הַמֵּבִיא למקדש קרבן אָשָׁם תָּלוּי, מפני שהיה לו ספק אם חטא, ובינתיים נוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא;

א הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא;

אִם נודע לו הדבר עַד שֶׁלֹּא (לפני ש)נִשְׁחַט האשם – יֵצֵא האיל וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר כשאר בהמות חולין, שההקדש היה בטעות. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט –  יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר,  דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. 

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין דינו כבהמת חולין אלא כקרבן שנפסל מהקרבה, שדינו, שיִרְעֶה בחוץ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום) וְאז יִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו (יינתן הכסף שנתקבל עבורו) לקופת קרבנות נְדָבָה של הציבור. וכן הלכה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:  יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר,  וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: האשם התלוי יִקְרַב כמות שהוא. שֶׁאִם אֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא זֶה, שהתברר שלא היה – הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר שבעליו חטא, ולא נודע לו עליו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקְרַב,  שֶׁאִם אֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא זֶה –  הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר. 

אִם רק מִשֶּׁנִּשְׁחַט (לאחר שנשחט) האשם התלוי נוֹדַע לוֹ, לבעליו, שלא חטא – הַדָּם המתקבל מהזבח יִשָּׁפֵךְ לאמת המים העוברת בעזרה, וְהַבָּשָׂר של הקרבן יֵצֵא לְבֵית (מקום) הַשְּׂרֵפָה, כדין קרבנות פסולים.

אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ –  הַדָּם יִשָּׁפֵךְ,  וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. 

ואם נודע הדבר לאחר שכבר נִזְרַק הַדָּם על המזבח – הַבָּשָׂר יֵאָכֵל על ידי הכהנים כדינו, שכן משעה שנזרק הדם, נגמרה כפרתו, ובאותה שעה קרב כפי דינו על הספק.

נִזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. 

לדעת רבי מאיר, המביא אשם תלוי, ונודע לו שאין בו צורך – התברר הדבר שההקדש היה בטעות, ולכן הבהמה אינה מקודשת כלל. אבל חכמים סבורים, שהמקדיש אשם תלוי מספק עושה זאת בלב שלם, גם אם יוברר לבסוף שלא חטא (תלמוד כג,ב), אלא שדינו כאשם שהתכפרו בעליו (תמורה פ"ג מ"ג). ואמרו בתלמוד, שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא, גם כשנודע לו שחטא בוודאות, וחייב להביא חטאת. שאף שהתברר, שהאשם הופרש בצדק, שהרי הוצרך לכפרה, סבור רבי מאיר, שדעתו של האדם הייתה, שאם יתברר, שחטא בוודאות לפני שחיטת האשם – יצא קרבן זה לחולין (בבלי כג,ב).    

המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וכו'  

"נדבה" היא קופה (שנקראה 'שופר' על שם צורתה), שהיה רשום עליה "נדבה", ומהכסף שבתוכה קנו עולות נדבה שהוקרבו כקרבן ציבור עם נסכיהם (ראו שקלים פ"ו מ"ה–מ"ו ותמורה פ"ג מ"ג–מ"ד).   

ויפלו דמיו לנדבה  

רבי אליעזר סבור כשיטתו המבוארת להלן במשנה ג, שמותר לאדם להתנדב אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה (תוי"ט).    

רבי אליעזר אומר יקרב וכו'  

כלומר, דינו כדין קדשים, שלאחר שנשחטו נפסלו להקרבה, שבשרם נשרף במקום מיוחד לכך בעזרה. ויש שהבינו, כי דברים אלו נאמרו לא רק לדעת חכמים אלא אף לדעת רבי מאיר בתחילת המשנה, שבמקרה זה אין מתייחסים אליו כחולין שנשחטו בעזרה, שדינם קבורה (ראו תמורה פ"ז מ"ד), אלא כקדשים פסולים (ראו בתוספות לתלמוד כד,ב ובעיונים בתלמוד  המבואר).    

הדם ישפך והבשר יצא לבית השרפה  

בתלמוד (כד,ב) התבארו שני טעמים לדברי רבי יוסי: משום שהוא סבור, שכל העומד להיזרק נחשב כאילו זרקוהו כבר, או מפני שסבור שהכלי מקדש את הדם להיזרק, גם אם הדם פסול. ומדברי רבים מהמפרשים (רמב"ם, רע"ב ועוד) משמע, שרבי יוסי סבור כשני הטעמים  יחד.    

