I came to my garden, filled with all types of goodness, my sister, my bride; I gathered my myrrh with my perfume; I ate my honeycomb with my honey; I drank my wine with my milk. Eat, friends; drink, and make love. The image is of a romantic lovers’ tryst.

אחרי ההזמנה הדוד מספר על קורת הרוח שמצא בכלתו המושלמת: בָּאתִי לְגַנִּי המלא בכל טוב – הוא אֲחֹתִי כַלָּה; אָרִיתִי, ליקטתי את מוֹרִי עִם־בְּשָׂמִי; אָכַלְתִּי יַעְרִי, חלת הדבש שלי עִם־דִּבְשִׁי; שָׁתִיתִי יֵינִי עִם־חֲלָבִי. – אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. התעלסו באהבים.

א בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה; אָרִיתִי מוֹרִי עִם־בְּשָׂמִי; אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם־דִּבְשִׁי; שָׁתִיתִי יֵינִי עִם־חֲלָבִי – אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים

On more than one occasion in history, the people of Israel were given a chance to redeem themselves, but they slumbered, failing to seize the moment. On the most fundamental level, and in the depths of the nation’s heart, it is true that “I am my beloved’s, and my beloved is mine” (6:3; see also 2:16), I desire redemption and a connection to God. But alas, I am lazy and slow to act. Throughout these love poems, with all their ups and downs, the lovers constantly desire one another, but external circumstances do not allow them to unite easily and they are frequently left alone with their longings. The beloved’s knocking awakens her love, but she is too slow to act, and by the time she rises he has passed. In the wake of this vision, the woman is left with strengthened passion and will, but an opportunity has been missed.

I am sleeping…My beloved is knocking

DISCUSSION

לא פעם בהיסטוריה נפתח פתח לצאת ולהשתחרר מעול כלשהו, אבל העם היה מנומנם ולא הגיב. מבחינה מהותית ובעומק הלב – ‘אני לדודי ודודי לי', אני בעד הגאולה ובעד החיבור, אבל למעשה – אני עצלה, רוצה לנוח בשלווה ואינני מוכנה לפעולה. בתוך שיר האהבה, על מורדותיו ועליותיו, הדוד והרעיה אינם מפסיקים לרצות זה בזה, אלא שהתנאים החיצוניים אינם מאפשרים להם להיפגש בקלות ולהתאחד, וכך הם נותרים פעמים רבות בגעגועיהם. הדפיקה אכן מעוררת, אבל ההתעוררות אטית מדי, והקריאה כבר פסקה. היה ביקור, הארה שהצריכה תגובה מידית, וכשלא הגיבו לה – פג תוקפה. בעקבות הביקור נותרו תשוקה עזה ותגבורת רצון, אבל ההזדמנות אבדה והפגישה הוחמצה.

אני ישנה... דודי דופק

הרחבות

I am sleeping, but my heart is awake. In this semiconscious state, something inside me alerted me: The sound of my beloved is knocking.<notes|d />Despite my drowsiness, some part of me was alert, eagerly listening for him. I could hear him calling out to me: Open for me, my sister, my love, my faultless dove, my perfect beauty. There is a tone of familiarity and closeness in these expressions of affection by the male protagonist. He continues: Open for me, for my head is filled with dew from waiting outside at night; my locks are filled with the drops of night, dew. I am wet, it is uncomfortable outdoors, and I seek shelter.

אֲנִי הייתי יְשֵׁנָה באחד הלילות וְלִבִּי היה עֵר. בתודעתי המעורפלת משהו בתוכי שמע את קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. מכוחו של הקשר הפנימי עם האהוב, למרות השינה הייתי דרוכה וערנית. הדוד הדופק קרא אלי מבחוץ: פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי, אהובתי, רַעְיָתִי, חברתי הקרובה, יוֹנָתִי תַמָּתִי, יפתי השלמה, המושלמת. לביטויי החיבה הללו יש צליל של קרבת נפש רגועה ומשפחתית. הכניסי אותי מפני שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא־טָל מהשהייה בחוץ בשעת לילה, קְוֻצּוֹתַי, תלתלי מלאים רְסִיסֵי לָיְלָה, טיפות טל. אני רטוב מעט, לא נוח לי בחוץ ואני מבקש מחסה.<footnote data-lang="heb" data-id="8022" data-num="1"/>

ב אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא־טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה

The woman says to herself: I have already taken off my tunic; how can I don it now? I have washed my feet before bed; how can I soil them by walking on the floor to open the door? She does not answer her beloved’s call.

