כָּל הַבָּשָׂר, בשר של כל בעל חיים כשר, אָסוּר לְבַשֵּׁל אותו בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.

א כָּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.

וְכן כל בשר אָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִינָה עַל אותו הַשֻּׁלְחָן, שמא יאכלם יחד, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.

וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. 

ועוד, כל הַנּוֹדֵר שלא יאכל מִן הַבָּשָׂר – מוּתָּר בּאכילת בְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים, שאינו קרוי "בשר".

הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר –  מוּתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. 

בשר הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל אותו הַשֻּׁלְחָן, וְאולם אֵינוֹ נֶאֱכָל יחד אתה, אלו דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בשר העוף לֹא עוֹלֶה על שולחן אחד עם הגבינה, וְלֹא נֶאֱכָל אתה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מחלוקת זוֹ היא מִקּוּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל, מן המחלוקות הבודדות שבית שמאי מקילים בהן, ובית הלל מחמירים בהן, והלכה כבית הלל.

הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: זוֹ מִקּוּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל. 

בתורה נאמר: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ (שמות כג,יט). אולם לאו דווקא גדי נאסר, אלא דייקו מהכתובים, שכל בהמה הכשרה לאכילה (בבלי קיג,א). ולהלן, משנה ד, נחלקו חכמים, האם בשר חיה ועוף אסורים מן התורה, ובתלמוד (קד,א) הבינו, שמשנתנו היא כדעה שגם הם אסורים מן התורה. ויש שהסבירו, שהכוונה היא לכל הבשר – בין האסור מן התורה ובין מדברי חכמים, והאם הוא אסור רק מדברי חכמים  (וכן ברע״ב).    

כל הבשר  

המשנה משתמשת בלשון התורה (״לא תבשל״), אך איסור זה כולל את האכילה וההנאה של התערובת, כפי שדרשו חכמים מהכתובים (בבלי קטו,ב).   

אסור לבשל בחלב  

אף שמוסכם, שאין איסור בשר וחלב בדגים, בבית יוסף (יורה דעה פז) כתב, שלא לאכול דגים בחלב, מפני סכנה שיש בדבר. ורבים טענו, שמדובר בטעות, והתירו את הדבר ללא פקפוק (דרכי משה ואחרונים), וכך מנהג האשכנזים, אך רבים בקהילות הספרדים חששו לדבריו ונהגו איסור בדבר.    

חוץ מבשר דגים – אכילת דגים וחלב  

אורח ההלכה

דין נדר אינו נוגע להגדרות מהו ״בשר״ בלשון התורה או חכמים, אלא מה נקרא ״בשר״ בלשון בני אדם, שכן בדיני נדרים, הולכים אחר כוונת הנודר (בבלי נדרים ל,ב). ואין דרך בני אדם לכנות דגים וחגבים בלשון ״בשר״ (רש״י). ואכן, לדעת הרמב״ם, במקום שבו מתכוונים ב״בשר״ גם לדגים – אסור הנודר גם בהם, ורק בשר חגבים אינו בכלל לשון ״בשר״. וכן נפסק להלכה (שולחן ערוך יורה דעה ריז,ח).    

הנודר מן הבשר מותר בדגים וחגבים  

כאן מתברר, שמה שנאמר לעיל, ש  כל הבשר אסור להעלותו עם הגבינה על השולחן, ואף בשר עוף, שאיסורו מדברי חכמים – הוא דעת בית הלל. אבל בית שמאי סבורים, שמכיוון שעצם האיסור אינו מן התורה – אין מקום לגזור בו ׳גזרה  לגזרה׳.   

העוף... לא עולה ולא נאכל  

ר׳ יוסי מדגיש, כי אף שבדרך כלל בית הלל מקלים – זו אחת מן ההלכות שהם מחמירים בהן, והלכה כמותם (וראו בבלי קד,ב).    

