הָאִשָּׁה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, אם שָׁחַט עָלֶיהָ (עבורה) בַּעֲלָהּ קרבן פסח, וְשָׁחַט עָלֶיהָ גם אָבִיהָ, שסבור היה שתבוא אצלו – תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ, שמן הסתם הייתה דעתה לאכול עמו ולא אצל אביה.

א הָאִשָּׁה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ – תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ.

הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן שלאחר נישואיה לַעֲשׂוֹת אותו בְּבֵית אָבִיהָ, כדרך שהיו נוהגות הנשים; אם שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ – תֹּאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה.

הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ – תֹּאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. 

וכן יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִין (ממונים), שיש לו יותר מאפוטרופוס אחד, וכל אחד מהם שחט עבורו – יֹאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.

יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִין – יֹאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. 

ולעומת זאת, עֶבֶד כנעני (גוי) שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, שכל אחד מהם שחט עבורו – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן, לא משל זה ולא משל זה. ואין הדברים תלויים בדעתו של העבד, כיוון שהוא מנוי מאליו על פסחו של אדונו.

עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן.  

משנתנו עוסקת באישה שזה עתה נישאה, והמנהג אז היה שברגל הראשון שלאחר הנישואין הולכת הכלה לבית הוריה, ולפעמים גם ברגלים נוספים. ודין המשנה הוא במקרה שהאישה לא פירשה כוונתה, שאז יש לשער למה נטתה בדעתה. אך אם פירשה דעתה – אין ספק בדבר (רש״י). ובתלמוד (בבלי פז,א) העלו מתוך ברייתא, כי מדובר במשנתנו באישה “שאינה רדופה״ ללכת לבית אביה, ונחלקו בהסבר הדבר: לדעת רש״י, הכוונה שבית בעלה חביב לה ואינה מרבה לבקר בבית אביה, ולכן מניחים שדעתה לצאת בפסח של בעלה, מלבד כשהלכה לאביה ברגל הראשון שלאחר נישואיה, שאז תלוי הדבר בדעתה. וכך פירשנו. אמנם לדעת המאירי (וכנראה גם הרמב״ם בהלכות קרבן פסח פ״ב הי״א), גם בתחילת המשנה מדובר ברגל הראשון שלאחר הנישואין, אלא שבמקרה הראשון לא נראתה האישה מתכוננת ללכת לאביה, ומניחים שדעתה הייתה לצאת בשל בעלה. ולפי זה, מה ששנינו במקרה השני “הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה״ כוונתו שכבר עשתה את הרגל הראשון שלאחר חתונתה בבית אביה, ובכל זאת נראתה מתכוננת ללכת לאביה בפסח.   

האשה  

הסבירו המפרשים בעקבות התלמוד (בבלי פז,א), שאין מדובר במה שהיא רוצה עכשיו, שהרי אי אפשר להימנות על הפסח לאחר השחיטה (להלן משנה ג), ואינה יכולה לברר למפרע את רצונה. והכוונה היא למה שהיה בדעתה בזמן השחיטה. ואם לא חשבה על כך בזמן השחיטה, עליה להימנות על פסח אחר (תוספות). וכן הדין ביתום גדול ששחט עליו אפוטרופוס, שהולכים אחר מה שחשב בזמן שחיטה, או על מי ששחט עבורו ראשון (ירושלמי ומאירי). אך יתום קטן יכול לבחור גם אחרי השחיטה אצל מי יאכל, ואין בכך ברירה, מכיוון שמהתורה אין הקטן צריך להימנות בפני עצמו כאחד מבני החבורה (ירושלמי ותפארת ישראל).   

תאכל במקום שהיא רוצה   

מדובר כאן בעבד כנעני (גוי), שנימול והוטבל לשם עבדות, וחייב בכל המצוות שאישה חייבת בהן, ובכללן אכילת הפסח, ככתוב: “וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף... יֹאכַל בּוֹ״ (שמות יב,מד). ומכיוון שעבד זה נחשב רכוש האדון ואינו יכול לעשות דבר בניגוד לדעתו, אזי כשיש לו שני אדונים אינו אוכל משל שניהם, מפני שכל אחד מקפיד שחלקו בעבד יהיה מנוי על פסחו. וכאשר אין האדונים מקפידים משל מי הוא אוכל (וכל שכן אם הסכימו ביניהם) – אוכל העבד משל מי שהוא רוצה (בבלי פח,א). אבל עבד עברי – אינו אלא כשכיר, והדבר תלוי בדעתו בלבד.   

עבד של שני שותפין  

בתלמוד (בבלי פח,א–ב) דייקו ממשנתנו, שאינו אוכל משל רבו אך אוכל משלו (וכן בתוספתא ז,ה). ואף שלכאורה הוא ברשות רבו למחצה, הסבירו בתלמוד (שם) כי לפי מסקנת המשנה במסכת גיטין (פ״ד מ״ה), אין מניחים עבד במצב כזה וכופים את אדונו לשחררו, ולכן יכול העבד להקריב פסח ללא הסכמת רבו (כך הבנת רוב המפרשים). והרמב״ם הסביר להפך, שמשנתנו, הסבורה שהעבד אוכל משל עצמו, משקפת את השלב הראשון, שבו הותר להשאיר עבד כשהוא חצי בן חורין. אך לאחר שהוסכם שאין להשאיר אותו במצב זה, אינו אוכל לא משלו ולא משל רבו (כברייתא שהובאה בבבלי), וזאת כדי שיוכרח רבו לשחררו.   

