וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

Speak to Aaron, to his sons, and to all the children of Israel, as the upcoming passage is somewhat related to the Tabernacle but most of it applies to the entire nation, and say to them: This is the matter that the Lord has commanded, saying:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם.מה שייאמר להלן קשור אמנם למשכן, אך באופן חלקי בלבד; בעיקרן אלה הוראות הנוגעות לכלל ישראל.
 זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

ב דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃

בַּמֻּקְדָּשִׁין הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר "לְהַקְרִיב קָרְבָּן" (זבחים ק"ז):

אשר ישחט שור או כשב.

במחנה.

Any man from the house of Israel who shall slaughter a bull or a sheep or a goat in the camp, as the Israelite camp in the wilderness was large and it is reasonable to assume that those who lived in the inner part of the camp did not wish to trouble themselves with leaving the camp to slaughter animals, or who slaughters it, such an animal, outside the camp, e.g., in a field used as pasture for the flock,

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה. מחנה ישראל היה גדול מאוד, שהרי במדבר עמד לרשותם כל השטח שהיו צריכים לו. יש להניח אפוא שהיושבים בחלקו הפנימי של המחנה לא תמיד טרחו לצאת מחוץ לגבולותיו כדי לשחוט. 
 אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כגון במקום מרעה הצאן,

ג אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃

The Sages dispute the meaning of this commandment (see Ḥullin 16b–17a). The translation here follows the opinion of Rabbi Yishmael (see Ramban; Bekhor Shor ). According to Rabbi Akiva, however, when the children of Israel were in the wilderness, they were permitted to eat unconsecrated meat even without ritually slaughtering the animal. This became prohibited only when they entered the Land of Israel. The commandment here is that the act of slaughtering must be performed in the Tabernacle; some say that this commandment refers only to animals being brought as offerings, while others maintain that it applies to the slaughter of non-sacred animals as well (see Ramban; Rambam, Sefer Kedusha , Hilkhot Sheḥita 4:17). In any case, this commandment applied specifically in the wilderness, when eating meat simply to satisfy one’s physical appetite was prohibited, but this became permissible when the children of Israel entered the Land of Israel (see Deuteronomy 12:20). However, some hold that this prohibition remained in force even after the children of Israel entered the land, during periods when it was permissible to worship on a personal altar in any location and the presentation of offerings was not limited to the Temple (see Rav Yosef Kara’s commentary on I Samuel 14:32). The effect of this prohibition was that while the children of Israel were in the wilderness all consumption of meat was limited to the context of a sacrificial offering. Instead of slaughtering animals merely to satisfy their physical desire to eat meat, an action that this verse compares to murder, the children of Israel would slaughter animals as offerings, turning the slaughter into a holy act. There are various limitations to the consumption of sacrificial meat: One must be ritually pure, and the meat may be consumed only in certain times and places. These restrictions further advance the sanctity and purity of the Jewish people. Even after the people had settled throughout the Land of Israel and it had become permissible to slaughter unconsecrated animals in order to eat the meat, the Sages recommended numerous spiritual and moral practices in this regard. For example, they said that an ignoramus should not eat meat ( Pesaḥim 49b) and that one should not eat meat regularly or consume it to one’s full satiation (see Ḥullin 84a; see also Sifra ).

And to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it, to present an offering to the Lord

DISCUSSION

יום הכיפורים ביסודו הוא יום הכפרה הבאה מלמעלה. לעומת התשובה — שהיא תיקון אנושי, הנעשה מלמטה, הכפרה היא צעד מלמעלה, חנינה ושמיטת כל חובותיהם של ישראל אחת בשנה. ישראל מצדם מכינים עצמם לכפרה בהימנעותם מאכילה ושתייה ושאר תענוגות הגוף. (ראו משך חכמה, תחילת הפרשה ד"ה כן בשנה וד"ה בקרבתם). אילו נתלתה הכפרה בעשיית כל התיקונים הראויים מלמטה, והעוונות היו מצטברים מיום ליום ומשנה לשנה, אי אפשר היה לשאת את כל כובד משאם. על כן מתנקזים כל החטאים ליום אחד בשנה, ובו מתנקים. (ראו ספר החינוך קפה).