רבי יוסי אומר אפילו הדם בכוס יזרק והבשר יאכל  

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ היה הַדָּם בַּכּוֹס, שעוד לא נזרק על המזבח – יִזָּרֵק הדם כדינו, שהתקדש לכך בכלי שרת, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, כאילו נודע לאחר הזריקה. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:  אֲפִילּוּ הַדָּם בַּכּוֹס –  יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. 

קרבן אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן, כמו אשם תלוי, אלא לדעת הכול,

ב אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן;

אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, נודע לו שלא חטא – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, כדין חולין. שמכיוון שלא הוקדש מספק אלא על הוודאי – הכול מסכימים, שהיה ההקדש בטעות. ואם נודע לו מִשֶּׁנִּשְׁחַט – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, כדין חולין שנשחטו בעזרה (תמורה פ"ז מ"ד). אבל אם כבר נִזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, מפני שנראה כקרבן שנפסל.

אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר.  מִשֶּׁנִּשְׁחַט – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר.  נִזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. 

שׁוֹר הַנִּסְקָל, שדנו אותו לסקילה על שהרג אדם, ודינו שאסור בהנאה – אֵינוֹ כֵּן, כאשם ודאי, אלא אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל התברר, שהעדות עליו הייתה שקרית – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, כשור רגיל. ואפילו נודע הדבר מִשֶּׁנִּסְקַל – הרי זה כאילו לא נידון, וגופו מוּתָּר בַּהֲנָאָה.

שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵּן;  אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל –  יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר.  מִשֶּׁנִּסְקַל – מוּתָּר בַּהֲנָאָה. 

חמישה אשמות ודאיים הם (זבחים פ"ה מ"ה): אשם גזלות – למי שכפר בממון חברו שנמצא אצלו, ונשבע על כך לשקר, ואחר כך הודה ששיקר; אשם מעילות – שמביא מי שנהנה באיסור מן הקודש; אשם שמביא אדם שבא על שפחה חרופה, כפי המבואר לעיל (פ"ב מ"ה); אשם נזיר שנטמא שמביא לאחר שנטהר; ואשם מצורע, שמביא לאחר שנטהר.   

אשם ודאי  

פירשנו כדברי רב אשי בתלמוד (כד,ב, וכפי גרסת רש"י וביאורו), שאף שמעיקר הדין, היה דינו בקבורה, כדין חולין שנשחטו בעזרה, הרי לאחר הזריקה נראה כזבח פסול שאירע בו הפסול לאחר זריקה, ולכן נוהגים בו כך. וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו (פסולי המוקדשין פ"ד ה"כ). ואפשרות נוספת שהביאו שם, היא ש"מי ששנה זו לא שנה זו", כלומר שקובצו במשנה שתי דעות שחולקות זו על זו, שלפי אחת מהן – תמיד ייקבר, ולפי דעה אחרת תמיד יישרף (וכן פירש רע"ב).    

משנשחט הרי זה יקבר נזרק הדם הבשר יצא וכו'  

פירשנו על פי הרמב"ם (ועוד), שכל אחד מהדינים מתייחס אל קודמו, שאינו כמוהו. ויש מפרשים, שכולם מתייחסים אל האשם התלוי, שנשנה במשנה הקודמת, ונחלקו החכמים בדינו, לומר, שבאלו אין בדבר מחלוקת, אלא עד שלא נעשה דינם, הריהם מותרים, וירעו בעדר, ומשנעשה דינם – יש מהם בקבורה, ויש שמותרים בהנאה (רש"י ורע"ב).   

שור הנסקל אינו כן... עגלה ערופה אינה כן  

נחלקו האמוראים בתלמוד (כד,ב–כה,א), מאימתי העגלה נאסרת בהנאה – אם משעת עריפתה או משעה שהורידוה לנחל שבו עורפים אותה. ולהלכה פסק הרמב"ם, שנאסרת בהנאה משעת ירידתה לנחל, אלא שאם נמצא הרוצח לפני עריפתה – הותרה בהנאה, וכפי המשמע מפשטות המשנה (הלכות רוצח פ"י ה"ו–ה"ח, וראו גם תוספות חולין פב,א ובליקוטי הלכות  כאן).    