חציו עבד וחציו בן חורין  

וכן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין (כגון שהיה שייך לשני שותפים, ושחרר אותו אחד מהם) – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ, מפני שמחצית בן חורין שבו אינה מנויה על הפסח של אדונו, אלא אם כן נמנה עליו במפורש.

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ. 

הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ הכנעני (הגוי): "צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי (עבורי) אֶת הַפֶּסַח", ולא אמר לו אם לשחוט גדי (מן העזים) או טלה (מן הכבשים); בין אם שָׁחַט גְּדִי – יֹאכַל, ובין אם שָׁחַט טָלֶה – יֹאכַל.

ב הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ: צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח; שָׁחַט גְּדִי – יֹאכַל, שָׁחַט טָלֶה – יֹאכַל.

שָׁחַט העבד גם גְּדִי וְגם טָלֶה – יֹאכַל האדון מִן הָרִאשׁוֹן שנשחט, שכיוון שלא אמר לו מה לשחוט – אינו מקפיד ויצא בו ידי חובתו.

שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה –  יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. 

אך אם מתחילה אמר האדון מה רצונו, ושָׁכַח העבד מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה העבד? יִשְׁחַט טָלֶה וּגְדִי ויעשה תנאי תחילה וְיֹאמַר: "אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי – הגְּדִי יהיה לקרבן שֶׁלּוֹ, וְטָלֶה יהיה לקרבן שֶׁלִּי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי – הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי". ויאכל האדון מה שאמר לו מתחילה, והעבד יאכל את האחר.

שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִשְׁחֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר: אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי – גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי, וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי – הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. 

אף במקרה ששחט העבד לצורך האדון שלא כרגילותו בכל שנה, כגון שהאדון רגיל כל שנה לקחת לפסחו טלה ושחט עבורו גדי, שמכיוון שלא אמר האדון במפורש שרצונו דווקא בסוג מסוים, הרי הוא סומך על מעשה העבד.    

שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל  

הקשו בתלמוד (בבלי פח,ב), שלכאורה לא ניתן לעשות דבר זה, כי לעבד כנעני אין זכות של קניין פרטי, וכל מה שהוא קונה – מיד קונה רבו. ותירצו, שהעבד הולך למוכר בהמות שמכיר את אדונו ורוצה בתקנת פסחו, והוא מקנה לעבד את אחד הפסחים על מנת שלא יהיה לאדונו רשות בו, כך שיוכל להפריש אחד לטובת עצמו ואחד לטובת רבו. ולמעשה, מוכר הבהמות הוא שעושה את התנאי, ואומר: “אם גדי אמר לך רבך – גדי שלו וטלה שלך וכו׳״ (רע״ב). ואף שכרגיל העבד אינו יכול להימנות על פסח שלא מדעת אדונו (לעיל משנה א), במקרה כזה ודאי שהאדון מוחל לעבד, שהרי זה לטובתו (רבנו יהונתן).   

גדי שלו וטלה שלי  

טעם הדבר, שאין אוכלים את הפסח אלא מנוייו, והם אינם יודעים למי שייך כל אחד מהפסחים (רש״י). אבל לא ישרפו אותם באותו יום, שכן אין זה פסול בגופו של הפסח, אלא ישהו את הפסחים עד שייעשו ‘נותר׳ ויישרפו בט״ז ניסן (רבנו יהונתן. וראו פ״ז מ״ט). אך במקרה לעיל, שלא הקפיד האדון ושחט לו העבד גדי וטלה, והדין הוא שאוכל את הראשון – יישרף השני מיד כדין ‘חולין שנשחטו בעזרה׳ (רבנו יהונתן).   

שכח רבו מה אמר לו  

בתלמוד הבבלי (פח,ב) הסבירו את משנתנו, במצב שבו בזמן זריקת דם הקרבן על המזבח (שהיא עיקרו של הקרבן, ועל ידה הוא נרצה לה׳) עדיין ידע האדון למי שייך כל אחד מהפסחים ורק לאחר הזריקה שכח, ונמצא שבעת הזריקה היו ראויים לאכילה ויצאו ידי חובה. אך אם שכח לפני זריקה – חייבים בפסח שני. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ג ה״ב), וכך פירשנו. ובירושלמי אמרו, שמשנתנו היא כשיטת רבי נתן, הסבור שיוצאים ידי חובת הפסח בזריקת הדם, אך לדעת חכמים החולקים עליו, לא נפטרו במקרה זה מפסח שני (תוספתא ז,ה).   

ופטורין מלעשות פסח שני  

ואם כשהביא את הגדי והטלה לרבו, שָׁכַח גם רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ – שְׁנֵיהֶם, הגדי והטלה, יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, כדין קדשים שנפסלו, שהרי אין האדון והעבד יודעים מהו פסחו של כל אחד מהם, ואין פסח נאכל אלא למי שנמנה עליו. וּמכל מקום, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי שחיטת שני הקרבנות וזריקת דמם הייתה כדין.

שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ –  שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. 

הָאוֹמֵר לְבָנָיו: "הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלִַם",

ג הָאוֹמֵר לְבָנָיו: "הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלִַם";

כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן מן האחים רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לעיר – זָכָה בְּחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה גם אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. מפני שאנו מניחים שכוונת האב הייתה לצרף את כל בניו לפסחו, אלא שאמר להם כך כדי לזרז אותם לעלות לירושלים.

כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ – זָכָה בְּחֶלְקוֹ  וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. 

