הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, בזמן שהיובל נוהג, אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל את השדה מהקונה בתוך פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים מהמכירה, שֶׁכך נֶאֱמַר במכירת שדה בשעת היובל: "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (ויקרא כה,טו), ומיעוט שָׁנִים הוא שתיים, שמכירת שדה תקפה לשנתיים לפחות.

א הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ".

אם הָיְתָה אחת מהשנים האלו שְׁנַת שִׁדָּפוֹן או יֵרָקוֹן, והשדה לא הפיקה תבואה, אוֹ שנת שְׁבִיעִית (שמיטה) שאסור לגדל תבואה – אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן של שתי 'שני תבואות', ותישאר שנה נוספת ביד הקונה. ואולם אם הקונה נָרָהּ, עשה אותה ניר (שדה חרושה) ולא זרע אותה, אוֹ הוֹבִירָהּ, עשאה שדה בור, שלא עבד בה כלל – שנה כזו עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן, משום שהייתה ראויה לתבואה, והקונה לא ניצל את זכותו.

הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וִירָקוֹן,  אוֹ שְׁבִיעִית –  אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.  נָרָהּ אוֹ הוֹבִירָהּ –  עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. 

דינים אלה אינם נוהגים כאשר היובל אינו נוהג (ראו לעיל פ"ח מ"א בהרחבות), שכן אז מכירת נכס היא לצמיתות, והקונה אינו מחויב לאפשר למוכר לקנות בחזרה את הנכס.   

המוכר את שדהו בשעת היובל  

ביארו בתלמוד (כט,ב), שבתוך שתי שנים אסור גם לקונה להסכים למכור חזרה למוכר, ושניהם עוברים על מצוות התורה שהמכירה תהיה בתוקף לפחות שנתיים.   

אינו מותר לגאול פחות משתי שנים  

אמרו בבבלי (בבא מציעא קו,א), שרק אם אירע השידפון או הירקון בכל המדינה אין מחשבים את השנים הללו, אבל אם מדובר בנזק שנגרם רק לשדה זה – עולה השנה למניין שנתיים, ואפשר  לגאול.   

היתה שנת שדפון וירקון  

השידפון והירקון נזכרים במקרא כמחלות צמחים הפוגעות באופן קשה בתבואה ומסוגלות לגרום לאובדן מוחלט של היבול. השידפון (אולי כמו 'שיזפון', 'התכהות') מזוהה עם התייבשות הגרגרים והצטמקותם בעקבות רוחות וחום (ראו בראשית מא,ו. בבלי יומא כא,ב) או עם פטריית הפחמון ( <eng>Ustilagos</eng>), המפתחת בתבואות החורף נבגים שחורים המכסים את היבול, ומתפשטת במהירות. ירקון קשור לצבע הירוק (בדברי חכמים – גוונים שונים על הספקטרום הצהוב-ירוק), ונראה, שהוא קשור לכמישה או להחוורה של התבואה. יש שהציעו, שמדובר בהצהבה והתייבשות בעקבות תנאי מזג אוויר, בצורת או עודף מים (ג. דלמן) או פגיעה של עש הקמה (י. אהרוני). יש שהציעו, שמדובר בפגיעה גדולה ומוכרת בעת העתיקה – פטריית החילדון ( <eng>Rusts</eng>), המופיעה ככתמים בצבע חלודה על גבי העלים, גורמת לכמישת היבול ומתפשטת במהירות ובעוצמה על ידי נבגים הנישאים ברוח (ד. נבו).

שדפון וירקון  

הרחבות

בארץ-ישראל נהגו חקלאים רבים לעבוד בשדות במחזורים דו-שנתיים: שנה אחת חורשים בלי לזרוע ("נרה" = חרש אותה), ובשנה שאחריה זורעים. מנוחת הקרקע מביאה בשנה הבאה ליבול מבורך יותר מיבול של שנתיים ללא מנוחה. לעתים היו מניחים לשדה לנוח מבלי לחרוש אותו כלל ("הובירה"), אך כך התברך היבול במידה פחותה.   

נרה או הובירה  

אף שבדרך כלל הניסוח: "רבי פלוני אומר" מלמד על מחלוקת, כאן דברי רבי אלעזר מוסכמים, ואין בהם מחלוקת (רמב"ם).   

רבי אלעזר אומרה מכרה לו וכו'  

דבר זה דייקו מלשון הפסוק שממנו למדו, שאין לגאול בתוך שנתיים: "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (ויקרא כה,טו), ולא נאמר: 'במספר שנים', או 'במספר תבואות', ומכאן שיכולות להיות יותר משתי תבואות באותן שנתיים (תלמוד כט,ב ורש"י).    

מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות  

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אם מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה (באמצע השנה), וְהִיא מְלֵאָה פֵּירוֹת (תבואה), ואכל הקונה את התבואה הזו, וחזר וגידל בה תבואה במשך השנתיים הבאות – הֲרֵי קונה זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים, שהוא רשאי לקצור את התבואה השלישית לפני שהמוכר יגאל את השדה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהִיא מְלֵאָה פֵּירוֹת – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. 

אם מְכָרָהּ, את שדה אחוזתו, לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה (מאה דינרים), וּמָכַר הקונה הָרִאשׁוֹן לאדם שֵׁנִי בְּמָאתַיִם, כאשר בא הבעלים לגואלה מיד השני – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב את התשלום אֶלָּא לפי המחיר שקבע עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ" (ויקרא כה,כז).

