שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן לכתחילה שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה, בצבע שלהם, וּבְקוֹמָה, בגובה, וּבְדָמִים, במחיר, וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד, שיקנו את שניהם יחד.

א שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה, וּבְקוֹמָה, וּבְדָמִים, וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד.

וְאולם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁוִין במראה, בקומה ובדמים – כְּשֵׁרִין.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁוִין – כְּשֵׁרִין.  

וכן אם לָקַח, קנה, גזבר המקדש אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר – כְּשֵׁרִין.

לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר – כְּשֵׁרִין. 

מֵת אֶחָד מֵהֶן, מן השעירים, מה הדין?

אִם עַד שֶׁלּא הִגְרִיל עליהם מֵת אחד מהם – יִקַּח בן זוּג לַשֵּׁנִי, ויגריל עליהם.

אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת –  יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי.  

וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת – יָבִיא זוּג אַחֵר של שעירים, וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, ולאחר ההגרלה יֹאמַר כך: אִם שֶׁל שֵׁם מֵת – יאמר: "זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל עכשיו לַשֵּׁם יִתְקַיֵּים, יעמוד, תַּחְתָּיו"; וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת – יאמר: "זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו עכשיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו".

וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת – יָבִיא זוּג אַחֵר, וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת: ״זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו״, וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת: "זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו".  

וְהַשֵּׁנִי, שאין זקוקים לו, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, שייפול בו מום, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לקרבנות נְדָבָה של הציבור (ראו שקלים פ״ו מ״ו). ואין כולאים אותו עד שימות, כפי שנוהגים בחטאת שבעליה התכפרו בבהמה אחרת (תמורה פ״ד מ״א); מפני שהוא קרבן ציבור, וכלל בידנו, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.

וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב,  וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה,  שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גם חטאת ציבור תָּמוּת במקרה כזה. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת.  

דבר זה נלמד ממה שנאמר: ״יִקַּח   שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת״ (ויקרא טז,ה. ברייתא בבבלי סב,ב וירושלמי). ואין הכוונה שיהיו זהים ביותר, שזהו דבר נדיר ביותר, אלא די בכך שיהיו דומים זה לזה באופן כללי. ובעניין השוויון בדמים, מבואר בירושלמי, שהכוונה שיהיו שווים בערכם האמתי, ואף אם בפועל נקנו במחיר שונה.  

מצותן שיהיו שניהן שוין  

טעם הדבר, שכיוון שאחד השעירים מת   לאחר ההגרלה, הרי אם יצרפו אליו שעיר אחר שלא היה בהגרלה – נמצא שבטל הגורל, שהוא מעבודות היום המעכבות. ומשום כך צריך להביא שני שעירים חדשים ולהגריל עליהם מתחילה.  

ואם משהגריל מת וכו׳  

בתלמוד (בבלי סד,א) דנים, מי הוא ‘השני׳ שניתן לרעייה. לדעת רב, השעיר   מההגרלה השנייה ירעה, והשעיר מההגרלה הראשונה ישמש לייעודו המקורי, וכפי שמשמע מלשון משנתנו (וכן פסק הרמב״ם). ולדעת רבי יוחנן, השעיר  מההגרלה הראשונה ירעה.   

והשני ירעה  

מסורת (‘הלכה למשה מסיני׳) היא, שיש ‘חטאות מתות׳, כלומר בהמות שהוקדשו לחטאת ונפסלו פסול חמור, עד שאין להן תקנה אלא במיתה (ראו תמורה פ״ב מ״ב). וכיוון שאי אפשר להטיל מום בבהמת קדשים, וכן מפני החשש שמא תתערב בבהמות אחרות, כולאים אותה במקום צר (‘כיפה׳) בלא מזון ומים, והיא מתה מאליה (ראו בבלי קידושין נה,ב). ומאחר שחלק מפסולים אלו לא ייתכנו אלא בקרבן חטאת של יחיד, כגון ‘חטאת שמתו בעליה׳, סבור התנא הראשון, שאין דין ‘חטאת מתה׳ בציבור (רש״י. וראו בבלי תמורה טו,ב). אבל רבי יהודה סבור, שמכיוון שחלק מפסולים אלו ייתכנו גם בחטאת ציבור, כגון ‘חטאת שעברה שנתה׳, הרי שדין זה שייך גם בחטאת ציבור (רבנו יהונתן).    