לְעוֹלָם נִימְנִין עָלָיו, על הפסח, ואפילו אנשים מרובים, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת בשר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות מכזית.

לְעוֹלָם נִימְנִין עָלָיו,  עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת  לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.  

נִימְנִין על הפסח, וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ שלא להיות מנויים עליו עַד שֶׁיִּשְׁחֹט, ולא לאחר מכן.

נִימְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ  עַד שֶׁיִּשְׁחֹט.  

התלמוד הבבלי במסכת נדרים (לו,א), הסביר את משנתנו בבנים קטנים, שמדין תורה אין צריך להמנות אותם על הפסח, מפני שהם נגררים אחר אביהם ואפשר להמנותם אף לאחר שחיטה. אולם הבבלי כאן (דף פט,א) הסביר את משנתנו גם בבנים גדולים, שמאחורי הלכה זו עומדת ההנחה שכאשר אדם שוחט את הפסח, כוונתו להמנות את כל בני ביתו על פסחו. ואף שמדבריו המפורשים של האב, משתמע שהתכוון להמנות רק את הראשון שיעלה לירושלים, ודאי שכוונתו הייתה גם לשאר האחים. וכך פירשנו.   

האומר לבניו  

פעמים רבות נמנו אנשים רבים על קרבן פסח אחד (ראו בבלי פה,ב), שהרי היו נאספים המונים לעשות את הפסח בירושלים, ובתוך פרק זמן קצר היה צורך לשחוט ולהקריב כמות עצומה של קרבנות. ומפני שבמצב כזה היה כל אחד מקבל כמות מועטה ביותר מבשר הפסח, היו מביאים עמו קרבן חגיגה (ראו לעיל פ״ו מ״ג). ומה שנקבע הדבר דווקא בכזית, יש שפירש, כי לומדים זאת ממה שנאמר “אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ״ (שמות יב,ד), וכרגיל, שיעור אכילה מינימלי הוא כזית (רבנו יהונתן).   

עד שיהא בו כזית  

מקור דין זה, שצריך להימנות על הפסח, הוא בכתוב: “בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת״ (שמות יב,ד. וראו במכילתא על פסוק זה). ונמנים עליו עד שעת שחיטה, שכן מפורש בפסוק: “בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ״ – שההימנות על הפסח (“במכסת נפשות״) נעשית לפני השחיטה (“תכוסו״).   

נימנין  

‘כזית׳ היא מידת נפח המשמשת בדרך כלל למידת אוכלים. כמות מזון במידה זו היא הכמות הקטנה ביותר הנחשבת כאכילה להלכה – בין לקיום מצוות כגון אכילת מצה ובין לאיסורי אכילה כגון אכילת חֵלֶב. גודל הזית לעניין זה זכה לדיון מרובה, ובספרי ההלכה נאמרו שיעורים גדולים בהרבה מן הזיתים המוכרים בימינו לאור דברי חכמים בתלמוד הבבלי על היחס בין גודלו של זית וגודלה של ביצה. אלה נעים בין 16.6 סמ״ק (לשיטת הרמב״ם) עד למעט פחות מ-50 סמ״ק (חזון איש), כאשר המידה המקובלת היא כ-27 סמ״ק (ר׳ חיים נאה). אמנם לפי הממצאים הארכיאולוגיים ולפי עצי זית עתיקים שהשתמרו, נפחם של זני הזיתים המצויים יותר (‘נבאלי׳ ו׳סורי׳) נע בין 3 ל-5 סמ״ק בממוצע. זנים גדולים הנמצאים בסביבות ארץ ישראל נדירים ביותר, והם מגיעים ל-10 סמ״ק. הזנים הגדולים ביותר של זיתים המוכרים בעולם מגיעים לנפח של כ-16 סמ״ק.

כזית   

הרחבות

בתוספתא (ז,ג) מפורש, שגם רבי שמעון מודה שנמנים על הפסח עד שיישחט, כפי שנלמד מהמילה “תכוסו״. ולא נחלקו אלא בשאלה עד מתי יכולים למשוך ידיהם מהפסח, ויסוד המחלוקת בפירוש הכתוב “וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה״ (שמות יב,ד), שכוונתו – אם רצו בני החבורה (“הבית״) להימעט ולמשוך ידיהם מן הפסח, יש לעשות זאת “מהיות משה״. אלא שחכמים מפרשים את המילה “מהיות״ כמו “מחיות״, כלומר בעוד השה חי, ואילו רבי שמעון מפרש “מהוות״, כלומר שעוד לא כלו העבודות הנעשות בו (רש״י ורש״ש). ויש שהסביר (על פי גרסה אחרת בתלמוד), שאף רבי שמעון מפרש “מחיות״, אלא שדורש זאת על דבר שהוא עיקר נפשו וחייו של השה, כלומר הדם, שכל עוד לא נזרק אפשר להימעט ממנו (רבנו חננאל).    

עד שיזרוק עליו את הדם  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רשאי אדם למשוך ידו מן הפסח אף לאחר שחיטה, עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם. ואין הלכה כרבי שמעון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם. 

הַמַּמְנֶה עִמּוֹ אַחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, בחלק המיועד לו בקרבן הפסח, בלי לקבל רשות משאר בני החבורה – רַשָּׁאִין שאר בְּנֵי החֲבוּרָה לִיתֵּן לוֹ אֶת חלקו שֶׁלּוֹ,

ד הַמַּמְנֶה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ – רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִיתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ,

יש שפירשו משנתנו כדעת רבי יהודה, הסבור שמותר לחלק פסח אחד לשתי חבורות (ראו הרחבות לעיל פ״ז מי״ג), אבל לדעת רבי שמעון – אין מחלקים כלל את החבורה (רש״י). ויש שפירשו, שאף לפי שיטת רבי שמעון אינם נפרדים ממש זה מזה אלא נשארים לאכול יחד. והחבורה מפרישה לו מראש את חלקו, והוא מתחלק בו עם האנשים שצירף (מאירי).   

רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו  

אמרו בתלמוד הבבלי (פט,ב), שאף אם המצטרפים אוכלים מעט ביותר ואינם גורמים הפסד לשאר החבורה (וכגון שצירף אדם אחד, והוא אוכל עמו מחלקו) – יכולים בני החבורה לומר שלא נוח להם שזרים יאכלו עמם. ויתרה מזו אמרו בתוספתא (ז,י), שאם ראו בני החבורה שאחד מהם גרגרן, רשאים לתת לו את חלקו כדי שיאכל בעצמו ולא יאכל הרבה משל כולם, מפני חסרונם. ואינו יכול לטעון שקיבלו אותו לחבורתם על מנת שיאכל כפי רגילותו, כי דעתם הייתה לפי האכילה הממוצעת של רוב האנשים. וכן פסק הרמב״ם להלכה (הלכות קרבן פסח פ״ב הט״ו). אבל אם הכירוהו קודם לכן, וידעו שכך מנהגו – אין יכולים למחות בידו (ירושלמי), וכמובן שאינם רשאים לחלק את החבורה בעל כורחו ללא סיבה (בבלי).   

והוא אוכל משלו והן אוכלים משלהן  

וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלוֹ, עם האנשים שצירף בחלקו, בחבורה אחת; וְהֵן, בני החבורה, אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, שיכולים הם לומר שאין רצונם שיאכל עמהם מי שאינו בן החבורה.

וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ,  וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. 

זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת של זוב, אם עברו עליו שבעה ימים נקיים שלא ראה בהם זוב – טובל ביום השביעי וטהור בלילה. ולכן, אם חל היום השביעי בערב פסח – שׁוֹחֲטִין עָלָיו (בשבילו) את הפסח בַּשְּׁבִיעִי, שהרי בלילה יוכל לאכול מן הפסח.

ה זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת – שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי.

רָאָה שָׁלשׁ ראיות, אינו נטהר טהרה גמורה לאחר שבעה ימים עד שיוסיף ויביא קרבן ביום השמיני, ולכן שׁוֹחֲטִין עָלָיו את הפסח בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ, אם חל בערב פסח.

רָאָה שָׁלשׁ –  שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. 

שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, אישה שראתה דם באחד מן הימים שלאחר ימי נידתה, עליה לשמור (להמתין) יום אחד וטובלת למחרת. ואם לא ראתה דם עד סוף היום – מותרת לאכול קדשים בערב. ולכן שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ את הפסח בַּיום השֵּׁנִי שֶׁלָּהּ, אם חל בערב הפסח.

שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם – שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. 

וכן, אם רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים לאחר ימי נידתה, דינה כמי שראתה יום אחד, ואם לא ראתה דם ביום השלישי – שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁלִישִׁי, אם חל בערב הפסח.

רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים –  שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁלִישִׁי. 

זב (ראו ויקרא טו,א-טו) הוא אדם שכתוצאה ממחלה יצאה מאיבר המין שלו זיבה שאינה שכבת זרע. פרטי דיני הזב, שטומאתו היא מהחמורות שיש, מבוארים במסכת מיוחדת במשנה, מסכת זבים שבסדר טהרות. את דרגות הטומאה בזב קובעים על פי מספר הפעמים שאירעה לו (“שראה״) זיבה: לאחר הפעם הראשונה הריהו טמא רק בטומאת ‘בעל קרי׳ (אף כי ראה זוב ולא שכבת זרע), הן לעניין חומרת הטומאה הן לעניין משך הטומאה (שטובל במקווה ובערב נטהר). ואם לאחר מכן ראה פעם שנייה – כל דיני טומאת זב עליו, ואינו נטהר אלא לאחר שיעברו עליו שבעה ימים בלא זוב (‘נקיים׳). ואם ראה פעם שלישית, צריך אף להביא קרבן מיוחד בעת טהרתו, ביום השמיני.   

זב שראה  

בתלמוד הבבלי (צ,ב) נחלקו בהסבר משנתנו: לדעת רב, שוחטים על המנויים במשנתנו רק אם עשו הם מצדם את כל המוטל עליהם. וכגון זב שראה שתי ראיות, שוחטים עליו דווקא אם כבר טבל והוא ממתין לשקיעת השמש, אבל אם לא טבל – לא, שמא יפשע ולא יטבול. וכן זב שראה שלוש ראיות וטבל בשביעי, שוחטים עליו בשמיני רק אם מסר את קרבנותיו לבית הדין של הכהנים, שחזקה עליהם שאינם מתרשלים בשליחותם ויקריבו אותם עבורו עד הערב. ואילו לדעת עולא, אין לחשוש שמא יפשע ולא יטבול או לא יביא את קרבנותיו, ושוחטים עליו בכל מקרה.   

בשביעי  

הרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ו ה״ג–ה״ד) פסק כדעת רב בתלמוד (צ,ב), שמדובר במשנתנו במקרים שכבר קיימו את ציווי התורה וטבלו או מסרו קרבנותיהם ביד בית הדין, ורק באופנים אלו ישחטו עבורם את הפסח.    

