אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה על עבודת הכהנים:

א אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה:

בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ (עשו הגרלה), מִי שׁוֹחֵט את קרבן התמיד של שחר; מִי זוֹרֵק את דמו על המזבח; מִי מְדַשֵּׁן את המִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי (מזבח הקטורת), כלומר מסיר את שרידי הגחלים והקטורת של אתמול; מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, מסיר ממנה את שרידי הפתילות והשמן.

בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ, מִי שׁוֹחֵט,  מִי זוֹרֵק,  מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,  מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, 

מִי מַעֲלֶה את האֵבָרִים של קרבן התמיד לַכֶּבֶשׁ של המזבח, שיועלו בשלב מאוחר יותר להקטירם על המזבח. ותשעה כהנים זכו בכך: אחד שמעלה את הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל (האחורית) הימנית; ושני שמעלה את שְׁתֵּי הַיָּדַיִם (הרגליים הקדמיות); ושלישי את הָעוֹקֶץ (הזנב) וְהָרֶגֶל השמאלית; ורביעי את הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה (הצוואר) ומקצת איברים המחוברים אליו; וחמישי את שְׁתֵּי הדְפָנוֹת (הצלעות) עם השדרה; ושישי את הַקְּרָבַיִם (מעיים); ושביעי את הַסֹּלֶת המובאת עם קרבן התמיד (שמות כט,מ); ושמיני את מנחת הַחֲבִיתִּים, שהכהן הגדול מביא בכל יום (ויקרא ו,יג); ותשיעי את הַיַּיִן לניסוך על המזבח (שמות כט,מ).

מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ: הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִיתִּים, וְהַיַּיִן. 

השחיטה כשרה אפילו בזר, ואינה חייבת להיעשות על ידי כהן (ראו זבחים פ"ג מ"א). ובכל זאת, הטילו עליה פיס, מפני שהיא פותחת את עבודת התמיד, והייתה חביבה על הכהנים, וחפצו שלא יתקוטטו עליה. והזריקה כללה את קבלת הדם מצוואר הבהמה הנשחטת (בבלי יומא כה,ב),. ואף שזו עבודה בפני עצמה, קוראים לכהן הזוכה בה "זורק", ולא "מקבל", מכיוון שהזריקה היא עיקר עבודת הקרבן (רע"ב).

מי שוחט מי זורק  

קרבן התמיד הוא קרבן 'עולה', שאת כל איבריו יש להקטיר על אש המזבח. תחילה העלו את האיברים והניחום על כבשׁ המזבח, ורק לאחר זמן זרקו אותם על אש המזבח (ראו להלן פ"ד מ"ג ופ"ז מ"ג). ובתלמוד (בבלי יומא כז,א) למדו, שיש לעשות כך מן הפסוק: "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א,יג), שבתחילה יש להקריב ולהביא את האיברים, ורק לאחר מכן להקטירם על המזבח.   

מי מעלה אברים לכבש  

עם כל קרבן עולה ושלמים, בין של ציבור ובין של יחיד – יש להקריב מנחת סולת בלולה בשמן ויין לניסוך במזבח. כמות הסולת, השמן והיין משתנה לפי מין הבהמה המוקרבת. והמנחה שבאה עם קרבן התמיד, שהוא טלה כבשים, היא עישרון סולת (כ-2.5 ליטר) בלול ברביעית הין (כ-1 ליטר) שמן. ושיעור זה של רביעית ההין הוא גם שיעורו של נסך היין הבא עמו.    

והסלת... והיין  

כפי שהתבאר כבר לעיל (פ"א מ"ג), מצוות עשה מן התורה שיקריב הכהן הגדול בכל יום עשירית האיפה סולת למנחה – מחציתה בבוקר עם הקרבת תמיד של שחר, ומחציתה בערב עם הקרבת תמיד של בין הערבים (ויקרא ו,יג–טו). מנחה זאת נקראת 'מנחת חביתין', משום שנעשית על מחבת, שנאמר: "עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" (שם). והיא באה מממונו של הכהן הגדול, אך הכנתה והקרבתה בפועל יכולה להיעשות בידי כל כהן. ומפני שגם הסולת וגם החביתים הם מיני מנחות – הסמיכו את שניהם בפיס (וכן בנשיאה לעבר המזבח, להלן פ"ד מ"ג), ורק אחריהם סידרו את הזוכה בניסוך היין. הכהנים שזכו בפיס זה עבדו גם בתמיד של שחר וגם בתמיד של בין הערביים. ובשבת היו עובדים בעבודה זו גם בקרבן המוסף, ואילו על הקרבת התמיד של בין הערביים, שהיה מוקרב לאחר שהתחלפו המשמרות, היו כהני המשמר החדש עורכים פיס נוסף (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ד ה"ח–ה"ט).

והחביתים   

הֵפִיסוּ (ערך הממונה את הפיס בין הכהנים), וזָכָה מהם מִי שֶׁזָּכָה, שלושה עשר כהנים בסך הכול.

הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה. 

אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה לכהנים: "צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה!" כלומר אם כבר האיר היום, כי אז מתחיל זמן השחיטה.

ב אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה: "צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה!"

אִם הִגִּיעַ הזמן, הָרוֹאֶה, שעלה על מקום גבוה, אוֹמֵר: "בַּרְקַאי" – הבריק, האיר, האור.

אִם הִגִּיעַ – הָרוֹאֶה אוֹמֵר: "בַּרְקַאי". 

לדעת רש"י (יומא כח,א), הממונה המוזכר בכל מקום הוא סגן הכהן הגדול (ראו בבלי סנהדרין יט,א), והוא ששלח כאן את הכהנים לצפות ממקום גבוה אם הגיע זמן השחיטה. ויש מפרשים, שמדובר בממונה מיוחד לעניין זה, בין שהוא הממונה על הפייסות ושאר סדר העבודה שבמקדש (תוספות ישנים ועוד, וראו להלן), ויש שפירש, שמדובר בממונה מבית האב של הכהנים המשרתים במקדש באותו היום (פני משה לירושלמי יומא ג,א). ולא היו שוחטים, עד שהיו מאשרים שאכן הגיע הזמן, מפני שפעם אחת בסוף הלילה טעו וחשבו, שאור הלבנה הוא אור החמה, ושחטו את התמיד לפני זמנו (יומא פ"ג מ"ב).    

אמר להם הממונה צאו וראו וכו'  

זמן שחיטת קרבן התמיד בבוקר הוא לאחר שעלה השחר (ולפני שתנץ החמה), שבשעה זו כבר מתחיל היום. ולמדו דבר זה ממה שנאמר: "בְּיוֹם זִבְחֲכֶם" (ויקרא יט,ו) – שזביחת הקרבנות זמנה ביום, אבל בלילה השחיטה פסולה (על פי מגילה פ"ב מ"ה ובבלי שם כ,ב).   