שאין חטאת צבור מתה, רבי יהודה אומר תמות  

דבר זה נלמד ממה שנאמר: ״וְהַשָּׂעִיר... לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה׳ לְכַפֵּר״ (ויקרא טז,י), שצריך להיות חי עד שעת הכפרה, שהיא שעת הזאת דמו של השעיר לה׳. ואם מת קודם לכן – פוסל גם את השעיר לשם (בבלי סה,א, וראו תוספתא ג,יב).    

מת המשתלח ישפך הדם  

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בעניין שני השעירים: אם נִשְׁפַּךְ הַדָּם של השעיר לשם לפני שהִזה ממנו – יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ; וכן אם מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לפני שילוחו למדבר – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם של השעיר לשם. ויביאו שעירים נוספים ויגרילו עליהם מתחילה. ואין הלכה כרבי יהודה.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:  נִשְׁפַּךְ הַדָּם – יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ;  מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם. 

בָּא לוֹ הכהן הגדול אֵצֶל השָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַודֶּה.

ב בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַודֶּה.

וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: "אָנָּא הַשֵּׁם! עָווּ, פָּשְׁעוּ, חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל.

וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: ״אָנָּא הַשֵּׁם! עָווּ פָּשְׁעוּ חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל.  

אָנָּא בַּשֵּׁם! כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל,

אָנָּא בַּשֵּׁם! כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל,  

כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז,ל).

כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ".  

כלומר, בא אל השעיר שעמד כנגד בית שילוחו (שער המזרח של העזרה), ששם השאירוהו לאחר הטלת הגורל (לעיל פ״ד מ״ב).   

בא לו אצל שעיר המשתלח  

בירושלמי מובאת דעה שהכהן הגדול לא היה אומר ״עמך בית ישראל״, אלא ״עוו, פשעו, חטאו״ סתם, כדי שלא להזכיר במפורש שחטא העם (וראו בהון עשיר). ונחלקו תנאים (בבלי סא,א), אם הכהנים, שכבר התוודה עליהם הכהן הגדול בווידויו על פר החטאת, מתכפרים בשעיר המשתלח. לדעת רבי שמעון, השעיר המשתלח מכפר על הישראלים והלוויים בלבד. ולדעת רבי יהודה, פר החטאת מכפר לכהנים רק על עוון טומאת מקדש וקדשיו, אך לעניין יתר החטאים הם כלולים עם שאר ישראל בכפרת השעיר המשתלח.

חטאו לפניך עמך בית ישראל  

כלומר, אין כאן פנייה לה׳ כבשעת הווידוי עצמו (״אנא השם״) אלא בקשה שה׳ יכפר בכוח שמו המיוחד או בעבור שמו (תוי״ט ותפארת ישראל). ויש שהבין נוסח זה כשבועה בשם המפורש, שבכוחה לבטל גזרות (ר״ש ליברמן, וראו תרגום יונתן לויקרא טז,כא). ור״ח אלבק הסביר, שבבקשת הכפרה הכהן נוקט בסגנון הכתוב: ״וְקָרָאתִי   בְשֵׁם ה׳ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם״ (שמות לג,יט). ויש להעיר, כי בווידויים הקודמים לא שנינו ״בשם״, אך גם שם גרסת הירושלמי ואחרים היא ״בשם״.  

אנא בשם כפר נא וכו׳  

בגרסת הרמב״ם פסקה זו אינה מופיעה במשנתנו, אף שהיא מופיעה בגרסתו בווידוי הראשון של הכהן הגדול על פרו (פ״ג מ״ח). ויש שכתב, שרק כאן, כשהיה מתוודה בשער המזרח על השעיר, היו גם העם שומעים את הכהן הגדול מזכיר את השם, ולכן נשנתה פסקה זו כאן (תוספות חדשים). וייתכן שהדברים מתאימים לדברי הירושלמי (שם), שרק העומדים קרוב לכהן בשעת הווידוי על פרו שהיו שומעים את השם, היו משתחווים, ושאר העם היה מצטרף רק לאמירת ״ברוך שם כבוד מלכותו״. ובכתבי היד שהיו בפני ראשונים אחרים פסקה זו חסרה בשני המקומות, ונראה, שנוספה בעקבות הברייתא המובאת בירושלמי (פ״ג ה״ז), שנאמר בה, שהכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש עשר פעמים, ובכל פעם היו נופלים על פניהם (וראו עוד בדקדוקי סופרים על משנתנו בבבלי סו,א).   

