וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

The word pele means a wonder, an event that is out of the ordinary, or an object outside the boundaries of the normal and the everyday (see Deuteronomy 30:11; Proverbs 30:18). One who articulates a vow expresses a clear, explicit promise that he is separating something from his control, his use, and the usage of others. Accordingly, a vow is an explicit declaration with regard to the demarcation of certain objects.

Articulates [ yafli] a vow

DISCUSSION

הברית היא התחייבות העומדת בעינה גם אם אחד הצדדים אינו מקיים את חובותיו. ברית זו — שהנביא מגדיר אותה במלים חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ (ירמיה ב,ב), עודנה קיימת. אתם תנסו להפר אותה, אני אעניש אתכם בעונשים חמורים, אבל הברית, הקשר והמחויבות שהתגלו בזמן יציאת מצרים כהבלטה של הנס, הפלא והייחודיות של עם ישראל — כל אלה יישארו לנצח.

וזכרתי להם ברית ראשֹׁנים אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים

הרחבות

כי יפלא.

לִתֵּן עֵרֶךְ נְפָשׁוֹת — לוֹמַר עֵרֶךְ דָּבָר שֶׁנַּפְשׁוֹ תְלוּיָה בוֹ עָלַי (עי' ספרא; ערכין ד'):

בערכך נפשת.

Speak to the children of Israel, and say to them: If a man articulates a vow <notes|d 1/>in accordance with the valuation of persons to the Lord, when one obligates himself to give to God the value of a certain person. With regard to the term erkekha , “valuation,” see commentary on 5:15.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ כִּי יַפְלִא, יִדור, יבטא במפורש
 נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ, של ערך
 
 נְפָשֹׁת לַה', כשאדם יתחייב לתת לה' את ערכו של אדם כלשהו –

ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֽה׃

This valuation is not the value of the individual in question. If one wishes, he can vow to give someone’s value to the Sanctuary, but in such a case the amount is determined by the value of his work; one estimates how much money the labor of that person would be worth (see Arakhin 13b). By contrast, the valuation discussed here is a fixed sum, determined by specific categories of sex and age alone; it has nothing whatsoever to do with the person’s ability to work or function. In this regard there is no difference between the valuation of someone who is whole in body, strong, learned, and skilled in a craft, and an individual who is blemished, weak, and incapable of doing anything productive. According to some Sages, it also does not matter whether or not the person who is the subject of the valuation is Jewish (see Arakhin 5b; Rambam, Sefer Hafla’a , Hilkhot Arakhin VaḤaramim 1:6). With that said, there is a possible link between the fixed amounts listed here and the price of slaves in a public auction, although this connection is not explicit in the Torah, which simply presents a decree that only age and sex are to be taken into account for the purpose of valuations.

The valuation shall be

פלא הוא אירוע החורג מגדר הרגיל, מה שמופרש מן הנורמלי והמצופה ומצוי מחוץ לתחומם. (ראו דברים ל,יא; משלי ל,יח). גם המפליא נדר מוציא מפיו הבטחה ברורה ומפורשת שבה הוא מפריש דבר מתחום שליטתו, משימושו או משימוש אחרים. הנדר אפוא הוא ביטוי מפורש, הנוגע לתיחומם של דברים.

יַפְלִא נדר

אֵין עֵרֶךְ זֶה לְשׁוֹן דָּמִים, אֶלָּא בֵּין שֶׁהוּא יָקָר בֵּין שֶׁהוּא זוֹל, כְּפִי שָׁנָיו הוּא הָעֵרֶךְ הַקָּצוּב עָלָיו בְּפָרָשָׁה זוֹ:

והיה ערכך וגו'.

כְּמוֹ עֵרֶךְ, וְכֵפֶל הַכָּפִי"ן לֹא יָדַעְתִּי מֵאֵיזֶה לָשׁוֹן הוּא:

ערכך.

The valuation shall be: <notes|d 1/>For the male from twenty years old until sixty years old, the valuation of such a man with regard to this form of dedication, shall be fifty shekels of silver of the sacred shekel.

וְהָיָה עֶרְכְּךָ– 
 הַזָּכָרשגילו 
 מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה– 
 וְהָיָה עֶרְכְּךָ, ערכו של אדם כזה לעניין הקדשה 
 חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

ג וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן־שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃

And if it is for a female, in the same age range of twenty years old to sixty, the valuation shall be thirty shekels. Someone of this age is considered to be in his or her prime.

וְאִם נְקֵבָה הִיאבטווח גיל זה – 
 וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל,שכן אז נחשב האדם במיטב שנותיו.

ד וְאִם־נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל׃

לֹא שֶׁיְּהֵא הַנּוֹדֵר קָטָן — שֶׁאֵין בְּדִבְרֵי קָטָן כְּלוּם — אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁאָמַר עֵרֶךְ קָטָן זֶה שֶׁהוּא בֶן חָמֵשׁ שָׁנִים עָלַי (עי' ערכין ב'):

ואם מבן חמש שנים.

And if from five years old until twenty years old, the valuation shall be: The male twenty shekels, and for the female ten shekels.

וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה– 
 וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.

ה וְאִ֨ם מִבֶּן־חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן־עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים׃

And if from one month old until five years old, the valuation shall be: The male five shekels of silver, and for the female, the valuation three shekels of silver.

וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים– 
 וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף, וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף.