זמן השחיטה   

בברייתא הובאו מסורות שונות של הכרזה זו: "ברק ברקאי", "עלה ברקאי", "אף ברקאי בחברון", "האיר פני כל המזרח עד בחברון ויצאו כל העם איש איש למלאכתו" (בבלי יומא כח,ב, וראו שם). וראו בשולי העמוד.    

אם הגיע הרואה אומר ברקאי  

רבים (רמב"ם ועוד) פירשו, שמתיא מוזכר כאן כתנא החולק על התנא הראשון, שסבר, ששחטו מיד כשהבריק (האיר) האור, ואילו מתיא מאחר את זמן השחיטה. ויש שכתב, שבתוך כך משנתנו מספרת על הנוסח שהיה מתיא אומר, שכן במסכת שקלים (פ"ה מ"א) מוזכר מתתיה בן שמואל כמי שהיה ממונה על הפייסות (ריטב"א). ויש שפירשו משפט זה (על פי התלמוד הבבלי ביומא כח,ב) כך: ששאלו את הצופה: "ברקאי?", והוא היה עונה: "האיר פני כל המזרח!". ושאלוהו שוב: "עד שבחברון?", והוא ענה: "הן!" (תפארת ישראל).    

מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח  

טעם הדבר ששאלו כך, מפני שאם האור נראה עד חברון – ברור, שזהו אור החמה, ואין חשש לטעוּת. ושאלו על חברון דווקא משום הזכרת זכות אבות האומה הקבורים במערת המכפלה בחברון (ירושלמי יומא ג,א, וראו בהון עשיר שם). ויש שפירש, שהכוונה להזכיר בעיקר זכותו של אברהם אבינו, שהשכים לעקוד את יצחק בנו, ותיקן תפילת שחרית, שהיא כנגד תמיד של שחר (תפארת ישראל). במשנתנו מבואר תחילת זמן הקרבת התמיד, ונפסקה הלכה כמתיא בן שמואל, שיש להמתין עד שיאיר פני כל המזרח (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"א ה"ב), מפני שהיה הממונה על הפייסות ויש לסמוך על עדותו (תוי"ט עדויות פ"ג מ"א). וכן נפסקה הלכה לעניין תפילת שחרית, שהיא כנגד קרבן תמיד של שחר, שאפשר להתפלל "משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח". אלא שזמן זה הוא בדיעבד, ולכתחילה יש להתפלל רק לאחר הנץ החמה (שולחן ערוך אורח חיים פט,א). ובשעת הדחק, כגון אדם היוצא לדרך או אנוס, מותר לכתחילה להתפלל בעלות השחר (שם סעיף ח ומשנה ברורה). ברקאי פירושה הפשוט של המילה "ברקאי" (שהיא יחידאית במשנה) הוא 'אור', 'כמו ברק'. לפי הירושלמי וכתבי יד רבים, הנוסח הוא "בורקי" או "בורקאי" – ככל הנראה מילה ארמית מקבילה, ואולי יש כאן הד נוסף לשימוש בארמית בזמן המקדש השני. בסדר העבודה הקדום 'אתה כוננת' של יוסי בן יוסי (מן המאה החמישית כנראה) נאמר: "אמוני עתים ישולח לקדים (= הכהנים המופקדים על הזמנים יישלחו למזרח) / אם בָּרַק נוגה (=האיר האור) יפן לשחיטה", ויש שרצה להבין מלשון הפיוט, ש"ברקאי" נקשר לכוכב נוגה – כוכב הלכת הזוהר והבהיר ביותר, שניתן לצפות בו רק בסמוך לזריחת השמש ולשקיעתה (ר"ש ליברמן).

עד שהוא בחברון   

מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: שהעומד למטה מוסיף ושואל: "הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח עַד שֶׁהוּא (האור) נראה אף בְּחֶבְרוֹן?" וְהוּא (הרואה) אוֹמֵר: "הֵין!".

מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר:  "הֵאִיר פְּנֵי כָּל הַמִּזְרָח עַד שֶׁהוּא בְּחֶבְרוֹן?" וְהוּא אוֹמֵר: "הֵין". 

אָמַר לָהֶם הממונה לכהנים: צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים.

ג אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים.

ומציינים את מקומה: וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה בְּמִקְצוֹעַ (בפינה) הצְפוֹנִית מַעֲרָבִית של העזרה, ב'בית המוקד' (ראו לעיל פ"א מ"א) שהיו פתוחות אליו כמה לשכות.

וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה בְּמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. 

יש שהבינו, שמדובר כאן לאחר שהגיע זמן השחיטה (מאירי), וכך פירשנו. ויש שהבינו, שהיה זה מיד לאחר הפיס, בשעה שעדיין היה לילה (מפרש), שהרי מכל מקום היו צריכים להשקות את הטלה ולבקרו ממום לפני שחיטתו, כמבואר במשנה הבאה (גר"א).    

אמר להם צאו וכו'  

ב"לשכת הטלאים" היו מוכנות הבהמות שנבדקו ממום עבור קרבנות הציבור. והיו צריכים להחזיק בה בכל עת לכל הפחות שישה טלאים (ראו ערכין פ"ב מ"ה). ופירשנו על פי הרמב"ם, שמדובר כאן, שהייתה צפונית-מערבית של העזרה, היכן שעמדו הכהנים והממונה, מפני שבמסכת מידות (פ"א מ"ו) נאמר, שלשכה זאת הייתה בדרום-מערב בית המוקד (ראו תרשים כאן, וליתר פירוט ראו בתרשים מבנה המקדש בעמוד 446). ולדעת רש"י (יומא יז,ב) המשנה מתארת כאן את מקום הלשכה בתוך בית המוקד, כפי שהיא נראית למי שבא מכיוון העזרה, שנראית לו כנמשכת כלפי צפון, לכיוון הר הבית, מפני שלא הייתה צמודה לכותלו הדרומי של בית המוקד. ובמסכת מידות מתואר מקומה, כפי שנראית למי שבא מכיוון הר הבית, שהיא נראית לו כנמשכת לדרום, אל תוך העזרה, כפי שהייתה באמת (ראו תוי"ט ומלאכת שלמה).

לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית   

חלקו הדרומי של בית המוקד היה קדוש בקדושת העזרה, וחלקו הצפוני היה קדוש בקדושת הר הבית (ה'חיל'). ולפיכך, גם קדושתן של הלשכות הייתה חלוקה זו מזו: לשכת הטלאים ולשכת לחם הפנים, שהיו בדרום, נחשבו חלק מן העזרה, ואילו שתי הלשכות הנותרות, שבצפון, נחשבו חלק מהר הבית (מידות פ"א מ"ו–מ"ז), ראו בתרשים מבנה בית המקדש עמ' 446.    