עד שלא נערפה תצא ותרעה... משנערפה וכו'  

עֶגְלָה עֲרוּפָה, שמביאים אנשי העיר על חלל שנמצא בשדה ולא נודע מי הכהו, אֵינָהּ כֵּן, כשור הנסקל שמותר בהנאה בכל אופן שנודעה הטעות, אלא אִם נמצא והוכר ההורג, עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה העגלה – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר, ואולם, אם מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, נודע מיהו הרוצח – תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, כדינה של כל עגלה ערופה, מפני שֶׁהרי לכפר עַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, ובשעה שנערפה כִּפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ, כלומר נעשתה מצוותה, ותיקבר כדינה.

עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן;  אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה –  תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר.  מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה – תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, גם אם אין לו ספק ידוע של עברה, וְהִיא, נדבה זו, נִקְרֵאת "אֲשַׁם חֲסִידִים", שהחסידים ויראי חטא היו מביאים אשם זה בכל עת, שמא חטאו.

ג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, וְהִיא נִקְרֵאת "אֲשַׁם חֲסִידִים".

ומסופר בהקשר זה: אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶּן בּוּטִי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד, שאז לא היה מביא.

אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶּן בּוּטִי,  שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד. 

ומסופר, אָמַר בבא בן בוטי בלשון שבועה: הַמָּעוֹן (המקדש) הַזֶּה! אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים (מרשים) לִי, הָיִיתִי מֵבִיא גם ביום זה אשם. אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק עברה, שהרי ביום הכפורים התכפרו כל עוונותיך, ואין לך על מה להביא אשם תלוי מיד למחרת.

אָמַר: הַמָּעוֹן הַזֶּה!  אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי הָיִיתִי מֵבִיא.  אֶלָּא אוֹמְרִים לִי:  הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. 

למחלוקת שבמשנתנו, האם אשם תלוי בא בנדבה, יש השלכה גם על כשרות בהמת חולין שנשחטה לשם אשם תלוי, לפי מה ששנינו במסכת חולין (פ"ב מ"י), שהשוחט בהמה לשם קרבן, אם היה זה לשם דבר שבא בנדבה – שחיטתו פסולה, שנראה הדבר כאילו הוא מקדיש אותו. ואם כן, לדעת חכמים, השוחט לשם אשם תלוי – שחיטתו כשרה. וכן פסקו הרמב"ם (הלכות שחיטה פ"ב הי"ח) והשולחן ערוך (יורה דעה ה,א). ולדעת רבי אליעזר, שחיטתו פסולה, וכדבריו פסקו הרא"ש (חולין ב,יד) והטור (יורה דעה ה), וכתב הרמ"א (שם), שיש להחמיר כדבריהם. השלכה נוספת של מחלוקת זו נוגעת לאמירת 'יהי רצון' בקריאת פרשיות הקרבנות לפני התפילה; שלדעת הטור (אורח חיים א), לאחר אמירת פרשת האשם אומרים: "יהי רצון... שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי אשם". ולדעת השולחן ערוך, כיוון שאין מתנדבים אשם, ואפילו לא אשם תלוי – אין לומר כן (ראו ש"ך יורה דעה ה ס"ק ז). בבא בן בוטי (בוטא) בבא בן בוטי (בוטא) היה מתלמידי שמאי הזקן (בתקופה שבה נקראו החכמים ללא הקדמת התואר 'רבי', אלא בשמם בלבד, מפני גדולתם). בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ג,ב–ד,א) מסופר, שהורדוס הרג את כל חכמי ישראל והשאיר בחיים רק את בבא בן בוטא, אך עיוור את עיניו. ומסופר, שבבא הוא שיעץ להורדוס שיעסוק בבניינו של המקדש. במקורות מובאות מעשיות המספרות על חסידותו, ענוותנותו וחכמתו הרבה (ראו בבלי נדרים סו,ב וגיטין נז,א). כפי הנראה ממשנתנו וממקורות נוספים, הוא היה עשיר ביותר. בתורה נאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז,ל), ודרשו חכמים, שאין יום הכפורים מכפר, אלא כאשר החטא הוא "לפני ה'", ואין האדם יודע עליו. אבל על חטא ידוע שחייבים עליו קרבן – אינו מכפר, ואינו פוטר מן הקרבן. ועוד דרשו מריבוי הכתובים, שאפילו נודע החטא הוודאי רק לאחר יום הכיפורים – לא נפטר מהבאת קרבן עליו. ועוד דרשו מהכתוב, שהשעיר המשתלח מכפר על חטאים שעונשם נמסר לידי ה', אך לא לעונשים שנמסרו לידי אדם בבית דין, כגון שהתרו בו למלקות (בבלי כה,ב–כו,א, וראו עוד בשו"ת רב פעלים ח"א אורח חיים לג). בתלמוד (כו,ב) התבאר, שמדובר, שלאחר שנמלקה נודע לה בוודאות בקרבן שהייתה פטורה, ונמצא, שהחטאת שהביאה הייתה למעשה 'חולין שנמלקו בעזרה'. ואף שמעיקר הדין, חולין שנמלקו בעזרה מותרים בהנאה (שלא כחולין שנשחטו בעזרה, שאסורים) – גזרו חכמים, שתהיה אסורה בהנאה, שמא יאמרו, שמותר ליהנות גם מחטאת העוף שלא התברר ספיקה (רש"י, וראו תפארת ישראל). אבל אם לאחר שנמלקה, נודע לה שהייתה חייבת בקרבן ודאי – ישלים הכהן את מתן דמה על המזבח, כדין חטאת יולדת ודאית.