ב מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ".

ואולם, אם מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב את התשלום אֶלָּא עִם הקונה הָאַחֲרוֹן, לפי מה ששילם בעבור השדה, מפני שבמקרה זה אנו דורשים את מה שֶׁנֶּאֱמַר שם: "וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ", שהכוונה היא לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָה כעת.

מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "לָאִישׁ" – לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ. 

לֹא יִמְכּוֹר אדם שדה אחוזתו בְּמקום רָחוֹק וכדי שיִגְאוֹל בכסף שקיבל שדה שמכר בְּמקום קָרוֹב, וכן לא ימכור בְּשדה רָע שלו וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה, וְלֹא יִלְוֶה כסף וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים, כלומר חצי השדה כעת, וחציה בפעם אחרת.

לֹא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְיִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרָע וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה, לֹא יִלְוֶה וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים. 

וּבפודה שדהו מן ההֶקְדֵּשׁ – מוּתָּר בְּכוּלָּן, למכור קרקע אחת או ללוות לצורך כך, וכן יכול לגאול לחצאין.

וּבַהֶקְדֵּשׁ – מוּתָּר בְּכוּלָּן. 

חכמים דורשים במשנה זו את הפסוק לשני כיוונים מנוגדים, מתוך מגמה להקל על הגואל שישלם את הפחות מבין שני המחירים, שכך למדו מדין עבד עברי, שהתורה מקלה על גאולתו (תלמוד ל,א). וראו גם ב'אורח ההלכה'.   

אינו מחשב אלא עם הראשון... עם השני  

הכוונה היא, שאי אפשר לאלץ את הקונה להשיב למוכר את הקרקע בתנאים אלה, אף שכאשר הוא בא לגאול מהקדש, הוא רשאי לעשות כך. ודווקא בעניין זה חמורה גאולת קרקע מיד ההדיוט מאשר מן ההקדש. אבל ברוב ההלכות דין פדיון מהקדש חמור יותר, שצריך להוסיף חומש, ושלא ניתן לחזור מהצעת המחיר (ראו פ"ח מ"א–מ"ב) ועוד. וטעם הדבר שהקלו בענייננו בהקדש, מפני ששדה שנמכר להדיוט חוזר בכל מקרה למוכר בשנת היובל, ולכן אין עניין להקל עליו את הגאולה. אבל שדה שהוקדש ולא נגאל – איננו שב לבעלים ביובל (לעיל פ"ז מ"ג–מ"ד), ולכן התורה מקילה יותר על גאולתה (תלמוד ל,ב), שכן מגמת התורה ששדות אחוזה יחזרו לבעליהם. הדיוט מקור המילה מיוונית – <eng>ἰδιώτης</eng> (אידיוטס), ומשמעה 'אדם פשוט ללא השכלה מקצועית'. בדברי חכמים, שימושה העיקרי הוא להבחין בין נושא משרה רמה וסתם אדם, כגון כהן גדול וכהן הדיוט, וכן בין כל אדם להקדש, כמו במשנתנו.

זה חומר בהדיוט מבהקדש  

זֶה חוֹמֶר (חומרה) שיש בּגואל שדה מהֶדְיוֹט מִבַּגואל שדה מההֶקְדֵּשׁ.

זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ. 

הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה (ערים מוקפות בחומה) ורוצה לגאול אותו בחזרה – הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל מִיָּד, בעל כורחו של הקונה, וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מיום המכירה, ולאחר מכן אינו יכול לגאול עוד לעולם.

ג הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה – הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל מִיָּד, וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

והֲרֵי זֶה כְּמִין רִיבִּית, שכספו של הקונה היה אצל המוכר לזמן מה והושב לו במלואו, כמו הלוואה, ובתמורה הוא גר בינתיים בבית בלי לשלם שכירות, וְאולם אֵינָהּ רִיבִּית שאסרה התורה, מפני שהדבר נעשה בדרך מכירה ולא כהלוואה.

הֲרֵי זֶה כְּמִין רִיבִּית וְאֵינָהּ רִיבִּית. 

אם מֵת הַמּוֹכֵר בתוך שנים עשר חודש – יִגְאַל בְּנוֹ, וכן אם מֵת הַלּוֹקֵחַ (הקונה) – יִגְאַל המוכר מִיַּד בְּנוֹ של הלוקח.

מֵת הַמּוֹכֵר – יִגְאַל בְּנוֹ.  מֵת הַלּוֹקֵחַ – יִגְאַל מִיַּד בְּנוֹ. 

אֵינוֹ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה עד תום זמן האפשרות לגאול את הבית, אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ, הבעלים לקונה הראשון, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה" (ויקרא כה,ל), "לו" – לבעלים.

אֵינוֹ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה". 

וּכְשֶׁהוּא (הפסוק) אוֹמֵר: "שָׁנָה תְמִימָה", כלומר שלמה, מובן מכך, שיש לְהָבִיא (להוסיף) את חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר, שאם מכר בשנה מעוברת יכול לגאול במשך שלושה עשר חודש.

וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "תְּמִימָה" – לְהָבִיא חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר. 