לכפר על בני ישראל מכל חטֹּאתם אחת בשנה

הרחבות

כְּשׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

דם יחשב.

לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק דָּמִים בַּחוּץ (שם):

דם שפך.

and to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it, to present an offering to the Lord <notes|d 1/>before the Tabernacle of the Lord, it will be accounted as blood for that man; he has shed blood, and that man shall be excised from among his people. All animals must be slaughtered in the Tabernacle courtyard as offerings. One who slaughters an animal in the wilderness, outside the Tabernacle area, is punished with excision. Excision is a punishment that is administered by God rather than an earthly court. There are various opinions regarding the precise meaning of the word “excision,” including untimely death or the cutting off of the soul in the World to Come.

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'– 
 דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ.כל בהמה שמבקשים לשחוט צריכה להישחט במשכן כקרבן. מי שלא נהג כך – 
 וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ,

ד וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃

אֲשֶׁר הֵם רְגִילִים לִזְבֹּחַ:

אשר הם זבחים.

So that the children of Israel shall bring their slaughtered animals that they currently slaughter in the open field, and they shall bring them to the Lord, to the entrance of the Tent of Meeting, to the priest, and they shall slaughter peace offerings to the Lord. They may no longer slaughter animals wherever they wish.

לְמַעַן אֲשֶׁר, כדי ש
 יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם, קרבנותיהם
 אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִיםכעת
 עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם,ולא יזבחו עוד בכל מקום שירצו,

ה לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֮ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֮ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהוָ֗ה אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָ֖ה אוֹתָֽם׃

The priest shall cast the blood on the altar of the Lord that is at the entrance of the Tent of Meeting and burn the fat for a pleasing aroma to the Lord. During their time in the wilderness, the children of Israel were not permitted to slaughter unconsecrated animals for their meat, as explained above. Instead, they were required to consecrate the animals whose meat they wanted to consume as a peace offering. The blood and fats of a peace offering, which may not be eaten even in the case of a non-sacred animal, are burned on the altar. The breast and thigh are given to the priest, and the rest of the animal is eaten by the individual who has brought the offering (see 7:28–36).

וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה'שב
 פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה',אל לישראל בהיותם במדבר, לשחוט בהמה לאכילה בתור חולין, עליהם לעשותה קרבן זבח שלמים: הדם והחֵלב, האסורים בין כה וכה באכילה, קרבים על המזבח, ואת שאר הבשר, מלבד החזה והשוק הניתנים לכהן, מותר לבעלים לאכול.

ו וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃

This mention of the practice of sacrificing offerings to satyrs indicates that it was a well-known phenomenon. The verse refers to demons that supposedly traverse the world, including areas of human habitation (see Rashi; Ramban; Onkelos; Vayikra Rabba 22; Rambam, Guide of the Perplexed 3:46). In those times, and for many generations afterward, it was a common practice among various peoples, and sometimes even Jews, for animal slaughter to be accompanied by the dedication of part of the slaughtered animal to demonic or other supernatural beings. The aim of this rite was to pacify supernatural forces so that they would not harm the person who had slaughtered the animal or to request their assistance. Occasionally, people would dig a hole in the ground, and the blood that had been consecrated to the supernatural beings would be poured into it. Even when the slaughter was not originally performed as a religious ritual, part of a slaughtered animal, typically its blood, was sometimes consecrated to satyrs. This is considered a type of idolatrous rite.