שוחטין עליו  

אורח ההלכה

הזיבה הנזכרת בתורה ביחס לאיש היא מחלה, שכתוצאה ממנה יש הפרשה של נוזל כעין ריר או שכבת זרע מאיבר המין של האיש, שאיננה תלויה בקישוי או תאווה (אבל אישה זבה היא אישה שדמה זב ימים מרובים). בדרך כלל מוסכם, כי מדובר במחלה הקרויה בימינו זיבה, <eng>Gonorrhea</eng> (ביוונית <eng>γονόρροια</eng> – זרימת זרע). הרמב״ם ואחרים הבינו כפי ההבנה הרפואית המקובלת באותם ימים, כי מדובר במחלה של כלי הזרע שנחלשו, וכיוון שכך הוא שותת לפני שיתבשל כראוי. אבל יש שהבינו (אבן עזרא ועוד), כי מדובר במחלה מידבקת, כפי שאכן מוגדרת מחלת הזיבה בימינו – מחלת מין חריפה הנגרמת על ידי חיידק. מחלה זו גורמת בגברים לדלקת השופכה ולסיבוכים במערכת השתן והרבייה, מה שמביא תחילה להפרשה צלולה אשר הופכת להפרשה מוגלתית מרובה.

זב   

אישה שהחלה לראות דם במחזור החודשי שלה קרויה ‘נידה׳, וטמאה שבעה ימים ללא קשר למשך הדימום; ומדין תורה אינה צריכה לספור ‘שבעה נקיים׳, ואם פסקה מלראות לפני שנגמר היום השביעי – טובלת בלילה וטהורה (כך מעיקר הדין. אך כבר מזמן התלמוד, נוהגות בנות ישראל להמתין שבעה נקיים כדין זבה, ראו להלן). ואחד עשר הימים שלאחר מכן הם ‘ימי זיבה׳, ואם תראה דם באחד מהם או אפילו שני ימים, היא קרויה ‘שומרת (ממתינה) יום כנגד יום׳, שעליה להמתין לילה ויום בטהרה שבהם לא תראה דם. וכבר מהבוקר יכולה לטבול, ואם לא ראתה דם עד סוף היום – טהורה בלילה. ואם ראתה דם לאחר אחד עשר ימי הזיבה – הרי היא שוב נידה, וזהו דם וסת רגיל.   

שומרת יום כנגד יום  

אישה שבתוך אחד עשר ‘ימי זיבה׳ שלאחר הווסת ראתה דם במשך שלושה ימים רצופים, קרויה ‘זבה׳ ואינה נטהרת עד שתספור ‘שבעה נקיים׳, וביום השביעי טובלת ובלילה טהורה (ומתקנת חכמים לא תטבול אלא בלילה); אלא שצריכה גם להביא קרבן לכפרה ביום השמיני כדי שתהיה מותרת לאכול מהקרבנות. ומכיוון שכך, שוחטים עבורה את הפסח ביום השמיני. וכן הדין גם בנידה, שאמנם אינה צריכה להביא קרבן בשמיני, אבל בשונה מזבה – זמן טבילתה בלילה, אחר השקיעה של היום השביעי, ולכן להיתר אכילת קדשים צריכה להמתין ל׳הערב שמש׳ שלמחרת, במוצאי היום השמיני (בבלי צ,ב).   

והזבה  

וְהַזָּבָה, אישה שראתה דם במשך שלושה ימים רצופים שלא בימי נידתה, צריכה לספור שבעה ימים נקיים ולטבול ומביאה קרבן טהרה ביום השמיני, ואז מותרת לאכול קדשים. ואישה כזו שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּיום השְּׁמִינִי, אם חל בערב הפסח.

וְהַזָּבָה –  שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי. 

הָאוֹנֵן, מי שאבֵל ועדיין לא נקבר מתו, ויש חשש שמא ייטמא לו, ולא יוכל לאכול מן הפסח; וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל, המפנה מפולת אבנים מעל אדם שיש חשש שמת, ואולי יתברר שנטמא על ידו, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים בליל הפסח, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בשר, אף על פי שיש חשש שמא יחלשו עוד ולא יוכלו לאכול בערב – כל אלה שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן כחלק מחבורה.

ו הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת – שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.

אך עַל כּוּלָּן, כל אלו, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, אין עושים חבורה שכולה מורכבת מאנשים כאלה, שֶׁמָּא בסופו של דבר לא יוכלו לאכול ממנו ויָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל, ויצטרכו לשרוף אותו.

עַל כּוּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל.  

האונן מותר לאכול מן הפסח בערב (להלן משנה ח). והחשש כאן הוא מצד אחר – שמא בין שחיטת הפסח לאכילתו ייטמא האונן למתו. ומכיוון שבזמן השחיטה עודנו טהור, מעמידים אותו על חזקתו שיהא טהור גם לערב (רש״י. וראו בתוי״ט ובתפארת ישראל). ויש שהסביר, שהחשש הוא שמא מתוך צערו ואבלו לא יאכל את בשר הפסח ויבוא לידי ‘נותר׳ ויצטרכו לשרפו (רמב״ם). ובתלמוד הבבלי (צח,א) אמרו, שמדובר במשנתנו שמת קרובו אחר חצות היום, שכבר חלה עליו חובת הקרבת הפסח. אך אם מת לפני חצות, דוחה חובת אנינות מהתורה את מצוות הקרבת הפסח.    