כתוב בתורה: "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (ויקרא כה,כט–ל). ולהלן (משנה ו) יבואר מהי 'עיר חומה'. ובניגוד לשדה אחוזה שנמכר, שהוא חוזר לבעלים (או ליורשיו) בשנת היובל, בית בעיר חומה שנמכר עובר לצמיתות לידי הקונה. אלא שהתורה מאפשרת למוכר לגאול את ביתו בעל כורחו של הקונה, בתוך שנה למכירה.   

המוכר בית בבתי ערי חומה  

בשונה מגאולת שדה אחוזה, שהיא רק כעבור שנתיים מהמכירה (לעיל משנה א), גאולתו של בית עיר חומה מיד. ובתלמוד (לא,א) הובאה שיטתו של רבי, שדרש: "יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ" – רק כעבור יומיים לפחות מהמכירה, בדומה לשדה אחוזה, ואין הלכה כמותו.   

גואל מיד  

הגדרת ריבית היא 'שכר המתנת המעות', כלומר שהמלווה מקבל רווח בתמורה לזמן שמעותיו היו אצל הלווה. והואיל ועל המוכר לשלם לקונה את הכסף שקיבל במלואו, נמצא, שהתקופה שבה ישב הקונה בבית הרי היא כמין ריבית (ולכן, בדרך כלל, אסור ללווה לאפשר למלווה לגור בביתו מבלי לשלם שכר דירה, בבא מציעא פ"ה מ"ב). ובעניין זה שונה דין גאולת הבית מגאולת שדה, ששם מקזזים מן הפדיון את השנים שהקונה השתמש בינתיים בשדה. ובטעם הדבר שאין זו ריבית, פירשנו כרש"י, שמן התורה, רק ריבית בדרך הלוואה אסורה מן התורה ולא בדרך מכירה. ובתלמוד (לא,א) הביאו דעת רבי יהודה, שכל ריבית שאפשר שלא תגיע לידי מימוש, כמו כאן, שאם המוכר לא ירצה לפדות את הבית – אינה נחשבת ריבית אפילו אם הייתה זו הלוואה ממש. ואולם, הלכה כחכמים, שריבית כזו אסורה בהלוואה (שולחן ערוך יורה דעה קסד,ד).

הרי זה כמין ריבית ואינה ריבית  

השנה העברית בנויה משני מסלולים מקבילים הדורשים התאמה ביניהם: מחזור הירח ומחזור השמש. מחד, יש בשנה שנים עשר חודשי ירח (כ-354 יום), ומאידך השנה עצמה היא שנת שמש (כ-365 יום). שכך ציוותה התורה: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח" (דברים טז,א), כלומר שעל חג הפסח לחול תמיד באביב. לשם סגירת הפער הזה (בן כ-11 יום בשנה), נתנה התורה לחכמי ישראל סמכות, להוסיף מדי כמה שנים חודש נוסף בין אדר לניסן. פעולה זו נקראת "עיבור שנה" – כלומר הגדלת השנה, בדומה לאישה מעוברת. ולדעת התנא הראשון, גאולת בית עיר חומה היא עד לתאריך המכירה בשנה הבאה, כך שאם עיברו את השנה, יוכל המוכר לגאול במשך שלושה עשר חודשים.   

להביא חדש העיבור  

לדעת רבי, אין הבדל בין שנה פשוטה לשנה מעוברת, שתמיד גאולת בית עיר חומה היא במשך שנת חמה, כלומר 365 ימים מיום המכירה (רש"י, וכך פירשנו). והרמב"ם פירש, שרבי חולק רק בשנים פשוטות, שאז הוא מוסיף אחד עשר יום, ואילו בשנה מעוברת הוא מודה לחכמים, שהמוכר מקבל שלושה עשר חודשי ירח (כ-384 ימים) לגאולת ביתו.   

רבי אומר יתן לו שנה ועיבורה  

רַבִּי אוֹמֵר: מה שנאמר: "תמימה", כוונתו שגם בשנה פשוטה (שאינה מעוברת) יִתֵּן לוֹ זמן שָׁנָה וְעִיבּוּרָהּ, אחד עשר הימים, ששנת חמה יתרה על שנת הלבנה, ובסך הכול שלוש מאות שישים וחמישה ימים מזמן המכירה. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי אוֹמֵר: יִתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִיבּוּרָהּ. 

אם הִגִּיעַ יוֹם שמלאו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מיום המכירה, וְלֹא נִגְאַל הבית – הָיָה חָלוּט (שייך לתמיד) לוֹ, לקונה, ואינו חוזר למוכר גם ביובל.

ד הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאַל – הָיָה חָלוּט לוֹ;

ומעירים: אֶחָד הַלּוֹקֵחַ (הקונה) בית בעיר חומה, וְאֶחָד שֶׁנִּיתַּן לוֹ הבית במַתָּנָה שווים בדין זה, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתוּת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו" (ויקרא כה,ל), ולמדו חכמים מלשון הרבים של מילה זו, שמדובר גם במתנה.

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּיתַּן לוֹ מַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַצְּמִיתוּת". 

זוהי הלכה חריגה במכירת מקרקעין, שבזמן שנוהג היובל, כל קרקע חוזרת לבעליה כשמגיעה שנת היובל, למעט בית עיר חומה.   