אמר רבי יוסי זו מקולי בית שמאי וכו׳  

בשולחן שרק מסדרים עליו את התבשיל, כל זמן שהוא מקפיד, שהמאכלים לא יגעו זה בזה – אין לחשוש לאכילתם יחד (ר״ן. וראו תוספתא ח,ג). ויש שפירשו, שאינו חושש, שמא יחשדו בו, שאוכל יחד בשר בחלב (תפארת ישראל). ויש מפרשים (על פי התוספתא וכתבי יד), שמניח אותם בשני קצוות של השולחן (ר״ח אלבק). מן התורה, אסור לאכול בשר וחלב יחד, דווקא אם טעמם התערב זה בזה בבישול. ומדרבנן, אסור לאכול כל תערובת בשר בחלב (שולחן יורה דעה פז,א), כגון שנמלחו יחד.

נותן זה בצד זה ואינו חושש  

ומוסיפים: בְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ שאסור להניח עליו יחד בשר וגבינה? דווקא בְּשֻׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו, שם יש חשש שיבוא לאכול אותם יחד. אֲבָל בְּשֻׁלְחָן שֶׁסּוֹדֵר (מסדר) עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל, לפני שהוא מוגש לאכילה – נוֹתֵן בשר וגבינה זֶה בְּצַד זֶה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שמא יתערבו, ויבוא לאכלם כאחד.

בְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ? בְּשֻׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו. אֲבָל בְּשֻׁלְחָן שֶׁסּוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל –  נוֹתֵן זֶה בְּצַד זֶה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. 

צוֹרֵר (אורז יחד) אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּתוך מִטְפַּחַת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה.

ב צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה.

כוונת המשנה לומר, שהאיסור של הנחת בשר וגבינה יחד (גם כשאינם נוגעים זה בזה) הוא דווקא בשעת אכילה, שמא יבואו לאכול אותם יחד מתוך חוסר תשומת לב. אך אין איסור להניח אותם סמוכים זה לזה (אך מופרדים) בכל מקרה אחר. וכדרך שהזכירו (בסוף המשנה הקודמת), שמותר להניח יחד בשר וגבינה בשולחן שסודר עליו התבשיל.   

צורר אדם בשר וגבינה וכו׳  

משנתנו מדברת, אף כשהיו שני המאכלים קרים, כך שגם אם נגעו זה בזה, אין האחד בולע מטעם חברו (כמו במאכל חם). אלא שאם נגעו זה בזה – צריכים הדחה (שטיפה). ומתוך החשש שמא לא ישטפם לפני אכילתם, גזרו חכמים על מגעם (בבלי קז,ב ורשב״א). אך אם שניהם יבשים ונגעו זה בזה, אפילו הדחה אינם צריכים (ש״ך).   

ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה  

הסברנו על פי הברייתא שבתלמוד (קז,ב), שמדובר כאן דווקא באכסנאים, שמן הסתם, אינם מכירים זה את זה, וממילא אין לחשוש שיטעמו זה ממאכליו של זה (מאירי, הון עשיר). אבל אם היו מכירים זה את זה – אסורים לאכול על אותו שולחן. ומכלל הדברים נמצאנו למדים, שלא רק באדם אחד האוכל לעצמו יש לחשוש מהעלאת גבינה ובשר על השולחן, אלא גם בשני אנשים היושבים לאכול יחד. מכלל דברי רבן שמעון בן גמליאל, שמותר לשני אכסנאים שאינם מכירים זה את זה לאכול יחד על שולחן אחד בשר וגבינה, עולה, שלמכרים אסור לאכול בשר וגבינה בשולחן אחד. ומכל מקום, מותר הדבר, אם יאכלו על שתי מפות נפרדות, או שישימו ביניהם דבר שיזכיר להם לא לאכול זה מזה (שולחן ערוך יורה דעה פח,ב). נוהגים גם שלא יאכלו מכיכר לחם אחת ולא מכלי אחד, ויהיה לכל אחד כלי נפרד למלח (הגהה שם).

שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד וכו׳  

מקור המילה ״אכסנאי״ ביוונית <eng>ξένος</eng> (קְסֵנוֹס), שמשמעה ׳זר׳ או ׳אורח׳. בדומה המילה ״אכסניא״ מקורה ביוונית <eng>ξενία</eng> (קְסֵנִיָה) – הכנסת אורחים.