וארבע לשכות היו שם   

במסכת מידות (פ"א מ"ו) נאמר, שבלשכה הצפונית-מזרחית גנזו החשמונאים את אבני המזבח שטימאו מלכי יוון, ושבלשכה הצפונית-מערבית היו יורדים לבית הטבילה (ראו לעיל פ"א מ"א). לדעת הרמב"ם (שם), הלשכה שבה גנזו את אבני המזבח היא "לשכת החותמות", והלשכה שבה ירדו לבית הטבילה היא "לשכת בית המוקד". ולדעת רש"י (יומא יז,ב), הלשכה שבה ירדו לבית הטבילה היא לשכת החותמות, והלשכה שבה גנזו את אבני המזבח היא לשכת בית המוקד (וראו תוי"ט שם).   

ואחת לשכת החותמות ואחת לשכת בית המוקד  

מי שמביא קרבן עולה או שלמים, צריך להביא עמו 'מנחת נסכים' – סולת בלולה בשמן, ויין לניסוך. ומכיוון שהיה קושי בהבאתם של הנסכים בטהרה, היו מוכרים אותם במקדש. והמכירה הייתה נעשית באופן זה, שהזקוק לנסכים היה מגיע ללשכת החותמות ומשלם שם עבור נסכיו, ובעבור כך הוא קיבל 'חותם', מעין שובר, שתמורתו קיבל את נסכיו מידי הממונה על הנסכים (שקלים פ"ה מ"ג–מ"ד).    

לשכת החותמות  

יש שפירשו, שלשכה זו נקראה כך על שם המדורה ('מוקד') שדלקה בה (רא"ש, רע"ב). ויש אומרים, שנקראה כך, משום שבה אחסנו את כל צורכי בית המוקד, כגון כלים להדלקת המדורה שדלקה במרכז הבית ולא בלשכה זו, ובגדי הכהנים שהיו ישנים שם (ראב"ד). חותמות חותם הוא גוש טין מעוגל ('בולה') שכאשר היה לח היו חותמים בו איגרת או כלי, ואז מטביעים עליו כתב או סימן. ובלשון חכמים מציינת המילה 'חותם' גם את החפץ המשמש להטבעה, וגם את טביעת החותם על ה'בולה'. החותם שבמשנתנו הוא גוש טין שעליו הוטבעו סוג הנסך, היום בשבוע ושם משמרת השבוע (שקלים פ"ה מ"ה וירושלמי שם), והוא שימש מעין שובר, הוכחה על תשלום. בסינון עפר מחפירות סמוך להר הבית נמצא עיגול טין זעיר, שעליו טבועה כתובת בארמית שאינה ברורה לגמרי. רבים סבורים שתוכנה הוא "דכא ליה", כלומר 'טהור לה''. אולם יש שהציע, שמדובר בחותם מעין אלו המתוארים כאן, שעליו טבוע – "דכ א/ג ליה". 'דכ' הוא קיצור של דכר (זכר בארמית), 'א' (או 'ג') הוא היום בשבוע, ו'ליה' הוא קיצור שבוע המשמרת – ליהויריב (ש. נאה).

לשכת בית המוקד   

ומעירים: אַרְבַּע לְשָׁכוֹת (חדרים) הָיוּ שָׁם, פתוחות לבית המוקד, ואלו הן: אַחַת – לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים המוזכרת כאן. וְאַחַת – לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת, שבה הצריכים נסכים לקרבנותיהם משלמים ומקבלים 'חותמות' – אישורי תשלום שכנגדם מקבלים את נסכיהם. וְאַחַת – לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד, וְאַחַת – לִשְׁכַּת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין (אופים) בָּהּ את לֶחֶם הַפָּנִים.

וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם:  אַחַת – לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים,  וְאַחַת – לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת,  וְאַחַת – לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד, וְאַחַת – לִשְׁכַּת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים. 

נִכְנְסוּ הכהנים לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים שבעזרה, שבה היו נתונים כלי השרת, והוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב המיועדים לעבודת היום.

ד נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים, וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

הִשְׁקוּ מים אֶת טלה הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, כדי שעורו יהיה נוח יותר להפשטה לאחר השחיטה, ובדקו אותו, אם יש בו מום שפוסל אותו להקרבה.

הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב. 

מקומה של לשכה זו אינו מפורש, וכמה השערות נאמרו בנוגע למיקומה: יש שכתבו, שהיא הייתה בקרבת הלשכות של בית המוקד, או שהייתה בהר הבית (שלטי הגיבורים פרק כה). ויש שכתבו, שהייתה באחד התאים שבכותלי ההיכל (תפארת ישראל, ראו מידות פ"ד מ"ג). ויש שכתבו, שהייתה בעזרה, בקרבת השולחנות שהיו לצדו של כבשׁ המזבח, שעל אחד מהם הניחו את הכלים לאחר הוצאתם מן הלשכה (עזרת כהנים מידות פ"ה מ"ג ועוד).    

לשכת הכלים  

כלים אלו הם כלי השרת שהשתמשו בהם לכל עבודות היום – להקרבת הקרבנות והמנחות, לניסוך היין ועוד. ובירושלמי (חגיגה ג,ח) אמרו, שמספר זה הוא כנגד שמות השם המופיעים ב'פרשת' חגי, זכריה ומלאכי, היינו בנבואותיהם על בניין הבית (ראו תוספות חדשים, וראו גם תוי"ט). ולאחר שהוציאו כלים אלה מן הלשכה, סידרו אותם על שולחן הכסף שהיה בעזרה ממערב לכבש (רא"ש, על פי שקלים פ"ו מ"ד). ואם נצרכו ליותר ממספר זה – היו מוציאים כלים נוספים, כפי הצורך, אלא שמכל מקום לא פחתו מהוצאת תשעים ושלושה כלים (חידושים ובאורים).    

תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב  

בתלמוד הבבלי (ביצה מ,א) הובאה עצה להשקות את הבהמה לפני שחיטתה, והראשונים נחלקו שם בטעם הדבר: יש שכתבו, שעל ידי כך יהיה קל להפשיט את עורה, ויש שכתבו, שעל ידי כך יישמטו הסירכות שדבוקות בריאותיה, ולא יהיה בה ספק טרפות (ראו ש"ך יורה דעה לט ס"ק לב). ובהתאם לכך, יש שכתבו כאן, שטעם השקאת התמיד הוא כדי להקל על הפשטת עורו (רמב"ם ועוד) וכך פירשנו. ויש שכתבו, שהוא כדי למנוע בו ספק טרפות (גר"א). ויש שהביאו את שני הטעמים (ערוך).   

השקו את התמיד   

בעניין זה נחלקו הדעות בתלמוד (כט,א). לדעת רבא, המשנה נאמרה בדרך גוזמה, שלא הייתה זו כוס מזהב ממש, אלא שהייתה מוזהבת (רע"ב). ולדעת שמואל, השקוהו בכוס של זהב ממש, כדי לנהוג במקדש בדרך של עושר וכבוד, שכלל הוא, ש'אין עניות במקום עשירות' (וכן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"א ה"ט).   