היה חלוט לו  

המילה נגזרה מהשורש חל"ט המופיע פעם יחידה במקרא: "וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ" (מלכים א כ,לג), ופירשוהו במשמעות 'ודאי', 'חד משמעי'. בתרגומים באה המילה "לחלוטין" במקום המילה "לצמיתות" (תרגום אונקלוס ויקרא כה,ל).   

חלוט  

דין בית בבתי ערי חומה נוהג, כמו דין גאולת שדות אחוזה, רק בזמן שנוהג היובל. אך כפי שכבר הוסבר לעיל (פ"ח מ"א), היובל נוהג רק כאשר עם ישראל כולו יושב על אדמתו, ומשגלו חלק מהשבטים, אין היובל נוהג. ונראה, אם כן, שבימי הבית השני נהג היובל, שבשיבת ציון שבו מעטים מכל שבט (תוספות). אך הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"י ה"ג) כתב, שהיובל לא נהג מדין תורה בימי בית שני, וכן נראית דעת רש"י (גיטין לו,א). ויש שהסבירו, כי היובל נהג אז מדברי חכמים (רמב"ן שם).    

התקין הלל הזקן  

הכוונה ללשכה מסוימת שהייתה במקדש (רש"י, רע"ב). אמנם הוא הדין בכל בית דין (רמב"ם שם פי"ב ה"ז).   

ללשכה  

מן הדין, כל עוד לא קיבל הקונה את הכסף, אין זה נחשב שהמוכר גאל את הבית, והלל תיקן זאת מכוח 'הפקר בית דין הפקר', שבסמכותם של חכמים להפקיע ממון מיד בעליו (ראו גיטין לו,ב). נחלקו הפוסקים, אם מחשבים רק לפי היום או גם לפי שעת המכירה, שניתן לגאול עד אותה שנה כעבור שנה: לדעת תוספות (לא,א) וערוך השולחן (העתיד הלכות יובל לד,ו), רשאי לגאול, עד שתגיע השעה המדויקת של מכירת הבית (מעת לעת), ואילו במרכבת המשנה כתב בדעת הרמב"ם, שמרגע שהתחיל התאריך בו נמכר הבית לפני שנה – נחלט הבית.

שובר את הדלת ונכנס  

הלל הזקן, יחד עם שמאי הזקן, היו הזוג האחרון שעמד בראש הסנהדרין בימי בית שני. הם כיהנו בימי שלטון הורדוס, כמאה שנה לפני החורבן. הלל, שהיה בן למשפחה מיוחסת מבבל, עלה לארץ ישראל. בתחילה למד אצל שמעיה ואבטליון, והתפרנס בדוחק. בהתלבטות שהייתה בדין הקרבת קרבן פסח בערב פסח שחל בשבת, לימד הלל, שפסח דוחה את השבת, וביסס קביעה זו על שבע המידות בהן התורה נדרשת ועל מסורת שהייתה בידיו. תשובתו עוררה התרשמות כה רבה, שהחליטו למנות את הלל לנשיא הסנהדרין (תוספתא פסחים ד,יג). מאמרותיו ומן המעשים שסופרו אודותיו, נודע הלל כאדם נוח לבריות, רודף שלום ועניו. במקורות נזכרות כמה תקנות שתיקן מפני 'תיקון העולם', שבהן ניכרת המגמה להתאים את ההלכה לשינויים שחלו במציאות ימיו. לפי המסורת חי מאה ועשרים שנה כמשה רבנו (ספרי דברים שנ"ז). אחריו המשיכה שושלת הנשיאות מזרעו מעל עשרה דורות, כארבע מאות וחמישים שנה.   

הלל  

משמעות הפועל "חולש" כאן היא 'זורק', 'משליך', ומקורה בארמית. נראה, שהפועל קשור למילה 'חלשים' במובן של הטלת גורל – "ומטילין חלשים" (שבת פכ"ג מ"ב).    

חולש   

בָּרִאשׁוֹנָה (בתקופה קדומה) הָיָה הקונה נִטְמָן (מסתתר) ביוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כדי שֶׁיְּהֵא הבית חָלוּט לוֹ, שלא ימצא אותו המוכר לתת לו את הכסף. הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא המוכר חוֹלֵשׁ (מטיל) אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה שהייתה במקדש, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס לבית בעל כורחו של הקונה, ואֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה (הקונה) יָבוֹא ללשכה וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ. הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס; אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה, יָבוֹא וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו. 

כָּל בית שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – הֲרֵי הוּא כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה לדיני גאולתו, חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת שבתוך העיר, שדינם ככל שדה (לעיל משנה א).

ה כָּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – הֲרֵי הוּא כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשָּׂדוֹת שבתוך החומה דינם כבית עיר חומה. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשָּׂדוֹת. 

כוונת המשנה, שדין בתי ערי חומה אינו נוהג רק בבתי מגורים אלא גם בבתי מרחץ, שובכי יונים ובתי בד לייצור שמן, ואפילו בורות ומערות שבתוך העיר. ודייקו זאת מלשון הפסוק: "וְקָם הַבַּיִת   אֲשֶׁר בָּעִיר" (ויקרא כה,ל), שכל אשר בעיר כלול בכך. ורק שדות אינם בכלל זה, מפני שאין להם שום דמיון לבית, והרי נאמר בתורה 'בית' (תלמוד לב,א).  