והכהנים והעם וכו׳  

בתלמוד הבבלי (ברכות לד,ב) מוזכרות כמה צורות של השתחוויה: קידה, כריעה והשתחוויה. במשנתנו מוזכרות שתיים מצורות אלו:   כריעה היא התכופפות על הברכיים, ו השתחוויה (ונפילת אפיים) היא השתטחות מלאה, ״פישוט ידיים ורגליים״ על הרצפה, כשהפנים כלפי הקרקע (ראו רמב״ם הלכות תפילה פ״ה הי״ג, וראו בהון עשיר).  

כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם  

וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפוֹרָשׁ, כפי שהוא נכתב, שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד".

וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפוֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". 

מְסָרוֹ הכהן את השעיר לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ למדבר.

ג מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ.

ומעירים: הַכֹּל, כְּשֵׁרִין מצד הדין לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים הגְּדוֹלִים קֶבַע, מנהג קבוע, לעצמם, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ אלא דווקא לכהן.

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ.  

החידוש בדבר הוא, שמפני ששעיר זה מכפר על העוונות, והוא כעין עבודה במקדש, היה אפשר לחשוב שהולכתו כשרה בכהנים בלבד. ובברייתא שבתלמוד (בבלי סו,א) למדו דבר זה מהכתוב: ״וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה״ (ויקרא טז,כא) – שממה שנאמר ״איש״ משמע, שכל האנשים כשרים להוליכו, ולאו דווקא כהנים.   

הכל כשרין להוליכו  

טעם הדבר, שכיוון שהולכה זו הִנה חלק מכפרת היום, ראוי שתיעשה אף היא על ידי כהן (מים חיים על הלכות יום הכיפורים לרמב״ם פ״ג ה״ז). ויש שכתב בשם המדרש על הביטוי ״אִישׁ עִתִּי״, כי המשלח את השעיר היה מת באותה שנה (ראו חזקוני על ויקרא טז,כא), ומטעם זה נהגו הכהנים להוליכו – כדי שלא ייחשדו שחסים על חיי אחיהם יותר מעל חיי ישראל, ושיהא ניכר לכול, שהם חפצים בכפרתם של ישראל ואינם מזלזלים בה (תוספות חדשים).    

שעשו הכהנים גדולים קבע  

יש שהבין, כי רבי יוסי לא בא לחלוק על דברי התנא הראשון אלא לציין, כי לפני שנקבע המנהג על ידי הכהנים, אף ישראלים היו מוליכים אותו (הון עשיר).   

והוליכו ערסלא  

ערסלא נזכר רק כאן, ובירושלמי ובכתבי היד נקרא ‘ערשלא מציפורין׳. רבי יוסי עצמו חי ופעל בציפורי בדור אושא (180-140 לסה״נ), וייתכן שעדות זו מקורה במסורת גלילית קדומה. אנשי הגליל בכלל, וציפורי בפרט, היו פעילים בירושלים, וחלקם אף עברו להתגורר בה דרך קבע, ולפיכך מינוי של איש מציפורי לתפקיד יוקרתי בירושלים איננו דבר מקרי. הד לקשר החזק בין ציפורי למקדש מצוי באגדות על נשות העיר, שהיו עולות בתדירות לירושלים וחוזרות לביתן במהירות שלא כדרך הטבע (איכה רבה ג,ג. ז. ספראי).    

ערסלא  

הרחבות

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לא תמיד היה כך, מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ אדם אחד ושמו עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה. 

וְכֶבֶשׁ, גשר, מעבר מוגבה, עָשׂוּ לוֹ, לשעיר, להוליך אותו מן העזרה לעבר המדבר, מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, היהודים מבבל, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ של המשלח וְאוֹמְרִים לוֹ: "טוֹל עוונותינו וָצֵא, טוֹל וָצֵא״.

ד וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ, מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: ״טוֹל וָצֵא, טוֹל וָצֵא".

מִיַּקִּירֵי, חשובי, יְרוּשָׁלִַם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ, את המשלח, עַד הסוּכָּה הָרִאשׁוֹנָה מן הסוכות שהיו עושים לו בדרכו למדבר, כדי שיוכל לנוח בהן.

מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלִַם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ  עַד סוּכָּה הָרִאשׁוֹנָה. 

פירשנו, שעשו לשעיר (או למשלח) כבשׁ להליכה (מעין גשר), שעליו הוציאוהו מחוץ לעזרה (מאירי) או אף מחוץ לירושלים (רש״י), כדי שלא יתלשו בשערו (וראו שקלים פ״ד מ״ב). ובירושלמי הביאו דעה נוספת, שהכינו מעין כיסוי או מגן לגופו, כדי שלא יתלשו בשערו. ולדרך זו, ״כבשׁ״ האמור כאן הוא מלשון הסתרה/הטמנה (פני משה). ויש שהבין את דברי הירושלמי באופן אחר, שעשו גדר שהסתירה את השעיר כשהיה יוצא מהמקדש (תוספתא כפשוטה).   

