קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, הקרבנות למיניהם, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלמת השיעור הנצרך לחיוב מְעִילָה, שאם השתמש בכולם יחד בשווה פרוטה, חייב משום מעילה, על אף שבכל אחד מהם מעל בפחות מכך. וּמצטרפים קדשי המזבח לְחַיֵּיב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם אכילת פִּגּוּל, קרבן שהעובד חשב בשעת עבודתו לאכלו לאחר זמנו הראוי, אם בכולם יחד יש כזית; וכן, משום אכילת נוֹתָר, קרבן שנשאר לאחר מועד אכילתו, וְטָמֵא, אם אכל מן הקודש כשהוא טמא, על אף שבכל אחד מהקדשים שאכל אין שיעור כזית.

א קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה, וּלְחַיֵּיב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת (רכוש ההקדש) שאינו מיועד להקרבה, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור מעילה.

קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. 

רע"ב פירש, שהם מצטרפים גם לעניין איסור העלאת קדשים מחוץ למקדש, וראו תוי"ט. באופן כללי, שני דברים שונים האסורים באיסור אחד הכתוב בתורה מצטרפים זה עם זה להתחייב בעונש האמור באותו איסור. כמו שלמדו חכמים מאיסור אכילת בהמות טמאות, שנאמר בלשון הכוללת: "טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא,ח ותורת כהנים שם). וכך גם בקדשי מזבח, מלבד האיסור הפרטי שיש באכילת כל אחד מהם והמעילה בו, יש בהם גם לאו כללי: "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" (שמות כט,לד), ולכן מצטרפים שיעור האכילה או המעילה בכמה מהם להיחשב יחד כעברה על איסור אחד (ראו להלן משנה ד).

קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה למעילה וכו'  

פירשנו כרש"י, שגם בקדשי המזבח, שיעור הצירוף להנאה הוא שיעור פרוטה, ואפילו כשמדובר בדברים הנאכלים. וכן בהמשך המשנה, בצירוף קדשי מזבח וקדשי בדק הבית למעילה, הצירוף הוא בין הנאות המגיעות יחד לשווה פרוטה. וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעילה פ"ה ה"ב–ה"ג). אמנם, לדעת התוספות, דין זה נתון במחלוקת, ויש מי שסבור, שבדברים הנאכלים החיוב בקרבן מעילה הוא, כאשר בצירוף האכילות יש שיעור כזית (וראו רש"ש פסחים לג,א).   

קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה למעילה  

האוכל אחד משלושה אלו עובר באיסור חמור. במזיד חייב בעונש כרת, ובשוגג – מביא קרבן חטאת, ככתוב בתורה וכפי מדרש חכמים (ראו ויקרא ז,יח–כא וספרא שם).   

לחייב עליהן משום פגול נותר וטמא  

מובן, שקדשי בדק הבית אינם מצטרפים לעניין אכילת פיגול נותר וטמא, שאלו שייכים רק בקרבנות.    

קדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה למעילה  

וכמו כן, קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה, שאם נהנה מהקדשים השונים בשווה פרוטה – מעל.

קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה. 

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שונים בּקרבן עוֹלָה שמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לחיובים המשותפים להם שהוזכרו לעיל, מעילה, פיגול, נותר וטמא. ואלו הם: הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב (החלקים השומניים) הקרבים על המזבח, וְכן הַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן של הנסכים ומנחת הנסכים הבאים עם העולה.

ב חֲמִשָּׁה דְּבָרִים בָּעוֹלָה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה: הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן.

וְשִׁשָּׁה דברים מצטרפים זה עם זה בּקרבן תּוֹדָה, לשיעור חיוב אכילת פיגול, נותר וטמא (אבל לא למעילה, שקדשים קלים המיועדים לאכילה, אין בהם מעילה, ראו לעיל פ"א מ"ג), ואלו הם: הַבָּשָׂר הנאכל על ידי הבעלים ומקצתו על ידי הכהנים, וְהַחֵלֶב הקרב על המזבח, וְהַסּוֹלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן לנסכים, וְהַלֶּחֶם, מיני החלות שמביאים עם התודה (ויקרא ז,יא–טו).

וְשִׁשָּׁה בַּתּוֹדָה:  הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסּוֹלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַלֶּחֶם. 