אכסנאין  

הרחבות

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁנֵי אַכְסְנָאִין (אורחים) המתארחים במקום אחד, ואינם מכירים זה את זה, אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין, שמא יבוא האחד לאכול ממאכלו של חברו, וייכשל באיסור בשר בחלב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:  שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין. 

טִיפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה של בשר המתבשלת בקדרה; אִם יֵשׁ בָּהּ, בְּטיפת החלב הזו, שיעור שיהא נוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה של בשר – דין אותה החתיכה אָסוּר.

ג טִיפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה – אָסוּר.

אך אם מיד לאחר שנפלה טיפת החלב, נִיעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, וכך התערבה טיפת החלב בכל הקדרה; אִם יֵשׁ בָּהּ, בְּטיפת החלב הזו, שיעור שיהא נוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה – אָסוּר כל הנמצא בקדרה.

נִיעֵר אֶת הַקְּדֵרָה,  אִם יֵשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה – אָסוּר. 

הַכְּחָל (עטין) של בהמה שנשחטה, שיש בו חלב – קוֹרְעוֹ (עושה בו חתכים) לפני בישולו, וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ מתוכו, ואחר כך רשאי לבשלו.

הַכְּחָל –  קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ. 

ואם עבר ובישלו בלֹא שקְרָעוֹ לפני כן – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, בבישולו, על איסור בשר בחלב, מפני שהחלב שבכחל אינו מוגדר כ'חלב'.

לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. 

הַלֵּב המלא בדם – קוֹרְעוֹ (חותכו) וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, את הדם שנמצא בחלל הלב, ורק אחר כך יכול להמשיך בתהליך ההכשרה של הלב לאכילה. ואם לֹא קְרָעוֹ, אלא בישל את הלב כך – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, אינו חייב על אכילתו עונש כרת.

הַלֵּב – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.  לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. 

ואם לא ניתן לטעום, משערים, האם יש בחתיכת הבשר פי שישים מטיפת החלב, שאז היא בטלה, ואין בה כוח לתת טעם בבשר (וראו פ״ז מ״ד).   

אם יש בה בנותן טעם  

כפי שנאמר בהרחבות על פי התלמוד, חתיכת בשר שנאסרה על ידי חלב הפכה בעצמה לאיסור (״חתיכה נעשית נבלה״), ואם נפלה לקדרה אחרת – אין די בפי-שישים כנגד החלב שבחתיכה כדי להתיר את התבשיל אלא כנגד החתיכה כולה. לדעת השולחן ערוך (יורה דעה צב,ד; צט,ג), דין זה מיוחד בבשר בחלב, ובאיסורים אחרים החתיכה לא הופכת כולה לנבלה (ורק כמות האיסור הבלוע בה אוסרת). אך הרמ״א (שם) כתב, שגם באיסורים אחרים ׳חתיכה נעשית נבלה׳ ואוסרת כאיסור עצמו.    

יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור – חתיכה נעשית נבלה  

כלומר, אם ״ניער את הקדרה״ מיד, לפני שבלעה החתיכה מטעם החלב, התערבה הטיפה בתבשיל, ואם יש בקדרה כולה שישים כנגד החלב, הקדרה מותרת (רש״י, רע״ב). אך כשלא ניער (או כיסה) את הקדרה, נבלע טעם החלב רק בחתיכה, ובמקרה זה אמרו בתלמוד (קח,א), שאם אין בה לבדה שיעור פי שישים כנגדו – הרי היא עצמה הופכת לחתיכה של איסור (׳חתיכה נעשית נבלה׳), ואם אין בבשר שבקדרה שישים כנגדה – כל מה שבקדרה אסור.    

ניער את הקדרה וכו׳  

רק חלב שיצא מהבהמה בחייה נאסר בבישול בבשר מן התורה, ולא הנמצא בכחל לאחר השחיטה (בבלי קיג,ב). חכמים אסרו לאכול חלב כחל מבושל, שמא יבואו לאכול בשר בחלב גמור (בבלי קי,א), ואסרו הן כחל שנתבשל עם בשר אחר, והן כשנתבשל לבדו, מפני שהוא פולט את החלב וחוזר ובולעו  (מאירי).   