ו וְאִ֣ם מִבֶּן־חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן־חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף׃

כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִימֵי הַזִּקְנָה, הָאִשָּׁה קְרוֹבָה לְהֵחָשֵׁב כְּאִישׁ, לְפִיכָךְ הָאִישׁ פּוֹחֵת בְּהִזְדַּקְּנוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ בְּעֶרְכּוֹ, וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ פוֹחֶתֶת אֶלָּא שְׁלִישׁ בְּעֶרְכָּהּ, דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי "סָבָא בְּבֵיתָא, פַּחָא בְּבֵיתָא, סָבְתָא בְּבֵיתָא סִימָא בְּבֵיתָא וְסִימָנָא טָבָא בְּבֵיתָא" (ערכין י"ט):

ואם מבן ששים שנה וגו'.

And if from sixty years old and above: If a male, the valuation shall be fifteen shekels, and for the female ten shekels.

וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה– 
 אִםהוא 
 זָכָר– 
 וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל, וְלַנְּקֵבָה– 
 עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.

ז וְ֠אִם מִבֶּן־שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֙עְלָה֙ אִם־זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים׃

In certain cases the Torah makes allowances for the indigent who are obligated to bring an offering. For example, instead of an animal offering they might bring a bird offering, and one who cannot afford even a bird offering may bring a meal offering of fine flour (see 5:6–11; 12:8; 14:21). In other instances there is no difference between rich and poor, and the obligation to bring the offering remains in force until one is able to do so. With regard to vows of valuation, the priest is authorized to determine the size of the deduction, which is not established by the Torah. The priest appraises the means of the one who vowed and decides how much he must pay. According to this explanation of the text, the person in this verse who is set before the priest and assessed is the one who undertook the vow. Some commentaries, however, maintain that the verse refers to the subject of the valuation, that is, the priest determines the valuation of the person whose value is being pledged by the one who vowed, in accordance with the means of the one who vowed (see Rashi and Ha’amek Davar ).

On the basis of what the one who vowed can afford, the priest shall assess him

'ערך' זה, אין משמעו שוויו של אותו אדם. אמנם אפשר לנדור כנגד שוויו של אדם, אך במקרה כזה יימדד השווי לפי ערך עבודתו, כלומר אומדים כמה תהיה שווה עבודתו של האדם המסוים. (ראו ערכין יג ע"ב). לעומת זאת, כאן הערך הוא סכום מוגדר הנקבע לפי קבוצות מין וגיל בלבד, ואינו תלוי כלל בשאלת כושר העבודה של האדם ותפוקתו. מבחינה זו אין הבדל בין ערכו של אדם שלם בגופו, חזק, מלומד ומיומן במלאכה לבין בעל מום, חלש ושאינו מסוגל לעשות דבר. לפי כמה חכמים, גם אין הבדל אם הנערך הוא מישראל אם לאו. (ראו ערכין ה ע"ב; רמב"ם, הלכות ערכין א,ו). עם זאת, ייתכן שהייתה זיקה בין התעריפים הקבועים האלה לבין מחירם של בני אדם במכירה פומבית כעבדים, אף על פי שהדבר אינו מפורש בתורה, אלא מופיע כגזרת הכתוב הקובעת שאין להתחשב אלא בגיל ובמין.

והיה ערכך

שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִתֵּן הָעֵרֶךְ הַזֶּה.

ואם מך הוא.

לַנֶּעֱרָךְ לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְיַעֲרִיכֶנּוּ לְפִי הַשָּׂגַת יָדוֹ שֶׁל מַעֲרִיךְ:

והעמידו.

לְפִי מַה שֶּׁיֶּשׁ לוֹ יְסַדְּרֶנּוּ, וְיַשְׁאִיר לוֹ כְּדֵי חַיָּיו: מִטָּה, כַּר וְכֶסֶת, וּכְלֵי אֻמָּנוּת; אִם הָיָה חַמָּר מַשְׁאִיר לוֹ חֲמוֹרוֹ (בבא מציעא קי"ד; ערכין כ"ג):

על פי אשר תשיג.

And if he, the one who vowed, is too poor to pay for the valuation, he shall be set before the priest, and the priest shall assess him; on the basis of what the one who vowed can afford, the priest shall assess him. <notes|d 1/>The priest shall grant him a deduction.

וְאִםהנודר
 מָךְ, עני
 הוּא מֵעֶרְכֶּךָ, מכדי לשלם את הערך – 
 וְהֶעֱמִידוֹ, הוא יתייצב
 לִפְנֵי הַכֹּהֵן, וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.הוא יקבל הנחה מן הכהן.

ח וְאִם־מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל־פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ (ס)

אָמַר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְתִמָּכֵר לְצָרְכֵי עוֹלָה, וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ הָאֵבֶר (ספרא; ערכין ה'):

כל אשר יתן ממנו.

And if it, the subject of one’s vow, is a type of animal from which one would present an offering to the Lord, an animal fit for the altar, any that one gives of it to the Lord shall be sacred. The sanctity of the vow applies to the body of the animal itself.

וְאִםיִדור 
 בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה, מן הבהמות הראויות להיות מוקרבות
 קָרְבָּן לַה',
 כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה'– 
 יִהְיֶה קֹּדֶשׁ.הקדושה תחול על גופה של הבהמה.