That they shall no longer slaughter their offerings to the satyrs, after whom they go astray

נחלקו חכמים בפירושה של הלכה זו. (ראו חולין טז ע"ב — יז ע"א). הפירוש המוצע כאן הוא לפי רבי ישמעאל שם, (כפי שכתבו ר"י בכור שור ורמב"ן על אתר על פי הפשט). ואילו לדעת רבי עקיבא היה מותר לישראל במדבר לאכול 'בשר נחירה', כלומר בשר חולין שאינו שחוט, ורק משנכנסו לארץ נאסרו בכך. והציווי שבפרשתנו להביא זבחיהם למשכן מתייחס לשחיטה דווקא — יש אומרים רק בקרבנות, ויש אומרים אף בחולין. (ראו רמב"ן שם; רמב"ם, הלכות שחיטה ד,יז). מכל מקום מדובר בדין שנהג כשהיו ישראל במדבר. אז נאסרה עליהם אכילת 'בשר תאווה'. (כך כינו זאת חכמים, על פי לשון הכתוב בדברים יב,כ: וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לְאֱכֹל בָּשָׂר — בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר). כלומר אכילת בשר שאין בה כלום מלבד הרצון באכילה. בבואם לארץ הותר הדבר. (ראו דברים שם. לפי אחת הדעות גם בבואם ארצה, בזמנים שטרם התייחד מקום מסוים להקרבת קרבנות, והיה מותר להקריב קרבן בכל מקום, נהג איסור זה. ראו ר"י קרא שמואל א' יד,לב). משמעות האיסור היא שכל אכילת בשר אינה אלא אכילת בשר קרבנות. כך הופכת שחיטת בהמה לשם אכילת בשרה ממעשה הנובע מתאוות אכילה גרידא, הנחשבת בפסוק זה כשפיכות דמים, למעשה שיש בו קדושה. שחיטתם של בעלי חיים לאכילה מותרת רק בתור קרבן. הגבלות שונות חלות על קרבנות: אכילה בטהרה, במקומות ובזמנים מוגבלים. כך מוסיף עיקרון זה קדושה וטהרה בבתי ישראל. גם לאחר שיוּתר להם איסור זה, כשיתפזרו בני ישראל בארץ וישבו רחוק מבית המקדש, הורו חכמים על כמה וכמה מגבלות רוחניות–מוסריות באכילת בשר, ביניהן: עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט ע"ב), לא יאכל אדם בשר תדיר, ולא לשובע (ראו חולין פד ע"א; וראו עוד ספרא כאן) ועוד.

ואל פתח אֹהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'

לַשֵּׁדִים, כְּמוֹ וּשְֹעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיהו י"ג):

לשעירם.

That they shall no longer slaughter their offerings to the satyrs, after whom they go astray. <notes|d 1/>This phrase constitutes an independent commandment and provides the reason for the prohibition against slaughtering animals outside the Tabernacle. <endnote_marker|33 />This prohibition against bringing offerings to satyrs shall be an eternal statute for them, for their generations.

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, לשדים
 אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.מלים אלו, מלבד שהן נותנות טעם לכך שאין לזבוח זבחים בחוץ, הן מביעות איסור העומד לעצמו.
 
 חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת– האיסור על הזביחה לשעירים
 לָהֶם לְדֹרֹתָם.

ז וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃

This refers to the prohibition against presenting offerings outside of the Temple courtyard (see Nedarim 78a). For a thousand years after the giving of the Torah, the slaughter of offerings outside the Temple was an ongoing problem for the children of Israel. There were certain periods when, under specific conditions, it was permissible to bring some offerings to God on personal altars. At other times, when there was a central, operational Temple, it was prohibited to bring offerings in other locations, even for the sake of Heaven (see Zevaḥim, chap. 14).

Who offers up a burnt offering or a feast offering

לְחַיֵּב עַל הַמַּקְטִיר אֵבָרִים בַּחוּץ כְּשׁוֹחֵט בַּחוּץ, שֶׁאִם שָׁחַט אֶחָד וְהֶעֱלָה חֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶם חַיָּבִין (זבחים ק"ו):

אשר יעלה עלה.

