אֶחָד מִן הַמַּגִּידִים, וַהֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר; וְיֵ"אֹ, אֶפְרַיִם הָיָה רָגִיל לִפְנֵי יַעֲקֹב בְּתַלְמוּד, וּכְשֶׁחָלָה יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, הָלַךְ אֶפְרַיִם אֵצֶל אָבִיו לְמִצְרַיִם לְהַגִּיד לוֹ:

ויאמר ליוסף.

כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכֵם יַעֲקֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ:

ויקח את שני בניו עמו.

It was after these matters that one, an unnamed person, said to Joseph: Behold, your father is ill. In the previous episode, Jacob had sensed that he was going to die soon; at this point, he became very ill. He, Joseph, took his two sons, Manasseh and Ephraim, with him.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶראדם כלשהו 
 לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה.קודם חש יעקב שקרבו ימיו למות, אך עכשיו היה חולה ממש. 
 וַיִּקַּחיוסף 
 אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.

א וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃

הַמַּגִּיד לְיַעֲקֹב, וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי; וְהַרְבֵּה מִקְרָאוֹת קִצְרֵי לָשׁוֹן:

ויגד.

אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּנִי, מֶלֶךְ הוּא, אֶחֱלֹק לוֹ כָּבוֹד; מִכָּאן שֶׁחוֹלְקִין כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, וְכֵן מֹשֶׁה חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת – וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי (שמות י"א); וְכֵן אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וְגוֹ' (מלכים א י"ח):

ויתחזק ישראל.

One told Jacob and said: Behold, your son Joseph is coming to you. Joseph likely lived in the capital city, which was far from Goshen, and therefore he could not visit his father frequently. When he was notified that Joseph was coming to visit, Israel exerted himself, and he sat upon the bed instead of lying on it, as he wanted to greet the viceroy in a dignified manner. In addition, perhaps sitting was the more appropriate position for the nature of the conversation that Jacob wished to conduct with his son.

וַיַּגֵּדאדם כלשהו 
 לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ.נראה שיוסף התגורר בעיר הבירה, שהיתה מרוחקת מארץ גושן, וביקוריו אצל אביו לא היו שכיחים.וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה,במקום לשכב בה, משום שרצה לקבל את פני יוסף, ואולי גם מפני שישיבה הלמה יותר את אופי השיחה שרצה לנהל אתו.

ב וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃

Jacob said to Joseph: God Almighty appeared to me in Luz, also known as Beit El, in the land of Canaan, and He blessed me.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵל שַׁדַּי, כינוי לה׳ המבטא את עצמתו ואת גדולתו, 
 נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז,בבית אל 
 בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיְבָרֶךְ אֹתִי.

ג וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃

בִּשְּׂרַנִי שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי עוֹד קָהָל וְעַמִּים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לִי גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, גּוֹי אָמַר לִי עַל בִּנְיָמִין; קְהַל גּוֹיִם – הֲרֵי שְׁנַיִם לְבַד מִבִּנְיָמִין, וְשׁוּב לֹא נוֹלַד לִי בֵּן, לִמְּדַנִי שֶׁעָתִיד אֶחָד מִשְּׁבָטַי לְהֵחָלֵק, וְעַתָּה אוֹתָהּ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ:

ונתתיך לקהל עמים.

He said to me: Behold, I will make you fruitful and multiply you, and I will render you an assembly of peoples, and I will give this land to your descendants after you as an eternal portion. Jacob received these two promises in his dream at Beit El on his way to Haran (28:12–15) and in his prophetic vision in the same location many years later, upon his return to Canaan (35:9–12). Although the greatness he was promised had yet to materialize, the assurance gave him the strength and authority to deliver blessings that would shape the future of his family and their land, as though God’s promises had already come to pass at that time.

וַיֹּאמֶר אֵלַי: “הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים,
 וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם״.את שתי ההבטחות הללו קיבל יעקב בחלומו בבית אל בדרכו לחרן,
 ובחזון שנגלה לו באותו מקום לאחר שנים רבות, כאשר שב לכנען.

ד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃

לִפְנֵי בּוֹאִי אֵלֶיךָ, כְּלוֹמַר, שֶׁנּוֹלְדוּ מִשֶּׁפֵּרַשְׁתָּ מִמֶּנִּי עַד שֶׁבָּאתִי אֶצְלְךָ:

הנולדים לך, עד באי אליך.

בְּחֶשְׁבּוֹן שְׁאָר בָּנַי הֵם, לִטֹּל חֵלֶק בָּאָרֶץ אִישׁ כְּנֶגְדּוֹ:

לי הם.