הַתְּרוּמָה, שמפרישים מן היבול ונותנים לכהן, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, תרומה שנותן הלוי לכהן מן המעשר שהוא מקבל, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, פירות של עם הארץ שהם ספק מעושרים, והַחַלָּה שמפרישים מן העיסה ונותנים לכהן, וְהַבִּכּוּרִים, הפירות הראשונים בשדה שמביאים לבית המקדש וניתנים לכהן –

הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים –  

פירשנו כרמב"ם ועוד, שמצטרפים לכל החיובים שבמשנה הקודמת, ובכלל זה למעילה. ובעלי התוספות ביארו, שמשנתנו, המצרפת גם את הסולת, היין והשמן לעניין פיגול, היא כדעת רבי מאיר, ולא לדעת חכמים החולקים עליו (ראו זבחים פ"ד מ"ג).    

חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה  

אף על פי שאוכלים ומשקים שיעורם לאיסור אינו זהה, ולהלן משנה ג שנינו, שדברים שאין שיעורם שווה אינם מצטרפים זה עם זה, כאן הדין שונה. שכן אם הכול נעשה בדרך אכילה, כגון ששרה פתו ביין – שיעורו בכזית, ועל כן מצטרפים (תוספות זבחים קט,א).   

הבשר והחלב והסולת והיין והשמן  

כל אלו קרויות "תרומה" בכתוב (תרומת מעשר – במדבר יח,כו, חלה – שם טו,יט, הביכורים – דברים יב,יז). ופירשנו כרמב"ם, שמצטרפים לאסור תערובת שנפלו לתוכה, אם בכולם יחד יש יותר מאחד ממאה בתערובת. ואילו רבנו גרשום ורש"י ועוד פירשו, שמדובר בשאור מכולם יחד, שאם החמיץ את העיסה הרי היא – אסורה לזרים.   

התרומה ותרומת מעשר... מצטרפין  

"תרומת מעשר של דמאי" אסורה מדברי חכמים, שמא לא עישר עם הארץ את פירותיו. דין זה, שתרומת מעשר של דמאי אוסרת אותם כתרומה, כמו תערובת תרומה רגילה, נתון במחלוקת תנאים. שכך היא דעת סתם משנה במסכת ערלה (פ"ב מ"א), ולפי הירושלמי (שם) היא דעת רבי מאיר, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. אבל לרבי שמעון (תוספתא תרומות ה,יב), היא בטלה ברוב, כי מן התורה אינה תרומה, לפי שרוב עמי הארץ מעשרים. חלב במקורו, "חֵלֶב" הוא שם לרקמות שומן הפרושות על חלק מאיברי הבהמה הפנימיים, אך הוא גם כינוי לכלל חלקי הבהמה הפנימיים שאינם נאכלים בקרבן, המכונים גם 'אימורים' (וראו לעיל פ"א מ"ד). זאת אולי מפני שהחלב הוא החלק המוקרב הראשון שנזכר בכתוב (ויקרא ג,ג), והוא העיקרי באימורים, או כי החלב הוא כינוי לחלקים המובחרים בבעלי החיים, ראו דברים לב,יד וישעיהו א,יא.

ותרומת מעשר של דמאי... מצטרפין  

כל אלה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסוֹר את החולין, שאם נפל מכל אלו לתוך פירות חולין, אם יש בכולן יחד חלק גדול ממאית מהחולין – הכול אסור באכילה לזרים, וכן הם מצטרפים לְחַיֵּיב עֲלֵיהֶם אֶת הַחוֹמֶשׁ (תשלום חמישית), שאם אכל מהם זר כזית בשגגה, מוסיף חומש על מה שאכל ונותן לכהן (ויקרא כב,יד).

מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסוֹר, וּלְחַיֵּיב עֲלֵיהֶם אֶת הַחוֹמֶשׁ. 

כָּל הַפִּיגּוּלִין, כל הקרבנות שנעשו פיגול כאשר עבודתם נעשתה על מנת להקריבם או לאכול מהם לאחר הזמן, גם אם הם פיגולים מקרבנות שקדושתם שונה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור כזית לחייב את האוכל מהם כרת במזיד או קרבן חטאת בשגגה. וכך כָל הַנּוֹתָרִין, בשר שנותר בתום זמן אכילתו מקרבנות שונים, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לחייב את האוכל מהם כזית כרת או חטאת.

ג כָּל הַפִּיגּוּלִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כָּל הַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

כָּל הַנְּבֵלוֹת, בהמות שמתו ללא שחיטה כשרה, מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ לשיעור כזית לטמא את הנוגע בהן או הנושא אותן.