כל שהוא לפנים מן החומה  

בתלמוד (לב,א) אמרו, שגם רבי מאיר מסכים ששדות העומדים לזריעה אינם כלולים בהגדרת 'בית'. והוא מוסיף רק 'חולסית ומצולה', שטחים שאינם ראויים לזריעה, אלא לחציבת אבנים וחול לבניין, ולדעתו, הם כלולים ב'בית'  (ראו לעיל).   

רבי מאיר אומר אף השדות  

בתלמוד (לב,א) ביארו, שהמחלוקת נובעת מן התיאור הכפול לביתה של רחב ביריחו: "כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" (יהושע ב,טו). רבי שמעון קורא את הכתוב כפשוטו. ורבי יהודה דייק מן התוספת: "וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" – ולא בעיר עצמה. ובירושלמי (מעשרות ג,ד) פירשו, שהתנאים חולקים בפירוש הפסוק בפרשת בתי ערי חומה: "אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה" (ויקרא כה,ל), שהכתיב בתורה הוא: "אשר   לא חומה", והקרי (מסורת הקריאה) היא "לו". רבי יהודה דרש את הקרי: "אשר לו חומה" – שצריך שלבית תהיה חומה גמורה, פרט לבית הבנוי בעובי החומה. ורבי שמעון דרש את הכתיב: "אשר לא חומה" – לרבות גם בית שאין לו ממש חומה, אלא הקיר החיצוני שלו משולב בחומת העיר.  

בית הבנוי בחומה  

בַּיִת הַבָּנוּי בּעובי החוֹמָה עצמה – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נחשב כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, שהרי אין חומת עיר שמקיפה את הבית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוֹתֶל הַחִיצוֹן של הבית הִיא גם חוֹמָתוֹ. והלכה כרבי יהודה.

בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוֹתֶל הַחִיצוֹן הִיא חוֹמָתוֹ. 

עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ, שהבתים החיצוניים צמודים זה לזה, וגגותיהם הם ראש חומה, וְכן עיר שֶׁאֵינָהּ מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אלא מתקופה מאוחרת יותר – אֵינָהּ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

ו עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ, וְשֶׁאֵינָהּ מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – אֵינָהּ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

יש מפרשים: עיר שהקיפוה בתים סמוכים זה לזה כחומה (רש"י), וכך פירשנו. ויש מפרשים, שהגגות של הבתים החיצוניים משופעים עד לארץ, והם החומה (רבנו גרשום). ויש מפרשים, שהחומה אינה מכל הכיוונים אלא מעט בכל צד (בערוך).   

עיר שגגותיה חומתה  

בתורת כהנים למדו מתוספת המילה "מושב" שבפסוק: "כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה", שהדבר תלוי בזמן שהתיישבו בני ישראל בארץ כנען בימי יהושע בן נון; שעיר שנכבשה מן הגויים כשהיא מוקפת חומה – נחשבת 'עיר חומה' (רבנו הלל), ואף אם לאחר מכן נפלו החומות (תלמוד לב,א). ואילו עיר שנכבשה מן הגויים ללא חומה – אינה נחשבת עיר חומה, גם אם בני ישראל הקיפו אותה בחומה ובנו אותה מחדש (לג,ב). וראו ב'אורח ההלכה'.   

ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע  

זו ההגדרה המינימלית של עיר (ראו עירובין פ"ה מ"ו), שאינה 'בתי חצרים' (ראו במשנה הבאה).   

שלש חצרות של שני שני בתים  

בפשטות, רשימה זו היא דוגמאות לערים המוקפות חומה מימות יהושע. ובברייתא שבתלמוד (לב,ב) הוסיפו, שערים אלו ייחודיות בכך שהן היו קיימות גם בימי שיבת ציון בתחילת בית שני, וקידשו אותן מחדש (ראו ב'אורח ההלכה'). ויש דעה, שקדושת יהושע לא בטלה בגלות בבל, ולא היה צורך לקדש מחדש, אלא שעל ערים אלו הייתה בידם מסורת שהייתה להן חומה מימות יהושע.   

כגון קצרה הישנה... וכן כיוצא בהן  

בתלמוד (לב,ב) הקשו מהנאמר בברייתא, שאין בתים נמכרים בירושלים לצמיתות, והשיבו, שיש עיר נוספת בשם ירושלים, ואליה כיוונה משנתנו. ויש שהציעו, שהכוונה שירושלים עצמה מחולקת לשניים: העיר התחתונה, שהיא מקום המקדש – שם אין בתים נחלטים, והעיר העליונה (אזור הרובע היהודי של ימינו), שבה חל דין בתי ערי חומה (ר"ח אלבק בהשלמות והוספות). הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פי"ב הט"ו–הט"ז) פסק, שלדין גאולת בתי ערי חומה, הולכים אחר עיר שהייתה לה חומה בשעת כיבוש הארץ, כאשר קידשו אותה בכל אחת מן התקופות: בימי בית ראשון סמכו על החומות שהיו בימי יהושע, וגם אם לאחר מכן נפלו החומות, נהגו בהן דין ערי חומה עד החורבן; בעת שעלה עזרא מבבל, קידשו את הערים שהיו מוקפות חומה באותה העת, ונהגו בהן דין ערי חומה מדברי חכמים ולא מהתורה (ראו לעיל משנה ד); וכן בביאה שלישית יקדשו את הערים על פי החומות של זמן הקידוש, וינהגו בהן דין ערי חומה.