הכחל קורעו ומוציא את חלבו  

מעיקר הדין, כשהוציאו את החלב מהכחל בקריעה לאורך ולרוחב (׳שתי וערב׳) – מותר לבשלו עם בשר, אך נהגו להתירו כך לצלייה בלבד. ויש דורשים, אף להטיחו, כלומר לחבוט אותו קודם לכן בכותל (רמ״א). וכשעשו כן, יש מתירים אף לבשלו אך ללא בשר אחר (שולחן ערוך יורה דעה צ,א–ב), והרמ״א אוסר.   

הכחל קורעו ומוציא את חלבו וכו׳  

צריך לקרוע את הלב להוציא את דמו, ורק  אחר כך למלוח אותו, כדי להוציא את הדם  הבלוע בו. ואם מלחו או צלאו כבר – קורעו  אחר כך; בישלו לפני קריעה – הלב עצמו  אסור; ואם אין בקדרה שישים כנגדו – גם הקדרה אסורה (שולחן ערוך יורה דעה עב,א–ב  ובהגהה).   

הלב קורעו ומוציא את דמו  

כלומר, גם בית הלל הסבורים במשנה א, שהעוף אינו עולה עם גבינה על השולחן, מודים, שאינו עובר עליו. רב יוסף דייק (בבלי קד,א) מלשון המשנה, שדווקא המעלה לשולחן אינו עובר, אבל האוכל עוף בחלב עובר ב׳לא תעשה׳, כדעת תנאים במכילתא (משפטים פרשה כ). הבנה זו נדחית בתלמוד (קיג,א), המפרש, שהכוונה היא, שהמעלה עוף עם גבינה על השולחן – אין חשש שיבוא לידי ׳לא תעשה׳, אף אם יאכל עוף בחלב, כי איסורו אינו מן התורה.   

המעלה את העוף... אינו עובר בלא תעשה  

הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן שאוכל עליו – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּאיסור לֹא תַעֲשֶׂה מן התורה, אף אם ייכשל ויאכל אותם יחד.

הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּ׳לֹא תַעֲשֶׂה'. 

בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה – הרי זה אָסוּר לְבַשֵּׁל מן התורה, וְאם עבר ובישל – אָסוּר לא רק באכילה אלא גם בַּהֲנָאָה, כגון לתת לכלבו, או למכור לגוי וליהנות מן התמורה.

ד בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה – אָסוּר לְבַשֵּׁל וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.

ואולם בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה, או בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה – מוּתָּר לכתחילה לְבַשֵּׁל, וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה.

בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה, בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה  בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה –  מוּתָּר לְבַשֵּׁל וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה. 

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיָּה וְעוֹף אֵינָם אסורים בבישול בחלב מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שָׁלשׁ פְּעָמִים (שמות כג,יט, שם לד,כו, דברים יד,כא), והמלה ״גדי״ הנאמרת שלוש פעמים מלמדת שפְּרָט לַחַיָּה, ופרט לָעוֹף, ופרט לִבְהֵמָה טְמֵאָה, שאין בהם איסור זה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיָּה וְעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שָׁלשׁ פְּעָמִים – פְּרָט לַחַיָּה וְלָעוֹף וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה. 

אף שנאמר באיסור בשר בחלב: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ (שמות כג,יט), למדו חכמים, שאין הכוונה דווקא לבשר גדי אלא לכל בהמה טהורה. וכן אין הכוונה דווקא לחלב אמו אלא לחלב כל בהמה טהורה. ראיות שונות הובאו לכך במדרשי ההלכה (ראו מכילתא לשמות כג,יט) ובתלמוד (קיג,ב), אך עיקר המקור לדין הוא במסורת התורה שבעל פה.   

בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה  

בברייתא שבתלמוד (קטו,ב) אמרו, כי חזר הכתוב שלוש פעמים על האיסור: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ (שמות כג,יט. שם לד,כו. דברים יד,כא): אחת – ללמד על איסור אכילה, ואחת – לאיסור הנאה, ואחת – לאיסור בישול. כך סתמה המשנה בכמה מקומות (קידושין פ״ב מ״ט עבודה זרה פ״ה מ״ט) וכן מסקנת ההלכה (שולחן ערוך יורה דעה פז,א). אכן, היו תנאים שסברו, כי בשר בחלב מותר בהנאה (ברייתא קטז,א. תוספתא  ערלה א,ו).   