לא ברור אם הרעיה מתארת כאן התרחשות מציאותית או מספרת על חלום ארוך.<footnote data-lang="heb" data-id="8023" data-num="2"/> בין כך ובין כך היא אמרה לעצמה: כבר פָּשַׁטְתִּי אֶת־כֻּתָּנְתִּי – אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?! רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלַי כדי להיכנס למיטה – אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם בלכתי על הרצפה לפתוח את הדלת?! היא איננה נענית לקריאה.

ג פָּשַׁטְתִּי אֶת־כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם

Locking a door from the inside was performed in biblical times by means of a vertical or horizontal bolt, which was wedged into the doorpost, the lintel, or the doorstep, thus preventing the door from being opened from the outside. The hole mentioned here probably served as means of grasping the door in order to open or close it when unlocked. Although in the ancient world there were locking mechanisms, which required the insertion of a key through a hole from the outside, such mechanisms have been found in the Land of Israel only from the Roman period.

My beloved extended his hand through the hole

My beloved extended his hand through the hole<notes|d1/> in the door.<footnote data-lang="eng" data-id="7128" data-num="29"/> When he did so, my love welled up and my core [me’ay] was moved for him, my insides turned over from excitement. Although in modern Hebrew the term me’ayim refers specifically to the intestines, in the Bible it refers to the internal cavity of one’s body, and by extension, to the heart and soul.<footnote data-lang="eng" data-id="7129" data-num="30"/>

דּוֹדִי שָׁלַח, הושיט<footnote data-lang="heb" data-id="8024" data-num="3"/> את יָדוֹ מִן הַחוֹר שבדלת. כאשר הוא הושיט את ידו, אהבתי התגברה וּמֵעַי הָמוּ, קרבַי התהפכו מהתרגשות<footnote data-lang="heb" data-id="8025" data-num="4"/> עָלָיו.

ד דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו

I arose to open for my beloved; my perfumed hands were dripping with liquid myrrh, and my fingers with myrrh passing onto the handles of the latch. The scent of myrrh reached outside.

על אף חששותי וחשבונותי כאשר הדוד כמעט היה בפנים לא יכולתי עוד להתאפק – קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי המבושמות נָטְפוּ־מוֹר, המופיע כאן בצורת נוזל. וְאֶצְבְּעֹתַי נטפו מוֹר שעֹבֵר עַל כַּפּוֹת, ידיות הַמַּנְעוּל. ריחו של המור הנוזלי הורגש גם בחוץ.

ה קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ־מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

I opened for my beloved; but while I had hesitated, my beloved had slipped away, was gone. My soul had departed with his speaking. When he turned to me before, my heart stopped due to my profound love and longing. Now he was nowhere to be found. I sought him, but I did not find him; I called him, but he did not answer me. The verse possibly describes not an actual event, but a lover’s troubled dream brought on by anxiety over a potential missed opportunity. Allegorically, this episode refers to real missed opportunities for redemption, on both a national and a personal level. Historically and personally, complacency and other obstacles to salvation prevent the long-sought union with God from taking place.

פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי ובינתיים, עד שהתלבטתי, התלבשתי, מצאתי את נעלי והתבשמתי דוֹדִי חָמַק עָבָר, הסתלק ונעלם. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ. כשפנה אלי קודם, כלתה נפשי מתוך אהבה וגעגועים, ואחרי שפתחתי את הדלת, והנה הוא נעלם, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. כאמור, ייתכן שהרעיה קמה בפועל ממיטתה וייתכן שזהו תיאור חלום ביעותים של אהובה; הדוד לא הופיע באמת באמצע הלילה – שאיננו זמן מקובל לביקורי נימוסין, אבל לבה הער של האוהבת חולם בלהות על החמצה. בסיפור הגדול של הנמשל הדוד הדופק הוא התרחשות ממשית. בין אם מדברים על הנפש הפרטית או על העם, יש זמנים שבהם רוח ישראל או נשמת האדם רדומים, ואז מופיעה קריאה לגאולה, לישועה, ליציאה מהגבולות. קול הדוד קורא: פתחי לי, עכשיו נוכל להיפגש. אולם למרות הרצון הפנימי מתעוררים מכשולים שונים, הקשורים בלבושים חיצוניים, הרגלי נוחות וכדומה, והם מונעים את המפגש, וההזדמנות עוברת.

ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי ודוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי

After searching for my beloved near the house to no avail, I went out into the streets. There the sentries patrolling in the city found me, and when they saw that I was wandering alone at night they struck me, they wounded me; apparently, they considered me a loiterer deserving of punishment. The guards of the walls took my shawl from upon me. The guards of the walls are not necessarily her enemies. Since they are charged with preserving the public order, they punish the woman for what they perceive as inappropriate behavior. Similarly, the individual’s soul or the nation as a whole can react to a missed opportunity counterproductively. Plagued with visions of what might have been, it can attempt to seize the moment after it has passed, and in the process transgress boundaries. Such transgression always incurs punishment.

לאחר שחיפשתי את הדוד ליד הבית והוא לא נמצא, יצאתי לרחובות. שם מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, ובראותם אותי מתרוצצת לבד בלילה, אולי לא לבושה לגמרי, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, כנראה ראו בי משוטטת שיש להענישה. נָשְׂאוּ, סילקו אֶת־רְדִידִי, הבגד המכסה את הראש ואולי גם את הגוף מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. שומרי החומות אינם אויבים בהכרח. הם מופקדים על הסדר הציבורי ומענישים את הרעיה על התנהגותה הבלתי הולמת. ההתעוררות המאוחרת של הנפש הפרטית או של העם כולו דוחפת לעשייה שלא בזמנה ושלא במקומה. מכוח החוויה החזקה אנשים יוצאים מגדרם ומנסים לפעול, אך מעשיהם נתפסים כמוזרים וחריגים. התשוקה אמנם גדולה, ולגעגועים אין פתרון, שכן הדוד היה קרוב מאוד, אלא ששומרי החומות אינם מתחשבים בכל אלה, והם מונעים את שבירת הסדר כמצופה מהם.

ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת־רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת

Here, it seems, the dream comes to an end. Now the woman addresses her friends: I administer an oath to you, daughters of Jerusalem; now, come to my aid: If you find my beloved, what should you tell him? Tell him that I am lovesick. Previously she bid the daughters of Jerusalem to promise that they would let the love awaken by itself (2:7, 3:5). Now, after the nocturnal episode, whether real or imagined, she no longer has the strength to hide her feelings or to keep up appearances. She entreats the daughters of Jerusalem to reveal her powerful love to her beloved.

ייתכן שרק כאן מגיע החלום לסיומו, ומכאן היא פונה לחברותיה. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, והפעם כדי להיחלץ לעזרתי: אִם וכאשר תִּמְצְאוּ אֶת־דּוֹדִי, מַה־תַּגִּידוּ לוֹ? – אמרו לו שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. אם קודם לכן הן הושבעו להניח לאהבה להתעורר מאליה, כאן בעקבות דפיקותיו – הממשיות או המדומות – והיעלמותו המאכזבת מתפרצת בה תשוקה רבה. כבר אין בכוחה להסתיר דבר ולהמשיך לשחק את המשחק והיא מבקשת שיספרו לו על אהבתה העזה.

ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת־דּוֹדִי מַה־תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי

נעילת הדלת מבפנים נעשתה בימי התנ"ך בבריח אנכי או אופקי שננעץ במזוזות, במשקוף או בסף ומנע את פתיחת הדלת מבחוץ. החור היה ככל הנראה אמצעי למשיכת דלת שאינה נעולה. בעולם העתיק היה אמנם מנגנון נעילה, שהגישה אליו הייתה באמצעות מפתח ארכובה דרך חור מן החוץ. אולם בארץ ישראל נמצאו כמותו רק בתקופה הרומית.

דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר

The women ask her: How is your beloved more than another beloved, O fairest of women? Who is your beloved? How can we recognize him? How is your beloved more special than another beloved, that you administer an oath to us so? Notably, in The Song of Songs, the beloved is unknown. He appears intermittently and then vanishes, and no one can identify or locate him. In the background of the text hovers the question of how real the beloved actually is. For the time being, he has no formal relationship with the woman. They rarely meet, and at this stage of the story they are never seen together in public. Allegorically understood, the mysterious nature of the beloved represents the mysterious nature of God.

הבנות שואלות אותה:מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? מיהו אהובך? מה סימן ההיכר שלו? מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ?חלק מעניינו של השיר בכל רבדיו הוא שהדוד איננו מוכר. הוא מופיע מדי פעם ונעלם, איש אינו מזהה אותו ואינו יודע מהו מקומו, וברקע מרחפת השאלה עד כמה הוא מציאותי. אין לו כעת קשר פורמלי עם הרעיה. הם נפגשים לעתים רחוקות ובשלב זה של הסיפור אינם מתראים בפומבי.