וירושלים  

בתי המגורים בזמן חכמים היו בנויים סביב חצר משותפת, כאשר בדרך כלל תחמו הבתים את החצר. בחצר היו בעלי חיים ונעשו מלאכות הקשורות למשק הבית, בדרך כלל היה שער לחצר לצורך שמירה על הפרטיות. לדיירי החצר היו זכויות ובעיקר חובות משותפות.    

חצרות של שני שני בתים  

ציפורי היא עיר עתיקה במרכז הגליל התחתון. היא נוסדה על ידי עולי בבל בימי שיבת ציון, ומהמשנה כאן מתברר, כי היא נוסדה על חורבות יישוב קדום, ואכן, חכמים מזהים אותה עם קטרון שבנחלת זבולון (שופטים א,כ). לאחר חורבן בית שני הפכה ציפורי לעיר היהודית הגדולה והחשובה ביותר בארץ ישראל. תושביה נהנו מרמת חיים גבוהה, ונבנו בה מבנים גדולים ומפוארים. היא היוותה גם מרכז תורני, וחיו ולימדו בה חכמים רבים, כרבי חלפתא בן דור יבנה, בנו רבי יוסי ורבי חוצפית המתורגמן. "קצרה הישנה של ציפורים" היא, ככל הנראה, המצודה עתיקה ( <eng>castra</eng> בלטינית 'טירה', 'מצודה'), שהייתה מצויה, כנראה, בנקודה הגבוהה ביותר בעיר, שעל גבי שרידיה נבנתה בתקופה הביזנטית ה'מצודה' העומדת על תלה עד ימינו.

קצרה הישנה של ציפורים  

גוש חלב הייתה עיר יהודית בגליל העליון, צפונית לכפר מירון, והייתה בירת הגליל העליון. גוש חלב נזכרה במקורות כמרכז לייצור שמן זית. כיום שוכן באתר הכפר ג'יש. בחפירות בגוש חלב נמצאו שני בתי כנסת עתיקים המעידים על יישוב יהודי גדול. מקור המילה "חקרה" מיוונית <eng>άκρα</eng> (אקרה), ומשמעה 'אתר מבוצר במקום גבוה'. החקרה של גוש חלב היא, כנראה, הגרעין הקדום של העיר שעמד בראש ההר.

חקרה של גוש חלב  

יודפת מזוהה כחרבת גיפאת מעל בקעת נטופה בגליל התחתון. יש המזהים אותה עם יטבה הנזכרת במלכים ב כא,יט. שם דומה, 'יטבת' נזכר גם ברשימות כיבושי תגלת פלסר מלך אשור. יודפת הייתה עיר יהודית במרכז הגליל התחתון שהוקמה בתקופה ההלניסטית, ובשלהי ימי בית שני הוקפה חומה. במרד הגדול מילאה יודפת תפקיד חשוב כמבצר המרכזי של הגליל (מפקד הצבא היהודי שם היה יוסף בן מתתיהו). לאחר שהחריבו הרומאים את היישוב, ננטשה העיר. סמוך לתל יודפת הוקם קיבוץ בשם זה.    

יודפת הישנה   

גמלא היא עיר יהודית עתיקה ברמת הגולן שנוסדה בימי שיבת ציון על חורבותיו של יישוב קדום. השם "גמלא" ניתן לה בשל צורתה הייחודית של הגבעה עליה יושבת העיר, כעין דבשת גמל. שרידי החומה הקדומים זוהו על ידי מייסדי גמלא כחומה מימי יהושע בן נון. במרד הגדול הפכה גמלא לאחד ממעוזי המורדים. בתום מצור וקרב קשה נחרבה העיר, וכמעט כל יושביה נהרגו.    

גמלא   

גדוד מופיעה בכתבי היד בשם גדור. בארץ ישראל הקדומה היו כמה ערים בשם גדור, ובתורת כהנים (בהר ד,א) נאמר, שמקומה של גדור זו הוא בעבר הירדן המזרחי. העיר הייתה בירת היישוב היהודי שבעבר הירדן המזרחי, נזכרה במקורות כעיר יהודית כבר בתקופה הפרסית, וייתכן כי היא "גדרות" (ירמיה מט,ג). לפי יוסף בן מתתיהו, תושבי העיר היו עשירים ביותר, ובעת המרד הגדול הם פתחו את שערי העיר בפני אספסיאנוס. משערים שהיא תל א'גדור ליד העיר 'סלט' בדרום הגלעד.   

גדוד  

חדיד ואונו הן ערים עתיקות בשפלת יהודה, הנזכרות בסמיכות ללוד, ברשימת הערים אליהם חזרו שבי ציון (עזרא ב,לג). שתיהן נמצאות ברשימת ערי כנען של מסע תחותימס השלישי (המאה ה-15 לפני סה"נ). אונו, הנזכרת במקרא בין ערי בנימין (דברי הימים א ח,יב), היא קריית אונו של ימינו, 9 ק"מ צפונית מערבית ללוד, וחדיד – בתל חדיד, מזרחית למושב חדיד של ימינו.   