מתנדב אדם אשם תלוי  

אורח ההלכה

לדעת רבי אליעזר, הרי המביא אשם תלוי, כאשר יש לו ספק קרבן חטאת, אם נודע לו שחטא, חייב להביא חטאת, ולא יצא ידי חובתו באשם התלוי, ומכאן, שאינו בא חובה על חטא מסוים, ומשום כך יש לומר, שהוא בא בנדבה. וחכמים סוברים, שאמנם אין הקרבן מכפר על החטא, אבל אין זה קרבן הבא בנדבה, אלא קרבן חובה בספק חטא חמור, שזדונו בכרת (בבלי כה,א, ורמב"ם. וראו עוד בהרחבה לעיל פ"א מ"ב).    

מתנדב אשם תלוי בכל יום  

לשון זו נמצאת גם לעיל פ"א מ"ז, ובמסכת כתובות פ"ב מ"ט. ויש שפירשו, שאין זו שבועה ממש, אלא כמו מי שנשבע בכלי המקדש, שלא חלה עליו שבועה (שולחן ערוך יורה דעה רלז,ו). ומכל מקום, זהו ביטוי מעין שבועה, הבא להבטיח ולאשר את הדברים (תוי"ט בכתובות שם, ותפארת ישראל כאן).   

המעון הזה  

היינו, לספק עברה כלשהי, ואפילו אין חייבים כרת על עשייתה בזדון. ולפי זה, מדובר כאן בדעה שלישית; לא כרבי אליעזר, שמביאים אשם תלוי בתורת נדבה ממש, וגם לא כחכמים, שמביאים אשם תלוי רק על חטא חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אלא על ספק של חטא ידוע (ראו בבלי כה,ב ורש"י).   

אומרים לי המתן עד שתכנס לספק  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל ספק בדָבָר שֶׁעל זְדוֹנוֹ חייב כָּרֵת וְעל שִׁגְגָתוֹ מביא חַטָּאת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. 

חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וחייבי אֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא קרבנם לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, ולא הועילה כפרת היום לפטרם מקרבנם.

ד חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים.

אך חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין שעבר עליהם יום הכיפורים – פְּטוּרִים, שיום הכפורים מכפר על ספק עברות.

חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין – פְּטוּרִים. 

וכן מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ (לידו) סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִילּוּ עִם חֲשֵׁכָה, סמוך ליציאת היום – הרי זה פָּטוּר מלהביא אשם תלוי, לפי שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר, ואפילו הרגע האחרון.

מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִילּוּ עִם חֲשֵׁכָה – פָּטוּר, שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר. 

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חובה להביא חַטַּאת הָעוֹף מסָפֵק, כגון שֶׁספק אם הפילה ולד שחייבת עליו קרבן יולדת (ראו לעיל פ"א מ"ד), ועָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים – עדיין היא חַיֶּיבֶת לְהָבִיא חטאת זו לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁאינה באה לכפרת עוונות, אלא היא מַכְשְׁרַתָּהּ (מתירה את האישה) לֶאֱכוֹל בַּזְּבָחִים, מבשר הקרבנות, שאינה טהורה לגמרי עד שתביא קרבנה.