כָּל הַנְּבֵלוֹת  מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ. 

כָּל הַשְּׁרָצִים (שמונת השרצים המנויים בתורה, ויקרא יא,כט–לא) מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לטמא במותם במגע או במשא בשיעור כעדשה (וכן לחייב מלקות על אכילתם בשיעור זה).

כָּל הַשְּׁרָצִים  מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. 

וכן דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָׂרוֹ מִצְטָרְפִין זה עם זה לטמא בכעדשה (או לחייב על אכילתם).

דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָׂרוֹ – מִצְטָרְפִין. 

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בצירופי דברים שונים לטומאה: כֹּל שֶׁטּוּמְאָתוֹ, דרגת הטומאה שלו, והאופנים שבהם הוא מטמא, וְגם שִׁיעוּרוֹ לטמא שָׁוִין זה לזה, כגון שני חצאי כזית מנבלות בהמה טמאה ובהמה טהורה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:  כֹּל שֶׁטּוּמְאָתוֹ וְשִׁיעוּרוֹ שָׁוִין – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. 

פירשנו, שמדובר במשנה על צירוף לטומאת נבלות. ולעניין זה מצטרפות נבלת בהמה טהורה וחיה טהורה עם נבלת בהמה טמאה וחיה טמאה לטמא, אם יש בהן יחד כזית. אך לעניין איסור אכילה, לחייב מלקות על אכילת כזית של נבלה, מוסכם, כי בהמות טהורות מצטרפות זו עם זו, וטמאות מצטרפות זו עם זו. אך נחלקו בתלמוד (טז,ב), האם נבלת בהמה טהורה ונבלת בהמה טמאה מצטרפות לכזית. ולמסקנה, אינן מצטרפות לעניין אכילה, מפני שמדובר בשני איסורים שונים בתורה, איסור אכילת נבלה של בהמה טהורה ואיסור אכילת בהמה טמאה, ואיסור נבלה לא נוסף על הטמאה, ש'אין איסור חל על איסור'. נבלות חיה ועוף טהורים מצטרפות לאיסור אכילה, וכן נבלות בהמה וחיה טמאות. אבל עוף טמא ודגים טמאים אינם מצטרפים זה לזה ולא לבהמה טמאה, שכן כל אחד מהם באיסור לאו לעצמו (על פי רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פ"ד הי"ז).

כל הנבלות מצטרפות זו עם זו  

חכמים דרשו מלשון הכתוב, שדם השרצים דינו כבשר ומצטרף עמו הן לטומאה בכעדשה, הן לשיעור חיוב על אכילתו – לאחר מיתה בכעדשה (כטומאתו), ובחייהם של השרצים – בכזית. ובשרצים שאינם משמונה השרצים המטמאים – מצטרפים לחייב על אכילתם בכזית (ראו תלמוד טז,ב ותפארת ישראל). לפי הרמב"ם, אפילו דם של אותו השרץ אינו מצטרף עם הבשר אלא בעודו בו, ולא כשהדם והבשר נפרדו זה מזה. לפי פירוש אחר, הם מצטרפים לטמא, רק כאשר נוגע בשניהם אבל לא כשנוגע באחד מהם, שאינם נחשבים כגוף אחד (כך הסיקו התוספות יז,א כפירוש רבנו נסים. ויש דעות נוספות בראשונים). רבי יהושע רבי יהושע בן חנניה היה ממייסדי המרכז התורני ביבנה לאחר חורבן המקדש ומראשי החכמים שם. הוא היה מבחירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי בירושלים, שאמר עליו: "אשרי יולדתו" (אבות פ"ב מ"ח). רבי יהושע השתתף בדיוני הסנהדרין עוד לפני חורבן המקדש. רבי יהושע היה לוי, וזכה לשמש במקדש כמשורר. לפני החורבן הוציא (עם חברו רבי אליעזר) את רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה. לאחר שהתמנה רבן גמליאל לנשיא ישראל, התמנה רבי יהושע לשמש בתפקיד אב בית הדין. רבי יהושע היה ידוע בפקחותו הרבה, דבר שסייע לו רבות בקשרים עם אנשי השלטון הרומי לטובת היהודים.