חדיד ואונו  

וְאֵלּוּ הֵן ערים שיש בהן דין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה: עיר שיש בה לפחות שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים בכל חצר. ודווקא ערים מוּקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, כְּגוֹן קַצְרָה (המצודה) הַיְּשָׁנָה שֶׁל צִיפּוֹרִים (ציפורי), וְחַקְרָה (מצודה) שֶׁל גּוּשׁ חָלָב, וְיוֹדְפַת הַיְּשָׁנָה, וְגַמְלָא וּגְדוֹד שבעבר הירדן, וְחָדִיד וְאוֹנוֹ שבשפלה, וִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן ערים נוספות כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה: שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים מוּקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן; כְּגוֹן קַצְרָה הַיְּשָׁנָה שֶׁל צִיפּוֹרִים, וְחַקְרָה שֶׁל גוּשׁ חָלָב, וְיוֹדְפַת הַיְּשָׁנָה, וְגַמְלָא, וּגְדוֹד, וְחָדִיד, וְאוֹנוֹ, וִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. 

בָּתֵּי הַחֲצֵרִים שנמכרו על ידי בעליהם, נוֹתְנִים לָהֶם כֹּחַ הַיָּפֶה (היתרון) שֶׁיש בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וְכֹחַ הַיָּפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת: הם נִגְאָלִין מִיָּד בעל כורחו של הקונה, וְנִגְאָלִין במשך כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כּדין בָּתִּים בערי חומה, ולא כשדות שנגאלים רק לאחר שנתיים. ומצד שני, בתי החצרים יוֹצְאִים בַּיּוֹבֵל מיד הקונה, וכן לפני היובל הם נגאלים בְּגֵרְעוֹן כֶּסֶף, שהמוכר מחזיר את דמי המכירה בקיזוז הסכום היחסי על השנים שחלפו, כדין השָּׂדוֹת.

ז בָּתֵּי הַחֲצֵרִים – נוֹתְנִים לָהֶם כֹּחַ הַיָּפֶה שֶׁבְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וְכֹחַ הַיָּפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת; נִגְאָלִין מִיָּד, וְנִגְאָלִין כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – כַּבָּתִּים, וְיוֹצְאִים בַּיּוֹבֵל וּבְגֵרְעוֹן כֶּסֶף – כַּשָּׂדוֹת.

נאמר בתורה: "וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא" (ויקרא כה,לא). כלומר שאם אין חומה סביב הבתים, הם מוגדרים כ'פזורה', גם אם הם במסגרת יישוב כפרי או עירוני. ומהפסוק נראה, שדינם לגמרי כדין שדות (לעיל משנה א), אלא שדרשו מן המלים: "גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ", שניתן לגאול מיד לאחר המכירה, כדין בית עיר חומה (לעיל משנה ג), ואין צורך להמתין שנתיים כמו בשדות (תלמוד לג,א).   

בתי החצרים...  

בפסוק נאמר: "וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה" (שם), ומייתור המילים "ובתי החצרים" למדו חכמים, שגם אם העיר מוקפת חומה, אלא שיש בה רק שתי חצרות (חצרים לשון רבים) שבכל אחת רק שני בתים – אין להם חשיבות של עיר חומה (תלמוד לג,ב).   

אף על פי שמוקפין חומה מימות יהושע  

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים: כל עיר שיש בה רק שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים בכל חצר, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – הֲרֵי אֵלּוּ כְּבָתֵּי חֲצֵרִים ולא כערי חומה.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – הֲרֵי אֵלּוּ כְּבָתֵּי חֲצֵרִים. 

יִשְׂרָאֵל (שאינו כהן או לוי) שֶׁיָּרַשׁ בית מאֲבִי אִמּוֹ הלֵוִי באחת מערי הלוויים, ומכר אותו – אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה של בתי ערי הלוויים, שנגאלים לעולם וגם חוזרים ביובל כשדה אחוזה, אלא כבתי ערי חומה של ישראל, שגואל רק בתוך שנה ואינו יוצא ביובל (לעיל משנה ג). וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל וקיבל בית בעיר שאינה מערי הלוויים ומכר – אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה של ערי הלוויים, אלא כדין בית עיר חומה של ישראל. שֶׁכך נֶאֱמַר: "וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם... כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כה,לב–לג), לומר שהדין המיוחד להם אינו חל, עַד שֶׁיְּהֵא המוכר לֵוִי, והבית בְעָרֵי הַלְּוִיִּם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי.

ח יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי – אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה, וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה; שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם" – עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וּבְעָרֵי הַלְּוִיִם, דִּבְרֵי רַבִּי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְּוִיִּם, אבל אין צריך שיהיה של לוי. והלכה כחכמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְּוִיִּם. 

אֵין עוֹשִׂים שָׂדֶה (שטח חקלאי) למִגְרָשׁ (שטח מחיה פנוי), וְלֹא הופכים מִגְרָשׁ לשָׂדֶה; וְכן לֹא עושים ממִגְרָשׁ עִיר, לא בונים בו בתים, וְלֹא עושים מעִיר מִגְרָשׁ המשמש את העיר.

אֵין עוֹשִׂים שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ. 

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בַּמֶּה הדְּבָרִים הללו אֲמוּרִים? בְּעָרֵי הַלְּוִיִּם, שיש לשמור בהם על ייעודו של כל חלק בהם. אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין שָׂדֶה חקלאי למִגְרָשׁ, שמשמש את אנשי העיר, וְאולם לֹא הופכים מִגְרָשׁ לשָׂדֶה. וכן עושים ממִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא מהעִיר מִגְרָשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל לצמצם את היישוב. ואין הלכה כרבי אליעזר.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעָרֵי הַלְּוִיִּם. אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל – עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל. 

