוי גדול בפני מלכים ופוליטיקאים לשעבד אותם. מנגד, על איש מן המשעבדים בפועל לא הוטלה חובה אישית לבצע גזרה זו. על כן הם יתנו על כך את הדין. דומה הדבר לכך שקיימת ודאות סטטיסטית מסוימת לגבי מספר האנשים שימותו בכל שנה בתאונות דרכים, אבל אין פירוש הדבר שמי שידרוס ילד ברחוב לא יישא באחריות למעשיו. (ראו רמב"ם הלכות תשובה ו,ג).

וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי

וְגַם לְרַבּוֹת ד' מַלְכֻיּוֹת, שֶׁאַף הֵן כָּלִים עַל שֶׁשִּׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל:

וגם את הגוי.

דן אנכי.

בְּמָמוֹן גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות י"ב):

ברכש גדול.

And also that nation that they shall serve, I will judge. <notes|D 1/>Your descendants will suffer there for reasons of My own, but the nation that enslaves them will be punished for doing so. And afterwards, when the designated hour arrives, they, your children, will emerge with great property.

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי,בניך יסבלו שם בשל חישובים כלשהם, אך העם שיעביד אותם ייענש על כך. 
 וְאַחֲרֵי כֵן, אחרי שיעבור הזמן היעוד, בניך 
 יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

יד וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃

וְלֹא תִרְאֶה כָּל אֵלֶה:

ואתה תבוא.

אָבִיו עוֹבֵד עֲ"זָ וְהוּא מְבַשְּׂרוֹ שֶׁיָּבֹא אֵלָיו? לִמֶּדְךָ שֶׁעָשָׂה תֶּרַח תְּשׁוּבָה:

אל אבותיך.

בִּשְּׂרוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּיָמָיו, וְלֹא יֵצֵא עֵשָׂו לְתַרְבּוּת רָעָה בְּיָמָיו; וּלְפִיכָךְ מֵת ה' שָׁנִים קֹדֶם זְמַנּוֹ, וּבוֹ בַיּוֹם מָרַד עֵשָׂו:

תקבר בשיבה טובה.

But these travails will not affect you personally, 
 and you will not be exiled or suffer, but rather, you shall go to your fathers, you will die and be united with your ancestors in peace, and you shall even be buried at a good old age; you will live a long and peaceful life.

וְאַתָּהבאופן אישי, לא תִּגלה ולא תעונה, אלא
 תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ, תמות 
 בְּשָׁלוֹם,תשוב ותתאחד עם אבותיך ואף 
 תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה,חייך יעברו בשלום.

טו וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה׃

The fulfillment of the promise must be delayed, among other reasons, due to calculations in God’s management of history. The Emorites and the other nations dwelling in Canaan were not acting appropriately. Their despicable deeds, involving idol worship and promiscuous sexual behavior, were gradually accumulating. When the time would come for their punishment, Abram’s descendants would conquer the land and serve as God’s instrument of retribution. The theological issues raised by the Covenant between the Parts involve not only the punishment of those who would enslave the children of Israel, but also the punishment of the Emorites. Various accounts with regard to different nations’ merit and guilt are interwoven with one another. Consequently, the actualization of the covenant involved considerations of personal responsibility and the effects of general events, including the relationship between the broad decree imposed from the outset by God and the details of its fulfillment in practice.

For the iniquity of the Emorite is not complete until then

השאלות התיאולוגיות הנכרכות בברית בין הבתרים עוסקות לא רק באחריותם של המשעבדים, אלא גם בענישתם של האמוריים. המרכיבים השונים של זכויותיהן וחובותיהן של אומות נשזרים זה בזה. במימוש הברית מעורבים שיקולים הקשורים לאחריות האישית וכאלה המתייחסים למעשה הכללי, הגזרה העליונה הרחבה הנגזרת מראש והפרטים שבאמצעותם תתממש.