And now, based on the aforementioned promises, your two sons, who were born to you in the land of Egypt before my coming to you to Egypt, they are mine; I am adopting them as though they were my children. Ephraim and Manasseh, like Reuben and Simeon they shall be for me. Your first and second sons, my grandsons, will be elevated to equivalent status as that of my own first and second sons.

למרות שהגדולות שהובטחו ליעקב טרם התגשמו, הן מעניקות לו את הכוח ואת הרשות לברך ולעצב את העניינים הנוגעים למשפחתו וארצו, ולהעבירן לצאצאיו, כאילו הן שלו כבר בהווה – 
 וְעַתָּה, אחרי ההקדמה הזו ומכוח ההבטחה האמורה 
 שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה – לִי הֵם.אני מאמץ אותם אלי. 
 אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.בנך הראשון ובנך השני יהיו מעתה כבני הראשון ובני השני. נכדים מאומצים אלו יעלו בדרגה, ויינתן להם מעמד של בנים.

ה וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃

These other sons of Joseph are not identified in the Torah (see Ramban, verse 15). However, some commentaries suggest that Bekher and Tahan, who are mentioned below as the sons of Ephraim (Numbers 26:35) but do not appear in the list in I Chronicles (7:20), are actually other sons of Joseph, who were ultimately incorporated into the tribe of Ephraim ( Sefer HaParshiyot ).

And your progeny that you beget after them

DISCUSSION

אִם תּוֹלִיד עוֹד, לֹא יִהְיוּ בְּמִנְיַן בָּנַי, אֶלָּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִהְיוּ נִכְלָלִים, וְלֹא יְהֵא לָהֶם שֵׁם בַּשְּׁבָטִים לְעִנְיַן הַנַּחֲלָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקָה הָאָרֶץ לְמִנְיַן גֻּלְגְּלוֹתָם, כְּדִכְתִיב לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ (במדבר כ"ו), וְכָל אִישׁ וְאִישׁ נָטַל בְּשָׁוֶה חוּץ מִן הַבְּכוֹרוֹת, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִקְרְאוּ שְׁבָטִים אֶלָּא אֵלּוּ, (לְהַטִּיל גּוֹרַל הָאָרֶץ לְמִנְיַן שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים וְנָשִׂיא לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט וּדְגָלִים לָזֶה וְלָזֶה):

ומולדתך וגו'.

Manasseh and Ephraim were Joseph’s older sons, born before the onset of the years of famine. Even if no children had been born to Joseph during the famine, as the Sages maintain, he likely had others after those difficult years. However, as they were still young at this point, the matter that Jacob is discussing does not apply to them. 
 And therefore, your progeny that you beget after them, <notes|D 1/>after Manasseh and Ephraim, they shall be yours and considered part of your immediate family, not as my adopted sons. This means that they shall be called after the name of their brothers in their inheritance. When the inheritance is divided among the sons of Jacob, those sons shall be considered part of the tribe of Ephraim or of Manasseh.

וּמוֹלַדְתְּךָ, והילדים
 אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם.
 מנשה ואפרים היו בניו הגדולים של יוסף, שנולדו לפני תחילת שנות הרעב. גם אם בזמן הרעב לא נולדו לו ילדים, נולדו לו ילדים לאחר השנים הקשות. כיוון שהם צעירים עדיין, אין הם חשובים לעניין זה, ולכן 
 לְךָ יִהְיוּ,הם יימנו עם משפחתך; אותם לא אאמץ כבנַי. 
 עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.כאשר יחולקו הנחלות בין בני יעקב, הם ייספחו לאחיהם הגדולים יותר. מבחינת השבט והמורשת יכולים הם להימנות עם בני אפרים או מנשה. את שמותיהם של הבנים הללו אין אנו מזכירים עוד.

ו וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃

וְאַעַ"פִּ שֶׁאֲנִי מַטְרִיחַ עָלֶיךָ לְהוֹלִיכֵנִי לְהִקָּבֵר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא כָךְ עָשִׂיתִי לְאִמְּךָ, שֶׁהֲרֵי מֵתָה סָמוּךְ לְבֵית לֶחֶם:

ואני בבאי מפדן וגו'.

מִדַּת אֶרֶץ, וְהֵם אַלְפַּיִם אַמָּה כְּמִדַּת תְּחוּם שַׁבָּת, כְּדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן – וְלֹא תֹאמַר שֶׁעִכְּבוּ עָלַי גְּשָׁמִים מִלְּהוֹלִיכָהּ וּלְקָבְרָהּ בְּחֶבְרוֹן, עֵת הַגָּרִיד הָיָה, שֶׁהָאָרֶץ חֲלוּלָה וּמְנֻקֶּבֶת כִּכְבָרָה:

כברת ארץ.