בכוס של זהב   

למדו חכמים ממה שנאמר בקרבן פסח שהקריבו במצרים, שנלקח "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ" והונח "מבוקר... מבקרין לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ" (שמות יב,ג–ו), שכן הוא גם לקרבן התמיד (שנאמר בו " תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ", במדבר כח,ב) – שצריך לקחתו ארבעה ימים לפני שחיטתו, ולבקרו ממום בזמן זה (בבלי ערכין יג,ב). ובכל זאת, היו בודקים אותו שוב, שמא נפל בו מום לאחר בדיקתו הראשונה. ועשו בדיקה זו לאור האבוקות, כיוון שהיה זה בשעת עלות השחר, והאור המועט שהיה אז לא הספיק כדי לבדוק בו את הכבש כראוי (תפארת ישראל). משמעו היסודי של השורש בק"ר במקרא הוא 'דרישה' ו'בדיקה', ומשמעות משנית היא 'לפקוד מקום מסוים כדי לדרשו', כגון "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז,ד. אמנם, יש שפירשו שם את המילה 'לבקר' במשמעות של 'להגיע מדי בוקר'). בלשון חכמים רווח בעיקר המשמע המשני, כגון בצירוף 'ביקור חולים', אך השורש משמש רבות גם במשמע בדיקה ובחינה, ובפרט בענייני עבודת הקרבנות.

אף על פי שהוא מבוקר מבערב וכו'  

ומעירים: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כבר מְבוּקָּר (בדוק) מִבָּעֶרֶב, מאתמול – חוזרים ומְבַקְּרִין אוֹתוֹ שוב לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת, שמא נפל בו מום מאז הבדיקה האחרונה.

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבוּקָּר מִבָּעֶרֶב, מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת. 

מִי שֶׁזָּכָה בּפיס לשחוט את קרבן התָּמִיד – מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ עמו לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, מקום השחיטה, וכל מִי שֶׁזָּכָה בהעלאת האֵיבָרִים לכבש (לעיל משנה א), היו הוֹלְכִין אַחֲרָיו.

ה מִי שֶׁזָּכָה בַּתָּמִיד מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וּמִי שֶׁזָּכוּ בָּאֵיבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו.

כפי המבואר להלן (פ"ד מ"א), כהנים אלה אחזו בטלה בשעת שחיטתו, ולכן הלכו עם השוחט למקום השחיטה. וכן הכהן שזכה בזריקת הדם על המזבח היה הולך אחר השוחט לבית המטבחיים, שהרי יצטרך לקבל את דם השחיטה בכלי מצוואר הטלה.    

ומי שזכו באיברים הולכין אחריו   

מקום שחיטת קדשי קדשים היה בצפון המזבח, כפי שנאמר בקרבן העולה: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה" (ויקרא א,יא), ולכן, היה בית המטבחיים מצפון למזבח. בשטח זה היו טבעות שבהן שחטו את הקרבנות, שולחנות להדחת הקרביים ועמודים להפשטת עור הקרבנות, השטח כולו נקרא "בית המטבחים" (ראו מידות פ"ה מ"ג). וייתכן לפרש (על פי הרא"ש כאן), שכאן מתייחס התנא רק למקום השחיטה, שהוא מקום הטבעות, ולפי זה ההמשך: "ועליו..." פירושו "וסמוך לו", וכפי שמופיע בלשון המקרא: "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה" (במדבר ב,כ).    

בית המטבחים היה לצפונו של מזבח ועליו וכו'  

העמודים היו נמוכים, כדי שיהיה נוח להפשיט את עור הבהמה התלויה עליהם (ראב"ד). ונראה, מדברי רע"ב בענין האונקליות (ראו להלן), שלוחות העץ האלו היו מחוברים לראש העמודים מן הצד. אך מפרשים אחרים הסבירו, שהיו מונחים על ראש העמודים. ופירשנו כרע"ב (ועוד), שעל כל עמוד הייתה מונחת "רביעית" – קורה מרובעת. ויש מהראשונים שפירשו, שהרביעית הייתה מתוחה מעל שני עמודים. ולפירוש זה המילה 'רביעית' היא בארמית, ומשמעותה 'רובצת' – שהקורה רובצת על העמודים (ראב"ד).    

עמודים ננסין ורביעית של ארז על גביהן   

רע"ב פירש, שהאונקליות היו קבועות בעץ שבראש העמוד בשלושה "סדרים", אחד מעל השני, בהתאם למידות שונות של בהמות (וכאמור לעיל, נראה שהלוחות היו אנכיים). אבל המפרשים שהלוחות היו מונחים על העמודים פירשו, שהיו קבועות בשלושה צדדים של העמוד: בצפון, במזרח ובדרום, אבל לא במערב – כדי שאחורי המפשיט לא יפנו לכיוון ההיכל (ראו תפארת ישראל). והסבורים שהעצים היו מונחים על גבי שני העמודים כתבו, ששלושת הסדרים היו קבועים בעצים שבין העמודים – או שלושתם בתחתית הלוח (ראב"ד), או אחד בתחתיתו, ושניים בשני צדיו (מאירי).    

ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד   

פירשנו כפי שכתבו התוספות (יומא טז,ב), שבהמת הקרבן, שהייתה תלויה באנקול שבעמוד לצורך הפשטתה, הונחה על שולחנות שעמדו סמוך לעמודים, כדי שגופה לא ייגרר על הארץ. וייתכן, שאין אלה השולחנות ששימשו להדחת הקרביים (ראו להלן פ"ד מ"ב) אלא שולחנות אחרים. וייתכן שמדובר באותם שולחנות ששימשו גם להדחת הקרביים וגם להנחת הבהמה עליהם בשעת הפשטה (ראו תוי"ט ותפארת ישראל). והרמב"ם פירש, שהתנא חוזר כאן לתיאור בית המטבחיים, ואין כאן תיאור של אופן ההפשט. ובדומה לכך, יש שגרסו: "שבהן תולין ומפשיטין, ושולחנות של שיש (היו) בין העמודים" (מלאכת שלמה, ר"ח אלבק). וראו עוד במידות פ"ג מ"ה.   

על שלחנות של שיש שבין העמודים  

השולחנות היו עשויים שיש, ככתוב: "שֻׁלְחָנוֹת לָעוֹלָה אַבְנֵי גָזִית" (יחזקאל מ,מב). וטעם הדבר, כדי שלא יתחממו האיברים ויסריחו (בבלי לא,ב), ושולחן ממתכת עלול להתחמם ולהסריח את הבשר. ואף ששנינו, כי מעולם לא הסריח בשר הקודש (אבות פ"ה מ"ה) – כלל הוא, שאין סומכים על הנס אלא עושים את הדברים כדרך הטבע (רא"ש, מאירי).   

שולחנות של שיש  

מקור המילה מיוונית, <eng>ἀγκύλη</eng> (אנקולה), ומשמעה 'וו', 'לולאה'.

אונקליות   

הרחבות

מקור המילה ביוונית, <eng>νᾶνος</eng> (נָנוס), ומשמעה 'גמד'.