האונן  

החשש במקרה זה הוא שמא לבסוף לא ישחררוהו. ובתלמוד הבבלי (צא,א) אמרו, כי מדובר דווקא כשהיה כלוא בבית סוהר של גויים שמחוץ לירושלים, מפני שאין לסמוך כל כך על הבטחתם. אבל אם היה זה בית סוהר של ישראל – אין חוששים. וכן שוחטים בבית סוהר של גויים שבתוך ירושלים, שגם אם לא ישחררוהו – יאפשרו לו להכניס את בשר הפסח לבית הסוהר. אך בירושלמי מסבירים את משנתנו דווקא בבית סוהר של ישראל שמחוץ לעיר, והוסיפו, שאם בית הסוהר בתוך ירושלים – שוחטים עליו אף אם לא הבטיחו כלל לשחררו. אבל אם היה בבית הסוהר של גויים – אין שוחטים עליו אפילו כחלק מחבורה, שוודאי שלא יעמדו בהבטחתם. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ה ה״ט).    

מי שהבטיחוהו להוציאו   

כלומר, מצרפים אותם למניין האוכלים, ואין נמנעים מלשחוט עליהם בגלל החשש שמא לא יאכלו וייוותר מבשר הפסח,  והתורה אמרה: “וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ (שמות יב,י). אך אין שוחטים עליהם בפני עצמם. וכן הדין בטמאים המנויים במשנה הקודמת. ובדיעבד, אם שחטו עליהם בפני עצמם – כשר (מאירי).   

שוחטין עליהן   

האונן הוא אדם שמת אחד מקרוביו. הוא נקרא כך מלשון אנינות, שמשמעה מרירות וצער. השורש אנ״ן קרוב אל השורש אנ״ה, שעניינו אבל וקינה (ראו ישעיהו יט,ח: “ואנו הדייגים ואבלו״), וכן אל השורש אנ״ח. גם בשפות שמיות נוספות משמשות מילים קרובות, באוגריתית לדוגמה – ‘אֻנ׳ משמעו אבל.   

אונן   

עונש המאסר היה מקובל בעולם הרומי. בדרך כלל לא נקצב העונש, והשלטונות היו מחליטים לשחרר את מי שריצה עונש ארוך דיו. ממקורות אחרים אנו יודעים, שבסוף ימי בית שני היה מקובל לשחרר אסירים לקראת החג, ובמיוחד בערב פסח. בתלמודים עולה אפשרות נוספת, שמדובר כאן בבית סוהר ישראלי. בהלכה היהודית אין עונש מאסר, אך נראה שבפועל הוקמו בתי סוהר במסגרת הקהילה היהודית ובתי הדין שפעלו בה. בירושלמי (קידושין ד,יב) מונים חכמים את שירותי הציבור החיוניים לעיר, וביניהם – “בית דין מכין וחובשין״, כלומר עונשי מעצר ומאסר (ז. ספראי).    

בית האסורים  

המילה נגזרת מן השורש פק״ח, שמובנו הראשוני בלשון המקרא ובלשון חכמים הוא פתיחת עין או אוזן. ‘המפקח על הגל׳, עניינו פתיחה או גילוי, והכוונה היא לאדם הפותח וחושף את הטמון מתחת לגל המפולת. משנה זו, כמו משניות אחרות, מעידה כי סכנת המפולת הייתה מוחשית ותדירה, שכן המבנים באותם הימים נבנו ללא תכנון וללא חיזוק במלט, ולעתים היו ישנים ביותר ורבו בהם המפולות. וייתכן כי הביטוי ‘פיקוח נפש׳ לקוח מכאן – הצורך לחפור ולגלות נפש אדם מתחת למפולת.    

מפקח   

בברייתא שבתלמוד (בבלי צא,א) מפורש, שמדובר כאן דווקא בגל עגול וקטן, שבוודאי מתחילת החיפוש כבר האהיל המפקח על המת, ונטמא עוד לפני שחיטת הפסח. אבל אם היה הגל ארוך, כך שייתכן שבזמן השחיטה עדיין לא עבר מעל המת, לא נאמר דין זה. וכן פסק הרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ו ה״י). ויש שאמרו, שכמו כן אם יש מקום להניח שבזמן השחיטה עדיין היה האדם הקבור תחת הגל חי, ונמצא שהמפקח היה טהור, ונשחט הפסח כראוי – הריהו בחזקת טהרה ופטור מפסח שני (רבנו יהונתן, מאירי. והתוספות חלקו על כך).   

חוץ מן המפקח בגל  

לְפִיכָךְ, אִם בסופו של דבר אֵירַע בָּהֶן פְּסוּל ולא יכלו לאכול מן הפסח – פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, שהרי בשעת השחיטה וזריקת הדם היו ראויים לאכול מן הפסח, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, ונמצא האיש מת, שהוא צריך לעשות פסח שני, מפני שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ, שהרי האהיל עליו משעה שהתחיל לפקח בגל, ולא עלה לו קרבנו כלל.

לְפִיכָךְ אִם אֵירַע בָּהֶן פְּסוּל – פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,  חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל,  שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ. 

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, עבור אדם אחד, אלא בחבורה בלבד, ואלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

ז אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

אֲפִילּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת כל אחד מהם – אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.

אֲפִילּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה  שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת –  אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.  

טעמו של רבי יהודה מפורש בברייתא שבתלמוד (בבלי צא,א), שכך הוא דורש את הפסוק “לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ״ (דברים טז,ה), שאין לאכול את הפסח ביחיד (“באחד״), מפני שסביר שעל ידי כך יבוא הפסח לידי ‘נותר׳ (מאירי). ובירושלמי אמרו כי בדיעבד, אם עבר ושחט את הפסח על היחיד – הרי זה זורק את דמו ומשלים את עשייתו כהלכתו, ויוצא בו ידי חובה (פני משה. אך בקרבן העדה הבין שהירושלמי הסתפק בכך).   