ה הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיֶּיבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּהּ לֶאֱכוֹל בַּזְּבָחִים.

חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הסָפֵק, אִם מִלאחר שֶׁנִּמְלְקָה החטאת נוֹדַע (הוברר הספק) לָהּ – הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר.

חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק,  אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ –  הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר. 

הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לקנות בהם קרבן אָשָׁם, וְלָקַח (קנה) בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְשם אָשָׁם.

ו הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם, וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם;

אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה (שווה) כעת שְׁתֵּי סְלָעִים, שהוא שוויו המינימלי של איל אשם – יִקְרַב איל זה לַאֲשָׁמוֹ. וְהַשֵּׁנִי, שנקנה גם כן בדמי האשם, אינו יוצא לחולין אלא יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום) וְאז יִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו (המעות שנתקבלו במכירתו) לִנְדָבָה שבמקדש, שמביאים בהם עולות של ציבור.

אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ. וְהַשֵּׁנִי – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. 

אם מי שהפריש שני סלעים לאשם, שגג ולָקַח (קנה) בָּהֶן, באותן שתי הסלעים שהפריש לאשם, שְׁנֵי אֵילִים לְחוּלִּין, לשימושו הפרטי – דינו כמועל בכסף של הקדש בשוגג. כדי לכפר על חטאו, עליו להשיב את הסכום שמעל בו בתוספת חומש (מהסכום הכולל, שהוא רבע מהקרן), ולהקריב בו קרבן אשם. ומלבד זאת, עליו להקריב קרבן 'אשם מעילות' על חטאו. ואם שני האילים התייקרו, וכעת אֶחָד מהם יָפֶה (שווה) כעת שְׁתֵּי סְלָעִים, וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז (2.5 סלעים, שהסלע שווה ארבעה זוזים) –

לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחוּלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז;  

האיל הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ ('אשם מעילות'), וְהַשֵּׁנִי השווה עשרה זוז – יקרב לִמְעִילָתוֹ, לתשלום שני הסלעים שהפריש לצורך האשם הראשון ומעל בהם, שיביא בהם קרבן שערכו שני שקלים ותוספת חומש.

הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי – לִמְעִילָתוֹ. 

חכמים דרשו מן האמור באשם מעילות: "אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן, בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא ה,טו), שכל קרבנות האשם הבאים ממין האילים (להוציא אשם נזיר ואשם מצורע, הבאים "כֶּבֶשׂ", שהוא בתוך שנתו הראשונה. ראו בבלי כב,ב וזבחים פ"י מ"ה), יהיו לפחות בשווי של שני 'שְׁקָלִים' של תורה, שהם שני סלעים. ושווי זה של איל האשם אינו נמדד לפי זמן קנייתו, אלא לפי זמן הקרבתו (וכגון שבינתיים התייקר מחירם הכללי של האילים, או שפיטם והשביח את האיל שקנה), וזוהי נקודת המוצא של המקרים השונים שבמשנתנו.    

המפריש שני סלעים לאשם וכו'  

ביארנו, שבחלק זה של המשנה (בניגוד לחלקה האחרון) מתפרשת המילה "לאשמו" כקרבן אשם מעילות שהתחייב בו, ו"מעילתו" כחובתו להקריב קרבן יקר יותר בחומש, בגלל מעילתו בכסף שהפריש לאשם הראשון. וכן פירשו כאן רבנו גרשום ורש"י, וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעילה פ"ד ה"ו–ה"ז). והרע"ב ביאר להפך, ש"אשמו" הוא קרבן האשם הראשון, שבעבורו הפריש מתחילה את שתי הסלעים, ו"מעילתו" הוא שייתן את האיל הזה לגזבר בתור חובה להשיב להקדש את הסכום שמעל בו בתוספת חומש. והוסיף הרע"ב, שמלבד זאת צריך גם להביא קרבן נוסף של 'אשם מעילות'. ואולם רבים תמהו על פירושו (וראו פירוש נוסף בשיטה מקובצת בשם הרא"ש).

