הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הדבר הָרָאוּי לוֹ, כלומר כל דבר המיועד להקרבה על מזבח – אם עלה על המזבח לא ירד ממנו, ויקרב, אף על פי שהוא פסול, ואין יוצאים בו ידי חובה.

א הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, שמקריבים אותו על אש המזבח, כגון בשר קרבן עולה או חלבים של קרבנות אחרים – אִם עָלָה על המזבח, לֹא יֵרֵד, אף על פי שהוא פסול.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:  כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים,  אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד.  

שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת קרבן עולה, משם למדנו דין זה: "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו,ב), ומהדגשת הכתוב “על מוקדה״ (=על האש שלה) יש ללמוד: מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.

שֶׁנֶּאֱמַר: “הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״, מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, אִם עָלְתָה – לֹא תֵּרֵד,  אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד. 

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, גם אם אינו עולה באש המזבח – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, אף שהוא פסול. ואף הוא דורש מאותו כתוב, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ", אלא שלדעתו יש ללמוד מ״על המזבח״: מָה עוֹלָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד. שֶׁנֶּאֱמַר: “הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״,  מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלְתָה – לֹא תֵּרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד. 

ומסבירים: אֵין הבדל למעשה בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם של הקרבנות שמזים על קיר המזבח, וְהַנְּסָכִים, היין שמנסכים על קרן המזבח, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אם היו פסולים לֹא יֵרְדוּ, שהרי הם ראויים למזבח, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵרְדוּ, שהרי אינם ראויים לאש המזבח.

אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל  לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ  אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים,  שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֵרְדוּ,  וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵרְדוּ. 

יש שפירש, כי משפט זה הוא מדברי רבי, מסדר המשנה, כהקדמה למחלוקת התנאים בעניין זה (רש״י, וראו חוק נתן). ויש שהבינו, כי משפט זה הוא ציטוט של נוסח הלכה קדומה, שרבי יהושע ורבן גמליאל נחלקו בפירושו (תוספות). יסודה של הלכה זו בכתוב: “וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ״ (שמות כט,לז, וראו להלן), שכיוון שעלה דבר על המזבח – שוב אינו יורד ממנו (קרבן אהרן, הגר״א). ויש שני פנים לדין זה – עצם האיסור להוריד מן המזבח דבר שעלה עליו, והאפשרות להקריב על המזבח דברים שלכתחילה פסולים להקרבה. והמשנה פותחת בהנחה כי לא כל דבר בכלל זה אלא רק דבר הראוי למזבח.    

המזבח מקדש את הראוי לו  

בתלמוד (פג,ב) דייקו מלשון המשנה, שדין זה הוא רק במה שראוי כבר למזבח, אך לא בדבר שעדיין לא ראוי, עד שיעשו בו מעשה. ולפיכך, קומץ של מנחה שעדיין לא התקדש בכלי, אפילו עלה למזבח – ירד.    

הראוי לו   

רבי יהושע בן חנניה היה ממייסדי המרכז התורני ביבנה לאחר חורבן המקדש ומראשי החכמים שם. הוא היה מבחירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי בירושלים, שאמר עליו: “אשרי יולדתו״ (אבות פ״ב מ״ח). רבי יהושע השתתף בדיוני הסנהדרין עוד לפני חורבן המקדש. רבי יהושע היה לוי, וזכה לשמש במקדש כמשורר. לפני החורבן הוציא (עם חברו רבי אליעזר) את רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה. לאחר שהתמנה רבן גמליאל לנשיא ישראל, התמנה רבי יהושע לשמש בתפקיד אב בית הדין. רבי יהושע היה ידוע בפקחותו הרבה, דבר שסייע לו רבות בקשרים עם אנשי השלטון הרומי לטובת היהודים.    

רבי יהושע  

הרחבות

כלומר, שכל דבר שעלה על האש (“עַל מוֹקְדָה״) – דינו כפי הכתוב בהמשך הפסוק, שיהיה “עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה״ (ויקרא ו,ב), ואפילו נפסל – לא ירד. ומכאן למד רבי יהושע לכל הראוי לאש. ואילו רבן גמליאל מבין, כי כל דבר העולה על המזבח וראוי לו – יהיה שם “כל הלילה״ (קרבן אהרן. וראו בליקוטי הלכות). ובברייתא שבתלמוד (פג,ב) הובאו דעותיהם של רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי, הסבורים, שהלכה זו עוסקת בבעלי חיים בלבד אבל לא במנחות.   