כי לא שלם עוֹן האמרי עד הנה

לְאַחַר שֶׁיִּגְלוּ לְמִצְרַיִם יִהְיוּ שָׁם ג' דּוֹרוֹת, וְהָרְבִיעִי יָשׁוּבוּ לָאָרֶץ הַזֹּאת, לְפִי שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ, וְכָרַת בְּרִית זוֹ, כְּדִכְתִיב: לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וְכֵן הָיָה: יַעֲקֹב יָרַד לְמִצְרַיִם, צֵא וַחֲשֹׁב דּוֹרוֹתָיו: יְהוּדָה, פֶּרֶץ, וְחֶצְרוֹן, וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן מִבָּאֵי הָאָרֶץ הָיָה:

ודור רביעי.

לִהְיוֹת מִשְׁתַּלֵּחַ מֵאַרְצוֹ עַד אוֹתוֹ זְמַן, שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה נִפְרָע מֵאֻמָּה עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה (יש' כ"ז):

כי לא שלם עון האמרי.

And the fourth generation of your descendants shall return here to inherit the promised land, for the iniquity of the Emorite is not complete until then. <notes|D 1/>

וְדוֹר רְבִיעִישל צאצאיך
 יָשׁוּבוּ הֵנָּה,לרשת את הארץ שהובטחה, 
 כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.קיום ההבטחה נדחה, בין השאר, משום שישנם חשבונות נוספים בהתנהלות ההיסטורית. האמורי ושאר העמים היושבים בארץ כנען אינם נוהגים כראוי. מעשיהם המגונים — בעבודתם הזרה ובהתנהגות המינית המופקרת שלהם — מצטברים והולכים. רק כאשר יגיע הזמן להענישם, יכבשו בניך את הארץ ויהיו כלי העונשין ביד אלוקים.

טז וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֺ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה׃

כְּמוֹ וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם (בראשית מ"ב), וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ (מלכים ב י"ג), כְּלוֹמַר, וַיְהִי דָּבָר זֶה:

ויהי השמש באה.

השמש באה.

ועלטה היה.

רָמַז לוֹ שֶׁיִּפְּלוּ הַמַּלְכֻיּוֹת בַּגֵּיהִנֹּם:

והנה תנור עשן וגו'.

טַעֲמוֹ לְמַעְלָה, לְכָךְ הוּא מְבֹאָר שֶׁבָּא כְבָר. וְאִם הָיָה טַעֲמוֹ לְמַטָּה, בָּאָלֶ"ף, הָיָה מְבֹאָר כְּשֶׁהִיא שׁוֹקַעַת; וְאִ"אֶ לוֹמַר כֵּן, שֶׁהֲרֵי כְבָר כְּתִיב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְהַעֲבָרַת תַּנּוּר עָשָׁן לְאַחַר מִכָּאן הָיְתָה, נִמְצָא שֶׁכְּבָר שָׁקְעָה; וְזֶה חִלּוּק בְּכָל תֵּבָה לְשׁוֹן נְקֵבָה שֶׁיְּסוֹדָהּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ בָּא, קָם, שָׁב: כְּשֶׁהַטַּעַם לְמַעְלָה, לְשׁוֹן עָבַר הוּא, כְּגוֹן זֶה, וּכְגוֹן וְרָחֵל בָּאָה, קָמָה אֲלֻמָּתִי, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, וּכְשֶׁהַטַּעַם לְמַטָּה הוּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, דָּבָר שֶׁנַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו וְהוֹלֵךְ, כְּמוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה:

באה.

As stated above, the vision started when the sun began to set. 
 It was when the sun had set, and there was extreme darkness, and behold, there was an appearance of a smoking furnace, a thick cloud of smoke, like the smoke that emerges from a furnace, <endnote_marker|27 />and a flaming torch that passed between those pieces. The smoking furnace and smoking torch represent the Divine Presence passing between the pieces, thereby completing the covenantal ritual.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה,לאחר שהשמש שקעה, 
 וַעֲלָטָה,
 חושך גדול
 הָיָה,
 וְהִנֵּהמראה של 
 תַנּוּר עָשָׁן,
 ענן עשן סמיך, כפי שהוא יוצא מן התנור,
 
 וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּהתנור העשן ולפיד האש מסמלים את הנוכחות האלוקית, שעברה בין הבתרים הללו, ובכך נשלם הצד הטקסי של הברית.