וכבש עשו לו  

בתלמוד הבבלי (סו,ב) אמרו, כי באמת לא היו אלה הבבליים אלא יהודים מאלכסנדריה שבמצרים (ראו תוספתא ג,יג). אלא שמאחר ובני ארץ ישראל היו שונאים את הבבליים, היו קוראים לזרים בכל מקום של גנאי בשם ‘בבליים׳ (יש שהסביר שהכוונה לקהילת יהודי בבל שישבו באלכסנדריה, אשר האלכסנדריים היו קוראים להם ״בבליים״. דורות הראשונים א עמ׳ 122).   

מפני הבבליים  

פירשנו, שהיו תולשים בשערו של הכהן המשלח (כפירוש רבנו יהונתן, רע״ב). ובברייתא שהובאה בתלמודים, התפרש יותר מה שהיו אומרים בשעה שהיו מתלשים בשערו לזרזו – שחטאי הדור מרובים, ומוטב שימהר השעיר ויצא ולא ישהה את העוונות. ויש שפירשו, שהיו תולשים בשערו של השעיר (רי״ד).    

שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא  

לא ידועים לנו פרטים על כבש זה, כיצד היה נראה ומה גודלו. אך ממה שנאמר במשנה, שמטרתו הייתה שלא יפגעו האנשים בשעיר, נראה, שהכבש נבנה מעל המקומות הצפופים באנשים – מעזרת הנשים מזרחה עד לשער המזרחי של הר הבית, שער שושן, שכנראה דרכו יצא מזרחה לכיוון המדבר. ייתכן, שמדובר בדומה לכבש שהיו עושים לפרה האדומה (ראו פרה פ״ג מ״ו).   

כבש עשו לו   

עֶשֶׂר סוּכּוֹת היו מִירוּשָׁלִַם וְעַד הצוּק שבמדבר יהודה, שאליו היה מוליך את השעיר, והוא מרוחק מירושלים תִּשְׁעִים רִיס שהם שנים עשר מיל, שכן שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה ריס יש לְכָל מִיל (שהוא אלפיים אמה, כ-960 מטר).

עֶשֶׂר סוּכּוֹת מִירוּשָׁלִַם וְעַד צוּק, תִּשְׁעִים רִיס,  שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל. 

עַל כָּל סוּכָּה וְסוּכָּה אוֹמְרִים לוֹ השוהים שם: הֲרֵי מָזוֹן, וַהֲרֵי מַיִם, שמא זקוק אתה לכך.

ה עַל כָּל סוּכָּה וְסוּכָּה אוֹמְרִים לוֹ: הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם.

אם נחלש המשלח, מותר לו לאכול ולשתות כדי שיוכל להתחזק ולקיים את המצווה, ואף אם אין בחולשתו פיקוח נפש. ובברייתא שבתלמוד הבבלי (סז,א) אמרו, כי מעולם לא נצרך המשלח למזון ומים למעשה; ובכל זאת הייתה האמירה ״הרי מזון והרי מים״ מסייעת לו, מפני ״שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו״, כלומר שאדם מרגיש יותר בחיסרון, כאשר דבר אינו מצוי לו. וכיוון שנותנים לו אפשרות לכך, ממילא אין רצונו גדול כל כך לאכול ולשתות. ובירושלמי הזכירו רעיון זה בסגנון שונה, שאין היצר הרע תאב אלא לדבר שאסור לו.   

הרי מזון והרי מים  

כפי שכתבנו במשנה הקודמת, משנתנו כשיטת רבי מאיר, שהיו עשר סוכות על פני שנים עשר מיל. ולשיטתו, הסוכה האחרונה נמצאת במרחק שני מיל מהצוק, ולפיכך המלווה הולך עם המשלח מיל אחד (שהוא ‘תחום שבת׳), ואת המיל האחרון עד לצוק היה המשלח הולך לבדו. וטעם הדבר, משום שרצו, שרק המשלח לבדו יראה בעיניו אם הלבינה לשון הזהורית (תוספות ישנים), או מפני שנאמר, שמקום זה הוא ״אֶרֶץ גְּזֵרָה״ (ויקרא טז,כב), שאין בני אדם מגיעים לשם, ולכן צריך שיהא דווקא מחוץ ל׳תחום שבת׳ (תוי״ט). ולפי שיטות התנאים החולקים על רבי מאיר, היו המלווים מגיעים עד סמוך לצוק (מלאכת שלמה), ויש שכתב, שלכל הדעות לא היו מלווים אותו עד לצוק (תוספתא כפשוטה).    