היא העולה על מוקדה  

נשיא הסנהדרין, מחשובי התנאים בתקופה שלאחר חורבן הבית. אביו, רבן שמעון בן גמליאל (הזקן), היה נשיא הסנהדרין וממנהיגי האומה בתקופת המרד האחרון. לאחר חורבן הבית, הועבר מרכז התורה והנשיאות על ידי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה, ולאחר מות רבן יוחנן, נעשה רבן גמליאל הנשיא. בנשיאותו של רבן גמליאל (המכונה ‘רבן גמליאל דיבנה׳, כדי להבדילו מסבו ‘רבן גמליאל הזקן׳) נעשתה יבנה מרכז רוחני, שבו נקבעו תקנות והלכות לדורות. רבן גמליאל רצה ליצור מרכז רוחני לישראל אשר יאחד את העם כולו לאחר החורבן. משום כך פעל להרמת כבוד הנשיאות (הנהגתו התקיפה אף הביאה לכך, שחבריו הדיחוהו מכהונתו למשך זמן מסוים, ומינו במקומו את ר׳ אלעזר בן עזריה). כמה מן ההכרעות החשובות בתולדות הרוח בישראל נקבעו על ידו; ביניהן ההחלטה הסופית לפסוק כבית הלל וקביעת נוסח התפילה. מסביבו התרכזו גדולי החכמים: ר׳ אליעזר (גיסו), ר׳ יהושע, ר׳ עקיבא, ר׳ אלעזר בן עזריה ועוד. ידוע על שני בניו של רבן גמליאל שנמנו בין החכמים, רבן שמעון בן גמליאל, ששימש נשיא הסנהדרין אחריו, ור׳ חנינא בן גמליאל.

רבן גמליאל  

שני אלו ראויים למזבח אבל אינם ראויים לאש: שהדם ניתן על קיר המזבח, כל קרבן לפי מקומו הראוי, ושייריו נשפכים על היסוד. והנסכים נשפכים אל הנקבים שבקרן המזבח הדרומית-מערבית (ראו פ״ו מ״ב). ודעת רבן גמליאל בדין הדם הפסול שעלה למזבח נתונה במחלוקת: יש שאמרו, שנזרק על קיר המזבח כדינו (בבלי פח,א), ויש שאמרו, שנזרק על אש המזבח (תוספתא ט,א).   

אלא הדם והנסכים  

כל המביא קרבן עולה או שלמים, מן הבקר או מן הצאן, צריך להביא עמו סולת בלולה בשמן למנחה, שקרבה כליל על אש המזבח, ויין כדי לנסכו על המזבח (ראו במדבר טו,א–יב). ומפני שנסכים אלה אינם באים אלא כתוספת לזבח, הריהם נפסלים לא רק מחמת עצמם, אלא גם כאשר הזבח נפסל. ונחלקו המפרשים, כדעת מי סבור רבי שמעון: הרמב״ם כתב, כי רבי שמעון הולך בשיטת רבי יהושע, הסבור, שנסכים פסולים ירדו. ורבי שמעון מוסיף, שגם במקרה שבו הנסכים עצמם כשרים, ולא נפסלו אלא מחמת הזבח שנפסל – גם אז ירדו. ואילו רש״י פירש, כי רבי שמעון סבור עקרונית כרבן גמליאל, שכל הראוי למזבח לא ירד, ואף נסכים. אלא שלדעתו חל כלל זה רק בדבר הקרב בפני עצמו, כקרבן עולה, ולא בנסכים הבאים עם קרבן (וכן משמע מגרסתנו בתלמוד פג,ב. ולשיטה זו נראה, שדברי רבי שמעון אמורים אף בעניין הסולת. וראו פ״ד מ״ג). הלכה כרבי יהושע (רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין פ״ג ה״ג). ולפיכך, כל הנסכים, בין הבאים עם הזבח ובין הבאים בפני עצמם, שנפסלו – ירדו (שם הלכה י״ד). ויש שכתבו, שלשיטת הרמב״ם (ראו הרחבות) הלכה גם כרבי שמעון, ולפיכך נסכים של קרבן שנפסל – ירדו, אף אם הם עצמם כשרים (ר״י קורקוס וכסף משנה). ולעניין דם, יש שכתבו, שגם בו הלכה כרבי יהושע, ואם עלה ירד (כסף משנה שם ה״ג). ויש שכתבו, שלעניין זה אין פוסקים כרבי יהושע, ודם פסול שעלה למזבח – לא ירד (ליקוטי הלכות).

רבי שמעון אומר וכו׳  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כאשר מדובר בנסכים הבאים עם הקרבן; בין אם היה הַזֶּבַח כָּשֵׁר, וְהַנְּסָכִים הבאים עמו פְּסוּלִים, ובין אם היו הַנְּסָכִים כשלעצמם כְּשֵׁרִין, וְאולם הַזֶּבַח פָּסוּל, ולכן נפסלו הנסכים (שהרי הם באים עם הזבח), אֲפִילּוּ זֶה וְזֶה פְּסוּלִין – בכל אלה הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, שכן המזבח קידש אותו, וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל,  אֲפִילּוּ זֶה וְזֶה פְּסוּלִין,  הַזֶּבַח – לֹא יֵרֵד, וְהַנְּסָכִים – יֵרְדוּ. 