יז וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃

The inheritance described here is far larger than any political definition of Canaan at any period in history. It includes the majority of the Fertile Crescent, all the land west of the Euphrates, which was known in biblical times as Ever HaNahar , meaning “beyond the river.” At no point in time was this area entirely under the dominion of Israel, not even in the days of King David and his son Solomon, whose kingdom’s borders approached the Euphrates.

From the river of Egypt until the great river

מעולם לא היה אזור זה כולו תחת שלטונם של ישראל, אף לא בזמנם של דוד המלך ושלמה בנו, שהתקרבו לעבר נהר פרת. נחלה זו גדולה הרבה יותר מארץ כנען בכל הגדרה פוליטית שהיתה לה, בין בזמן המצרים ובין בזמנים אחרים. היא כוללת כמעט את כל הסהרון הפורה. הבטחה זו מתייחסת לשליטה כמעט מוחלטת בכל עבר הנהר, כלומר בכל צדו המערבי של נהר פרת, הנחשב כיחידה אחת.

מנהר מצרים עד הנהר הגדֹל

אֲמִירָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה כְּאִלוּ הִיא עֲשׂוּיָה:

לזרעך נתתי.

לְפִי שֶׁהוּא דָבוּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאֵהוּ גָּדוֹל, אַעַ"פִּ שֶׁהוּא מְאֻחָר בְּאַרְבָּעָה נְהָרוֹת הַיּוֹצְאִים מֵעֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. מָשָׁל הֶדְיוֹט: עֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ, הִדָּבֵק לַשַּׁחֲוָר וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ (בראשית רבה):

הנהר הגדול.

As befitting a formal covenant, its content is summarized in clear terms. 
 On that day, the Lord established a covenant with Abram, saying: To your descendants I have given this land according to its greatest and fullest scope, from the river of Egypt, a name referring to the eastern branch of the Nile, often called the ravine of Egypt, <endnote_marker|28 />which serves as the southwestern border of Canaan, until the great river, <notes|D 1/>the Euphrates River, at its northeastern edge.

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:
 לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאתבהיקפה הגדול ביותר — 
 מִנְּהַר מִצְרַיִם. מסתבר כי הוא הזרוע המזרחית של הנילוס, הנקראת ברוב המקומות נַחַל מִצְרַיִם.
 זהו גבולה הדרומי-מערבי של ארץ ישראל. 
 עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל, נְהַר פְּרָת,התוחם אותה בצדה הצפוני-מזרחי. ההבטחה על ירושת הארץ כוללת את הורשת העמים היושבים בה:

יח בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃

עֶשֶׂר אֻמּוֹת יֵשׁ כָּאן וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא שִׁבְעָה גוֹיִם, וְהַשְּׁלשָׁה אֱדוֹם וּמוֹאָב וְעַמּוֹן, וְהֵם קֵינִי, קְנִזִּי, וְקַדְּמוֹנִי עֲתִידִים לִהְיוֹת יְרֻשָּׁה לֶעָתִיד (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר: אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם (ישעיה י"א):

את הקני.

The promise of the inheritance of the land includes the removal of the nations currently living there: 
 the Kenites, the Kenizzites, and the Kadmonites. The identity of these peoples is unknown, but it can be assumed that they dwelled outside the standard area known as Canaan.

אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי,
 שזהותם אינה ידועה, אך מניחים כי עמים אלו ישבו מחוץ לארץ כנען במובנה המצומצם.

יט אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי׃

אֶרֶץ עוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר בָּה: הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים (דברים ג'):

ואת הרפאים.

And the Hitites, the Perizites, Canaanite nations; and the Refaim, the Anakim, mentioned above (14:5), and on several occasions in Deuteronomy (2:11, 20–21);

וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי,
 מעמי כנען 
 וְאֶת הָרְפָאִים,
 הענקים

כ וְאֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים׃

the Emorites, the Canaanites, the Girgashites, and the Yevusites .

וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

כא וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי׃ (ס)

After these matters, after Abram’s war with the great kings of the north, he may have been concerned that the powerful rulers might return to Canaan for another military campaign in order to take revenge. And so the word of the Lord came to Abram in a prophetic vision, saying: Fear not, Abram, I am 