דם השרץ ובשרו מצטרפין  

ואולם אם רק טוּמְאָתוֹ של זה וזה, שווה, וְלֹא שִׁיעוּרוֹ, כגון בשר המת והרקב שלו, ששניהם מטמאים בכזית, אבל שיעור בשר המת לטמא – אם יש בו כזית, ושיעור הרקב – כמלוא חפניו; או כאשר רק שִׁיעוּרוֹ שווה וְלֹא טוּמְאָתוֹ, כגון מת ונבלת בהמה, ששניהם מטמאים אם יש בהם בכזית, ואולם הנבלה מטמאת טומאת ערב, ואילו המת מטמא טומאת שבעה; וכל שכן כאשר הצירוף איננו שווה לֹא בטוּמְאָתוֹ וְלֹא בשִׁיעוּרוֹ, כגון מת המטמא בכזית טומאה חמורה ושרץ המטמא בכעדשה טומאה קלה – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לטמא.

טוּמְאָתוֹ וְלֹא שִׁיעוּרוֹ,  שִׁיעוּרוֹ וְלֹא טוּמְאָתוֹ,  לֹא טוּמְאָתוֹ וְלֹא שִׁיעוּרוֹ –  אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. 

הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לטומאה שגזרו עליהם חכמים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת (איסורים) נפרדים.

ד הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת.

בדומה, הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה כדי להשלים שיעור לְטַמֵּא, ודברים אלה אמורים אֲפִילּוּ לעניין צירופם לטמא כטומאה של הקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, כגון שבשר המת אינו מצטרף עם הנבלה לטמא במשא ובמגע. וכן לעניין השיעור, השרץ שמטמא בכעדשה אינו מצטרף עם הנבלה לטמא בכזית.

הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא, אֲפִילּוּ כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. 

אמרו בגמרא (יז,ב) בשם האמורא שמואל, שהצירוף המדובר כאן הוא לעניין 'טומאת ידיים', שגזרו חכמים על בשר הפיגול והנותר שיטמאו את ידי הנוגע בהם, ויצטרך נטילת ידיים, שבטומאה מדברי חכמים הקלו (רמב"ם). אבל לעניין טומאות של תורה, פעמים שמצטרפים אפילו שני שמות (ראו לעיל משנה ג). וכן לעניין חיוב על אכילה, פיגול ונותר מצטרפים, מפני ששם אחד מצרפם, שנאמר בתורה לגבי בשר הקרבן הנותר: "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" (שמות כט,לד) – שבא לאסור באכילה כל שנפסל בקודש.   

הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה וכו'  

אדם או עצם כלשהו שהם מקור טומאה, כגון זב או שרץ מת, מוגדרים כ"אב הטומאה" (יוצא דופן לעניין זה הוא אדם מת: הוא 'אבי אבות הטומאה', מאחר שאדם או כלי שנטמא ממנו הם בדרגה חמורה של אב הטומאה). אב הטומאה מטמא אדם או כלי במגעו, והם נעשים "ולד הטומאה". הוולד שקיבל טומאה ישירה מהאב מכונה גם 'ראשון לטומאה', וביכלתו לטמא הלאה רק אוכלים או משקים, אך לא אדם או כלים. האוכלים שייגעו בראשון לטומאה נטמאים במדרגת 'שני לטומאה'. השני כבר לא יעשה 'שלישי' במגעו עם אוכל חולין ומעשר, אבל אם ייגע בתרומה יפסול אותה, וזו תיעשה שלישי, שאינה מטמאה תרומה נוספת. בקדשי המקדש, כגון בשר הקרבנות או מנחות, השלישי יעשה 'רביעי' במגעו. אלו הם עיקרי מדרגות הטומאה, שחלק מהן נדרשו מן הכתוב בתורה, וחלקן גזרות.   

אב הטומאה... ולד הטומאה  

לדעת רש"י (חולין קיח,ב), הצירוף נוצר כאשר שני המאכלים השונים נוגעים זה בזה, ולדעת התוספות הצירוף נוצר רק כאשר הם גם דבוקים במקצת זה לזה.   

האוכל שנטמא... מצטרפין זה עם זה  

ואולם, הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב (מאב) הַטּוּמְאָה, והריהו ולד הטומאה ('ראשון לטומאה'), וְהאוכֶל שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה, והריהו 'שני לטומאה' מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, אם היה בהם יחד שיעור כביצה, לְטַמֵּא כטומאתו של הקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, השני לטומאה, כך שאם ייגעו יחד במאכל שהוא תרומה יעשו אותו 'שלישי לטומאה'.

הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה  לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. 

כָּל הָאוֹכָלִין (המאכלים) מִצְטָרְפִין זה עם זה לכמה עניינים: לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה (גוף האדם), שאדם האוכל אוכלים טמאים גופו נפסל לנגיעה ולאכילת תרומה וקדשים, בְּאכילת כַּחֲצִי פְרַס (מחצית כיכר לחם) מאוכלים שונים.

ה כָּל הָאוֹכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְּכַחֲצִי פְרַס,

וכן מצטרפים בּשיעור מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת הנדרש לָעֵרוּב תחומין. מי שרוצה לצאת בשבת מעבר לתחום מקומו, צריך להניח מבעוד יום מזון בשיעור שתי סעודות בסוף תחומו, כדי שיוכל ללכת בשבת מאותו מקום אלפיים אמה.

בִּמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לָעֵרוּב, 

ומצטרפים כל האוכלים בְּשיעור כַבֵּיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, שהמאכלים הטמאים מטמאים, כאשר יש בנפחם כביצה.

בְּכַבֵּיצָה לְטַמֵּא  טוּמְאַת אוֹכָלִין, 

ומצטרפים בְּכַגְּרוֹגֶרֶת (תאנה מיובשת), שהוא השיעור המחייב לְעניין איסור הוֹצָאַת שַׁבָּת מרשות היחיד לרשות הרבים, אם הוציא אוכל בשיעור כזה.

בְּכַגְּרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, 

וכן מצטרפים, אם יש בהם יחד בְּכַכּוֹתֶבֶת (תמרה) לחיוב האוכל כשיעור זה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

בְּכַכּוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. 

בכמה מקומות בדברי חכמים נזכרת גזרה קדומה – שהסמיכוה על הכתוב – שהאוכֵל אוכֶל טמא, גופו נפסל מאכילת תרומה וקדשים עד שיטבול. ופירשנו כמפרשי המשנה כאן, שגזרו, שמי שאכל כמות של כחצי פרס גם יפסול את התרומה במגעו. טעם הגזרה, שמא יאכל אדם דבר טמא ובעוד האוכל בפיו יכניס לפיו משקה של תרומה (ראו בבלי שבת יד,א, ורש"י וריטב"א שם). ויש שביארו, שבמשנתנו מדובר על גזרה קדומה אחרת, שגזרו מתחילה, שמי שיאכל כמות של כחצי פרס ייפסל גופו מלאכול בתרומה, אך לא יפסול אותה במגעו; ולאחר מכן החמירו וגזרו, שגם מי שאכל כביצה ממאכל טמא אסור לאכול בתרומה ואף פוסל אותה במגעו (רבנו תם בתוספות שם).

לפסול את הגויה  

ונחלקו ראשונים (הרמב"ם וראב"ד בהלכות עירובין א,יא), האם דין צירוף כמה מאכלים לשיעור זה נאמר רק בעירובי תחומין (ראב"ד) או גם בשיתופי מבואות (רמב"ם. וכמוהו פסק בשולחן ערוך אורח חיים שפו,ד).   

במזון שתי סעודות לעירוב  

בשיעור זה נחלקו תנאים – ובעקבותיהם הפוסקים – האם הוא כנפח ביצה ומחצה או שתי ביצים (ראו עירובין פ"ח מ"ב), ו'כדי אכילת פרס' הוא כפליים מזה – שלוש ביצים לדעה אחת או ארבע לאחרת.   

כחצי פרס  

דווקא כאשר לא שהה מתחילת אכילת חצי הפרס עד סופו משך זמן של אכילת פרס (כדי אכילת פרס), אבל אם שהה יותר – טהור. וכן בשתייה, רק כאשר לא שהה מתחילת שתיית הרביעית עד סופה כדי אכילת פרס – טמא (רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פ"ח הי"א).    

כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה  

המשנה למלך (על הלכות טומאת אוכלין פ"ד ה"ג) כתב, שלדעת תוספות ורשב"א (חולין קיח,ב), כדי לטמא טומאת אוכלים, צריכים המאכלים המצטרפים להיות מחוברים ודבוקים זה בזה (תוספות, רשב"א). ולדעת רש"י (שם), מספיק שייגעו זה בזה כדי לצרפם. ובדעת הרמב"ם ראו הלכות טומאת אוכלין פ"ו הי"ז  ובמפרשיו.    