וְאֵלּוּ הם הדברים שאף על פי שהם פסולים, אִם עָלוּ על המזבח לֹא יֵרְדוּ:

ב וְאֵלּוּ, אִם עָלוּ – לֹא יֵרְדוּ:

הַלָּן, כגון בשר עולה או חלבים של קרבנות אחרים, שעבר עליהם הלילה שלא על המזבח, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא מתחום העזרה, וְקרבן הַנִּשְׁחָט במחשבה להקריבו חוּץ לִזְמַנּוֹ או במחשבה להקריבו חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְקרבן שֶׁקִּבְּלוּ את דמו אנשים שהם פְּסוּלִים לעבודה, וְכן שזָרְקוּ פסולים אֶת דָּמוֹ.

הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא,  וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ,  וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בהמת קדשים שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, וכן שֶׁנִּשְׁפַּךְ אֶת דָּמָהּ על הקרקע, וְכן זו שֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים (חוץ לתחום העזרה) ונפסלה בכך, אף אִם עָלְתָה - תֵּרֵד. וכן הלכה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, שֶׁנִּשְׁפַּךְ אֶת דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים,  אִם עָלְתָה – תֵּרֵד. 

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כל אחת מאלה, אם עלתה לֹא תֵּרֵד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא תֵּרֵד. 

אף שנאמר כאן “ואלו״, רשימה זו אינה שלמה, אלא ישנם מקרים נוספים המופיעים בברייתא שבתלמוד (פד,א), וכגון הניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים. אלא שלא הזכירה אותם המשנה, לפי שניתן ללמדם בקל וחומר מהמקרים הנזכרים בה (ראו תוספות).   

ואלו אם עלו וכו׳  

המשנה מפרטת את הפסולים בדרך של “לא זו אף זו״: שלא רק קרבנות שנשחטו כראוי, ואירע בהם פסול לאחר מכן, אלא גם אלו שנשחטו שלא כראוי, ואין דמם ראוי לזריקה כלל – גם הם לא ירדו. ולא רק אלו שעבודתם נעשתה על ידי כהנים ראויים לעבודה ובתוך כך נפסלו, אלא גם אלו שעבודתם נעשתה על ידי הפסולים לעבודה (ראו לעיל פ״ב מ״א. וראו להלן).   

והנשחט חוץ לזמנו וכו׳  

בתלמוד (פז,ב) דנו האמוראים, האם מדובר כאן במקרה אחד, שגם קיבלו הפסולים וגם זרקו את הדם, או שמדובר בשני מקרים שונים – בין שפסולים קיבלו את הדם ובין שפסולים זרקוהו (ראו תפארת ישראל). ועוד אמרו בתלמוד (פד,ב), שדין זה הוא דווקא בטמאים, שראויים לעבודה בקרבנות ציבור כאשר הם באים בטומאה (ראו תמורה פ״ב מ״א). אבל שאר פסולים שקיבלו את דם הקרבן – אפילו עלה למזבח, ירד (וכן פסק הרמב״ם בהלכות פסולי המוקדשין פ״ג ה״ז).   

ושקבלו פסולים וזרקו את דמו  

בברייתא שבתלמוד (פד,א) מבואר, כי רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו בדרשות הכתובים. שרבי שמעון לומד ממה שנאמר: “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה״ (ויקרא ו,ב) – שתהא תורה אחת לכל הראויים למזבח, שאם עלו – לא ירדו. ומכל מקום, כיוון שנאמר הדבר בלשון “זאת״, שעניינה צמצום והגדרה מדויקת יותר, הריהו ממעט מדין זה את אלו שפסולם אינו בקודש. ואילו רבי יהודה מדייק, כי הכתוב כולו נאמר בלשון צמצום: “  זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה  הִוא הָעֹלָה״, וכנגד שלוש מילים אלה הוא ממעט ומוציא מן הכלל את שלושת המקרים האמורים במשנתנו, שהפסול אירע בהם עוד לפני זריקת הדם (רש״י, תפארת ישראל).  

רבי יהודה אומר וכו׳  

לשון “קלעים״ היא הלשון האמורה בחצר המשכן (שמות פרק כז ועוד), שהייתה מוקפת בקלעים של אריג. ובבית המקדש הכוונה לעזרה כולה, המקבילה לחצר המשכן, שהייתה מוקפת בחומה (ראו לעיל פ״ה מ״ג).   