Following the commandment that in the wilderness animals may be slaughtered only for the purpose of bringing offerings, the verse adds a detail that applies for all generations:
 And to them, the children of Israel, you shall also say the following: Any man from the house of Israel, or from the strangers who reside among them, who offers up a burnt offering, which is entirely consumed on the altar, or a feast offering, <notes|d 1/>much of which is eaten by people,

וגם זאת
 אֲלֵהֶם– אל בני ישראל 
 תֹּאמַר.לאחר שנצטוו על כך שבשר יישחט רק בתור קרבן, מגיע פרט נוסף, הנוהג גם לדורות
 : אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה, קרבן שנשרף כולו
 אוֹ זָבַח,שבשרו נאכל,

ח וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃

ה'שעירים' והזביחה להם נזכרים כאן כתופעות ידועות. מדובר בשדים המסתובבים בחלל העולם ובחלל עולמם של בני אדם. (ראו אונקלוס, ויקרא רבה כב; מורה נבוכים ח"ג מו; רש"י ורמב"ן על אתר). באותם ימים וגם דורות רבים מאוחר יותר, בעמים שונים ולעתים אף בקהילות ישראל, הייתה כרוכה שחיטת בעלי החיים בנוהג של הקדשת חלק מן הקרבן ליצורים דמוניים או יצורים לא-טבעיים אחרים. בכך ביקשו שוחטי הבשר לפייסם, כדי שלא יזיקו או על מנת שיועילו. לפעמים היו חופרים גומה באדמה ולתוכה היה נשפך הדם שאותו הקדישו למיני עבודה זרה. גם אם השחיטה לא הייתה מעיקרה מעשה פולחן, ואנשים לא הביאו קרבנות לשעירים כחוק קבוע, אך בשעת שחיטתו של בעל חיים היו מקדישים לשעירים חלק מסוים מגופו, ובעיקר מדמו — בפועל היה הדבר מעין עבודה זרה.

ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירִם אשר הם זֹנים אחריהם

זַרְעוֹ נִכְרָת וְיָמָיו נִכְרָתִין:

ונכרת.

and to the entrance of the Tent of Meeting does not bring it to present it to the Lord, that man shall be excised from his people. Presenting an offering outside the Tabernacle or the Temple is a serious transgression that renders one liable to the severe punishment of excision.

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה'– 
 וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.הקרבת קרבן שלא במשכן או במקדש אסורה באיסור חמור מאוד, והעונש עליה הוא החמור ביותר. כרֵת אינו עונש בידי אדם אלא משמיים. האיש מת קודם זמנו, ואולי גם נפשו נענשת בעונשים שונים.

ט וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר", יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא עַל דַּם הַמֻּקְדָּשִׁים, תַּ"ל "כָּל דָּם":

כל דם.

פְּנַאי שֶׁלִּי — פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי וְעוֹסֵק בּוֹ (ספרא):

ונתתי פני.

This verse provides an additional prohibition concerning the slaughter of animals for food.
 Any man from the house of Israel, or from the stranger who resides among them, who eats any blood, I will direct My attention to the person who eats the blood, in the form of retribution, and I will excise him from the midst of his people.

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם– 
 וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם,אפנה אליה ואביט בה בעין רעה, 
 וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

י וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃

שֶׁל כָּל בְּרִיָּה בַּדָּם הִיא תְלוּיָה, וּלְפִיכָךְ נְתַתִּיו (עַל הַמִּזְבֵּחַ) לְכַפֵּר עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם — תָּבֹא נֶפֶשׁ וּתְכַפֵּר עַל הַנֶּפֶשׁ:

כי נפש הבשר.

For the life, the life force, of the flesh is in the blood, and I have given it to you only to sacrifice on the altar to atone for your souls, as it is the blood that shall atone for the life. The blood, upon which life depends, may be used only to atone for the soul of the individual who slaughters the animal as an offering to God. One is permitted to eat meat, the dead flesh of the animal; however, blood, which represents the life force of that creature, is for God only and may not be consumed. <endnote_marker|34 />

כִּי נֶפֶשׁ, חיוּת
 הַבָּשָׂר– 
 בַּדָּם הִוא,
 וַאֲנִי נְתַתִּיו– את הדם
 לָכֶםרק לקרבן 
 עַל הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם,
 כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.הדם שהנפש תלויה בו, לא ניתן אלא לכפרתה של הנפש המקריבה אותו לה'. במובן מסוים אדם מותר לאכול בשר משום שהוא בשרו של יצור שכבר מת, אבל הדם, המסמל את חיותו, אינו נתון לאדם אלא לה' לבדו.