וְלֹא הוֹלַכְתִּיהָ אֲפִלּוּ לְבֵית לֶחֶם לְהַכְנִיסָהּ לָאָרֶץ, וְיָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי; אֲבָל דַּע לְךָ שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם, שֶׁתְּהֵא לְעֶזְרָה לְבָנֶיהָ כְּשֶׁיַּגְלֶה אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן, וְהָיוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם, יוֹצֵאת רָחֵל עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ' וְהַקָּבָּ"ה מְשִׁיבָהּ יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל"א). וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם כְּרוּב אַרְעָא – כְּדֵי שִׁעוּר חֲרִישַׁת יוֹם; וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה לָהֶם קֶצֶב שֶׁהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ כְּדֵי מַחֲרֵשָׁה אַחַת, קורדיי"א בְּלַעַז, כִּדְאָמְרִינַן כָּרֵיב וְתָנֵי; כְּמָה דְּמַסִּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כַּרְבָּא:

אקברה שם.

And I, when coming back from Padan Aram, your mother Rachel died on me in the land of Canaan on the road, while still some distance to arrive at Efrat, not in an inhabited area. And therefore I buried her there on the road to Efrat, which is another name for Bethlehem. Since it was impractical to bring her to the family burial plot in Hebron, I buried her where she died. <endnote_marker|1 />Indeed, to this day the tombstone assumed to mark Rachel’s grave is located outside the city of Bethlehem. In the past, it was presumably even farther outside of the city than it is currently. <endnote_marker|2 />

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן,כששבתי משדה ארם, 
 מֵתָה עָלַי רָחֵלאמך
 בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹדהיתה
 כִּבְרַת אֶרֶץ, מרחק מסוים
 לָבֹא אֶפְרָתָהולא במקום יישוב. משום כך – 
 וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם, לא באפרת עצמה אלא 
 בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִיא– אפרת –
 בֵּית לָחֶם.כיוון שלא היה מעשי להביאה לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בחברון, קברתיה במקום פטירתה.
 ואכן, עד היום מצבת קבורת רחל המשוערת איננה בתוך העיר בית לחם, אלא מחוצה לה, ומן הסתם בעבר היתה רחוקה מהעיר עוד יותר.

ז וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

בִּקֵּשׁ לְבָרְכָם וְנִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁעָתִיד יָרָבְעָם וְאַחְאָב לָצֵאת מֵאֶפְרַיִם וְיֵהוּא וּבָנָיו מִמְּנַשֶּׁה:

וירא ישראל את בני יוסף.

מֵהֵיכָן יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִבְרָכָה:

ויאמר מי אלה.

Israel saw Joseph’s sons, and he said: Who are these? Perhaps due to the distance between Joseph’s and Jacob’s places of residence, Jacob did not see his grandchildren very often, and therefore he did not recognize them. Although he had met them a few years earlier, their appearances had certainly changed in the meantime. Moreover, Jacob’s vision had deteriorated (verse 10), which may be why he did not immediately identify his grandsons.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵףוַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?ייתכן שבגלל ריחוק מקום מושבו של יוסף ממקומו, הוא לא הרבה לפגוש את נכדיו. גם אם פגש את נכדיו כמה שנים קודם לכן, הם השתנו בינתיים; ומעבר לכך, ראייתו של יעקב הידרדרה,
 ועל כן לא זיהה אותם מיד.

ח וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃

Jacob plans to bless his grandchildren with everything at his disposal. He is offering them not merely good wishes, but a prophetic blessing, similar to the one which Isaac bestowed upon his children (chap. 27). Although Jacob was elderly, ill, and suffering from various travails, the strength of his blessing would not be affected, as it stemmed from his power as a prophet.

And I will bless them

יעקב מתכוון להאציל עליהם ברכה מכוח כל מה שיש בידו. אין מדובר כאן באיחולים גרידא אלא בברכה נבואית, מעין זו שבה בירך יצחק את בניו (לעיל פרק כז). גם אם המברך זקן וחולה וגם אם הוא סובל מבעיות שונות, עצמת ברכתו קשורה לכוחו כנביא. כלי הגוף השבורים שלו אינם פוגמים בפעולת נפשו הנוכחת בכל עוצמתה.