חוץ לקלעים  

רש״י פירש, ש״פסולו בקודש״ הוא קרבן שנפסל לאחר שנכנס לעזרה. ובתוספות פירשו, כי הכוונה היא לדבר שנפסל, לאחר שכבר נתקדש בכלי שרת. ובכלל כלי שרת – סכין השחיטה, שהוא מקדש את דם הקרבן להקרבה (עולת שלמה). רבי יהודה סתם “רבי יהודה״ הנזכר במשנה הוא רבי יהודה בר אלעאי. רבי אלעאי היה מתלמידיו של רבי אליעזר בן הורקנוס, ואילו בנו, רבי יהודה, היה מתלמידי רבי עקיבא. רבי יהודה קיבל תורה גם מחכמים אחרים, ובהם רבי טרפון, רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה. רוב ימיו היה רבי יהודה עני ביותר, ואף על פי כן, היו פניו מאירות ושמחות, עד שהיה נראה כעשיר (בבלי נדרים מט,ב). רבי יהודה צידד בראיית הצדדים החיוביים שבשלטון הרומי על הארץ, ומשום כך הכריזו הרומאים, שהוא יהיה ראש המדברים בכל מקום (בבלי שבת לג,ב), כלומר שמעמדו יהיה מכובד יותר משל שאר החכמים. הוא האריך ימים, והיה מורה ההלכות בבית הנשיא (בבלי מנחות קד,א), כך שבפועל היו נוהגים בביתו של רבי על פי הוראותיו. נאמר, כי מדרש ההלכה לספר ויקרא, הספרא (‘תורת כהנים׳), מבוסס בעיקרו על שיטת רבי יהודה. בנו, רבי יוסי ברבי יהודה, היה אף הוא תלמיד חכם חשוב.

שפסולו בקדש  

שֶׁכך הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר ככלל: כָּל קרבן פסול שֶׁפְּסוּלוֹ חל בַּקֹּדֶשׁ, תוך כדי עבודה במקדש – הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ, וכיוון שעלה על המזבח לא ירד. וכל שלֹא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ, ומתחילה לא היה ראוי להקרבה – אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ.

שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ – הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. לֹא הָיָה פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ – אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. 

ומפרטים, אֵלּוּ הם שלֹא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ: בעל חיים הָרוֹבֵעַ את האדם, וְכן בעל חיים הַנִּרְבָּע על ידי אדם, וְהַמּוּקְצֶה (המופרש) לעבודה זרה, וְהַנֶּעֱבָד כעבודה זרה, וְהָאֶתְנָן, בעל חיים שניתן לזונה בשכרה, וְהַמְּחִיר, שניתן בתמורה לכלב, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה (שנפגע או שחלה וסופו למות), וְהַיּוֹצֵא דּוֹפֶן (שנולד בחיתוך דופן הרחם) וּבַעֲלֵי מוּמִין.

ג אֵלּוּ לֹא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ: הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דּוֹפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין.

רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין, וסבור, שאם עלו – לא ירדו.

רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין. 

בעניינם של כל אלו ראו פ״ח מ״א.   

הרובע והנרבע וכו׳  

בתלמוד (פה,ב) הסבירו, שהכוונה דווקא למום קטן, “דוקין שבעין״, שהוא מעין כתם המכסה  חלק מן העין (רש״י), או מום בעפעפיים (רש״י בכורות טז,א). וטעמו של רבי עקיבא, שמפני שהוא מום קל, שאינו ניכר כל כך, ובקרבן העוף הוא מותר אף לכתחילה – מותר להקריבו בדיעבד (וראו בהרחבות לפ״ח מ״ד). ומכל מקום, ההיתר הוא דווקא במקרה שהוקדשו, ואחר כך נפל בהם מום. אבל אם נפל בהם מום עוד לפני שהוקדשו, הרי גם אם עלו – ירדו, כיוון שמתחילה לא היו ראויים להקרבה.   

רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין  

בתלמוד (פה,ב) שאלו, מה באו דברים אלה להוסיף – והרי זו דעתו של התנא הראשון, שבעלי מומים יורדים מן המזבח! ומסבירים, שרבי חנניא בא לומר, שאין זו רק הלכה, אלא כך נעשה מעשה בפועל, ויש תוקף גדול יותר להלכה שנפסקה למעשה מאשר להלכה שנאמרה באופן עקרוני. והסבר אחר בתלמוד מדייק בלשונו “ דוחה היה וכו׳״, שאין להוריד בעלי מום מן המזבח בפרהסיה, אלא רק לדחות אותם ולהורידם כלאחר יד. וראו אורח ההלכה. בתלמוד נחלקו בפירוש דעתו של רבי חנניא (ראו הרחבות). הרע״ב כתב, שהלכה כרבי חנניא על פי הפירוש השני, שיש לדחות את בעלי המומים כלאחר יד ולא בפרהסיה (וראו בליקוטי הלכות). והרמב״ם כתב בפירוש המשנה, שהלכה כרבי חנניא, אך לא הביא דבר זה בהלכותיו. ולפיכך, נראה שסבר, שרבי חנניא לא בא לחלוק על התנא הראשון. או שחזר בו הרמב״ם מדבריו בפירוש המשנה ולא פסק כמוהו.