ט וְאִם־בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַיהוָ֖ה יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃

This brief phrase is the focus of discussions and halakhot that span an entire tractate of the Talmud: Tractate Temura . Temura analyzes such issues as whether an animal consecrated as a substitute has the same level of sanctity as the original animal, whether one can consecrate a third animal by substituting it for a substitute, and whether a single substitution is effective only for one animal or for several animals (see Temura 9a, 12a).

It and its substitute shall be sacred

במקרים מסוימים התורה מגדירה הנחה שניתנת למעוטי יכולת החייבים בקרבן — במקום קרבן בהמה יביא החייב קרבן עוף, ומי שאינו עומד גם בכך יוכל להקריב במקום קרבן עוף מנחת סולת. (ראו לעיל ה,ו–יא; יב,ח; יד,כא). במקרים אחרים אין תעריפים שונים, וחובת הקרבת הקרבן מוטלת על האדם עד שיוכל לשלמה. בענייני נדרי ערכים, לעומת זאת, נמסרת כאן לכהן הרשות לקבוע את גודל ההנחה, שכן הכתוב אינו קוצב אותה. הכהן הוא שיכריע בדבר מתוך שיעריך את יכולותיו של הנודר. לפי פירוש זה, העומד והנערך המוזכר בפסוק הוא הנודר. אך אפשר גם שהדברים מוסבים על הנערך: הכהן קובע את ערכו של הנערך בהתאם להשגת ידו של הנודר. (ראו רש"י והעמק דבר).

על פי אשר תשיג יד הנֹּדר יעריכנו הכהן

טוב ברע.

וְכָל שֶׁכֵּן טוֹב בְּטוֹב וְרַע בְּרַע (עי' תמורה ט'):

או רע בטוב.

Consequently, the animal itself must be sacrificed upon the altar. 
 One shall not exchange it and not substitute it, replacing a good animal with a bad one, or even a bad one with a good one; if he substitutes an animal for an animal, it and its substitute shall be sacred. <notes|d 1/> On the other hand, if one dedicates produce or other items, he is permitted to exchange them, to give the value of the object in its stead. Such an exchange is prohibited in the case of an animal that is fit for the altar, as the body of the animal itself is sanctified; it is not consecrated merely for its monetary value. <endnote_marker|14 />And yet if he substitutes an animal for an animal, it and its substitute shall be sacred. <notes|d 1/> Although it is prohibited to say that another animal should replace a consecrated animal, this declaration is not entirely without effect. This contrasts with most other situations, as the halakha generally does not recognize the validity of an action which constitutes a prohibition. In the formulation of the Talmud, if there is a matter about which God said: Do not do it, and one did it, his action is ineffective. <endnote_marker|15 />In this case, however, the animal which one sought to use as a substitute is indeed consecrated, although the original animal also retains its sanctity.

על כן יש להקריב בהמה זו עצמה על המזבח – 
 לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ– את הקודש באחר, 
 וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹאפילו 
 רַע בְּטוֹב.כשמוקדשים פֵּרות וחפצים אחרים, אפשר להמירם, כלומר אפשר לתת את מחיר החפץ, לפי הערכה מסוימת, במקום לתת אותו; אך המרה כזאת אסורה לגבי בהמה הראויה להיקרב על המזבח, שכן קדושתה היא 'קדושת הגוף'.
 
 וְאולם, 
 אִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, אף על פי שאסור לומר שבהמה אחרת תבוא במקומה, אין מעשה זה חסר משמעות
 –
 
 וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ.האמירה האסורה חלה, והבהמה שאותה רצה להביא במקום הראשונה התקדשה, וגם הבהמה שהוקדשה מראש לקרבן עומדת בקדושתה.

י לֹ֣א יַחֲלִיפֶ֗נּוּ וְלֹֽא־יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ־רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם־הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה־ה֥וּא וּתְמוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה־קֹּֽדֶשׁ׃

בְּבַעֲלַת מוּם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהִיא טְמֵאָה לְהַקְרָבָה, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁאֵין קָדָשִׁים תְּמִימִים יוֹצְאִין לְחֻלִּין בְּפִדְיוֹן אֶלָּא אִם כֵּן הֻמְּמוּ (שם ל"ג):

ואם כל בהמה טמאה.

And if a man consecrates an animal, and it is any type of nonpure animal or an animal from which one does not present an offering to the Lord for other reasons, e.g., if it is blemished, <endnote_marker|16 />he shall set the animal before the priest.

וְאִםיקדיש אדם
 כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה, ובכלל זה כל בהמה
 אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה'מסיבות אחרות, כגון בעלת מום 
 –
 
 וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן,

יא וְאִם֙ כָּל־בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹא־יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת־הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃

לִשְׁאָר כָּל אָדָם הַבָּא לִקְנוֹתָהּ מִיַּד הֶקְדֵּשׁ:

כערכך הכהן כן יהיה.

The priest shall assess it, whether good or bad; as the priest’s valuation, so shall it be. The priest shall evaluate the worth of the animal standing before him, and his determination is final.

וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע. כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן– 
 כֵּן יִהְיֶה.הכהן יעריך את שוויה של הבהמה העומדת מולו, וקביעתו תתקבל כקביעה סופית.

יב וְהֶעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִהְיֶֽה׃

בַּבְּעָלִים הֶחֱמִיר הַכָּתוּב לְהוֹסִיף חֹמֶשׁ, וְכֵן בְּמַקְדִּישׁ בַּיִת, וְכֵן בְּמַקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, וְכֵן בְּפִדְיוֹן מַעֲשֵֹר שֵׁנִי — הַבְּעָלִים מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ וְלֹא שְׁאָר כָּל אָדָם (שם כ"ה):

ואם גאל יגאלנה.