אסור לבשל ואסור בהנאה  

אסור מן התורה לבשל בשר בחלב, ואסור גם ליהנות מהבשר והחלב שהתבשלו יחד (ויש לקבור אותם. ראו תמורה פ״ז מ״ד). אבל כשלא נאסרו מן התורה, אף שהם אסורים מדרבנן – מותר לבשלם וליהנות מהם (שולחן ערוך יורה דעה פז,א בהגהה; פז,ג).    

דברים אלו מדייקים ממה שהכתוב אסר דווקא ״גדי״, שהוא בהמה טהורה, ״בחלב אמו״ הטהורה (בבלי קיג,ב). ולכן, אף שבשר טמאה וחלב טמאה אסורים באכילה, אין בהם איסור בישול ולא איסור הנאה.   

בשר בהמה טהורה... מותר לבשל ומותר בהנאה  

כלומר, הקפיד הכתוב, שדווקא גדי וכיוצא בו, שהם בהמה טהורה – נאסרו. ומה שנאסר בשר חיה טהורה ועוף בחלב, הוא גזרה מדברי חכמים מפני בשר בהמה בחלב (מאירי). ואיסור זה כולל דווקא אכילה, אך לא בישול והנאה (תוי״ט משנה א). רבים הבינו, שרבי עקיבא אינו חולק על התנא הראשון אלא מפרש דבריו (תוי״ט ועוד). אבל יש שכתב, כי לדעת התנא הראשון, איסור עוף בחלב הוא מהתורה (תוספות).   

חיה ועוף אינם מן התורה וכו׳  

ההלכה המקובלת היא, שבשר חיה ועוף אסורים בחלב מדברי חכמים (שולחן ערוך יורה דעה פז,ג). אמנם יש שכתבו, שבשר חיה ועוף בחלב אסור מן התורה (מהרש״ל וב״ח, אך ראו ש״ך סק״ד שדחה את דבריהם).    

רבי עקיבא אומר חיה ועוף וכו׳  

בתלמוד (קטז,א) הובאו שתי אפשרויות במה נחלקו רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי. אפשרות אחת – שרבי יוסי הגלילי סבור, שחיה אסורה מן התורה, ואילו רבי עקיבא סבור, שהיא אסורה מדברי חכמים (ושניהם מודים, שעוף אסור מדברי חכמים). ואפשרות שנייה, שעל פיה הלכו רוב המפרשים – שרבי עקיבא סבור, שחיה ועוף אסורים באכילה מדברי חכמים, ואילו רבי יוסי הגלילי סבור, שבשר חיה אסור מן התורה, ואילו עוף מותר גם מדברי חכמים, ואכן מסופר בברייתא, שבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב.   

רבי יוסי הגלילי אומר וכו׳  

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: יש ללמוד באופן אחר, שנֶאֱמַר: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים שם), וְנֶאֱמַר באותו פסוק: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", ללמד שאֶת בעל החיים שֶׁהוא אָסוּר באכילה מִשּׁוּם (בגלל איסור) נְבֵלָה, אם לא נשחט כראוי, כגון בהמה וחיה טהורה – אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, אך בהמה טמאה, שאין בה איסור אכילת נבלה (שהרי היא אסורה גם אם נשחטה כראוי), אין בה גם איסור בישול בחלב. ומעתה יש לשאול: עוֹף שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל שגם הוא יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב? תַּלְמוּד לוֹמַר, לכך נאמר: "בַּחֲלֵב אִמּוֹ" – יָצָא עוֹף, שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר:  ״לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה״, וְנֶאֱמַר: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״;  אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה –  אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בַּחֲלֵב אִמּוֹ" – יָצָא עוֹף,  שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם. 