אינו מגיע עמו לצוק  

רבנו חננאל ביאר, שהעומד מרחוק צריך לראות כיצד המשלח חולק את לשון הזהורית כמוזכר במשנה הבאה. ואפשר שחששו, שהשליח יתרשל ולא יחלוק את הלשון. ויש מי שהסביר, שרואה את מעשיו כדי שידע לסמן על כך ליושבי הסוכות האחרות, שכן רק לאחר גמר שילוח השעיר היו ממשיכים בעבודות אחרות שבמקדש, כפי ששנינו במשנה ח להלן (נאם יהודה). ויש שדקדק בלשון המשנה, שרק אדם אחד היה עומד מרחוק ורואה את מעשיו כדי לקיים את עניין ״אֶרֶץ גְּזֵרָה״ אף בהבטה מרחוק (גחלי אש, על יסוד דברי התוי״ט שבהרחבה הקודמת).

עומד מרחוק ורואה  

וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסּוּכָּה לְסוּכָּה, חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן, שֶׁהנמצא בסוכה אחרונה אֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לַצּוּק, אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָׂיו כיצד הוא מקיים את המצווה.

וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסּוּכָּה לְסוּכָּה;  חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן,  שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לַצּוּק, אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָׂיו. 

מֶה הָיָה עוֹשֶׂה האיש המוליך את השעיר, משהגיע לצוק? חוֹלֵק, מחלק, לשניים לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, צמר צבוע אדום, שהייתה קשורה בראשו (ראו לעיל פ״ד מ״ב), חֶצְיוֹ של לשון זה קָשַׁר בַּסֶּלַע, וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו של השעיר. וּדְחָפוֹ את השעיר לַאֲחוֹרָיו, וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד. וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים.

ו מֶה הָיָה עוֹשֶׂה? חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו; וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו, וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד. וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים.

בָּא וְיָשַׁב לוֹ המשלח תַּחַת סוּכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, ואז חוזר לביתו.

בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סוּכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. 

וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא המשלח בְּגָדִים שעליו? מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם.

וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְּגָדִים?  מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם.  

יש שהבינו (מאירי ועוד), כי מדובר באותה לשון של זהורית שנקשרת בראש השעיר המשתלח לאחר הגורל (לעיל פ״ד מ״ב). ויש שהבינו מלשון המשנה במסכת שקלים (פ״ד מ״ב), כי שתי לשונות היו – האחת שקושרים בראש השעיר לאחר הגורל (כדי למנוע ערבוב בינו לבין השעיר לה׳), ולשון אחרת שקושר חציה בסלע וחציה בין קרניו לפני שדוחפו מן הצוק, והיא משמשת לסימן על כפרת עוונותיהם של ישראל (תוספות ישנים, סמ״ג. וראו להלן משנה ח).   

לשון של זהורית  

לשון הזהורית הייתה משמשת כמבחן וסימן – שאם תלבין בדרך נס, אות הוא שנמחלו עוונותיהם של ישראל. במשך הדורות שינו חכמים את מקום קשירתה של לשון זו (ראו משנה ח), ומשנתנו מוסרת את התקנה הסופית, שיש לקשור את הלשון בסלע ובין קרני השעיר. וטעם הדבר, שאם יקשור את לשון הזהורית כולה בסלע – שמא תלבין לפני שידחוף המשלח את השעיר, ותתיישב דעתו בכך, ולא ידחפנו. ומצד שני, אם יקשור את הלשון כולה בראש השעיר – פעמים שלא יצליח לראות אם הלבינה, לפני שנעלם השעיר מעיניו, ותחלש דעתו מתוך מחשבה שמא לא נתכפרו העוונות (בבלי סז,א, ורמב״ם). ולכן קושר חצייה בסלע וחצייה בראש השעיר, ומתוך שמתעסק בו – לא ישכח לדחפו מן הצוק (רש״י).   