And if, after the owner consecrates the non-pure animal, he redeems it, seeks to reacquire it from Sanctuary property, he shall add its one-fifth to the valuation of its worth.

וְאִםלאחר שבעליה הקדיש את הבהמה הטמאה, 
 גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה, יבקש לקנותה שוב מרשות ההקדש – 
 וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ.עליו להוסיף חמישית על ערכה הראשוני.

יג וְאִם־גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִישִׁת֖וֹ עַל־עֶרְכֶּֽךָ׃

This verse presents a similar 
 halakha : And when a man consecrates his house sacred to the Lord, then the priest shall assess it, whether good or bad; as the priest assesses it, so shall it stand.

וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה'– 
 וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, כֵּן יָקוּם.

יד וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְדִּ֨שׁ אֶת־בֵּית֥וֹ קֹ֙דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהֶעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כַּאֲשֶׁ֨ר יַעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם׃

And if the one who consecrated it redeems his house himself, he shall add one-fifth the silver of the valuation to it, and then the house shall be his.

וְאִם הַמַּקְדִּישׁעצמו
 יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ– 
 וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו, וְהָיָה לוֹ, הבית נעשה שלו.

טו וְאִ֨ם־הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת־בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ׃

The ḥomer , which is the largest measure of volume for dry items, is equivalent to roughly 250 L. It is similar to the Akkadian imeru , which is also mentioned in documents from Ugarit. It is also called a kor (see, e.g., I Kings 5:2). In ancient times an area was measured by the amount of seed sown there; for example, a beit kor ( Kilayim 2:9), a beit sa’atayim , literally a house of two se’a (I Kings 18:32), and a beit kav ( Tosefta, Bava Kamma 6:21).

Homer

BACKGROUND

מידת הנפח הגדולה ליבש, כ–250 ליטר. (באכדית דומה לה imeru, הנזכרת גם בתעודות מאוגרית). המידה ידועה גם בשם ‘כור' (מלכים א' ה,ב ועוד). בימי קדם מדדו שטח לפי כמות הזרעים שזורעים בו, כגון ‘בית כור' (משנה כלאים ב,ט); ‘בית סאתיִם' (מלכים א' יח,לב); ‘בית קב' (תוספתא בבא קמא ו,כא) ועוד.

חֹמֶר

לֹא כְּפִי שָׁוְיָהּ, אַחַת שָׂדֶה טוֹבָה וְאַחַת שָׂדֶה רָעָה פִּדְיוֹן הֶקְדֵּשָׁן שָׁוֶה — בֵּית כֹּר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים — כָּךְ גְּזֵרַת הַכָּתוּב, וְהוּא שֶׁבָּא לְגָאֳלָהּ בִּתְחִלַּת הַיּוֹבֵל. וְאִם בָּא לְגָאֳלָהּ בְאֶמְצָעוֹ, נוֹתֵן לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן סֶלַע וּפֻנְדְּיוֹן לְשָׁנָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ הֶקְדֵּשׁ אֶלָּא לְמִנְיַן שְׁנוֹת הַיּוֹבֵל, שֶׁאִם נִגְאֲלָה הֲרֵי טוֹב, וְאִם לָאו הַגִּזְבָּר מוֹכְרָהּ בַּדָּמִים הַלָּלוּ לְאַחֵר, וְעוֹמֶדֶת בְּיַד הַלּוֹקֵחַ עַד הַיּוֹבֵל כִּשְׁאָר כָּל הַשָּׂדוֹת הַמְּכוּרוֹת, וּכְשֶׁהִיא יוֹצְאָה מִיָּדוֹ חוֹזֶרֶת לַכֹּהֲנִים שֶׁל אוֹתוֹ מִשְׁמָר שֶׁהַיּוֹבֵל פּוֹגֵעַ בּוֹ, וּמִתְחַלֶּקֶת בֵּינֵיהֶם, זֶהוּ הַמִּשְׁפָּט הָאָמוּר בְּמַקְדִּישׁ שָׂדֶה, וְעַכְשָׁו אֲפָרְשֶׁנּוּ עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת:

והיה ערכך לפי זרעו.

It was stated earlier (25:25–28) that one cannot transfer permanent ownership of an ancestral field, as it theoretically remains in the family’s possession forever. Yet 
 if from the field of his ancestral portion a man consecrates to the Lord, the valuation, the value of the field, shall be according to its seed. Since the field is not sold forever, this consecration is a gift for a limited number of years. Its value, for the purposes of redemption with money, is based on the following formula: An area that is required to be sown with a ḥomer, <notes|b 1/>a measure of volume of barley, shall be redeemed for fifty shekels of silver. The Sages refer to this area as a beit kor ; in modern measurements it is roughly 18 dunams, about 4.5 acres.

וְאִםבכל זאת
 מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה'– 
 וְהָיָה עֶרְכְּךָ, ערך השדה
 לְפִי זַרְעוֹ.כיוון שהשדה איננו נמכר לצמיתות, הרי שההקדשה היא נתינה למספר שנים. וכך יחושב הערך, לעניין פדיונו בכסף: 
 זֶרַע, השטח הנדרש לזריעת
 חֹמֶר, מידת נפח מסוימת של
 שְׂעֹרִים. השטח נקרא בלשון חכמים 'בית כור'
 
 ובמידות ימינו הוא כ–18 דונם 
 בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.