על היחיד  

בברייתא (בבלי צא,א) מפורש טעמו, שלומד זאת ממה שנאמר “אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ״ (שמות יב,ד), שאפילו היה יחיד (“איש״), אם יכול לאכלו – שוחטים עליו. ונחלקו הראשונים באיזו אכילה מדובר כאן. רש״י סבור שהכוונה לאכילת כזית, שאם יכול היחיד לאכול כזית מהפסח – שוחטים עליו, ונמצא שאין הפסח נשחט לחינם. ויש שהבינו, שהכוונה היא לאכילת הפסח כולו, כך שלא ייעשה ‘נותר׳. ואם משערים, שאותו יחיד מסוגל לאכול את הפסח כולו בלא שיור – שוחטים עליו; ואם לא יֵאכל הפסח כולו, אף אם היו רבים – אין שוחטים עליהם, מפני שוודאי ילך חלק מהפסח לאיבוד (רבנו יהונתן, מאירי).   

ורבי יוסי מתיר  

להלכה פסק הרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ב ה״ב) כדעתו של רבי יוסי במשנתנו, שמותר לשחוט את הפסח על היחיד אם יכול לאכול את כולו, אלא שנכון שימצא לפחות עוד אחד להצטרף עמו.    

פירשנו בעקבות דברי הרמב״ם, שצריך שכל אחד מאותם מאה יהיה מסוגל לאכול כזית בשר, ואם לאו אין שוחטים עליהם בפני עצמם. ויש שפירש כעין כך וכתב, שטעם דין זה שיש להשתדל שלא יבוא הפסח לידי פסול נותר, כמבואר במשנה הקודמת (מאירי), ואף רבי יהודה מודה בדין זה (מלאכת שלמה). אך רש״י כתב, שזהו המשך דברי רבי יוסי, שאין הדבר תלוי במספר המנויים אלא ביכולת לאכול את הקרבן, ואומר, שאם אין בחבורה זו אף אדם אחד המסוגל לאכול כזית – אין שוחטים עליהם (שפת אמת בדעת  רש״י).   

אפילו חבורה של מאה  

בתלמוד הבבלי (צא,א) מבואר, שהכוונה היא שאין לעשות חבורת נשים ועבדים או קטנים ועבדים משום פריצות. אבל מותר לעשות חבורת נשים או עבדים לחוד (מאירי). ובירושלמי אמרו טעם נוסף – שאינם נוהגים כבוד בקדשים ויביאו את הפסח לידי ביזיון (ולפי זה נראה שאף אין עושים חבורת נשים או עבדים לחוד. קרבן העדה). אבל אין עושים חבורת קטנים, מפני שאינם חייבים בפסח (מאירי). ויש שכתב, שקטנים אינם עושים חבורה לעצמם מפני שאינם בני דעת, וחוששים שמא יפסלו את הפסח, אבל קטנים בני דעת עושים חבורה לעצמם (תפארת ישראל, וראו תוי״ט). והוסיפו, שאין עושים חבורת גרים, שמדקדקים בו שלא כראוי וגורמים לו לפסול שלא כדין.   

חבורת נשים ועבדים וקטנים  

כתב הרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ב ה״ד), שעושים חבורה של נשים לבד או של עבדים לבד אך לא של קטנים שאין בהם דעת.    

וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת פסח המורכבת רק מנָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים  וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים. 

אוֹנֵן, אבֵל שמת לו קרוב בערב פסח, אסור מן התורה באכילת קדשים בכל אותו יום – טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, בליל הפסח, אֲבָל לֹא בַּקָּדָשִׁים אחרים. שגזרו חכמים שדין האנינות נמשך גם בלילה שלאחר יום המיתה, אלא שבפסח לא העמידו את גזרתם, משום החומרה שיש בביטולו.

ח אוֹנֵן – טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים.

ולעומת זאת, הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ לאחר זמן, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, מי שאספו לו את עצמות הוריו לאחר שהתאכל הבשר כדי להביאם לקבורת קבע, שחלה עליהם אנינות ואבלות באותו יום – טוֹבֵל וְאוֹכֵל בערב אפילו בַּקֳּדָשִׁים, כי אנינות זאת היא מדברי חכמים, ולא גזרו עליה שתימשך אף בלילה.

הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ,  וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת –  טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. 

מי שמת לו אחד מקרוביו נוהג ביום הראשון בדיני אבלות חמורים ובכללם האיסור לאכול קדשים, כפי שנאמר בווידוי מעשר: “לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ״ (דברים כו,יד). וביאר רש״י, שמהתורה נוהגת האנינות ביום המיתה בלבד, ומדברי חכמים היא נמשכת גם בלילה שאחריו, ולא העמידו חכמים דבריהם בקרבן הפסח, שביטולו חמור. ומדובר דווקא במי שנעשה אונן לאחר חצות היום, שכבר התחייב בעשיית הפסח (שזמנו מחצות, ראו לעיל פ״ה מ״א). אבל אם נעשה אונן לפני חצות היום – נדחה לפסח שני. ומשנתנו כשיטת רבי שמעון, וכן פסק הרמב״ם (הלכות קרבן פסח פ״ו ה״ט), אבל רבי יהודה חולק עליו וסובר, שהאנינות נוהגת גם בלילה מהתורה, ומכיוון שכך נדחית מצוות אכילת הפסח מפניה (בבלי זבחים  צט,ב).    