ט מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ

The young woman responds: The face of my beloved is clear and ruddy, his skin is clean and white, and his cheeks are red like a beautiful youth.<footnote data-lang="eng" data-id="7130" data-num="31"/> This mixture of red and white is consistent with the image of an apple to which the beloved was previously compared (2:3). My beloved is more eminent [dagul] than ten thousand. Like a flag [degel], my beloved stands out from the masses, unique.

הרעיה עונה להן: עור פניו של דּוֹדִי צַח, נקי ולבן וְאָדוֹם, סמוק, לחייו אדמומיות כאיש צעיר ויפה.<footnote data-lang="heb" data-id="8026" data-num="5"/> הוא דָּגוּל, מורם כדגל, נבחר מתוך רְבָבָה, רבים מאוד. דודי הוא אחד ויחיד.

י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מרְבָבָה

His head is impressively shaped as a work of the finest gold;<footnote data-lang="eng" data-id="7131" data-num="32"/> his locks are curls, black as a raven. In ancient times, the hair color of Israelites was typically black.<footnote data-lang="eng" data-id="7132" data-num="33"/>

רֹאשׁוֹ בנוי ומרשים כמו יצירת כֶּתֶם פָּז, זהב מובחר, נדיר ויקר.<footnote data-lang="heb" data-id="8027" data-num="6"/> קְוֻצּוֹתָיו, שערותיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. בדורות ראשונים היה צבע שערותיהם של ישראל שחור בדרך כלל, ולכן השתבח הגבר הצעיר בכך ששער ראשו שחור לגמרי.<footnote data-lang="heb" data-id="8028" data-num="7"/>

יא רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב

His eyes are perfect, radiating beauty and calm, like doves beside streams of water. This is a pastoral image of grace and tranquility. A dove drinks by sucking water<footnote data-lang="eng" data-id="7133" data-num="34"/> into its beak and directly into its throat, making no swallowing movement of its head. A pair of doves drinking thus appears to be in synchrony, as they change neither their stance nor their movements. His dark eyes are set against the backdrop of his light skin as if they are bathed in milk, well set like precious stones, neither protruding nor sunken.<footnote data-lang="eng" data-id="7134" data-num="35"/>

עֵינָיו מקרינות יופי, תום ורוגע כְּיוֹנִים העומדות עַל־אֲפִיקֵי, זרמי מָיִם. דימוי למראה פסטורלי של יונים חינניות ושלוות ליד מים שוטפים. שתיית היונים גם מאופיינת בשאיבה,<footnote data-lang="heb" data-id="8029" data-num="8"/> ומקורן משמש להן כקש שתייה הישר אל הוושט, ולא באיסוף מים בפה והשלכתם פנימה בהנעת הראש. זוג יונים שותה נראה תואם באשר אינו משנה את עמידתו ותנועתו. אולי גם מראה זה מפנה את תשומת לבו של הרואה אליהן. עיניו רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, דימוי לעיניים הכהות על רקע העור הלבן, יֹשְׁבוֹת עַל־מִלֵּאת, כאבני חן משובצות במילואן, שאינן בולטות ואינן שוקעות.<footnote data-lang="heb" data-id="8030" data-num="9"/>

יב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל־מִלֵּאת

The identity of the shoshana is unclear (see commentary on 2:1). If this description refers to the color of his lips, then the shoshana must be red (see Alsheikh). If so, it likely refers to the rose and not the white Madonna lily. However, it is possible that the verse intends to describe the shape or feel of the beloved’s lips, rather than their color, in which case the shoshana can still be identified as the Madonna lily.

His lips are lilies [shoshanim]

BACKGROUND

אם זהו תיאור של צבע השפתיים, צבעו של השושן אדום, והואיל וכך אין לזהותו עם השושן הצחור הגדל בארץ, אלא עם הוורד. אולם ייתכן שהדימוי אינו מתייחס לצבע שפתי הדוד אלא לצורתן, ואז הולם הזיהוי עם השושן הצחור. כיוצא בזה מתוארת תבנית שפתו המעוצבת של אחד מכלי המקדש כשְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן (מלכים א' ז,כו) – עגולה ומדויקת. (ראו ראב"ע כאן; הקדמת הפירוש המיוחס לרמב"ן לשיר השירים: "קבלנו כי הוא הצמח הנקרא ‘לידי' ויש לו ששה עלים").

שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים

His cheeks are like a bed of fragrant plants, growths of spice mixtures. An Israelite of the time would not be clean-shaven, and as the beloved is young, his beard is likely to be short, like small herbs growing in their beds. His lips are colored,<footnote data-lang="eng" data-id="7135" data-num="36"/> or velvety and fragrant<footnote data-lang="eng" data-id="7136" data-num="37"/> like lilies;<notes|b1/> dripping with flowing, fragrant myrrh.

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת, הלחיים הן מקומות גידול מֶרְקָחִים, בשמים. בחור מישראל באותם זמנים בוודאי לא התגלח, וכיוון שהוא צעיר – זקנו קצר כצמחי הבושם הקטנים בערוגותיהם. שִׂפְתוֹתָיו בצבע<footnote data-lang="heb" data-id="8031" data-num="10"/> שׁוֹשַׁנִּים, או: רכות, קטיפתיות, ריחניות ונאות כעלי השושן הצחור,<footnote data-lang="heb" data-id="8032" data-num="11"/> נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר, מדיף ריח.

יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר

Tarshish is one of the precious stones set into the breast piece of the High Priest (Exodus 28:20). Various opinions are offered in rabbinic literature and the Aramaic translations regarding the identity and color of tarshish. Nowadays, it is commonly accepted to identify tarshish with peridot or with the bluish-green variety of beryl known as aquamarine. Some have noted a similarity between the word tarshish and the Akkadian word for red, rususu.

Beryl [tarshish]

His hands are built as rods of gold set with beryl [tarshish];<notes|b1/> his belly is like a solid slab of ivory covered with sapphires.<notes|b />

יָדָיו בנויות כגְלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ, כמו יצירת זהב שמשובצת בה אבן יקרה. מֵעָיו, בטנו מוצקה ונראית כעֶשֶׁת שֵׁן, גוש שנהב, מְעֻלֶּפֶת, מכוסה<footnote data-lang="heb" data-id="8033" data-num="12"/> בסַפִּירִים, אבני ספיר.<footnote data-lang="heb" data-id="8034" data-num="13"/>

יד יָדָיו גְלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים

His calves are pillars of marble, set on bases of fine gold. The beloved is compared to a work of art. His appearance is like the forested region of Lebanon, fertile and teeming with life, choice like the tall, impressive cedars that grow there.

שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, שיש, מְיֻסָּדִים, שנבנו עַל־אַדְנֵי־פָז, אדנים מזהב. זו אינה דמות ממשית אלא מעין יצירת פאר. מַרְאֵהוּ הכללי כַּלְּבָנוֹן, שטח מיוער שהכול צומח בו ושוקק חיים, בָּחוּר כָּאֲרָזִים הגדולים והמרשימים הגדלים בלבנון.

טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל־אַדְנֵי־פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים

His palate is sweet and all of him is delightful. This is my beloved, and this is my companion, daughters of Jerusalem. The bride lovingly depicts her beloved as the epitome of beauty. In her eyes, all of his features are wonderful and perfect. Her descriptions do not provide her listeners with practical details that might help them locate her beloved, but they illustrate her feelings for him. Many allegorical interpretations have been offered for these descriptions. The question: “How is your beloved more than another beloved”? (verse 9) has been posed to the nation of Israel for over two thousand years. The answer to this question is: You may not be able to see Him until He reveals Himself, but we can see that He is perfect, and we can do nothing other than seek Him everywhere.

חִכּוֹ, פיו מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים. זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. באהבתה מתארת הכלה-הרעיה את הדוד כשלמות של יופי. בעיניה כל פרט בו נהדר ומושלם. תיאוריה המהללים לא יספקו לזולת נתונים על דמותו הממשית של האהוב כדי לסייע לה למצאו, אבל יש בהם כדי ללמד על יחסה לדוד. תיאור זה זכה בכמה וכמה הסברים אלגוריים.<footnote data-lang="heb" data-id="8035" data-num="14"/> בסופו של דבר, השאלה ‘מה דודך מדוד' הופנתה לכנסת ישראל כבר למעלה מאלפיים שנה, ותשובתה היא: אתם אינכם רואים אותו – אולי תכירו אותו כשיתגלה, אבל אנחנו רואים כיצד הוא מושלם ואיננו יכולים שלא לרדוף אחריו ולחפש אותו בכל מקום.

טז חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם

I came to my garden, filled with all types of goodness, my sister, my bride; I gathered my myrrh with my perfume; I ate my honeycomb with my honey; I drank my wine with my milk. Eat, friends; drink, and make love. The image is of a romantic lovers’ tryst.