טז וְאִ֣ם ׀ מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף׃

אִם מִשֶּׁעָבְרָה שְׁנַת הַיּוֹבֵל מִיָּד הִקְדִּישָׁהּ, וּבָא זֶה לְגָאֳלָהּ מִיָּד.

אם משנת היבל יקדיש וגו'.

כָּעֵרֶךְ הַזֶּה הָאָמוּר יִהְיֶה — חֲמִשִּׁים כֶּסֶף יִתֵּן:

כערכך יקום.

If he consecrates his field from, that is, immediately after, the Jubilee Year, when there is maximum time until the next Jubilee, the valuation shall stand. It shall be redeemed in accordance with the full sum.

אִם מִשְּׁנַת, מיד לאחר שנת
 הַיֹּבֵל, כשהשדה עומד לרשותו לזמן המקסימלי,
 יַקְדִּישׁאת
 שָׂדֵהוּ– 
 כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם.הערך הנקוב יעמוד במלואו.

יז אִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם׃

וְכֵן אִם הִקְדִּישָׁהּ מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל וְנִשְׁתַּהָת בְּיַד גִּזְבָּר, וּבָא זֶה לְגָאֳלָהּ אַחַר הַיּוֹבֵל.

ואם אחר היבל יקדיש.

כְּפִי חֶשְׁבּוֹן; כֵּיצַד? הֲרֵי קָצַב דָּמֶיהָ שֶׁל אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל, הֲרֵי שֶׁקֶל לְכָל שָׁנָה וְשֶׁקֶל יָתֵר עַל כֻּלָּן, וְהַשֶּׁקֶל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה פֻנְדְּיוֹן, הֲרֵי סֶלַע וּפֻנְדְּיוֹן לְשָׁנָה, אֶלָּא שֶׁחָסֵר פֻּנְדְּיוֹן אֶחָד לְכֻלָּן, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁאוֹתוֹ פֻּנְדְּיוֹן קַלְבּוֹן לִפְרוֹטְרוֹט, וְהַבָּא לִגְאֹל, יִתֵּן סֶלַע וּפֻנְדְּיוֹן לְכָל שָׁנָה לַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל (עי' ספרא; ערכין כ"ד):

וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת.

מִנְיַן הַשָּׁנִים שֶׁמִּשְּׁנַת הַיּוֹבֵל עַד שְׁנַת הַפִּדְיוֹן:

ונגרע מערכך.

And if he consecrates his field after the Jubilee, the priest shall calculate for him the silver according to the remaining years until the Jubilee Year, and it shall be deducted from the valuation. If fifty shekels of silver is the valuation of the field for forty-nine years, these must be divided into forty-nine parts, which means that slightly more than one shekel must be deducted from the total sum for each year that has passed.

וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ, וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ.אם חמישים שקל כסף הם ערכו של השדה למשך ארבעים ותשע שנים, יש לחלקם לארבעים ותשעה חלקים, ולפי החשבון בעבור כל שנה שעברה יש לגרוע שקל ומשהו מן הסכום הכולל.

יח וְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֮ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵהוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ׃

הַמַּקְדִּישׁ אוֹתוֹ, יוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַקִּצְבָּה הַזֹּאת:

ואם גאל יגאל.

And if the one who consecrated it himself redeems the field, he shall add one-fifth of the silver of the valuation to it, and it shall be his. This is a general principle with regard to the redemption of consecrated items: If a stranger, not the original owner, seeks to acquire it, he pays the amount determined by the priest, or its fixed valuation, whereas the original owner must add a fifth, a kind of compensation or surcharge to the Sanctuary.

וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה, ירצה שוב להיאחז בשדה האיש
 הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ– 
 וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו, וְקָם לוֹ.זהו הכלל בפדיון הקדשות: אדם זר הבא לקנותו ישלם בעבורו את המחיר שנקבע על פי השומה או על פי ערך קבוע, ואילו הבעלים המקוריים יצטרכו להוסיף חמישית הערך כתשלום נוסף, מעין פיצוי או עילוי להקדש.

יט וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃

ואם לא יגאל את השדה.

ואם מכר.

לָשׁוּב בְּיַד הַמַּקְדִּישׁ:

את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד.

And if he does not redeem the field from the Sanctuary property in all the years of the Jubilee cycle, or if, in the meantime, he, the Temple treasurer, sold the field to another man, it shall no longer be redeemed by the original owner, and his historical link to the field shall be severed.

וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶהמרשות ההקדש במשך כל השנים של מחזור היובל, 
 וְאִם, או אם בינתיים
 מָכַרגזבר ההקדש
 אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר– 
 לֹא יִגָּאֵל עוֹדעל ידי הבעלים הראשונים, ותיבטל הזיקה ההיסטורית בינם לבין השדה.

כ וְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד׃

מִיַּד הַלּוֹקְחוֹ מִן הַגִּזְבָּר, כְּדֶרֶךְ שְׁאָר שָׂדוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִיַּד לוֹקְחֵיהֶם בַּיּוֹבֵל:

והיה השדה בצאתו ביבל.

לֹא שֶׁיָּשׁוּב לְהֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת, לְיַד הַגִּזְבָּר, אֶלָּא כשדה החרם הַנָּתוּן לַכֹּהֲנִים — שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר י"ח) — אַף זוֹ תִּתְחַלֵּק לַכֹּהֲנִים שֶׁל אוֹתוֹ מִשְׁמָר שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל פּוֹגֵעַ בּוֹ (ערכין כ"ח):

קדש לה'.