דוחה היה אבא את בעלי מומין וכו׳  

רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן (הממונה על) הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. 

ומוסיפים: כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ קרבנות פסולים למזבח לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ מן הצד האחר, אִם יָרְדוּ – שוב לֹא יַעֲלוּ. וְכוּלָּן, כל הקרבנות שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יֵרְדוּ, שבהמה חיה אינה ראויה למזבח אלא לאחר שחיטה.

ד כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ – לֹא יַעֲלוּ. וְכוּלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יֵרְדוּ.

פירשנו בעקבות התוספתא (ט,י) לפי פשט הדברים, וכפי שסבורים מתחילה בתלמוד (פה,א), שהכוונה היא לקרבנות כשרים, שמקום שחיטתם לכתחילה הוא בעזרה ולא בראש המזבח. ועיקר החידוש כאן הוא, שאף שהם כשרים, אם שחטם שם (ראו פ״ו מ״א), אין איסור להורידם מדין “כל הנוגע במזבח יקדש״, מפני שאינם ראויים למזבח כשהם חיים. והמשנה מתייחסת בהמשך במיוחד גם ל׳עולה׳, כדי להדגיש, שכך הדין גם בה, אף שהיא מוקטרת כליל (ר״ח אלבק). אמנם, למסקנת התלמוד, המשנה אינה מתייחסת במשפט זה לכלל הקרבנות הכשרים, אלא שאלה הם דברי רבי עקיבא, המכשיר בעלי מומים קלים במשנה הקודמת, ולשיטתו, לא ירדו מעל המזבח (ראו במשנה הקודמת). והוא מוסיף, שהדברים אמורים, רק כאשר עלו שחוטים, אבל אם עלו חיים, אין המזבח מקדש אותם, ולפיכך גם אם עלו – ירדו.   

וכולן שעלו חיים  

בתלמוד (פה,ב) אמר עולא, שהכוונה כאן רק למקרה שלא החלו להישרף באש המזבח. אבל אם כבר החלה האש לשרפם, גם אם ירדו – יעלו אותם שוב וישלימו את הקטרתם. וכן פסק הרמב״ם (הלכות פסולי המוקדשין פ״ג ה״ט). ורש"י סבור, שאין חובה להחזירם, אלא רק שרשאים להחזיר (ראו משנה ו).   

אם ירדו לא יעלו  

למסקנת התלמוד (פה,א), משפט זה עוסק בעולה כשרה, והוא לדברי הכול (רמב״ם). ובאה המשנה ללמד, כי אף שלכתחילה אין לשחוט בראש המזבח, אם עשה כן – אף מפשיט ומנתח על גבי המזבח, ואין בכך גנאי, ואין מורידים את העולה לצורך כך. וטעם הדבר, משום שלאחר שנשחטה, היא ראויה לאשים, ולכן אסור להורידה (רמב״ם, וראו אורח ההלכה). והוא הדין לשאר הקרבנות שנשחטו בראש המזבח, שמפשיט ומנתח אותם על המזבח, ומוריד משם את החלקים הנאכלים לכהנים ולבעלים.   

עולה שעלתה חיה וכו׳  

פשט הלשון במשנתנו הוא, שאין להוריד מן המזבח את העולה כדי להפשיט ולנתח אותה. אמנם יש להוריד את הקרביים ובני המעיים  כדי לנקותם ולהדיחם, וכן פסק הרמב״ם (הלכות פסולי המוקדשין פ״ג ה״ב). ומדברי רש״י  (פה,א) משמע, שאם רצה הכהן להוריד את  העולה ולהפשיטה למטה, הוא רשאי לעשות  כן, והחידוש במשנה הוא, שאינו חייב לעשות כך אלא יכול להפשיט ולנתח אף בראש המזבח (זבח תודה).   

יפשיט וינתח במקומה  

וכן עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – תֵּרֵד, שלכתחילה אין שוחטים בראש המזבח. אבל אם שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ, ואין מורידים אותה עוד.

עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ. 

וְאֵלּוּ הם הדברים שאף אִם עָלוּ למזבח יֵרְדוּ, כיון שמעיקרם אינם מיועדים להקרבה על המזבח:

ה וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ:

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים (אשם וחטאת) שמיועד לאכילה על ידי הכהנים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, שמיועד לאכילה על ידי הבעלים, וּמוֹתַר מנחת הָעוֹמֶר, מה שנותר ממנה לאחר שהקטירו ממנה את הקומץ, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבאים בחג השבועות, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי (שאריות) מְנָחוֹת, הנותר מן המנחה לאחר הקטרת הקומץ על המזבח, שכל אלו נאכלים לכהנים, וְהַקְּטֹרֶת שאינה ראויה להקרבה על המזבח החיצון אלא על מזבח הזהב שבהיכל.

בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים,  וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְהַקְּטֹרֶת. 

הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם (קצות הרגלים, הפרסות);

הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם; 

העומר הוא קרבן מנחה של ציבור שהיו מביאים בכל שנה ביום שישה עשר בניסן מ׳עומר׳ (עשירית האיפה) שעורים, כדי להתיר את התבואה החדשה באכילה. ממנחה זו היה הכהן נוטל קומץ ומקטירו על גבי המזבח, והשאר היה נאכל לכהנים (ראו ויקרא כג,י–יד, ומנחות פ״י מ״ד). ואף ש״מותר העומר״ הוא מ״שיירי מנחות״, הנזכרים בהמשך המשנה, הוא נזכר כאן לעצמו, מפני שהוא מיוחד מיתר המנחות בהלכותיו (ראו תוספות).   

ומותר העומר   

שתי הלחם היא מנחת ציבור שהיו מביאים בחג השבועות כדי להתיר את תבואת השנה החדשה לבוא במקדש. למנחה זו היו מביאים שני לחמי חמץ, עשויים מחיטה של התבואה החדשה. ולחמים אלה לא היו קרבים בעצמם על המזבח אלא נאכלים לכהנים (ראו ויקרא כג,טו–כ, ומנחות פ״ו מ״ב).   

ושתי הלחם   

דיני לחם הפנים נאמרו בתורה (ויקרא כד,ה–ט), ונתפרשו במסכת מנחות (פרק יא), והוא נקרא גם “לֶחֶם הַתָּמִיד״ (במדבר ד,ז), שכן היה מצוי תמיד בהיכל, ככתוב: “וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד״ (שמות כה,ל, וראו מנחות פי״א מ״ז). שם זה הוא שם כולל לשתים עשרה חלות שהיו עורכים בכל שבת על שולחן הזהב שבהיכל, ומשאירים אותן שם עד לשבת שלאחריה, שבה היו מסירים את החלות הישנות ומניחים במקומן חלות חדשות, ואת החלות הישנות מחלקים לכהנים שהיו אוכלים אותן.   

ולחם הפנים  

לאחר שנידונו חלקי קרבן שאינם מיועדים להקרבה (בשר קדשי קדשים וכו׳), מוסיפים, כי לגבי קרבן העולה, שקרבה כולה על המזבח, יש חלקים, שכאשר הם מחוברים לבהמת העולה, יש להקריבם, אבל אם נפרדו ממנה – אין להעלותם בפני עצמם (רמב״ם). ואמנם, הצמר שעל גוף העולה אינו קרב כלל, שהרי עורה מופשט וניתן לכהנים. אלא שראש העולה קרב כפי שהוא, ללא הפשט, והמשנה מלמדת, שדין השער שיש עליו הוא כדין העצמות והגידים וכו׳, שהם קרבים רק אם לא נפרדו מן הגוף.    

הצמר שבראשי כבשים וכו׳  

כל אלה, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחוּבָּרִים לגוף הקרבן – יַעֲלוּ על המזבח ויוקרבו עמו, שֶׁנֶּאֱמַר בקרבן העולה: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א,ט). ואולם אם פָּרְשׁוּ (נפרדו) מן הקרבן – לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר במקום אחר: "וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם" (דברים יב,כז), ולא דברים אחרים.

בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחוּבָּרִים – יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן  אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה״.  פָּרְשׁוּ – לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם". 

וְכוּלָּם, כל אלה שהיו מחוברים לגוף העולה, במקרה שֶׁפָּקְעוּ (עפו) בתוך כדי השרפה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר אותם הכהן למזבח, כלומר אינו צריך להחזירם.

ו וְכוּלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – לֹא יַחֲזִיר.

אגב כך מוסיפים: וְכֵן גַּחֶלֶת מעצי המזבח שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אינו צריך להחזירה.

וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה  מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. 

אֵבָרִים של העולה שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ;

אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, 

אם פקעו קוֹדֶם לַחֲצוֹת הלילה – יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, יש בהם דין מעילה.

קוֹדֶם לַחֲצוֹת – יַחֲזִיר,  וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. 

פירשנו דין זה כהמשך למשנה הבאה, שהוא עוסק בגידים ועצמות, שאם הם מחוברים לגוף העולה, מעלים אותם על המזבח. וכאן נאמר, שאם פקעו מעל המזבח, אינו צריך להחזיר אותם (ויש שהבינו, שאסור להעלות אותם, ראו הר המוריה בהבנת שיטת הרמב״ם). ורש״י, ובעקבותיו רע״ב ועוד, הסבירו, שמדובר כאן גם בקרבנות שנפסלו ועלו על המזבח, שבכך עוסק עיקר הפרק (ראו משנה ב), שמפני שעלו שלא כדין למזבח ופקעו ממנו – אין צריך להחזירם.    