ואברכם

הרחבות

הֶרְאָה לוֹ שְׁטָר אֵרוּסִין וּשְׁטָר כְּתֻבָּה, וּבִקֵּשׁ יוֹסֵף רַחֲמִים עַל הַדָּבָר, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ:

בזה.

זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו (הושע י"א) – תִּרְגַּלְתִּי רוּחִי בְּיַעֲקֹב בִּשְׁבִיל אֶפְרַיִם עַד שֶׁלְּקָחָן עַל זְרוֹעוֹתָיו:

ויאמר קחם נא אלי ואברכם.

Joseph said to his father: They are my sons, Ephraim and Manasseh, whom you mentioned previously, whom God has given me here. Jacob subsequently remembers and identifies the boys. Despite his physical impairment, his mental capacities were still fully intact. Therefore, he said decisively: Please take them to me, and I will bless them. <notes|D 1/>

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם,אפרים ומנשה שהזכרת,
 אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה,כאן.וַיֹּאמַרבהחלטיות
 :
 קָחֶם, הבא אותם 
 נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם.

ט וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃

And the eyes of Israel were heavy with age. At that time there was no way to cure the degeneration of vision in old age. Once one’s vision became cloudy, one could distinguish only between light and darkness. Therefore, he was unable to see anything other than shadows. He, Joseph, had them approach him and he, Jacob, kissed them, and he embraced them.

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן,מחמת זקנתו. בעבר כמעט לא היתה דרך לרפא את ירידת הראייה בזקנה. משנעכרה עדשת העין, יכול היה לקוי הראייה רק להבחין בין אור לחושך. לפיכך, יעקב 
 לֹא יוּכַל לִרְאוֹתאלא צללים. 
 וַיַּגֵּשׁיוסף
 אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶםיעקב,
 וַיְחַבֵּק לָהֶם.

י וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃

Some commentaries associate this term with tefilla , prayer, understanding the phrase to mean: I did not even pray for such a possibility. When I thought that you had been killed by a wild animal, I did not imagine that I would ever see you again (see Radak; Ḥizkuni ).

I did not expect [fillalti]

לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֶרְאֶה פָנֶיךָ עוֹד. פללתי לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ הָבִיאִי עֵצָה עֲשִׂי פְלִילָה (ישעיהו ט"ז):

לא פללתי.

Israel said to Joseph: I did not expect <notes|D 1/>to see your face after so many years, as I did not believe it was possible, and behold, not only has this occurred, but God has shown me your offspring as well. Before bestowing his blessing, Jacob strengthens himself through this expression of amazement and praise.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף:אחרי שנים כה רבות
 רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי,לא ציפיתי, לא האמנתי
 לראות את פניך, 
 וְהִנֵּה, לא זו בלבד אלא 
 הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ.בביטוי ההשתאות הזה, מחזק יעקב את עצמו לקראת הברכה.

יא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃

לְאַחַר שֶׁנְּשָׁקָם הוֹצִיאָם יוֹסֵף מֵעִם בִּרְכָּיו, כְּדֵי לְיַשְּׁבָם זֶה לַיָּמִין וְזֶה לַשְּׂמֹאל לִסְמֹךְ יָדָיו עֲלֵיהֶם וּלְבָרְכָם:

ויוצא יוסף אתם.

כְּשֶׁחָזַר לַאֲחוֹרָיו מִלִּפְנֵי אָבִיו:

וישתחו לאפיו.

Manasseh and Ephraim, who were still young at the time, had been standing between Joseph’s knees. 
 Joseph took them out from between his knees, and he prostrated himself on his face to the earth. Joseph bowed not to Jacob, but to God, in preparation for the upcoming revelation. <endnote_marker|3 />

מנשה ואפרים, שהיו צעירים באותה עת, עמדו בינתיים בין ברכי יעקב. 
 וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו. וַיִּשְׁתַּחוּיוסף 
 לְאַפָּיו אָרְצָה.יוסף לא השתחווה ליעקב אלא לה׳,
 כהכנה להתגלות.

יב וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃

הַבָּא לִקְרַאת חֲבֵרוֹ, יְמִינוֹ כְּנֶגֶד שְׂמֹאל חֲבֵרוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהוּא הַבְּכוֹר, מְיֻמָּן לִבְרָכָה:

את אפרים בימינו משמאל ישראל.

Joseph took the two of them: He brought Ephraim, his younger son, in his right hand, so that he would be to the left of Israel, who was opposite him, with the younger son on his father’s left side, in the customary manner. And he took Manasseh, his older son, in his left hand, to the right of Israel, and he had them approach him.