בתורה (במדבר לה,א–ח) הצטוו שבטי ישראל שנחלו את הארץ בימי יהושע לתת מנחלתם ערים ללוויים (ולכהנים בכללם): שש ערי המקלט (ראו מכות פ"ב מ"ד) ועוד ארבעים ושתיים ערים, כמה ערים מנחלת כל שבט (הערים שניתנו מפורטות ביהושע פרק כא). ונאמר בתורה: "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִיא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כה,לב–לד). כלומר, בשונה מדין בתי ערי חומה של ישראל, שנגאלים רק עד תום שנים עשר חודש, ואם לא נגאלו אינם יוצאים לעולם מיד הקונה ויורשיו אפילו בשנת היובל, בתי הלוויים נגאלים גם לאחר שנה, ובהגיע היובל, הם שבים למוכר, אם עדיין לא גאל. ומשנתנו דנה בתנאים  להחרגה זו.   

ישראל שירש...  

מלשון המשנה נראה בפשטות, ש"סדר הזה" מתייחס לסדר הגאולה של בתי ישראל שעסקו בו המשניות הקודמות. אך מהמשך הדברים: "עד שיהא לוי..." מוכח, שהכוונה, שאינו גואל כסדר גאולת בתים בערי הלוויים, שבו עוסקת משנה זו, אלא כבית עיר חומה רגיל.    

אינו גואל כסדר הזה  

רבי למד מלשון הפסוק, שמצד אחד נאמר: "וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם", והכוונה היא למי שקונה מלוי ('גאולה' כאן היא מלשון קנייה, רש"י על התורה) שאין הבית נחלט לצמיתות אלא חוזר ביובל ללוי המוכר. ומצד שני נאמר: "בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם", שמדובר על בית בעיר לוויים, ומכאן שהלכה זו נאמרה רק בצירוף שני תנאים: שהמוכר הוא לוי, והבית הוא בערי הלוויים. וחכמים אינם מצריכים שיהיה המוכר לוי, שהעיקר הוא שיהיה הבית בעיר  הלוויים.   

עד שיהא לוי ובערי הלוים  

ממה שנאמר בתורה: "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם", למדו, שאסור לשנות את ייעוד השדות והמגרש אלא יש לשמור על ייעודו של כל שטח על פי המידות שניתנו בתורה (תלמוד שם). והתנא הראשון לומד מערי הלוויים לכל ערי ישראל, שהתורה הקפידה על יישוב הארץ באופן טוב, ואסור לקלקל זאת (ראו ר"י קורקוס הלכות שמיטה ויובל פי"ג ה"ה).   

במה דברים אמורים בערי הלויים  

רש"י העיר, שגם ישראל יכול למכור בכל עת, למעט בשנת היובל עצמה, שכן השדות המכורים חוזרים מיד, וכך הוא גם לגבי כהנים ולוויים. וביאר, שמשפט זה נאמר כשגרת הלשון של מה ששנינו בפרק ז, שהכהנים והלוויים מקדישים לעולם וגואלים לעולם.    

הכהנים והלוים מוכרים לעולם  

דין הלוויים (והכהנים בכללם) שונה הן לגבי גאולת שדות והן לגבי גאולת בתים: שהם יכולים לגאול שדה מיד ואינם צריכים להמתין שנתיים; והם יכולים לגאול בתים מיד, גם אם העיר מוקפת חומה; ואם לא גאלו – הבית והשדה שבים אליהם ביובל (תלמוד שם). הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פי"ג ה"ו) למד מכך, שאסור לאדם לסתור את ביתו ולעשותו גינה, ואפילו אם ביתו חרב, אסור לו להפכו לגינה, משום יישוב ארץ ישראל. ולדעת רש"י (שבועות טז,א), אין האיסור אלא בערי חומה, אבל בערים אחרות מותר אפילו להפוך מגרש לשדה. והרמב"ן (בבא בתרא כד,ב) כתב, שאין הדברים אמורים אלא בארץ ישראל, שצריך לדאוג לנויה, אבל בחוצה לארץ מותר. מגרש מקור המילה "מגרש" במקרא, ומשמעה 'שטח פנוי ובלתי מעובד מסביב לעיר או לבניין'. יש שהציע, שהמילה נגזרה מהשורש גר"ש, ומשמעותה הראשונית הייתה 'שטח מרעה ציבורי במקום מוסכם, שרועים זרים מגורשים ממנו'.

וגואלים לעולם  

הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם מוֹכְרִים את שדותיהם ובתיהם לְעוֹלָם בכל זמן, וְגוֹאֲלִים אותם לְעוֹלָם ללא הגבלת זמן, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם" (ויקרא שם), וגם הכהנים כלולים בכך, שהם בני שבט לוי.

הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם מוֹכְרִים לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם". 

הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, בזמן שהיובל נוהג, אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל את השדה מהקונה בתוך פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים מהמכירה, שֶׁכך נֶאֱמַר במכירת שדה בשעת היובל: "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (ויקרא כה,טו), ומיעוט שָׁנִים הוא שתיים, שמכירת שדה תקפה לשנתיים לפחות.