יא כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃

לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים:

כל נפש מכם.

Therefore I said to the children of Israel: Every person among you shall not eat blood, and the stranger who resides among you shall not eat blood. This broad prohibition applies to all the children of Israel, including gentiles who join them. The Sages interpret the phrase “every person among you” as including even minors, thereby indicating that adults are required to ensure that children do not eat blood. <endnote_marker|35 />

עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.איסור כללי זה תקף לכל בני ישראל
 ולגרים המצטרפים אליהם.

יב עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃ (ס)

Puddles or holes filled with blood were common features in idolatrous rituals. Some commentaries suggest that the covering of the blood is a kind of apology to God or a way of downplaying the fact that human beings consume other living creatures (see Ba’al HaTurim). Alternatively, this commandment, which remains in effect today, alludes to burial. Just as the burial of a human corpse is an expression of honor for the deceased, so too covering the blood of a beast or bird grants a measure of dignity to these creatures (see Kohelet Rabba 3:19).

He shall pour out its blood and cover it with dirt

דין זה נקרא בפי חכמים 'שחוטי חוץ'. (ראו נדרים עח ע"א). במשך אלף השנים הבאות הייתה זו בעיה מתמדת בעם ישראל. היו תקופות שבהן הייתה ההקרבה לה' בבמות — במקומות מוגדרים ועל מזבחות המיועדים לכך — מותרת באופנים מסוימים. בזמנים אחרים, כאשר עמד מקדש מרכזי פעיל, נאסר לישראל להקריב כל קרבן במקום אחר, (ראו זבחים פרק יד), גם אם נעשה לשם שמים ולא לעבודה זרה.

אשר יעלה עֹלה או זבח ואל פתח אֹהל מועד לא יביאנו

אֵין לִי אֶלָּא צַיִד, אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין מִנַּיִן? תַּ"ל "צֵיד" מִכָּל מָקוֹם; אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אֲשֶׁר יָצוּד"? שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת (חולין פ"ד):

אשר יצוד.

פְּרָט לִטְמֵאִים (שם פ"ה):

אשר יאכל.

A related commandment:
 Any man from the children of Israel, or from the strangers that reside among them, who shall hunt game of a beast or a bird that may be eaten, according to the criteria specified elsewhere, <endnote_marker|36 />he shall pour out its blood and cover it with dirt. <notes|d 1/>Not only is blood prohibited from being eaten, but it may not be left exposed. Beasts, meaning undomesticated animals, and most birds may not be brought as offerings. This commandment to cover the blood applies to undomesticated animals and birds, which are generally hunted; it does not apply to domesticated animals. <endnote_marker|37 />

וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, הראוי לאכילה לפי ההגדרות הכתובות בתורה.
 
 החיות ורוב העופות אינם עולים על המזבח כקרבנות. בעלי החיים הללו ניצודים,
 נשחטים ונאכלים. במקרה של שחיטת חיה או עוף – 
 וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.הדם אסור באכילה, ואף אין להשאירו חשוף.

יג וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃

דָּמוֹ הוּא לוֹ בִּמְקוֹם הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהַנֶּפֶשׁ תְּלוּיָה בוֹ:

דמו בנפשו הוא.

הַנֶּפֶשׁ הִיא הַדָּם. דָּם וּבָשָׂר לְשׁוֹן זָכָר, נֶפֶשׁ לְשׁוֹן נְקֵבָה:

כי נפש כל בשר דמו הוא.

For the life of all flesh, its blood is with its life; therefore I said to the children of Israel: The blood of all flesh you shall not eat, because the life of all flesh is its blood. To symbolize the limits of human power over life, anyone who eats it shall be excised.

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר, דָּמוֹ בְלוויית
 נַפְשׁוֹ הוּא.הדם קשור בנפש.
 וָאֹמַר, ולכן אמרתי
 לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ,כי על כוח החיים עצמו אין לאדם מישראל שליטה גמורה,
 כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא,הנפש היא הדם, ועל כן
 כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.