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם, אֶת אֶפְרַיִם, בנו הקטן,
 בִּימִינוֹ,כדי שיהיה 
 מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל,היושב מולו. יוסף הניח שהקטן צריך לעמוד משמאלו של אביו. 
 וְאֶת מְנַשֶּׁה, בנו הגדול,
 בִשְׂמֹאלוֹ – מִימִין יִשְׂרָאֵל, וַיַּגֵּשׁאותם קרוב
 אֵלָיו.

יג וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃

כְּתַרְגּוּמוֹ, אַחְכִּימִינוּן – בְּהַשְׂכֵּל וְחָכְמָה הִשְׂכִּיל אֶת יָדָיו לְכָךְ וּמִדַּעַת, כִּי יוֹדֵעַ הָיָה כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר וְאַעַ"פִּ כֵן לֹא שָׁת יְמִינוֹ עָלָיו:

שכל את ידיו.

Contrary to Joseph’s expectation that Jacob would extend his hands directly across onto his sons’ heads, 
 Israel extended his right hand, which was opposite Manasseh, and laid it upon the head of Ephraim, who was the younger brother, and his left hand he extended upon the head of Manasseh, deliberately placing his hands , <endnote_marker|4 />as he was aware that Manasseh was the firstborn . <endnote_marker|5 />Alternatively, the verse means: Although Manasseh was the firstborn. <endnote_marker|6 />

ושלא כציפייתו של יוסף, שיעקב יושיט את ידיו הישר על ראשי הבנים – 
 וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶתיד
 יְמִינוֹ,הסמוכה למנשה, 
 וַיָּשֶׁת, ושם אותה 
 עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּאהיה האח 
 הַצָּעִיר. וְאֶת שְׂמֹאלוֹשל יעקב הניח 
 עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. שִׂכֵּל, השתמש בידיו באופן מושכל,
 
 אֶת יָדָיו. המעשה כוון בעליל, 
 כִּיהביא בחשבון
 ש
 מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

יד וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃

He, Jacob, blessed Joseph and said: The God before whom my fathers, Abraham and Isaac, walked, the God who shepherds, directs, me from my beginnings until this day. Although the blessing was bestowed upon Joseph’s children, a blessing given to children is also automatically a blessing for their father as well. <endnote_marker|7 />

וַיְבָרֶךְיעקב
 אֶת יוֹסֵף,אמנם הברכה התייחסה לבניו, אבל ברכת הבנים היא ממילא גם ברכה לאבות.
 
 וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו – אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה, שהוליך והנהיג 
 אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

טו וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

מַלְאָךְ הָרָגִיל לְהִשְׁתַּלֵּחַ אֵלַי בְּצָרָתִי; כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וְגוֹ' אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל (בראשית ל"א):

המלאך הגאל אתי.

מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם:

יברך את הנערים.

כַּדָּגִים הַלָּלוּ שֶׁפָּרִים וְרָבִים וְאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם:

וידגו.

May the angel, a messenger of God, who delivers me from all evil and who has protected me until now, bless the lads, as the representative of God, its sender. And the first blessing is: Let my name and the name of my fathers, Abraham and Isaac, be called upon them, these two children, as well. Having previously adopted them as his own sons, Jacob adds that they shall continue his and his forebears’ legacy. Just as God guided Jacob and his fathers throughout their lives, so too He will lead his grandchildren. The second blessing is: May they proliferate like fish in the midst of the earth . <endnote_marker|8 />

הַמַּלְאָךְ, שליחו של האלוקים,
 הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע,ששמר עלי עד כה, הוא 
 יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִיםמכוחו של ה׳, שולחו. הברכה הראשונה: 
 וְיִקָּרֵא בָהֶם,בבנים האלה, גם 
 שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי – אַבְרָהָם וְיִצְחָק.קודם לכן אימץ אותם כבניו, ועתה הוא מוסיף שהם יהיו המשך שמו ושם אבותיו. וכשם שאלוקיו הוליך את אבותיו ואותו כל ימיהם – כך יוליך את נכדיו אלו. וברכה נוספת: 
 וְיִדְגּוּ לָרֹב, יתרבו כמו דגים
 
 בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

טז הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃

הֵרִימָהּ מֵעַל רֹאשׁ בְּנוֹ וּתְמָכָהּ בְּיָדוֹ:

ויתמך יד אביו.