ננסין  

שיש אמִתי ( <eng>Marble</eng>) הוא סלע משקע שהותמר כתוצאה של חום או לחץ במעמקי כדור הארץ. בארץ ישראל כמעט שלא קיימים מרבצי שיש אמתי, ובשפה העממית מתייחס שם זה גם לסלעים אחרים, כגון גיר וגרניט, שעברו ליטוש אשר מקנה לסלע את הברק האופייני לשיש. השימוש בשיש אמתי היה נחלת העשירים בלבד, ונסמך על ייבוא – בעיקר מצפון מערב טורקיה. בממצא הארכיאולוגי נמצאו פריטי שיש רק במספר מבנים מלכותיים בארמונות מתקופתו של הורדוס ביריחו, ואף בשברי מרצפות בסינון העפר בהר הבית.

שיש   

בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, היכן שהיו טבעות שסייעו לשחיטת הקרבנות; וְעָלָיו היו מוצבים, סמוך למקום השחיטה, שְׁמוֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין (נמוכים) של אבן, וּרְבִיעִית (חתיכות עץ מרובעות) שֶׁל אֶרֶז היו קבועים עַל גַּבֵּיהֶן, על ראש עמודים אלה, וְאוּנְקְלָיוֹת (ווים) שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, באותן חתיכות עץ, וּשְׁלשָׁה סְדָרִים של ווים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מחתיכות העץ, שֶׁבָּהֶן היו תּוֹלִין את הקרבנות לאחר שנשחטו, וּמַפְשִׁיטִין את עורם כשהם תלויים על הווים, ומונחים באותה שעה עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁהיו בֵּין הָעַמּוּדִים.

בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמוֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, וּרְבִיעִית שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאוּנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, וּשְׁלשָׁה סְדָרִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים. 

מִי שֶׁזָּכָה בפיס בְּדִישּׁוּן (ניקוי דשן) המִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי ומי שזכה בדישון הַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין להגיע ליד שער ההיכל, וְאַרְבָּעָה כֵּלִים היו בְּיָדָם: הַטֶּנִי לדישון מזבח הפנימי, וְהַכּוּז לדישון המנורה, וּשְׁתֵּי מַפְתְּחוֹת לפתוח את הפשפש הצפוני שבצד שער ההיכל.

ו מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין, וְאַרְבָּעָה כֵּלִים בְּיָדָם: הַטֶּנִי, וְהַכּוּז, וּשְׁתֵּי מַפְתְּחוֹת.

הַטֶּנִי – דּוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל (כלי של שלושה קבים), והיה שֶׁל זָהָב, ומַחֲזִיק (מכיל) קַבַּיִן וָחֵצִי (שניים וחצי קבים – כ-3.5 ליטרים). וְהַכּוּז – דּוֹמֶה לְקִתּוֹן (כלי שתייה) גָּדוֹל, ואף הוא שֶׁל זָהָב.

הַטֶּנִי – דוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק קַבַּיִן וָחֵצִי. וְהַכּוּז – דּוֹמֶה לְקִתּוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב. 

יש שפירשו, שהכהנים הללו הקדימו להכין את ארבעת הכלים, עוד לפני שהגיעה העת לפתיחת הדלתות (ראב"ד). ויש שפירשו, שהקדימו להיכנס להיכל לפני שחיטת התמיד, כדי שיהיו מוכנים שם לעבודה מיד (מאירי, תפארת ישראל ועוד), או שאף היו עושים עבודה זו לפני שחיטת התמיד (רא"ש, ראו בהרחבות על המשנה הבאה). ויש שכתבו, שהקדימו להגיע לאזור ההיכל, ועברו את בית המטבחיים, עוד לפני שהגיע אליו הזוכה בתמיד שמשך את הטלה לשם (גר"א).   

היו מקדימין  

כתבו הפרשנים (רע"ב ועוד על פי הערוך), שמשמעות המילה "טני" היא 'סל', מלשון "וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא" (דברים כו,ב), שהטני היה כלי דומה לסל, ופיו (פתחו) היה רחב. והראב"ד פירש, שהיא מלשון משא וכובד ('טונא' הוא משא בארמית), ונקרא כך ביחס לכוז, שהיה קל ממנו.    

הטני   

ביארנו כדברי המפרשים (ראב"ד, רע"ב ועוד) שכתבו ששני המפתחות פותחים שני מנעולים שונים שהיו בפשפש הצפוני, הנזכר במשנה הבאה. ורש"י (בבא מציעא לג,א) ועוד כתבו, שכל אחד מן המפתחות שימש לפתיחת דלת אחרת. והגר"א פירש, ששני המפתחות שימשו לפתיחת השער הגדול של ההיכל (ראו במשנה  הבאה).    

ושתי מפתחות  

"תרקב" הוא בדרך כלל שמו של כלי בנפח שלשה קבים [כנראה על פי מילה יוונית, וראשונים דרשו "תרי (=שניים) וקב"]. ויש שכתב, שפירוש המשנה הוא, שמבחוץ היה נראה כ"תרקב", אך מתוכו קיבל רק קביים וחצי – מפני שדפנותיו היו עבות ביותר, ומיעטו אותו מתוכו (תפארת ישראל, וראו עולת תמיד). ויש שלא גרסו את המילה "גדול", וביארו, שמפני ששיעורו היה קטן בחצי קב, נאמר עליו, שהוא "דומה לתרקב" (מאירי).   

דומה לתרקב גדול... מחזיק קבין וחצי  

"הכוז" נקרא כך כיוון שהיה קטן, וכלי קטן נקרא בארמית "כוזא" (רא"ש ועוד, ראו יבמות ע,א ועוד). ויש שכתבו, שכך נקרא קיתון בערבית (רע"ב) או ביוונית (תפארת ישראל).    

והכוז דומה לקתון גדול של זהב  

פירשנו כדברי רוב המפרשים, שהמפתח היורד לאמת השחי פותח מנעול שהיה בצד הפנימי של הדלת, שכדי לפתוח אותו היו צריכים להכניס את היד עד "בית השחי", או מפני שהפותח  צריך לשׁחות ולהתכופף אמה כדי לפתוח אותו (ראו ירושלמי בבא מציעא ב,יא ומועד קטן  ג,ז). והמפתח השני פתח מנעול שהיה מבחוץ, והיו פותחים אותו בקלות ובמהירות. ויש  שפירשו, ששני המפתחות פתחו מנעולים  מבחוץ, אלא שהאחד היה נמוך, וכדי לפתוח  אותו היה הפותח צריך להתכופף, והשני היה  נפתח מבלי שהיה צורך להוריד את היד (רמב"ם, מאירי).    

אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון  

המילה" שֶׁחִי" שקולה במשקל שמות כמו 'פֶּתִי' 'מֶשִׁי' וקשורה לשורש שח"י שעניינו 'התכופפות'. משורש זה או משורשים דומים לו, גם המילים 'שׁוּחָה' ו'שַׁחַת' (שקע, בור), וגם הפועל 'השתחווה'. 'בית השחי' נקרא כך, מפני שהוא מקום הכיפוף של הזרוע או מקום השקע. בפירוש "אמת השחי" במשנתנו יש מהמפרשים שכתב, שכל הזרוע העליונה, בין המרפק לבית השחי, נקראת בשם זה, להבדיל מן ה'אמה' שמן המרפק עד קצות האצבעות (מאירי). ובירושלמי במועד קטן (ג,ז) יש שפירש, שכוונת הדברים היא, שהפותח היה מתכופף ('שוחה') אמה כדי לפתוח (ראו בהרחבות).   