שני אילים לחולין... היפה שתי סלעים יקרב וכו'  

ואם שגג וקנה בשתי הסלעים שהפריש שני אילים, אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין, ונמצא, שמעל רק בסלע אחד, שקנה בו איל חולין, והוא צריך להביא את האשם הראשון שהיה חייב בו, וכן אשם מעילות בתוספת סלע וחומש על המעילה בהקדש; אִם התייקרו, והָיָה האיל שֶׁל אָשָׁם יָפֶה עכשיו שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ שנתחייב בו בתחילה. וְהַשֵּׁנִי שקנה לחולין, אם גם הוא שווה כעת שני סלעים, יוכל לקרב לִמְעִילָתוֹ (לאשם מעילות) על המעילה שחטא בה, ובנוסף לכך יָבִיא עִמָּהּ סֶלַע (שהוא הסכום שמעל בו) וְתוספת בשווי חוּמְשָׁהּ.

אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין; אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי – לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ. 

הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, המייחד בהמה לקרבן חטאת שהוא חייב בו, וָמֵת – לֹא יְבִיאֶנָּה בְּנוֹ אֲחַרָיו על שגגתו שלו,

ז הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וָמֵת – לֹא יְבִיאֶנָּה בְּנוֹ אַחֲרָיו.

וְכן הוא עצמו, אם הפריש חטאתו לֹא יְבִיאֶנָּה וישנה אותה מֵחֵטְא אחד שבעבורו הופרשה עַל חֵטְא אחר, כגון מאכילת חלב לאכילת דם.

וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא;  

אֲפִילּוּ הפריש עַל שגגת חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ – לֹא יְבִיאֶנּוּ את הקרבן עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם,

אֲפִילּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ –  לֹא יְבִיאֶנּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם, 

יש שהבין, שבמקרה שהפריש בהמה על חלב שאכל אמש, יכול מעיקר הדין להקריבה על חלב של היום, אלא שחכמים אמרו, שאין לעשות כן. ואולם בדיעבד אם שחטה לשם כך – התכפר בה (ר"י קורקוס הלכות שגגות פ"ג ה"ג, על פי גרסתו ברמב"ם. ושלא כדעת המאירי ועוד בנזיר כז,ב). אמש מקור המילה "אמש" במקרא, ומשמעה 'הלילה שעבר'. בלשון חכמים התרחבה משמעות המילה לציון כל יום האתמול, וכך גם משמעה של המילה בערבית, أمس (אַמְסִ). הצירוף 'ליל אמש' (המתועד לראשונה אצל רש"י), משמר משמעות רחבה זו, שהולידה את הצורך להוסיף את המילה 'ליל' כדי לציין את הלילה דווקא. בימינו שב משמעה המקובל של המילה להיות כבלשון המקרא: בלילה שעבר, אתמול בערב.

שנאמר קרבנו על חטאתו שיהא קרבנו לשם חטאו  

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ... עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא ד,כח) – אינו יוצא ידי חובה עד שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ המסוים שבעבורו הפריש.

שֶׁנֶּאֱמַר: "קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ" – שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ. 

מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה (כבשה) – שְׂעִירָה (עז), שכסף שהפריש לקנות בו כבשה לחטאתו, יכול לשנות ולקנות בו שעירה לשם אותו חטא. וכן מביאים מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה – כִּשְׂבָּה.

ח מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה – שְׂעִירָה, מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה – כִּשְׂבָּה.

וכן מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה יכולים להביא תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, ומֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה יכולים להביא קרבן מנחה של עֲשִׂירִית הָאֵיפָה סולת. ומפרטים את הדין האחרון: כֵּיצַד?

מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה – תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה – עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. כֵּיצַד? 

אדם שחטא באחד מן החטאים שמביא עליהם קרבן 'עולה ויורד', שהוא קרבן חטאת שבא מן הבהמה, או מן העוף ופעמים שאף ממנחת חיטים, בהתאם למצבו הכלכלי של בעליו (ויקרא ה, א–יג, ולעיל פ"ב מ"ג–מ"ד), אם הִפְרִישׁ מעות לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה ואחר כך הֶעֱנִי, ואין ידו משגת לקרבן מן הצאן – יָבִיא עוֹף מאותן המעות. הֶעֱנִי עוד יותר – יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, הֶעֱנִי – יָבִיא עוֹף.  הֶעֱנִי – יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. 

וכן להפך, אם הִפְרִישׁ מעות לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה ואחר כך הֶעֱשִׁיר – יצרף למעות אלה מעות אחרות, ויָבִיא עוֹף. ואם הֶעֱשִׁיר יותר – יצרף מעות נוספות, ויָבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה.

הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הֶעֱשִׁיר – יָבִיא עוֹף. הֶעֱשִׁיר – יָבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. 

וכן אם הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ (ונפל בהם מום), וצריך לפדותם ולהביא בדמיהם קרבן אחר, והעני בינתיים, אִם רָצָה – יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹף.

הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה –  יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹף. 

ביארנו כפי שפירש רש"י, שמדובר באדם שקונה חטאת בכל הכסף שהקדיש לכך, שמותר לו לשנות מכוונתו הראשונית מכבשה לשעירה או להפך. ומדבריו עולה, שכאן מדובר בדין בפני עצמו, שאינו קשור להמשך, דין העוסק במי שהפריש כסף והעני. אמנם הרמב"ם (הלכות שגגות פ"י ה"ט) ביאר, שהכוונה היא, שרשאי לקנות במעות שעירה (או כשבה) זולה יותר, והמעות שנותרו הן חולין.    

מביאין מהקדש כשבה שעירה  

הלשון המיוחדת במשנתנו לכינוי הכבשה והעז היא ככל הנראה מפני לשון הפסוק: "כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת" (ויקרא ה,ו).    

כשבה ושעירה  

הרחבות

האיפה היא מידת נפח ליבש, שנזכרה כבר במקרא, ומקור שמה מן המצרית – <eng>ipt</eng> היא שווה לשלוש סאים, שהם במידות ימינו 24.88 ליטר (לפי הרא"ח נאה), או 43.2 ליטר (לדעת החזון איש). עשירית האיפה, הנקראת גם 'עִשָּׂרוֹן', נזכרה גם היא במקרא.

עשירית האיפה   

חכמים דרשו משינויי הלשון שבפרשת קרבן חטאת 'עולה ויורד': "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ" (לעניין הבהמה והעוף), ו" עַל חַטָּאתוֹ" (לעניין הסולת), שלפעמים יכול להביא קרבן מחלק מהדבר שהפריש לחטאו או להוסיף עליו, וכפי המבואר במשנתנו (ראו בבלי כז,ב). וכתבו רש"י והרמב"ם, שדורשים מלימוד זה, שהכסף שנשאר בידו לאחר שקנה עוף הוא חולין, ורשאי להשתמש בו לצרכיו (ומן הרמב"ם משמע, שדבר זה נעשה באופן של חילול המעות על הקרבן שמביא). ורבנו גרשום ביאר, כי מדובר כאן במי שהפריש סכום קטן, ותכנן להוסיף עליו בהמשך ולקנות בו בהמה, אלא שקודם לכך נעשה עני, שאז הוא רשאי לקנות עוף בסכום הקטן שכבר הפריש. ומשמע, שלדעתו, מותר המעות אינו הופך לחולין.

הפריש לכשבה או לשעירה העני יביא עוף וכו'  

ואולם אם הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב, שנחסר ממנו איבר – לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לְעוֹף פִּדְיוֹן, שלא נאמר עניין הפדיון אלא בבהמה.

הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב –  לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לְעוֹף פִּדְיוֹן. 

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים, בדרך כלל, בְּכָל מָקוֹם שנזכרו בכתוב, וכגון: "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב,ה).

ט רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם.

יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִין מֵהֶן, ומצווה מן המובחר להביא כבש? תַּלְמוּד לוֹמַר בקרבן החטאת: "וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים" (ויקרא ד,כח), ובהמשך: "וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת" (שם פסוק לב). ושינוי הסדר כאן מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין, ואין עדיפות בהבאת מין אחד מהם על חברו.

יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִין מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת" – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין. 

בדומה, תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה, בדרך כלל, בְּכָל מָקוֹם שנזכרו בכתוב, שצריך להביא לקרבן, כגון: "וְהֵבִיא... שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" (ויקרא ה,ו). יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִין מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר בקרבן היולדת: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תוֹר לְחַטָּאת" (שם יב,ו) – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין.

תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִין מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תוֹר לְחַטָּאת" – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין. 

ובעניין אחר, הָאָב קוֹדֵם לָאֵם, בדרך כלל, בְּכָל מָקוֹם בתורה, כגון: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ,יב). יָכוֹל מפני שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם, שצריך לכבדו יותר מן האם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (שם יט,ג) – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים.

הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים. 