While Jacob was reciting the blessing, 
 Joseph saw that his father had switched his hands, as he would lay his right hand upon the head of Ephraim, and it displeased him. Joseph expected Jacob to give preference to Manasseh, the firstborn, by placing his right hand upon him. Since his father’s vision was impaired, Joseph surmised that he had erred. Perhaps Joseph was displeased because he felt that Jacob thought that Joseph himself had mistakenly placed his sons on the wrong sides. In order to rectify what Joseph perceived as an error, he supported his father’s hand from below, to remove it from the head of Ephraim to the head of Manasseh.

בתוך כך, 
 וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם,יוסף הבחין בכך שאביו החליף את ידיו, ובמיוחד שם לב שימינו של יעקב מונחת על ראשו של אפרים, 
 וַיֵּרַע בְּעֵינָיו.יוסף ציפה שיעקב יעדיף את בכורו, מנשה. כיוון שיעקב היה כבד ראייה, ולא זיהה בעיניו את הדמויות שעמדו לפניו, חשב יוסף שהוא טעה. ושמא הורע ליוסף על כך שיעקב הבין אותו שלא כראוי, שהניח שיוסף עצמו החזיק את מנשה בימינו ואת אפרים בשמאלו. כדי לתקן את מה שנראה לו כטעות – 
 וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו,אחז ביד אביו מלמטה,
 לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

יז וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃

Joseph also said explicitly to his father: Not so, my father, as this one, Manasseh, is the firstborn; place your right hand upon his head.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי,
 כִּי זֶהשאני מנסה לשים את ימינך על ראשו – הוא 
 הַבְּכֹר.
 שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ.

יח וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃

Jacob’s prophetic blessing refers to Joshua, who was a member of the tribe of Ephraim. He became the leader of the Jewish people, and his reputation and influence were known throughout the world. Moreover, many years later the tribe of Ephraim still retained a more senior status, although at times it was smaller than Manasseh. Approximately 450 years after the time of Joshua, when the kingdom of Israel was divided, Ephraim was the primary tribe in which the independent dominion for the kingdom of Israel, which broke away from the kingdom of Judah, began (see I Kings, chap. 11). Furthermore, even in the generations when individuals from other tribes ruled over the kingdom of Israel, its capital city was Samaria, which was located within the tribal portion of Ephraim. On a different note, the golden calf that Yorovam established in the city of Beit El, in the portion of Ephraim (see I Kings, chap. 12; Judges 4:5; Jeremiah 31:8), alludes to the family symbol of Joseph, who is likened by Moses to an ox (see Deuteronomy 33:17). It should be noted that the golden calves were not initially intended to serve as objects of idolatry but as substitutes for the Temple, located in the tribe of Judah, where the symbol of Judah, a lion (see 49:9), was commonly found.

His younger brother shall be greater than he

בברכת יעקב טמונה נבואה המתייחסת ליהושע, בן שבט אפרים, אשר נעשה מנהיגם של כל ישראל, ושמו וכוחו מילאו עולם. גם שנים רבות לאחר מכן היה שבט אפרים השבט הבכיר, אף אם היו זמנים שבהם מנה פחות אנשים. כארבע מאות וחמישים שנה אחרי זמנו של יהושע, כשהתפצלה המלכות, השבט המרכזי שבו התחיל שלטונה העצמאי של ממלכת ישראל מול ממלכת יהודה, היה שבט אפרים (מלכים א׳ יא). גם בדורות שבהם מלכו בממלכת ישראל מלכים בני שבטים אחרים, שכנה עיר הבירה של הממלכה, שומרון, בתחום נחלת אפרים. אפילו עגל הזהב שהקים ירבעם בעיר בית אל שהיתה בנחלת אפרים, (ראו מלכים א׳ פרק יב; שופטים ד,ה), רומז אולי לסמל המשפחתי של יוסף, שנמשל בברכת משה לשור (דברים לג,יז). יש לציין כי מעיקרם לא נועדו עגלי הזהב לשמש לעבודה זרה אלא הועמדו כתחליף לבית המקדש שבממלכת יהודה, שבו היה מצוי לרוב סמלו של יהודה, האריה, על פי ברכת יעקב אליו (להלן מט,ט).

ברכת אפרים

ידעתי בני ידעתי.

שֶׁעָתִיד גִּדְעוֹן לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה נֵס עַל יָדוֹ:

גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל.

שֶׁעָתִיד יְהוֹשֻׁעַ לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁיַּנְחִיל אֶת הָאָרֶץ וִילַמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל:

ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו.

כָּל הָעוֹלָם יִתְמַלֵּא בְּצֵאת שָׁמְעוֹ וּשְׁמוֹ כְּשֶׁיַּעֲמִיד חַמָּה בְּגִבְעוֹן וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:

וזרעו יהיה מלא הגוים.