אמת השחי  

הרמב"ם פירש ש"כיון" עניינו – 'כנגד', כמו 'מכוון'. ורש"י פירש לפי שימוש המילה "כיון" במקום אחר (ברייתא בבבלי פסחים לז,א), שהכוונה לדבר הנעשה לאלתר, באופן מידי, בבת אחת.   

פותח כיון   

וּשְׁתֵּי מַפְתְּחוֹת – לפתיחה של שני מנעולים של הפשפש. אֶחָד מהם יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי, שהיה צריך להכניס ידו (דרך חור בכותל או בדלת) עד בית השחי, כדי לפתוח את המנעול שהיה בתוך הפתח מבפנים, וְעוד מפתח אֶחָד שפּוֹתֵחַ בו כֵּיוָן (באופן מידי) מבחוץ.

וּשְׁתֵּי מַפְתְּחוֹת –  אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי,  וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן. 

בָּא לוֹ מי שפותח את שער ההיכל לַפִּשְׁפָּשׁ (פתח קטן בצד שער גדול) שהיה בצד הַצְּפוֹנִי של השער.

ז בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי.

וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל של ההיכל, אֶחָד בַּצָּפוֹן, מצד ימין של השער, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם, בשמאלו של השער.

וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם.  

זה שֶׁבַּדָּרוֹם – לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא המְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל הנביא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר" (יחזקאל מד,ב).

שֶׁבַּדָּרוֹם – לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם. וְעָלָיו הוּא מְפוֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל: "וַיֹּאמֶר אֵלַי ה', הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר". 

וממשיכים: נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח בו אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ הצפוני (ראו איור במשנה הקודמת), ונִכְנַס לַתָּא שבצד ההיכל, וּמִן הַתָּא נכנס אֶל הַהֵיכָל, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ מתוך ההיכל לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל.

נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ. נִכְנַס לַתָּא, וּמִן הַתָּא אֶל הֵהֵיכָל, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל. 

הִגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, שהיה נעול מבפנים, הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר (הבריח) שהיה לרוחב השער וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת (מנעולים) וּפְתָחוֹ.

הִגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל – הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ. 

מסדר המשנה הקודמת נראה, שאחד משני הכהנים שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה, שהמפתחות היו בידם, הוא שנטל את המפתח ונכנס בו להיכל כדי לפתוח את השער הגדול (ראב"ד, מאירי  ורע"ב).    

בא לו וכו'  

רוחב שער ההיכל היה עשר אמות, וגובהו עשרים אמות (מידות פ"ד מ"א). וזה היה הגודל של כל שערי המקדש, חוץ מפתח האולם שהיה כפול במידותיו, ולא היו לו דלתות (שם פ"ב מ"ג ופ"ג מ"ז). ואף על פי כן נקרא שער ההיכל "שער הגדול" בגלל חשיבותו, שהוא השער הקרוב לקודש, או משום שהוא גדול מהפשפשים (תפארת ישראל ועוד).    

לשער הגדול  

הפסוקים ביחזקאל מתארים את מבנה הבית השלישי שייבנה בעתיד, והתנא במשנה מפרש, שדברי הנביא על השער המזרחי של המקדש ("שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים", יחזקאל מד,א), נאמרו על הפשפש הדרומי שליד השער. וכשם שהוא יהיה סגור בבית המקדש השלישי, כך היה סגור גם בבית שני (רע"ב). וכפי המפורש בפסוק, הסיבה שהוא סגור היא כדי להורות, שהקדוש ברוך הוא לא צריך שער פתוח כדי 'לבוא' אל ההיכל (ראו תפארת ישראל).   

שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם וכו'  

כפי שנכתב כבר בהרחבות למשנה הקודמת, נחלקו המפרשים, למה שימשו המפתחות: רבים פירשו, ששני המפתחות שימשו לפתיחת הפשפש הצפוני, ורש"י פירש, שהאחד שימש לפשפש, והשני שימש לפתיחת דלת המעבר שבין התא להיכל. ולדעת הגר"א, שני המפתחות שנזכרו במשנה הקודמת שימשו לפתיחת השער הגדול (להלן), ולפי זה כאן מדובר על מפתח אחר.   

נטל את המפתח  

כפי המתואר במסכת מידות, להיכל היו כמה כתלים, שביניהם חללים אשר נקראו 'תאים'. והפשפש הצפוני הוביל אל התא שבקצה המזרחי, אשר בצד אחר שלו היה גם פתח אל ההיכל (ראו מידות פ"ד מ"ב–מ"ג). ראו בתרשים חתך תלת ממד של ההיכל, עמ' 447, במספרים 9 (הפשפש הצפוני) ו-25 (התא).   

ופתח את הפשפש נכנס לתא  

להיכל היו דלתות כפולות, והמנעולים היו בצד פנימי של הדלת הפנימית, ולפיכך היו יכולים לפתוח אותו רק מבפנים. וצורת פתיחה מיוחדת זו, מן הפנים אל החוץ, היא דרך כבוד להיכל (ערוך השולחן העתיד קדשים י,ז).   

הגיע לשער הגדול וכו'  

שני פירושים אפשריים לעניינו של "הנגר" כאן: האחד – שהיה בריח המונח לרוחב השער, מקצה לקצה. והשני – שהיה נעוץ ברצפת המפתן ומנע את פתיחת הדלת (רע"ב). ו"הפותחות" הם מנעולים, היינו בריחי נעילה, שהיו נפתחים ללא מפתח (רא"ש). וכפי שכבר כתבנו, לדעת הגר"א, הם מנעולים שנפתחים במפתחות שנזכרו במשנה הקודמת.

את הנגר ואת הפותחות  

מסדר הדברים במשנה משמע, ששחיטת התמיד קדמה לדישון המזבח הפנימי, שמיד בפתיחת השער הגדול שחטו את התמיד, ואילו הדישון נעשה רק לאחר מכן (להלן משנה ט), וכן כתב הראב"ד. ולדעת הרא"ש, דישון המזבח קדם לשחיטה, ולפיכך פירש, שפתיחת השער סימנה לשוחט שהמדשן מתחיל בעבודתו, ולאחר כמה רגעים, כאשר היה משער שהמדשן סיים עבודתו – שחט את התמיד (וכן כתבו המפרש ורע"ב). והרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ו ה"ב) כתב, שהשחיטה והדישון נעשו באותו זמן. אסור לשחוט את התמיד, וכן את שאר הקרבנות, בזמן שפתח ההיכל סגור, כפי שלמדו חכמים מן הפסוק: "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ג,ב), האמור בקרבן שלמים (ראו בבלי זבחים נה,ב וליקוטי הלכות שם, וערוך השולחן העתיד קדשים עא,יט).