When the field goes out in the Jubilee, it shall be sacred to the Lord. Just like all fields in Israel, this field shall leave the possession of the buyer at the Jubilee Year. However, as its owner consecrated it, the field now reverts to become Temple property. It is considered like a proscribed field, as explained below (verses 28–29); his portion shall belong to the priest.

וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל, ככל השדות בישראל גם השדה הזה יצא מרשות הקונה ביובל, אבל מכיוון שהבעלים הקדישוהו, הרי השדה – 
 קֹדֶשׁ לַה',בעליו הם ההקדש, ודינו
 כִּשְׂדֵה הַחֵרֶםהמפורש בסמוך
 –
 
 לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ.

כא וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ׃

חִלּוּק יֵשׁ בֵּין שְׂדֵה מִקְנָה לִשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁשְּׂדֵה מִקְנָה לֹא תִתְחַלֵּק לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְדִּישָׁהּ אֶלָּא עַד הַיּוֹבֵל, שֶׁהֲרֵי בַיּוֹבֵל הָיְתָה עֲתִידָה לָצֵאת מִיָּדוֹ וְלָשׁוּב לַבְּעָלִים, לְפִיכָךְ אִם בָּא לְגָאֳלָהּ, יִגְאַל בַּדָּמִים הַלָּלוּ הַקְּצוּבִים לִשְׂדֵה אֲחֻזָּה; וְאִם לֹא יִגְאַל, וְיִמְכְּרֶנָּה גִּזְבָּר לְאַחֵר, אוֹ אִם יִגְאַל הוּא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו — אוֹתוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ, וּפֶן תֹּאמַר "לַאֲשֶׁר קָנָהוּ" הַלּוֹקֵחַ הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מֵאִתּוֹ, וְזֶהוּ הַגִּזְבָּר, לְכָךְ הֻצְרַךְ לוֹמַר לאשר לו אחזת הארץ — מִירֻשַּׁת אָבוֹת, וְזֶהוּ בְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמְּכָרוּהָ לַמַּקְדִּישׁ (ערכין כ"ו):

ואם את שדה מקנתו וגו'.

And if he consecrates to the Lord a field of his acquisition, a field that he purchased from another, that is not a field of his ancestral portion. He does not have full ownership of this field, but merely the right of usage for fifty years at the most.

וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ,שדה שקנה מאחר,
 אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, יַקְדִּישׁ לַה', והרי על גופו של שדה כזה אין לו בעלות גמורה אלא זכות שימוש בו, לכל היותר לחמישים שנה –

כב וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃

Consequently, 
 the priest shall calculate for him the sum of the valuation until the Jubilee Year, the valuation in accordance with the number of years remaining until the Jubilee, and he shall give the valuation as of that day on which he comes to redeem it. The field shall thereby return to the possession of the redeemer, and it , the payment, is sacred to the Lord. No payment of an additional fifth is mentioned here, as the current owner is considered like a stranger with regard to this purchased field. The Sages disagree whether an acquired field is redeemed by its actual sale value, or in accordance with the fixed value established in verse 16 for an ancestral field. <endnote_marker|17 />

וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל,את סכום הערך לפי חשבון השנים שנשארו מחמישים השנים, 
 וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ, הערך 
 בַּיּוֹם הַהוּא, שבו בא לפדותו. בכך השדה יחזור לרשותו של הפודה, והתשלום יהיה
 קֹדֶשׁ לַה'.

כג וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃

In the Jubilee Year, the field shall return to the one from whom he acquired it, the original seller, to the one whose ancestral portion of the land it is. The person who consecrated it did not have the right to permanently dedicate a field that did not belong to him. To summarize, in all cases the fields return to their original owners in the Jubilee Year, apart from an ancestral field that was consecrated and not redeemed.

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ,למוכר,
 לַאֲשֶׁר, שהרי
 לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ.הוא הבעלים ואין בכוחו של המקדיש להקדיש דבר שאינו שלו. לסיכום, בכל המקרים חוזרים השדות לבעליהם ביובל, חוץ מאשר שדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל.

כד בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃

It is likely that the source for this name for a measurement of weight is the word gar’in , kernel or seed, similar to its use in the expression: “Brings up the cud [ gera ]” (11:3). The background for such a name is the ancient practice of using the kernels of produce and fruit, such as barley (Ruth 3:15) and carobs, as small weights. Following the opinions of the Sages, the weight of a gera is 0.83 g, while researchers claim that it is roughly 0.5 g. Some contend that the name comes from giru , an Akkadian weight, 0.04 of an Akkadian shekel, meaning carob seed, and weighing about 0.2 g. The custom of using carob seeds or beans as units of weight led to the modern carat, which is still used as a unit of measurement for gold and precious stones.

Gera

נראה כי מקור שם מידת המשקל הזו הוא המלה גרעין, בדומה לביטוי ‘העלאת גרה'. הרקע לשימוש בשם זה הוא הנוהג העתיק להשתמש בגרעיני תבואה ופרות, כמו שעורה (רות ג,טו) וחרוב (קראט), כמשקל ליחידות זעירות. על פי חכמים, משקל הגרה הוא 0.83 גרם, ובמחקר טוענים שהוא כ–0.5 גרם. יש הסוברים שמקור השם הוא יחידת המשקל האכדית giru, שהייתה 1:24 של השקל האכדי, ומשמעותה גרעין חרוב שמשקלו כ–0.2 גר'. (לפי דעה זו, מצורות הריבוי של גֵּרָה – גרות – נוצר קָרָאט, המשמש עד היום כיחידת מדידה של זהב ואבני חן).