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: למעשה, כבוד הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא (הבן) וְגם אִמּוֹ חַיָּיבִין בִּכְבוֹד אָבִיו.

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּיבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. 

משנתנו מפרטת שלושה עניינים שיש בהם משמעות לעניין הלכה, ששווים זה לזה. ובתוספתא (ד,טו) הביאו בשם רבי שמעון רשימה נוספת של דברים כעין אלה בדברי אגדה, שלומד, ששווים זה לזה: ארץ ושמים, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, כבוד (ומורא) האב והאם, ויהושע  וכלב.   

רבי שמעון אומר וכו'  

בתלמוד הבבלי (קידושין לא,א) ביארו, שדבר זה אמור, רק כאשר אמו נשואה לאביו. אבל אם התגרשה ממנו, שאז אינה חייבת עוד בכבודו – אביו ואמו שווים זה לזה, ויקדים איזה מהם שירצה.    

מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו  

נחלקו האמוראים באיזה רב מדובר: האם ברב שלימדו חכמה, כלומר להבין טעמי הדינים וליישב סתירות, אך לא במי שלימדו תורה ומשנה; או ברב שרוב חכמתו ממנו, אם במקרא אם במשנה או בתלמוד (וכדעה זו נפסק להלכה, ראו שולחן ערוך יורה דעה רמב,ל); או אם רבו שפתח לו תחילה את שערי החכמה; או בכל רב, ואפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת (ראו ירושלמי בבא מציעא ב,יא ובבלי שם לג,א).   

אם זכה הבן לפני הרב קודם את האב  

במסכת בבא מציעא (פ"ב מי"א) הובא טעם אחר לכך שרבו קודם לאביו – "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". ונחלקו המפרשים, האם אלה שני טעמים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, או ששני הטעמים נזקקים זה לזה (ראו ערוך לנר כאן כח,א, ובאנציקלופדיה תלמודית ערך 'כבוד רבו'). ובספר חסידים (סימן תקעט) נאמר, שאם הרב לימדו תורה בשכר ששילם לו האב – האב קודם לרב בכל עניין, וכן כתב הרמ"א להלכה (שולחן ערוך יורה דעה רמב,לד). וכפי המבואר במשנה שם ובדברי התלמוד הבבלי (לג,א), אם היה אביו חכם כרבו – הריהו קודם לרב. ויש מחלקים בעניין זה בין עניינים שבממון, שבהם הרב קודם, אם היה גדול בחכמתו מאביו, לבין עניינים שיש בהם צער הגוף, שבהם האב קודם, כאשר הוא תלמיד חכם, ואפילו הוא פחות בחכמתו מן הרב (רא"ש). תורין ובני יונה התור המצוי ( <eng>Streptopelia</eng> <eng>turtur</eng>) מגיע לארץ באביב ומקנן בה בקיץ. עד לעת החדשה היה שכיח מאוד, וכנראה, בזמן חכמים היה מין הבר הנפוץ ביותר, ולפיכך, היה נוח ללכידה ומתאים לקרבן. כיום הוא נדיר יחסית. בני היונה הם גוזלי יונת הבית ( <eng>Columba</eng> <eng>livia</eng> <eng>domestica</eng>), מבעלי החיים הראשונים שבויתו על ידי האדם. סביר, שצדו לצורך קרבן גם את יונת הסלעים ( <eng>Columba</eng> <eng>livia</eng>), מין המוצא של יונת הבית. התורים כשרים לקרבן דווקא בבגרותם, ואילו היונים כשרות לקרבן דווקא בקטנותן (ראו חולין פ"א מ"ה). בזמן המקדש רב הביקוש לקרבנות יונים, וגידולן היה ענף כלכלי חשוב. בירושלים וסביבותיה לבדה, נמצאו 28 מתקני קולומבריום (לגידול יונים) מזמן הבית.

מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו  

וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה: אִם זָכָה הַבֵּן ולמד תורה לִפְנֵי הָרַב – הרב קוֹדֵם אֶת הָאָב לכבדו ולהשתדל בעבורו בְּכָל מָקוֹם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא (הבן) וְאָבִיו חַיָּיבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ, שכל אדם חייב בכבודם של חכמים.

וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב – קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּיבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ. 

הַמֵּבִיא למקדש קרבן אָשָׁם תָּלוּי, מפני שהיה לו ספק אם חטא, ובינתיים נוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא; 