אונן  

טבילה זו שהאונן טובל אינה משום טומאה, אלא שמכיוון שבמשך היום היה אסור באכילת קדשים, תיקנו חכמים (מפני מעלת הקדשים) שיטבול לפני שיהיה מותר באכילתם (ראו חגיגה פ״ג מ״ג, ורמב״ם הלכות שאר אבות הטומאה פי״ב הט״ו). ובפירוש המשניות כתב הרמב״ם, כי הטבילה נועדה להראות שיצא  מאבלותו.    

טובל ואוכל  

ביום שנודע לאדם שקרובו מת חלים דיני אבלות מסוימים (ירושלמי). ולהלכה יש חילוק, אם הייתה זו ‘שמועה קרובה׳ (פחות משלושים יום ממותו), שאז נוהגים כל דיני אבלות, או ‘שמועה רחוקה׳ שלאחר שלושים יום, שאז נוהג אבלות כלשהי, אפילו שעה אחת בלבד, ויוצא בה ידי חובה. יש שפירש, שמדובר כאן בשמועה רחוקה, שאף ביום מותר באכילת קדשים, וכל שכן שמותר לשחוט עליו פסח (רבנו יהונתן). ויש שהסביר, שמדובר כאן גם בשמועה קרובה, שכן במקרה זה אינו אונן בלילה אף לא מדברי חכמים (מאירי).   

השומע על מתו  

מאז ימי הבית הראשון הייתה מקובלת בארץ ישראל קבורה בשני שלבים. בשלב הראשון נקבר המת בכוך במערה, ובשלב השני, לאחר איכול הבשר, אספו את העצמות למנוחת עולמים. המטרה המעשית של ליקוט העצמות היא פינוי מקום לנקברים נוספים במערת הקבורה המשפחתית, אך נראה שהיה בנוהג זה גם פן סמלי. בתקופות קדומות נאספו העצמות במעורב בבור משותף שבמערת הקבורה (ואיסוף זה הוא אולי המקור לביטוי ‘נאסף אל אבותיו׳. ע״פ שופטים ב,י), ובסוף ימי הבית השני התפשט הנוהג לרכז את עצמות הנפטר בארון קטן (גלוסקמה) שהונח במערת הקבר. יום ליקוט העצמות היה יום שמחה ואבל כאחד – שמחה משום שהעצמות הובאו לקבורת עולמים, ואבל טבעי על מות קרוב המשפחה (מועד קטן פ״א מ״ה).    

המלקט לו עצמות  

בתלמוד הבבלי (צב,א) מבואר, שבית הלל גוזרים שיהא דינו של הגר כטמא מת, שמא בשנה הבאה ייטמא למת ויחשוב שדי בטבילה כדי לטהרו מיד, כפי שעשה מיד לאחר גרותו, שכן הגוי (לפני שהתגייר) – גם כשנגע במת אינו מקבל טומאה, ולכן יכול לטבול ולאכול מן הפסח בערב. ואילו בית שמאי אינם חוששים לכך ומעמידים את הדבר על דינו. אבל בישראל שלא מל עד עתה, ובערב הפסח נימול – לדעת כולם טובל ואוכל בערב (ראו תוי״ט), ואין חוששים שמא יטעה בדבר, שהרי אף עתה הריהו נזהר בדיני טומאה וטהרה (רש״י). ופירוש הביטוי “הפורש מן הערלה״ הוא שפורש מן המהות הגויית (הון עשיר, וראו נדרים פ״ג מי״א).   

גר שנתגייר בערב פסח  

הרמב״ם פוסק כבית הלל, שגר שהתגייר בערב פסח אינו אוכל את הפסח. ודין זה הוא בגר שהתגייר בערב הפסח דווקא, שהעמידו חכמים דבריהם, מפני שעוד לא טבל וטרם התחייב בקרבן. אך אם התגייר קודם לכן, וכבר החלים ממילתו וטבל – לא העמידו דבריהם, אף אם לא חלפו שבעה ימים (הלכות קרבן פסח פ״ו ה״ז).   

הפזורה היהודית ברחבי האימפריה הרומית השפיעה ברעיונותיה על נכרים שהצטרפו לחיק היהדות, ותנועת הגיור בתקופה זו הייתה המונית והביאה לגידול משמעותי באוכלוסייה היהודית בעולם (מכ-150 אלף בשיבת ציון, עד לכשמונה מיליון ערב המרד הגדול).  בין העולים לרגל בשלושת הרגלים היו גם נכרים שביקשו להתגייר, ובחרו לעשות זאת דווקא בבית הדין בירושלים, ונראה שמשום כך התרחיש של גרים המתגיירים דווקא בערב פסח היה שכיח למדי (ש. ספראי).   

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בְּעֶרֶב פֶּסַח וצריך טבילה כדי לאכול מן הקדשים – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גוי הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה ונימול – כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר, ודינו כמי שנטמא במת, שתהליך טהרתו נמשך שבעה ימים, ואינו ראוי לאכול מן הקרבנות עד ליום השמיני לגרותו.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בְּעֶרֶב פֶּסַח –  בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:  טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה – כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר. 

הָאִשָּׁה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ, אם שָׁחַט עָלֶיהָ (עבורה) בַּעֲלָהּ קרבן פסח, וְשָׁחַט עָלֶיהָ גם אָבִיהָ, שסבור היה שתבוא אצלו – תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ, שמן הסתם הייתה דעתה לאכול עמו ולא אצל אביה. 