יד כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃

בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר דִּבֵּר הַכָּתוּב, שֶׁאֵין לָהּ טֻמְאָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁנִּבְלַעַת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וְלִמֶּדְךָ כָּאן שֶׁמְּטַמְּאָה בַאֲכִילָתָהּ (וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע); וּטְרֵפָה הָאֲמוּרָה כָּאן לֹא נִכְתַּב אֶלָּא לִדְרֹשׁ, וְכֵן שָׁנִינוּ: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה, תַּ"ל טְרֵפָה — מִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ טְרֵפָה, יָצָא עוֹף טָמֵא שֶׁאֵין בְּמִינוֹ טְרֵפָה (ספרא; זבחים ע'):

אשר תאכל נבלה וטרפה.

Up to this point, the verses have introduced various commandments pertaining to the killing of animals. These include the prohibition against eating meat from an animal that was not brought as an offering, which applied only while the children of Israel were in the wilderness; the prohibition against bringing offerings outside the Tabernacle or Temple; the prohibition against eating blood; and the obligation to cover the blood of an undomesticated animal or bird that has been slaughtered. The next commandment refers to animals that were not necessarily killed by human beings: 
 Any person who shall eat an unslaughtered carcass or a mauled animal that has suffered a fatal injury, <endnote_marker|38 />whether he is native or stranger, he shall wash his garments and bathe in water, and he is impure until the evening, and he shall be purified. Not only is it prohibited to eat such animals, but having direct physical contact with their carcasses, or even moving their carcasses indirectly, renders a person impure (see 11:27–28, 39–40). However, since this verse specifically refers to eating the carcass, the Sages explain that it refers to a unique type of impurity, contracted specifically from the carcass of a kosher bird, and not through contact or by being moved, but only when it is swallowed. <endnote_marker|39 />

וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה, בעל חיים שמת מאליו,
 וּטְרֵפָה, בעל חיים שנהרג או נפצע פצעי מוות.
 
 בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר.בעלי חיים אלה אסורים באכילה, ולא זו בלבד, אלא שבמותם הם מטמאים במגע או במשא אף ללא מגע ישיר,
 ולכן – 
 וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶבואז – 
 וְטָהֵר.

טו וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃

אִם יֹאכַל קֹדֶשׁ אוֹ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ חַיָּב עַל טֻמְאָה זוֹ כְּכָל שְׁאָר טֻמְאוֹת (ספרא):

ונשא עונו.

עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת וְעַל כִּבּוּס בְּגָדִים בְּמַלְקוּת (שם):

ובשרו לא ירחץ ונשא עונו.

But if he does not wash and he does not bathe his flesh, he shall bear his iniquity. An impure person is not required to purify himself immediately, as there is no prohibition against being ritually impure. He violates a prohibition only if he touches consecrated food items or enters the Temple. Priests generally did not own land and could not grow their own produce, and so this prohibition was undoubtedly an important concern of theirs, since consecrated food items comprised a significant portion of their diet. The same prohibition also applied to the entire nation while they were in the wilderness, during which time they were permitted to eat meat only if the animal had been brought as an offering; however, even after it became permissible to eat unconsecrated meat, one who was impure could still come into contact with consecrated food. Because this is a severe prohibition, the verse emphasizes the importance of maintaining ritual purity. <endnote_marker|40 />

וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ– 
 וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.האדם אינו חייב להיטהר מיד כשנטמא. הטמא חוטא רק כאשר הוא נוגע בקודש או נכנס למקדש. אין ספק שעניין זה חשוב לכהנים – שחלק גדול ממזונם הוא קודשים, וכן היה מעשי לישראל במדבר, שכן כאמור כאשר רצו לאכול בשר נדרשו להביאו כקרבן אל פתח אוהל מועד. אולם גם לאחר שהותרה אכילת בשר חולין, עלול הטמא לנגוע בדברים שיש בהם קדושה. משום חומרתה של עברה זו, מודגשת כאן חשיבותה של ההיטהרות.

טז וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֺנֽוֹ׃ (פ)