גֵּרָה

כָּל עֶרְכְּךָ שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁקָלִים, יִהְיֶה בְשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

וכל ערכך יהיה בשקל הקדש.

עֶשְׂרִים מָעוֹת, כָּךְ הָיוּ מִתְּחִלָּה, וּלְאַחַר מִכָּאן הוֹסִיפוּ שְׁתוּת, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֵׁשׁ מָעָה כֶּסֶף דִּינָר, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מָעוֹת לְסֶלַע (עי' בכורות נ'):

עשרים גרה.

Every payment of valuation discussed above shall be in the sacred shekel; twenty gera <notes|b 1/>shall be the value of the shekel. These gera are called maot in the terminology of the Sages. <endnote_marker|18 />Although there were smaller units of weight and coins, the ma’a was the basic silver coin, ten of which were worth a regular shekel, while twenty were worth the holy shekel, which was double in size. <endnote_marker|19 />

וְכָל עֶרְכְּךָ, תשלומי הערכים שדובר בהם, 
 יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל.השקל שווה בערכו לעשרים גרה, שהם עשרים 'גרגרי' כסף, הנקראים בלשון חכמים 'מעות'.
 למרות שהיו יחידות משקל קטנות יותר, המעה הייתה יחידת כסף בסיסית שעשר כמותה שוות לשקל רגיל, ועשרים – לשקל הקודש, שהוא כפול בגודלו.

כה וְכָל־עֶרְכְּךָ֔ יִהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃ (ס)

לְשֵׁם קָרְבָּן אַחֵר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ (עי' ערכין כ"ט):

לא יקדיש איש אתו.

Pursuant to the discussion of consecration and redemption, the Torah presents a related law: 
 However, with regard to a male firstborn that is born first to the Lord, from an animal, no man shall consecrate it, since it is not anyone’s property; whether it is an ox or a sheep, it is the Lord’s, and must be brought as an offering. <endnote_marker|20 />

אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה, אם נולד בכור זכר לבהמה – 
 לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ, שהרי אין הוא שייך לבעליו,
 אִם שׁוֹרו
 אִם שֶׂה– 
 לַה' הוּא, כקרבן.

כו אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃

אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה מוּסָב עַל הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין לוֹמַר בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וּפָדָה בְּעֶרְכְּךָ, וַחֲמוֹר אֵין זֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר אֶלָּא טָלֶה, וְהוּא מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, אֶלָּא הַכָּתוּב מוּסָב עַל הַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁהַכָּתוּב שֶׁל מַעְלָה דִּבֵּר בְּפִדְיוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁהֻמְּמָה, וְכָאן דִּבֵּר בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְמֵאָה לְבֶדֶק הַבַּיִת:

ואם בבהמה הטמאה וגו'.

כְּפִי מַה שֶּׁיַּעֲרִיכֶנָּה הַכֹּהֵן:

ופדה בערכך.

ואם לא יגאל.

ונמכר בערכך.

And if it, the firstborn animal, is a non-pure beast, which cannot be brought as an offering, he, the owner, shall redeem it according to the valuation, by paying the animal’s worth, and he shall add one additional fifth of it to it, as one always must when redeeming consecrated items. And if it is not redeemed by the owner, it shall be sold for the valuation. Unlike pure animals, impure animals cannot be consecrated in and of themselves as offerings. Only their value is consecrated, and therefore the animal itself can be redeemed by paying its value to the Temple. <endnote_marker|21 />In practice, among all impure animals, only the firstborn of a donkey must be redeemed. As mentioned elsewhere in the Torah, it is redeemed in exchange for a sheep, or for silver or other objects equal in value to itself. <endnote_marker|22 />

וְאִםהבכור נולד
 בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, שאין עליה קדושת קרבן, הרי כשיוקדש – 
 וּפָדָהאותו הבעלים 
 בְעֶרְכֶּךָ, כפי מחירו,
 וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו, כמו בכל פדיון. 
 וְאִם לֹא יִגָּאֵלעל ידי בעליו – 
 וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ.על בהמה טמאה לא חלה קדושת הגוף, ולכן אפשר לפדותה או להעבירה לידיים אחרות, ואת הכסף להעביר להקדש.
 למעשה חל דין פדיון בכור בהמה טמאה בלא הקדשה מפורשת בחמור בלבד. לפי האמור במקום אחר, פודים אותו בשה, ואם הוא נפדה בכסף או בחפצים אחרים – הוא נפדה בשוויו.

כז וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃

This is apparently referring to a different type of vow. Proscribed items, ḥerem , are unique in that they may not be sold or redeemed. They become Sanctuary property, and are classified as consecrated for the Temple maintenance, or are given to a priest (see Arakhin 28b–29a; Nedarim 2a). Some explain that ḥerem means a curse or ruin, and therefore rendering an object ḥerem is to remove it from the world (see, e.g., Numbers 21:3). According to this interpretation, if someone declares that an item of his is ḥerem , it is a decree of the Torah that it shall be sacred to the Lord (see Ramban, verse 29, and in his book Mishpat HaḤerem ; Sefer HaḤinnukh 357).