His father refused and said: I know, my son, I know which is the firstborn, despite my impaired vision. I am not withholding my blessing from the firstborn, Manasseh, as he too shall become a people, and he too shall be great. However, his younger brother Ephraim shall be greater than he <notes|D 1/>with regard to the number of his descendants and their power, and his descendants shall be the plenitude of nations, as they will fill the world.

וַיְמָאֵן אָבִיו, יעקב סירב
 וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּימיהו הבכור,
 בְנִי, יָדַעְתִּיגם במצבי זה, כשראייתי כהה. אכן, אינני מונע ברכה מן הבכור, כי 
 גַּם הוּא,מנשה, 
 יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל. וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן,אפרים,
 יִגְדַּל מִמֶּנּוּבמספר צאצאיו ובעצמתו, 
 וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם,ימלא את העולם.

יט וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃

At this point, Israel the individual becomes identified with Israel the people, due to his prophecy. Jacob’s prophecy was not merely ecstatic. Rather, he transcended his temporal existence, perceiving simultaneously his own present and future generations of the Jewish people. His prophecy has indeed come to pass and continues to be fulfilled to this day, as Jewish parents bless their children with Jacob’s formulation every Friday night.

By you shall Israel bless

Jacob’s blessing to his grandchildren Ephraim and Manasseh and to their father Joseph was that future generations should cite them as models of ideal individuals. This is similar to the blessing that God gave to Abraham: “And you shall be a blessing, and all of the families of the earth shall be blessed in you” (12:2–3, and Ramban ad loc.). In other words, Abraham himself will be a symbol of a blessing, as people will be blessed in his name.

May God make you like Ephraim and like Manasseh

כאן עובר ישראל האיש להיות מודע גם לישראל העם. את ההעתקה הזו הוא מחולל מכוח נבואתו. נבואתו של יעקב אינה אקסטטית. יעקב נתון בשני זמנים באותה עת: הוא עומד בתוך העולם הזה ובמציאות ההווית, ועם זאת הוא מצוי גם בעתיד, ולכן הוא יכול לנבא שזו תהיה ברכתו של עם ישראל לדורותיו. נבואתו אכן התממשה ומתממשת עד היום.

בך יברך ישראל

ברכת יעקב לנכדיו אפרים ומנשה ולאביהם יוסף בכך שלדורות ישתמשו בהם כמופת למצב הרצוי, דומה לברכה שבירך ה׳ את אברהם: וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (לעיל יב,ב), כלומר שהוא עצמו יסמל ברכה, ושבשמו יתברכו בעתיד.

ישִׂמך אלהים כאפרים וכמנשה

הַבָּא לְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו יְבָרְכֵם בְּבִרְכָתָם וְיֹאמַר אִישׁ לִבְנוֹ יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה:

בך יברך ישראל.

בְּבִרְכָתוֹ לִפְנֵי מְנַשֶּׁה, לְהַקְדִּימוֹ בִּדְגָלִים וּבַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים:

וישם את אפרים.

He blessed them that day, saying: By you shall Israel bless <notes|D 1/>their children, saying: May God make you like Ephraim and like Manasseh, <notes|D 1/>and he placed Ephraim before Manasseh in the text of the blessing. <endnote_marker|9 />In practice as well, Manasseh was given secondary status, despite the fact that he was the firstborn.

וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. את צאצאי יברכו במלים האלה
 :
 “יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה״.וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.בניסוח הברכה מקדים אפרים את מנשה,
 וכך גם בפועל, למרות שמנשה היה האח הבכור, הוא נעשה האח המשני.

כ וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃

Israel said to Joseph: Behold, I am dying and will not return to the land of Canaan while I am alive. Although nothing was preventing his children from returning there at that time, Jacob knew prophetically that they would not return there in the near future. Nevertheless, he declared to his son: God will be with you, and He will eventually restore you to the land of your fathers.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף:הִנֵּה אָנֹכִי מֵת,ולא אשוב אל הארץ בכוחות עצמי. אמנם כעת בניו אינם מנועים לשוב לארץ כנען, ובכל זאת יעקב יודע בנבואתו שהם לא ישובו לשם בשנים הקרובות. אך הוא מבשר לבנו: 
 וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם,ולבסוף – 
 וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם.