קֵבַת בהמה ששחט הַנָּכְרִי, כלומר החלב שהחמיץ (נעשה גבינה) בתוכה, וְכן החלב בקיבתה שֶׁל נְבֵלָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה באכילה, כחלק מגוף הבהמה.

ה קֵבַת הַנָּכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה.

הַמַּעֲמִיד (מקריש את החלב לעשותו גבינה) בְּאמצעות עוֹר שֶׁל קֵבָה של בהמה כְּשֵׁרָה, שנשחטה כראוי, שנותנים לתוך החלב; אִם יֵשׁ בעור הקיבה (שהוא בשר), בְּנוֹתֵן טַעַם, כמות שיש בה כדי לתת טעם בחלב – הֲרֵי זוֹ הגבינה שנעשתה מן החלב אֲסוּרָה, משום איסור בשר בחלב.

הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְּשֵׁרָה, אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם –  הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. 

בהמה כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הבהמה הַטְּרֵפָה – קֵבָתָהּ, החלב הקרוש שבקיבה, אֲסוּרָה.

כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה – קֵבָתָהּ אֲסוּרָה. 

ומן הצד השני, בהמה טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הבהמה הַכְּשֵׁרָה – קֵבָתָהּ מוּתֶּרֶת.

טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה – קֵבָתָהּ מוּתֶּרֶת,  

ודאי שאין מדובר באכילת הקיבה עצמה, שהרי בהמה שנשחטה על ידי גוי, וכן הנבלה – אסורים באכילה, וכבר שנינו במפורש: ״ושל נבלה״, אלא מדובר בחלב הנמצא בקיבת הבהמה (רש״י ועוד). לדעת רב הונא (בבלי קטז,ב), ״קיבת הנכרי״ היא חלב שנמצא בקיבת גדי שנקנה מן הגוי ונשחט. חכמים חוששים, שמא ינקה חלב זה מבהמה טמאה, והחלב טמא, ומן הספק, הוא אסור באכילה מדברי חכמים. ואילו שמואל סבור (וכן כתב רע״ב), ש״קבת הנכרי ושל נבלה״ היא קבת בהמה שנשחטה בידי גוי, שהיא נבלה (ראו לעיל פ״א מ״א). ומשנתנו מלמדת, שרואים את החלב שבקיבתה כאילו הוא חלק מגוף הבהמה, וממילא אסור באכילה מן התורה. אמנם, להלכה נקבע, שאין איסור בחלב הנמצא במעי נבלה, כי אינו חלק מגוף הנבלה אלא פסולת של מערכת העיכול (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פ״ד הי״ט).   

קבת הנכרי ושל נבלה... אסורה  

כאן מדובר במי שנותן לתוך החלב חתיכה מקיבת הבהמה (שהחומרים השונים שבה גורמים להתגבנות החלב).    

המעמיד בעור של קבה כשרה וכו׳  

כפי שמדויק מלשון המשנה ״המעמיד״ – בדיעבד, מובן, כי לכתחילה אסור להעמיד גבינה בעור קיבת בהמה שחוטה, כי טעם העור מתערב בחלב. ואם העמיד, בודקים, אם נתן טעם (בטעימה או בשישים), כי באיסורי בשר בחלב הקפידה התורה על הטעם האסור. אמנם, המעמיד בעור קיבת נבלה או טרפה (שהעור שלהם אסור מצד עצמו ולא רק מחמת שהתערב בחלב), אף אם העור לא נתן טעם בחלב – הגבינה אסורה, כי ל׳דבר המעמיד׳ אין ביטול (שולחן ערוך יורה דעה פז,יא ובהגהה).   