וכולם שפקעו... לא יחזיר  

בתלמוד במסכת מעילה (ט,ב) דייקו, כי הדברים אמורים רק במקרה שפקעו מעל המזבח. אבל אם פקעו מן המערכה, והם עדיין על גבי המזבח – יחזיר, ויש בהם דין מעילה.   

לא יחזיר  

בתלמוד (פו,א) שאלו, על איזה מצב מדובר כאן. שהרי אם האברים נשרפו לגמרי – גם קודם חצות אין מצווה להחזירם, ואם עוד נותר בהם בשר שלא נשרף – גם לאחר חצות צריך להחזירם, שהרי עדיין לא נתאכלו. ולכן הסבירו, כי מדובר במקרה ביניים – שהאברים כבר נתאכלו באש עד שהתקשו, אבל עדיין לא נשרפו לגמרי ולא נעשו אפר (ראו תפארת ישראל). שבאברים כאלה יש מצווה להקטירם על המזבח רק עד חצות הלילה, ומשעת חצות נחשבים כאילו נתאכלו לגמרי, ונעשתה מצוותם, ושוב אין צריך להחזירם. דין זה נלמד ממה שנאמר בקרבן עולה: “הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר״ (ויקרא ו,ב). וכפי שדרשו חכמים בתלמוד (פו,ב) את הכתוב, שאין משמעו עד הבוקר ממש אלא עד זמן הקודם לו. וקבעו חכמים, שזמן זה הוא בחצות הלילה, כדי להרחיק את האפשרות שיקטירו את האברים לאחר שכבר עלה השחר (רמב״ם, וראו ברכות פ״א מ״א).

אברים שפקעו... קודם לחצות יחזיר  

טעם הדבר, שכל זמן שלא נעשתה מצוותם, הרי הם שייכים למזבח (“לחמו של מזבח״). ועל כן מי שנהנה מהם מועל, וחייב בקרבן מעילה, אם היה שוגג (ראו מעילה פ״ב מ״ד–מ״ה). פקעו השורש ‘פק״ע׳ בלשון חכמים קרוב אל השורש ‘בק״ע׳, במשמעות ‘שבר׳, ופעמים רבות מוצאים חילוף ביניהם בנוסחאות המשנה. באופן זה משמעותה המדויקת של המילה כאן היא ‘נבקעו מן הקרבן ועפו הצידה׳, כפי המוכר מן המציאות.

ומועלין בהן  

לְאַחַר חֲצוֹת – לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, שכן כבר נעשתה מצוותם, וכל שנעשתה מצוותו – שוב אין בו דין מעילה.

לְאַחַר חֲצוֹת – לֹא יַחֲזִיר,  וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. 

כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ, ואין מורדים אותו מן המזבח, כָּךְ הַכֶּבֶשׁ שבו עולים למזבח מְקַדֵּשׁ, שכל דבר שעלה לכבש – דינו כאילו עלה על המזבח.

ז כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ – כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ.

ועוד, כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן – כָּךְ הַכֵּלִים, כלי השרת שבהם מניחים את המנחות והנסכים לצורך הקרבה, מְקַדְּשִׁים את הדברים הראויים להם, ומה שהונח בכלי שרת הראוי לו – קדוש לעולם, ואין לו פדיון.

כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ  מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן –  כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים. 

ומפרטים: כְּלֵי הַלַּח, הכלים המשמשים לנוזלים, כגון דם ויין ושמן – מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח בלבד. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, הכלים המשמשים לדברים יבשים, כגון סולת – מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ בלבד.

כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. 

אבל אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת, כלי, הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח, שאינם מיועדים להם.

אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח. 

כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ; אִם עדיין עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כאשר הֵם שְׁלֵמִים – מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו – אֵין מְקַדְּשִׁים.

כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ; אִם עוֹשִׂים  הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין  וְהֵם שְׁלֵמִים – מְקַדְּשִׁין.  וְאִם לָאו – אֵין מְקַדְּשִׁים. 