בכביצה לטמא טומאת אוכלין   

מידת נפח כביצת תרנגולת בינונית, והיא גם שיעור המזון המקסימלי שאדם יכול להחזיק בפה בבת אחת, או השיעור המינימלי של אכילה לשובע (ולכן, בשונה מחישובי נפח רגילים, מחשבים את גודל הביצה ללא קליפתה). והוא להלכה כ-56.7 סמ"ק (לפי ר' חיים נאה), וללא קליפה – כ-54 סמ"ק. אך בעקבות סתירה בתלמוד, יש שהסיקו, שהביצים בזמן חז"ל היו גדולות פי שתיים מכיום, כלומר – 100 סמ"ק (נודע ביהודה,  חזון איש).   

כביצה  

הרחבות

גרוגרת היא תאנה שיובשה בשמש ואוחסנה בחבית או חרוזה בחוט. שיעורה גדול מזית וקטן מביצה. שמונה עשרה גרוגרות הן כמזון שתי סעודות (בבלי עירובין פ,ב),שנחלקו בעניינו התנאים והמפרשים, ובעקבות כך, גם בשיעור כגרוגרת – כשליש ביצה (רמב"ם) או ארבע תשיעיות ביצה (טור).   

כגרוגרת  

האוכל ככותבת ביום הכיפורים חייב דווקא כאשר לא שהה מתחילת האכילה לסיומה יותר משיעור הזמן כדי אכילת פרס (שולחן ערוך אורח חיים תריב,ג). והאחרונים נחלקו בשיעור זה – בין תשע דקות ושתי דקות.   

בככותבת ביום הכפורים  

כותבת היא זן תמרים ענק מארץ ישראל. שגודלו עד כ-11 ס"מ. הוא הוזכר בכתבי תאופרסטוס (מאה רביעית לפנסה"נ) ופליניוס (מאה ראשונה לפנסה"נ), וכנראה לא קיים כיום. בשנים האחרונות נמצא שלזן 'ענברה' מערב הסעודית מאפיינים דומים לכותבת שבמקורות. במדידת תמרים מזן זה נמצא כי נפחם הממוצע כ-34 סמ"ק (מ. כסלו וא. שמחוני), קרוב לביצה בינונית בת ימינו וגדול משמעותית מזן מג'הול שנחשב כזן הגדול  ביותר.   

ככותבת  

זו הכמות הנדרשת כדי למלא את חלל פי השותה, כשהוא מנפח אחת מלחייו. ובשונה משיעורים אחרים של נוזלים, שיעור זה אינו קבוע אלא משתנה לפי תכולת פיו של השותה (שולחן ערוך אורח חיים תריב,ט). השותה חייב דווקא כשלא שהה מתחילת השתייה לסיומה יותר מזמן שתיית רביעית הלוג משקה. ויש אומרים, שגם בשתייה השיעור הוא כדי אכילת פרס (שם סעיף י), ויש להחמיר לכתחילה כדעה זו (שולחן ערוך הרב).   

במלא לוגמיו ביום הכפורים  

רביעית היא רבע הלוג, מידת הנפח הבסיסית במשנה לנוזלים ("מידת הלח"), הנזכרת כבר בתורה (ויקרא יד). היא מגיעה לנפח כשש ביצים, רבע מהקב (המוזכר רק כמידת יבש). [שיעור הלוג בין 345 סמ"ק (לשיטת הרא"ח נאה) ל-600 סמ"ק (לשיטת החזון איש)].   

רביעית  

כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין זה עם זה לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה, למי ששותה משקים טמאים, בּשיעור רְבִיעִית הלוג, ואם שתה ממשקים שונים כשיעור זה, גופו נפסל מאכילת תרומה או ממגעה עד שייטהר; ומצטרפים המשקים להתחייב, אם שתה מהם בִמְלֹא לוּגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בָּרְבִיעִית, וּבִמְלֹא לוּגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. 

הָעָרְלָה, פירות העץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו, שהם אסורים בהנאה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כאשר צמחו בכרם מיני תבואה, והכרם וכל מה שצמח בו נאסר בהנאה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור האוסר את התערובת; שאם יש בהם יחד יותר מאחד ממאתיים ממנה – הכול נאסר.

ו הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מִצְטָרְפִין, מפני שהם שני איסורים שונים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מִצְטָרְפִין. 