לא היה שוחט השוחט עד ששומע  

ומעירים: לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הכהן הַשּׁוֹחֵט את קרבן התמיד, עַד שֶׁהיה שׁוֹמֵעַ קוֹל השַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.

לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט, עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח. 

ומעירים: קול זה היה נשמע למרחקים, עד שאף מהעיר יְרִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.

ח מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח.

אגב כך מספרים: מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין את קוֹל הַמַּגְרֵיפָה (כלי נגינה שבמקדש).

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין  קוֹל הַמַּגְרֵיפָה. 

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין את קוֹל הָעֵץ של ה'מוכני', שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין לשקע את הכִּיּוֹר בלילה (לעיל פ"א מ"ד).

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ  שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. 

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין את הקוֹל של גְּבִינִי הכָּרוֹז במקדש, שהיה עומד ומכריז בכל בוקר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולוויים לדוכנכם וישראל למעמדכם".

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין  קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. 

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין את קוֹל הֶחָלִיל המנגן לפני המזבח בימים מיוחדים (ערכין פ"ב מ"ג). מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים את הקוֹל של הַצִּלְצָל (מצלתיים) שניגנו בו במקדש; מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין את קוֹל הַשִּׁיר ששרו הלוויים במקדש; מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים את קוֹל הַשּׁוֹפָר (החצוצרה) שהיו תוקעים במקדש בכל יום (ראו להלן פ"ז מ"ג–מ"ד).

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצִּלְצָל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר. 

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף קוֹל שֶׁל הכֹּהֵן הגָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם המפורש בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים:  אַף קוֹל שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. 

המרחק בין ירושלים ליריחו הוא כעשר פרסאות (כארבעים ק"מ), ובקו אווירי כחצי ממרחק זה (ראו ר"ח אלבק). וכוונת הדברים היא, שקולות אלה נשמעו למרחק שכזה בדרך נס. וכתב הראב"ד (בשם מורו), שהיו שומעים את הקולות הללו דווקא ביריחו, מפני חשיבותה המיוחדת, שהייתה תחילת כיבושה של ארץ ישראל, אבל לא בשאר המקומות שהיו במרחק זה מירושלים (וראו גם בדברי הרא"ש, ועוד).   

מיריחו היו שומעין  

יריחו, השוכנת בבקעת הירדן צפונית לים המלח, היא מן הערים הקדומות ביותר בעולם. כעיר יהודית נוסדה יריחו כבר בימי הבית הראשון (מלכים א טז,לד), ובשיבת ציון נבנתה מחדש. החשמונאים בנו כמה מבצרים ביריחו, כדי להגן על ירושלים ממזרח, ובזכות כך עלה מעמדה של העיר. בהמשך ביצר הורדוס את העיר, ובנה בה ארמון מלכותי ומבני ציבור רבים. אחרי החורבן התמעט היישוב היהודי בעיר, ויריחו הפכה לעיר נוכרית בעיקרה.    

יריחו   

המפרשים כתבו, שהכוונה לאחד מכלי הנגינה שהיו במקדש, שנקרא כך, מכיוון שהיה דומה בצורתו למגרפה (רמב"ם, וראו ראב"ד). וכלי זה מתואר בתלמוד (בבלי ערכין יא,א, ירושלמי סוכה ה,ו) ככלי נשיפה גדול ומורכב, שמפיק קולות רבים בבת אחת.    

קול המגריפה  

"גביני" היה אחד מהממונים שהיו במקדש (שקלים פ"ה מ"א), ומינויו היה לפקח שעבודת המקדש והקרבת הקרבנות יעשו בזמן (רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ז ה"ב). ובכל יום, בהגיע זמן העבודה, היה מכריז בקול: "עמדו כהנים לעבודתכם, ולוויים לדוכנכם, וישראל למעמדכם", וזהו הקול שנשמע עד יריחו. ובתלמוד הבבלי (יומא כ,ב) מסופר, שפעם אחת שמע המלך אגריפס את קולו ממרחק רב, ומרוב התפעלות נתן לו מתנות רבות.    

גביני כרוז  

מדובר כאן בתקיעות שהיו תוקעים בכל יום במקדש בעת הקרבת התמיד, וכן בעת הקרבת המוספים בשבתות ומועדים (ראו להלן פ"ז מ"ג ובסוכה פ"ה מ"ה). ותקיעות אלה היו נעשות בחצוצרות, הנקראות כאן שופר, וכפי שחילוף זה מצוי בעוד מקומות (ראו בבלי שבת לו,א, ותוספות בזבחים סח,א).    

קול השופר   

במהלך עבודת יום הכיפורים במקדש היה הכהן הגדול מזכיר עשר פעמים את 'השם המפורש', שהוא (כפי פירוש הרמב"ם ועוד) שם ה' כפי שהוא נכתב (י-ה-ו-ה), ולא כפי שהוא נקרא (א-דני. וראו עוד בהרחבות ליומא פ"ג מ"ח). ובדורות הראשונים נעשתה הזכרת השם על ידי הכהן הגדול בקול רם, ונשמעה בדרך נס עד יריחו (הון עשיר). ויש שפירשו, שלא מדובר בקולו של הכהן הגדול ממש, אלא בקולם של הכהנים ושל העם שהיו עונים אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תוי"ט).   

כהן גדול בשעה שהוא מזכיר וכו'  

בתלמוד הבבלי (יומא לט,ב) אמרו דברים נוספים בחוזק ריחה של הקטורת: "עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת; נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת; כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת". ועוד אמרו שם: "אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה" (והיינו, אף שחלפו למעלה מאלף שנים מאז נחרב משכן שילה).   

מיריחו היו מריחים ריח פטום הקטורת וכו'  

מכוור היא מצודה חשמונאית שעמדה על הר גבוה ומבודד בהרי מואב. בימי הורדוס הפכה המצודה לארמון מבוצר, ובמרד הגדול התבצרו במקום זה מורדים יהודים. בתלמוד הירושלמי (ראש השנה ב,ב) נמנית מכוור כאחד ההרים שעליהם השיאו משואות להודעה על קידוש החודש.    

הר מכוור  

ועוד, מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִים את רֵיחַ פִּטּוּם (רקיחת) הַקְּטֹרֶת במקדש. ובעניין זה אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי: עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא, והיו רועות בתחום הַר מִכְוָור שבעבר הירדן, הרחק מיריחו, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטוֹרֶת שהריחו.

מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי: עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָור, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטוֹרֶת. 