Anything proscribed that a man proscribes for the Lord

חצי הפסוק הזה זכה לדיונים והלכות המתפרסים על פני מסכת שלמה בתלמוד — מסכת תמורה. שם נידונות שאלות כגון האם הבהמה שנתקדשה מכוח עשיית תמורה, כמוה כהקדש הראשון, ואם ימירו בה בהמה אחרת, תיכנס גם האחרונה בקדושת קרבן, או שמא אין התמורה עושה תמורה נוספת, וכן: האם התמורה נתפסת רק בבהמה אחת או גם בכמה בהמות. (ראו תמורה ט ע"א; יב ע"א).

והיה הוא ותמורתו יהיה קֹדש

נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּדָּבָר, יֵ"אֹ סְתָם חֲרָמִים לְהֶקְדֵּשׁ, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה? בְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים, שֶׁפֵּרֵשׁ וְאָמַר הֲרֵי זֶה חֵרֶם לַכֹּהֵן; וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ, סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֵן (עי' ספרא; ערכין כ"ח):

אך כל חרם וגו'.

אֶלָּא יִנָּתֵן לַכֹּהֵן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, מְפֹרָשׁ מִקְרָא זֶה בִּסְתָם חֲרָמִים, וְהָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, מְפָרֵשׁ מִקְרָא זֶה בְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים — שֶׁהַכֹּל מוֹדִים שֶׁחֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן עַד שֶׁיָּבֹאוּ לְיַד כֹּהֵן וְחֶרְמֵי גָּבוֹהַּ נִפְדִּים:

לא ימכר ולא יגאל.

הָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, מֵבִיא רְאָיָה מִכָּאן, וְהָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, מְפָרֵשׁ "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא" לְלַמֵּד שֶׁחֶרְמֵי כֹהֲנִים חָלִים עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים, וְנוֹתֵן לַכֹּהֵן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְמַסֶּכֶת עֲרָכִין (דף כ"ח), אִם נֵדֶר, נוֹתֵן דְּמֵיהֶן, וְאִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָהּ:

כל חרם קדש קדשים הוא.

כְּגוֹן שֶׁהֶחֱרִים עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים:

מאדם.

However, in contrast to consecrated objects, which may be redeemed or sold, anything proscribed that a man proscribes for the Lord <notes|d 1/>from all that is his, whether man, e.g., one of his slaves, or animal, or the field of his ancestral portion, which is in the absolute possession of its owner, shall not be sold and shall not be redeemed; anything proscribed is a sacred sacrament to the Lord.

אַךְ, לעומת ההֶקדשות, שהם נגאלים או נמכרים,
 כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ– 
 מֵאָדָם, כגון אחד מעבדיו
 וּמ
 בְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹשהוא בבעלותו הגמורה של המחרים – 
 לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל. כָּל חֵרֶם– 
 קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.

כח אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃

הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג וְאָמַר אֶחָד עֶרְכּוֹ עָלַי, לֹא אָמַר כְּלוּם (ספרא; ערכין ו'):

כל חרם אשר יחרם וגו'.

הֲרֵי הוֹלֵךְ לָמוּת, לְפִיכָךְ לֹא יִפָּדֶה — אֵין לוֹ לֹא דָמִים וְלֹא עֵרֶךְ:

מות יומת.

Anything proscribed with regard to people, captives of war who have been proscribed, or one who has been sentenced to death for political or halakhic reasons <endnote_marker|23 />shall not be redeemed; he shall be put to death. This is referring to a human ḥerem , but there is also the ḥerem of an area or a city. In such cases all the objects go to Heaven, and they are prohibited for all benefit and earthly uses, and may not be redeemed or sold. <endnote_marker|24 />

כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם,שבוי מלחמה שהוחרם שביהּ, או מי שנגזר עליו מוות מסיבה פוליטית או הלכתית,
 
 לֹא יִפָּדֶה; מוֹת יוּמָת.כאן מדובר בחרם מן האדם, אך ייתכנו גם חרם של שטח או חרם של עיר. במקרים הללו הכול 'עולה לשמים' ונאסר בכל הנאה או שימוש ארצי, ואין לפדותו או למכרו.

כט כָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָחֳרַ֛ם מִן־הָאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת׃

בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר:

וכל מעשר הארץ.

מזרע הארץ.

מפרי העץ.

קְנָאוֹ הַשֵּׁם. וּמִשֻּׁלְחָנוֹ צִוָּה לְךָ לַעֲלוֹת וְלֶאֱכֹל בִּירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד), וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְגוֹ' (עי' קידושין נ"ד):

לה' הוא.

All the tithe of the land, a tenth separated from the seed of the land, such as wheat or barley, or from the fruit of the tree, wine, oil, and possibly other types of fruit as well, <endnote_marker|25 />is the Lord’s; it is sacred to the Lord. It may not be treated like other fruit, but must be eaten near the Temple in a state of ritual purity. <endnote_marker|26 />The Sages call this the second tithe.

וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ, עשירית המופרשת
 מִזֶּרַע הָאָרֶץ, כגון חיטה ושעורה,
 מִפְּרִי הָעֵץ, יין, שמן ואולי גם פֵּרות נוספים 
 –
 
 לַה' הוּא, קֹדֶשׁ לַה', ואין לנהוג בו כמו בפֵרות רגילים, אלא יש לאכלו סמוך לבית המקדש בטהרה.

ל וְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַיהוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