כמובא בהרחבות, המסקנה היא, שחלב הנמצא במעי הבהמה אינו נחשב כחלק מגופה, אם היא עצמה אסורה. וכן אם ינקה מטרפה – מותר מה שבמעיה, שאף אינו נחשב חלב כלל אלא פסולת (שולחן ערוך יורה דעה פא,ו), ואף מותר לבשלו בבשר (שם פז,ט). ויש אומרים, שדווקא הקרוש במעי הבהמה – דינו כן, אבל הצלול – נחשב חלב, שאסור לבשלו בבשר. וכן, אם ינקה מן הטרפה – אסור. וכתב הרמ״א, שנוהגים להחמיר כדעה השנייה, כשידוע שינקה מטרפה, אך אם לא ידוע – אין חוששים. אמנם, יש אומרים, שאפילו הקרוש נחשב חלב לכל עניין, כשיטת רש״י שהובאה בפירוש רע״ב (ראו ט״ז וש״ך). הגבינה הייתה מיוצרת על ידי גיבון החלב בתוך קיבות של בהמות או בהוספת חתיכות עור של הקיבות לתוך החלב, וכן בעירוב חלב שנמצא בקיבתם של עגלים יונקים, מפני שמצוי בהם האנזים רנין ( <eng>Renin</eng>), הגורם להתגבשות החלב. ולכן, אסור לאכול גבינת גויים מחשש שהם מגבנים ברנין שמקורו בקיבת נבלה שמתה או שלא נשחטה כהלכה. שיטת גיבון נוספת הנזכרת במקורות היא בעזרת שרף תאנים (ערלה פ״א מ״ז), המכיל את האנזים פיסין ( <eng>Ficin</eng>).

כשרה שינקה מן הטרפה וכו׳  

בתלמוד (קטז,ב) עמדו על הסתירה בין ההלכה הראשונה במשנתנו, שבה מתייחסים לחלב  כגוף הבהמה, ובין הלכה זו, המתייחסת לחלב שבקיבה כדבר העומד לעצמו בגוף, כאילו הוא  מונח בכלי, והסבירו, כי, אכן, בתחילה אסרו  חכמים חלב הנמצא בקיבת נבלה וטרפה  (וכפי ההלכה בראש משנתנו), ואחר כך חזרו והתירוהו (כפי ההלכה שבסוף המשנה, וראו תוספתא ח,יב). אמנם ״משנה לא זזה ממקומה״, והיא נמסרת כנוסח המקורי שלה (וראו עבודה  זרה פ״ב מ״ה, ובירושלמי שם). ויש שהסבירו, כי  דבר זה מיישב קושי בסדר המשנה שלנו, שהתחילה בדין הקיבה, עברה לדון במעמיד בעור של קיבה, וחזרה שוב לעסוק בדין הקיבה, ללמד שזו משנה אחרת היא, והתנא חזר בו (פרי חדש, שושנים לדוד).   

מפני שכנוס במיעיה  

וטעמן של הלכות אלו – מִפְּנֵי שֶׁהחלב שיונקת הבהמה מבהמה אחרת הוא כָּנוּס בְּמֵיעֶיהָ, ואינו חלק מגופה.

מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵיעֶיהָ. 

צד חוֹמֶר (חומרה) בַּחֵלֶב יותר מִבַּדָּם, וְיש צד חוֹמֶר בַּדָּם יותר מִבַּחֵלֶב.

ו חוֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחוֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב.

ומפרטים: חוֹמֶר בַּחֵלֶב מבדם – שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ, שאם נהנה בשוגג מחלב של בהמת קדשים –חייב להביא קרבן מעילה.

חוֹמֶר בַּחֵלֶב –  שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ, 

וְחַיָּיבִין עָלָיו, על אכילת חלב של קרבן עונש כרת (או קרבן חטאת בשוגג), מִשּׁוּם איסור פִּגּוּל, אם עבודת הקרבן נעשתה במחשבה להקריבו או לאכול ממנו לאחר זמנו, וְנוֹתָר, אם אכל מחלב של קרבן שנותר לאחר זמן אכילתו, וְטָמֵא, אם אכל חלב של קרבן כשהוא טמא. שדינו של החלב כבשר הקרבן לכל דבר. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם, שאין דין מעילה נוהג בדם הקרבן, ואין חייבים על אכילת דמו משום פיגול, נותר וטמא, אלא רק משום איסור אכילת דם.

וְחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם  פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.  מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. 