מִי שֶׁזָּכָה בפיס בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, נִכְנַס להיכל, וְנָטַל את הַטֶּנִי שהביא עמו (לעיל משנה ו) וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו על רצפת ההיכל בינו לבין המזבח, וְהָיָה חוֹפֵן (לוקח מלוא חפניו) מן האפר שעל גבי המזבח, וְנוֹתֵן אותו לְתוֹכוֹ של הטני. וּבָאַחֲרוֹנָה (ולבסוף), כאשר לא נותר על המזבח אלא מעט דשן, כִּיבֵּד (טאטא) אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ של הטני. וְהִנִּיחוֹ את הטני במקומו, וְיָצָא אל מחוץ להיכל.

ט מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – נִכְנַס, וְנָטַל הַטֶּנִי וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ, וּבָאַחֲרוֹנָה כִּיבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ. וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא.

מִי שֶׁזָּכָה בפיס בְּדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה –אם נִכְנַס להיכל וּמָצָא במנורה את שְׁתֵּי הנֵרוֹת המִזְרָחִיּוֹת כשהם עדיין דּוֹלְקִים. היה מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר, מסיר את הפתילות והשמן מחמשת הנרות האחרים אל תוך הכוז שהביא עמו, ונותן בנרות שמן ופתילות חדשים, וּמַנִּיחַ (משאיר) אֶת אֵלּוּ, שני הנרות המזרחיים, כשהם דּוֹלְקִים בִּמְקוֹמָן.

מִי שֶׁזָּכָה בְּדִישּׁוּן הַמְּנוֹרָה – נִכְנַס, וּמָצָא שְׁתֵּי נֵרוֹת מִזְרָחִיּוֹת דּוֹלְקִים; מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר, וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִים בִּמְקוֹמָן. 

אם כשנכנס להיכל מְצָאָן לשני הנרות המזרחיים שֶׁכָּבוּ – היה מְדַשְּׁנָן, ומכין אותן להדלקה בתיקון הפתילות והשמן, וּמַדְלִיקָן מִן הַנרות האחרים שעדיין דּוֹלְקִים. וְאַחַר כָּךְ היה מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר.

מְצָאָן שֶׁכָּבוּ – מְדַשְּׁנָן,  וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים,  וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר. 

מקורה של מצוות דישון המזבח הפנימי נדרשה מן הכתוב (ירושלמי יומא ב,ב). ובטעם הדבר שקודמת לדישון המנורה נחלקו האמוראים, האם הוא מפני הלכה שהתקבלה במסורת, או מפני שהנכנס אל ההיכל מגיע בתחילה אל המזבח, וכלל הוא, ש"אין מעבירים על המצוות", כלומר שמי שהזדמנה לו מצווה לא יניח אותה ויעסוק קודם במצווה אחרת (בבלי יומא לג,א).   

מי שזכה בדשון מזבח הפנימי וכו'  

המדשן לא היה מוציא את הטני עם הדשן מיד, ורוב המפרשים הבינו, שהוציאו לאחר הקרבת התמיד, בסיום דישון המנורה. ונאמרו כמה טעמים לכך, וכגון כדי שיניחו יחד את דשן המזבח ואת דשן המנורה במקום הדשן (רא"ש ורע"ב, וראו טעם לדבר בתפארת ישראל. וראו פירושים נוספים בראב"ד ובשיטה לרשב"י פ"ו מ"א). ויש מהראשונים שהבין, שהיה משאיר שם את הטני עד הערב (שו"ת הרשב"א א,עט).    

והניחו ויצא  

כפי המבואר כאן, המדשן את המנורה לא היה רק מנקה אותה משאריות השמן והפתילות המשומשות, אלא גם 'מטיב' אותה, כנאמר: "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת" (שמות ל,ז). ופירשנו כרוב הראשונים, שהטבת הנרות היא נתינת שמן ופתילות חדשים שבהם ידליקו בין הערביים את המנורה. ולדעת הרמב"ם, הטבת הנרות שכאן כללה גם את הדלקתם (ראו פירושו למשנה, ובהלכות תמידין ומוספין פ"ג הי"ב).    

בדישון המנורה   

את שבעת נרות המנורה לא היו מדשנים ומטיבים בפעם אחת אלא בשתי פעמים: בתחילה מדשנים ומטיבים את חמשת הנרות המערביים, כמתואר כאן, ולאחר סיום עבודת הקרבת התמיד, היו מדשנים ומטיבים את שני הנרות המזרחיים (להלן פ"ו מ"א). ונחלקו האמוראים (בבלי יומא לג,ב), האם למדו זאת מלשון הכתוב, או שעשו כך כדי להגביר את פרסומה של העבודה וההתעסקות בה. ואם מצא הכהן את הנרות שהיה צריך לדשן כשהם דלוקים – נחלקו המפרשים, האם היה מכבה אותם, או שלא היה נוגע בהם (ראו הר המוריה הלכות תמידין ומוספין פ"ג הי"ב).

נכנס ומצא שתי נרות וכו'  

נחלקו התנאים, האם הייתה המנורה עומדת לאורכו של ההיכל או לרוחבו (ראו מנחות פי"א מ"ו ובבלי שם צח,ב). והתנא של משנתנו סבור כדעה שהמנורה הייתה מונחת לאורך ההיכל, והנרות היו מסודרים ממזרח למערב. אכן, הרמב"ם לא גרס במשנתנו "מזרחיות", והסביר את משנתנו כפי השיטה שהנרות עמדו מדרום לצפון, שמדובר בשני הנרות הדרומיים (השמאליים).    

נרות מזרחיות וכו'  

במשנה לא נזכר מה עושה במקרה שכבו כל הנרות. ובהמשך המסכת מבואר, שאז היה מדליק את המנורה ממערכת האש של המזבח החיצון, כפי שלמדו חכמים מן הפסוקים (ראו להלן פ"ו מ"א ובהרחבות).   

ומדליקן מן הדולקים  

גובה המנורה היה שמונה עשר טפחים (כמטר וחצי), וכדי שהכהן יוכל לדשן ולהטיב את המנורה בגובה זה בצורה טובה, היה עליו לעמוד במקום מוגבה (רמב"ם). לפי סדר המסכת, מלאכת דישון והטבת חמשת הנרות קדמה לזריקת דם התמיד, המתוארת להלן (פ"ד מ"א), וזוהי שיטת אבא שאול כפי שסידרה אביי (בבלי יומא לג,א). ואולם חכמים (שם יד,ב) סבורים, שהטבת חמשת הנרות הייתה נעשית אחרי זריקת דם התמיד, וכך פסק הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ו ה"ג). אמנם, ב'סדר הקרבנות' שלפני התפילה נהוג לומר את הברייתא כפי שיטת אבא שאול, שכך סידרה אביי בתלמוד (טור ובית יוסף אורח חיים מח). וראו עוד באורח ההלכה להלן פ"ו מ"א.

ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות וכו'  

ומעירים: וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת (מדרגות), שֶׁעָלֶיהָ היה הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. ולאחר שדישן את הנרות, הִנִּיחַ אֶת הַכּוּז ובו הדשן עַל המַעֲלָה השְׁנִיָּה שבאותה אבן, וְיָצָא מההיכל.

וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה וְיָצָא. 

אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה על עבודת הכהנים: 