כא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃

Although it is unknown how Jacob took possession of the city of Shekhem from the Emorites, it is possible that in the wake of the slaughter perpetrated by his sons there (see chap. 34), a war erupted between Jacob’s family and the nations of Canaan. There are several recorded accounts of such battles (see Bereshit Rabba 80:10; Tzava’at HaShevatim , Tzava’at Yehuda , chaps. 4–5). Jacob, who was unable to prevent the outbreak of that war, defended himself and fought those nations. As a result, or perhaps in order to prevent a widespread war, Jacob conquered and took possession of Shekhem. If so, the city had been destroyed and abandoned many years before, and Jacob had no connection with it at this stage; nevertheless, the place remained in his possession, and here he bequeathed this inheritance to Joseph and his descendants.

Which I took from the hand of the Emorite with my sword and with my bow

איננו יודעים כיצד יעקב לקח את שכם מיד האמורי, אך ייתכן מאוד, וכך מופיע במסורות מסוימות (צוואת השבטים, צוואת יהודה פרקים ד–ה ובראשית רבה פ,י), שבעקבות הטבח הגדול שערכו בניו בשכם, פרצה מלחמה בין בני יעקב לבין עמי כנען. יעקב לא יכול היה לעמוד מנגד. הוא התגונן ונלחם עמם, וכתוצאה מכך – או לפחות כדי למנוע מלחמה כזו – כבש את שכם והחזיק בה. למרות שהעיר היתה הרוסה ועזובה כבר שנים רבות, וליעקב לא היה קשר אליה, היא וסביבותיה נותרו נחלתו, ועתה הוריש נחלה זו ליוסף ולבניו אחריו.

כיבוש שכם

לְפִי שֶׁאַתָּה טוֹרֵחַ לְהִתְעַסֵּק בִּקְבוּרָתִי, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לְךָ נַחֲלָה שֶׁתִּקָּבֵר בָּהּ, וְאֵי זוֹ? זוֹ שְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (יהושע כ"ד):

ואני נתתי לך.

שְׁכֶם מַמָּשׁ, הִיא תִּהְיֶה לְךָ חֵלֶק אֶחָד יְתֵרָה עַל אַחֶיךָ:

שכם אחד על אחיך.

כְּשֶׁהָרְגוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֶת אַנְשֵׁי שְׁכֶם נִתְכַּנְּסוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, וְחָגַר יַעֲקֹב כְּלֵי מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן; דָּבָר אַחֵר שְׁכֶם אַחַד הוּא הַבְּכוֹרָה, שֶׁיִּטְּלוּ בָנָיו שְׁנֵי חֲלָקִים, וּשְׁכֶם לְשׁוֹן חֵלֶק הוּא, וְהַרְבֵּה יֵשׁ לוֹ דּוֹמִים בַּמִּקְרָא כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם (תהילים כ"א) – תָּשִׁית שׂוֹנְאַי לְפָנַי לַחֲלָקִים; אֲחַלְּקָה שְׁכֶם (שם ס'), דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה (הושע ו') – אִישׁ חֶלְקוֹ; לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג'):

בחרבי ובקשתי.

מִיַּד עֵשָׂו, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה אֱמוֹרִי. דָּבָר אַחֵר שֶׁהָיָה צָד אָבִיו בְּאִמְרֵי פִיו:

אשר לקחתי מיד האמרי.

הִיא חָכְמָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ:

Consequently, in my capacity as father and the transmitter of the inheritance,
 I have given to you one portion [ shekhem ] of an inheritance as a gift beyond that of your brothers. Instead of receiving one inheritance, your children will inherit two portions. This is the primary ramification of Ephraim and Manasseh being granted the status of Jacob’s adopted children, on the same level as the other tribes of Israel. This is the portion which I took from the hand of the Emorite with my sword and with my bow. <notes|D 1/>The reference to shekhem here may mean that Jacob gave the city of Shekhem, to Joseph. Indeed, this city was included in the inheritance of his sons, and Joseph himself was buried there. <endnote_marker|10 />

כיוון שכך, מכוחי כאב וכמוריש, אני מוסיף לך מתנה יתרה מעבר לירושות אחיך – 
 וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ.במקום נחלה אחת, ינחלו בניך שתי נחלות. זוהי משמעותה המעשית העיקרית של מתנת אימוצם של אפרים ומנשה כשבטי ישראל. 
 אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.ייתכן שמלים אלה ואזכורה של שכם, מרמזים לכך שיעקב מעניק את העיר שכם ליוסף. ואכן עיר זו היתה בנחלת בניו לדורות, ושם נקבר יוסף.

כב וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃ (פ)

It was after these matters that one, an unnamed person, said to Joseph: Behold, your father is ill. In the previous episode, Jacob had sensed that he was going to die soon; at this point, he became very ill. He, Joseph, took his two sons, Manasseh and Ephraim, with him. 