הַבֶּגֶד (פיסת אריג), ששיעורו לקבל טומאת מדרס שלושה טפחים על שלושה טפחים, וְהַשַּׂק (אריג גס העשוי משער בעלי חיים), ששיעורו ארבעה על ארבעה טפחים; וכן הַשַּׂק ויריעת הָעוֹר, ששיעורה לטומאה חמישה על חמישה טפחים; וכן הָעוֹר וְהַמַּפָּץ (מחצלת), ששיעורו שישה על שישה טפחים –

הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, הַשַּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפָּץ –  

כל הזוגות האלה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור הגדול שבהם, כגון שאם עשה חתיכה ארבעה טפחים משק ובגד – הרי הם ראויים לקבל טומאה.

מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. 

טעם הדבר, מפני ששיעוריהם שווים, ששיעור איסור אכילתם בכזית. וכן השיעור שמתבטלים בתערובת היתר משותף לשניהם – אחד ממאתיים (משנה ערלה פ"ב ה"א וירושלמי שם). והקשו המפרשים: הרי שנינו לעיל (מ"ד), שהפיגול והנותר אין מצטרפים זה עם זה, מפני שהם שני שמות! יש אומרים, שכשם שהפיגול והנותר, על אף שהם שמות/איסורים שונים, מצטרפים לעניין חיוב אכילה, מפני הלאו: "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" המשתפם (כנזכר לעיל על מ"ד); כך הערלה וכלאי הכרם, שמתקדשים ונאסרים, נכללים בלאו זה (ליקוטי הלכות על פי רש"י).

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה  

דין זה מתבאר בדוגמאות במשנה במסכת כלים (פכ"ז מ"ג). ופירשנו כר"ש, שהדין חל דווקא אם מחבר מינים ששיעורם קרוב זה לזה, אך מינים מרוחקים בשיעורם, כגון בגד ועור, אינם מצטרפים זה לזה.    

הבגד והשק... מצטרפין  

המונח "שק" מתייחס בספרות חכמים גם לאריג וגם לכלי פשוט שהיו תופרים ממנו. השק היה נארג משער עזים, המתאפיין באריג מחוספס וגס. בדרך כלל, נמנעו מלתפור בגדים משק, כיוון שהם אינם נעימים ונוחים ללבישה. בשל היותו אריג זול, הוא שימש לתפירת שקים וכלים פשוטים. מלבד מחירם הזול, לשקים עשויים שער עיזים יתרון, כיוון שהם דוחים מים, ובכך הם מתאימים במיוחד להעברת משאות. מאחר שהעזים בדרך כלל בעלות שיער כהה, צבעו של השק בדרך כלל כהה  אף הוא.    

שק  

המפץ הוא סוג של יריעה רב שימושית לכיסוי ושמירה, או מצע שאינו משובח כבגד. הוא נארג מקנים, עלים וענפים בדומה למחצלת, אך נחשב איכותי יותר (ראו כתובות פ"ה מ"ח לפי גרסת הערוך).  

מפץ  

כאמור, אם ייחד את היריעה העשויה ממינים שונים לישיבה (יש אומרים, רק אם עשה מעשה כגון הקצעה) – מקבל טומאה כמושב הזב, בשיעור טפח על טפח. וכן אם עשה מהם בגד למשכב – מטמא בשלושה טפחים על שלושה, שזהו שיעור שנחשב לעשותו טלאי לכסת שנקרעה (תלמוד יח,א. וראו תוספות לשבת עו,א).   

מפני שהן ראוין ליטמא מושב  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מה טעם הם מצטרפים? והרי אין שיעוריהם שווים (ראו משנה ג)! מִפְּנֵי שֶׁהֵן כולם רְאוּיִן לִיטָּמֵא מוֹשָׁב, שאם הכין מהמינים הללו מושב לטמאים כגון זב ויולדת, אפילו היה המושב של טפח אחד בלבד – מקבל טומאת מדרס. ודי בכך שיש להם שיעור שווה משותף כדי לצרפם לטומאות אף על פי ששיעוריהם שונים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִן לִיטָּמֵא מוֹשָׁב. 

קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, הקרבנות למיניהם, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלמת השיעור הנצרך לחיוב מְעִילָה, שאם השתמש בכולם יחד בשווה פרוטה, חייב משום מעילה, על אף שבכל אחד מהם מעל בפחות מכך. וּמצטרפים קדשי המזבח לְחַיֵּיב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם אכילת פִּגּוּל, קרבן שהעובד חשב בשעת עבודתו לאכלו לאחר זמנו הראוי,