בברייתא שבתלמוד (פז,א) למדו דבר זה מן הכתובים, שכשם שנאמר במזבח: “כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ״ (שמות כט,לז), כך נאמר בכלי הקודש: “כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ״ (שם ל,כט). וכוונת הדברים, שהכלים מקדשים את הראוי להם, כפי שנאמר לגבי המזבח, וכפי שהמשנה מפרשת (רמב״ם, וראו להלן). אמנם, מסוגיית התלמוד עולה, כי אף שהושוו במשנתנו כלי שרת למזבח ולכבש, לא הושוו לאותו עניין בדיוק: שהמזבח והכבש מקדשים לעניין הדין שפסולים שעלו עליהם לא ירדו, ואילו בכלים מדובר לעניין דין פדיון, שמה שנתקדש בכלי שרת – התקדש גופו, ואי אפשר לפדותו. ומשום כך חילקה משנתנו בין דין הכבש לדין הכלים, ולא כרכה אותם במשפט אחד (שושנים לדוד).   

כך הכלים מקדשים  

משנתנו מכנה בשמות שונים את הכלים המשמשים ללח (“כלים״) וליבש (“מידות״), והראשונים הסבירו עניין זה באופנים שונים. רש״י הסביר, שלא היו במקדש כלים לצורך היבש אלא רק שני כלי המדידה (ראו מנחות פ״ט מ״א), בעוד שלצורך הלח היו גם כלים שאינם למדידה אלא לעבודה, כגון קערות ומזרקות. ובתוספות תמהו על דבריו, ותירצו באופן אחר (וראו במלאכת שלמה). ויש שהסביר, כי בכלי היבש עשו הכול על פי מידה, ולפיכך נקראו “מידות״, אבל בין כלי הלח יש גם ששימשו לקבלת הדם, ודבר זה נעשה ללא מידה מדויקת, ולפיכך קראו להם “כלים״ סתם (תפארת ישראל. וראו תוי״ט).   

כלי הלח... ומדות היבש  

טעם הדבר, שכשם שהמזבח מקדש דווקא את הראוי לו, כך הכלים מקדשים את הראוי להם (רמב״ם). ובתלמוד (פח,א) אמר האמורא שמואל, שהכוונה כאן דווקא לכלי המדידה של הלח, אבל המזרקות שמקבלים בהם את הדם הריהם מקדשים גם את היבש, וכפי שמפורש בכתוב: “מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף... מְלֵאִים סֹלֶת״ (במדבר ז,יג). וכן פסק הרמב״ם (הלכות פסולי המוקדשין פ״ג הי״ט).   

אין כלי הלח מקדשין את היבש  

בתלמוד (פח,א) מבואר, שכלי הקודש מקדשים רק כשהם שלמים, ורק כשהם מלאים, אבל לא כשנתן בהם רק מעט (אלא אם כן כוונתו מתחילה להוסיף), ורק את מה שבתוכם (ולא מה שנוגע בהם מבחוץ). ומפני סייגים אלה משנתנו מגדירה, כי גם אם ניקבו – כל זמן שעדיין ראויים למלאכתם, נחשבים שלמים לעניין זה ומקדשים מה שבתוכם. ובפירוש “מעין מלאכתן״, יש שהסביר, שהוא כגון שבכלי מידה של הין יכול למדוד חצי ההין, ואם כן, הריהו משמש מעין מלאכתו הראשונה (רבנו הלל בפירושו לספרא, וראו שבת פי״ז מ״ה). ויש שהסביר, כי הכוונה היא שעושים אותה מלאכה עצמה שהיו עושים מתחילה, כגון כלי שמתחילה לא היו ממלאים אותו עד שפתו, וניקב מעל למקום שעד אליו היו נוהגים למלאו, ונמצא, שלא נעשה כל שינוי במלאכתו (ר״ש משאנץ).

כלי הקדש שנקבו אם עושים הם מעין מלאכתן  

טעם הדבר, לפי שכל מקומם של כלי שרת הוא בקודש (ראו פי״ד מ״י), ואין הם נעשים כלי שרת אלא כששירתו בהם בקודש, שנאמר: “אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״ (במדבר ד,יב; קרית ספר). כפי האמור בהרחבות, הכלים מקדשים את הראוי להם לעניין שאין יכולים לפדות אותו, אך לא שמקדשים את הפסולים שבתוכם שיקריבו אותם. אמנם, מדברי התלמוד (דף פז) עולה, שיוצא מכלל זה דם פסול, שאם הוכנס לכלי שרת – התקדש בכך להקריבו במזבח, וכן פסק הרמב״ם להלכה (הלכות פסולי המוקדשין פ״ג הי״ט. וראו תוספות).

אלא בקדש  

וְכוּלָּן, כל כלי הקודש, אֵין מְקַדְּשִׁים את הניתן בהם אֶלָּא בַּקֹּדֶשׁ, בתוך העזרה, ששם עבודת הקרבנות, ולא מחוץ לה.

וְכוּלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַּקֹּדֶשׁ. 

הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הדבר הָרָאוּי לוֹ, כלומר כל דבר המיועד להקרבה על מזבח – אם עלה על המזבח לא ירד ממנו, ויקרב, אף על פי שהוא פסול, ואין יוצאים בו ידי חובה.