יש מן המפרשים שכתבו, כי דיני משנתנו, שאינם מעניינו של הפרק, הובאו בגלל מה שנאמר בה: ״שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעוף, בין טמאים ובין טהורים״, כסגנון הפרקים האחרונים (תפארת ישראל. וראו במלאכת שלמה). וייתכן, כי הובאה בסיומה של סדרת הפרקים העוסקת בכשרות המזון מן החי כדי להזכיר גם איסורים אלה, שלא נזכרו בפני עצמם (פרטי איסור הדם מפורטים במשנה אחת במסכת כריתות פ״ה מ״א, ולאיסור החלב לא התייחד מקום במשנה).    

חומר בחלב  

דין המעילה נתפרש בתורה בקיצור (ויקרא ה,טו–טז), ועיקרו הוא מכלל דיני הקדשים. שני פנים באיסור מעילה: איסור ליהנות מן הקדשים, וחיוב הבאת קרבן אשם על מי שעשה כן בשוגג. משנתנו מלמדת, כי כשם שהאוכל מבשר הקרבן הריהו מועל בקדשים – כך גם האוכל  מחלבו.   

שהחלב מועלין בו  

פירש רש״י, כי כוונת הדברים היא לאדם טמא שאכל חלב קרבן, שחייב בשתי חטאות, אם אכלו בשוגג – משום אכילת חלב ומשום אכילת קדשים בטומאת הגוף. שכן האוכל קדשים בטומאת הגוף במזיד חייב כרת. וכלל הוא, שכל דבר שעונשו במזיד הוא כרת – עונשו בשוגג הוא חטאת (בבלי שבת ו,א, ועוד). והוא הדין, כשאכל בשוגג חלב, פיגול או נותר, שחייב להביא שתי חטאות (מאירי, תפארת ישראל).   

וחייבין עליו משום... טמא  

למדו חכמים בדרשת הכתובים, שאין בדם הקרבן דין מעילה (בבלי קיז,א. וראו רע״ב), ושאין איסור נותר וטמא חלים עליו (בבלי קיז,ב). וגם אין הדם נעשה פיגול, שהרי הוא ה׳מתיר׳, המאפשר, של הקרבן כולו לאכילה ולהקרבה, ואין דין פיגול במתיר (ראו זבחים פ״ד מ״ה). ממילא, האוכל מדם הקרבנות – אינו מתחייב כרת נוסף על הכרת של איסור אכילת דם (רמב״ם). ובמסכת מעילה (פ״ג מ״ג) שנינו, שאף שאין מועלים בדם משעה שיצא (מתחתית הר הבית, בתעלה שעברה במקדש) לנחל קדרון – מועלים בו מדברי חכמים, ויש לשלם להקדש בעבור השימוש בו, כפי שמתואר, שגזברי המקדש היו מוכרים דם זה כזבל לגננים (מעילה פ״ג מ״ג).

מה שאין כן בדם  

דבר זה למדו מן הכתוב העוסק באיסור אכילת חלב, שנאמר: ״כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה׳ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ״ (ויקרא ז,כה), והבהמות הכשרות להקרבה הן הבהמות הטהורות (רש״י, רע״ב). ובמדרש ההלכה (תורת כהנים) למדו דבר זה ממה שנאמר: ״כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ״ (ויקרא ז,כג), שהכתוב מפרט דווקא מינים אלו כדי ללמד, שדווקא בהם איסור זה נוהג – ולא בבהמה טמאה, בחיה ובעוף. דם דגים וחגבים מותר (שולחן ערוך יורה דעה סו,א). אמנם, אם אסף דם דגים בכלי – אסור הוא באכילה משום מראית עין, אלא אם כן ניכר שהוא מדגים, כגון שיש בו קשקשים (שם סעיף ט).

וחלב... בבהמה טהורה בלבד  

ומצד שני יש חוֹמֶר בַּדָּם מבחלב – שֶׁאיסור הַדָּם נוֹהֵג בַּבְּהֵמָה ובחַיָּה ובעוֹף, בֵּין שהם ממינים טְמֵאִים (שאסורים באכילה), וּבֵין שהם ממינים טְהוֹרִים (שמותרים באכילה); וְאילו איסור חֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד.

וְחוֹמֶר בַּדָּם – שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד. 

כָּל הַבָּשָׂר, בשר של כל בעל חיים כשר, אָסוּר לְבַשֵּׁל אותו בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים.  