חציו קשר בסלע  

דרשו בברייתא (בבלי סז,ב), כי מה שנאמר, שמשלחים את השעיר ״אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה״ (ויקרא טז,כב) – כוונתו למקום צוקים מחותכים ומשוננים, שהשעיר מתגזר ונחתך בהם איברים-איברים. ומכל מקום, אם השעיר לא מת – המשלח יורד אחריו וממיתו (תוספתא ג,יד). ואכן, אמרו כי עד ימי כהונתו של שמעון הצדיק היה השעיר מת במהרה, אבל לאחר מכן היה השעיר בורח למדבר ונתפס על ידי שוכניו שהיו אוכלים אותו (ירושלמי ו,ג). וב׳סדר העבודה׳ נוסף, שלאחר שמת השעיר, היה המשלח אומר: ״כך יימחו עוונות עמך בית  ישראל״.    

עד שנעשה אברים אברים  

אף שכרגיל היוצא מ׳תחום שבת׳ (גם אם יצא בהיתר), אינו רשאי לחזור, ויש לו ממקומו אלפיים אמה בלבד (ראו ראש השנה פ״ב מ״ה) – התירו לכהן המשלח שיחזור לסוכה האחרונה, שהיא רחוקה ארבעת אלפים אמה, מפני שהוא חלש מן הצום, וכן מפני שהוא ירא להישאר במדבר לבדו (רש״י).    

בא וישב לו תחת סוכה אחרונה  

מבואר בברייתא (בבלי סז,ב, וראו תוספתא ג,טו), כי התנא הראשון במשנתנו הוא רבי יהודה, הלומד ממה שנאמר: ״וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו״ (ויקרא טז,כו), שמשעה שמתחיל בשילוח ויוצא מירושלים – מיטמאים בגדיו (רש״י). ורבי יוסי לומד מסמיכות המילים ״לעזאזל יכבס״, שאין בגדיו מיטמאים עד שיגיע לעזאזל, כלומר לצוק שבמדבר. וטעמו של רבי שמעון, שהוא סבור, כי שילוח השעיר לעזאזל שנאמר בפסוק זה אין פירושו הולכת השעיר אלא דחיפתו וזריקתו מן הצוק (רש״י). טומאה זו של המשלח את השעיר היא מיוחדת (בדומה לטומאת המתעסקים בפרה האדומה, וכן של המתעסקים בשרפת הפר והשעיר מחוץ למחנה, במשנה הבאה), שהשעיר עצמו אינו מטמא כלל (בחייו) אלא רק העוסק בו (ראו פרה פ״ח מ״ג). ואף העוסק מטמא בגדים (ולא רק אלו שעליו) רק בשעה שהוא עוסק בשעיר אך לא לאחר מכן (ראו רמב״ם הלכות פרק אדומה פ״ה ה״ד).

ומאימתי מטמא בגדים וכו׳  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אין בגדיו מיטמאים אלא מִשְּׁעַת דְּחִיָּיתוֹ של השעיר לַצּוּק. ואין הלכה כרבי שמעון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  מִשְּׁעַת דְּחִיָּיתוֹ לַצּוּק. 

בָּא לוֹ הכהן הגדול אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין, קְרָעָן, עשה בהם חתך, וְהוֹצִיא אֶת אֵימוּרֵיהֶן, החלקים הפנימיים שמקטירים, נְתָנָן בַּמָּגִיס, קערה גדולה, וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

ז בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין, קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵימוּרֵיהֶן, נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

לאחר הוצאת האימורים קְלָעָן את הפר והשעיר בְּמִקְלָעוֹת, עשה מהם מעין מקלעת על גבי מוטות, וְהוֹצִיאָן בידי אנשים שנשאו אותם לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, מקום מיוחד לכך מחוץ לירושלים.

קְלָעָן בְּמִקְלָעוֹת  וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. 

וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים המתעסקים בהם? מִשֶּׁיָּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה.

וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים?  מִשֶּׁיָּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה.  

כך הוא כינויים של פר החטאת, המכפר על הכהן הגדול ועל אחיו הכהנים, ושל שעיר החטאת לה׳, שהזה מדמם בהיכל (לעיל פ״ה). והם קרויים כך, מפני שבשונה מקרבנות חטאת אחרים, בשרם לא היה קרב על המזבח וגם לא היה נאכל על ידי הכהנים אלא נשרף מחוץ למחנה (ויקרא טז,כז).   

פר ושעיר הנשרפין  

בתלמוד הבבלי (סז,ב) העירו, שאין לגרוס ״והקטירן״ אלא ״להקטירן״, כלומר שנותן את האמורים במגיס, כדי שיהיו מוכנים להקטרה בשלב מאוחר יותר, וכפי שנאמר: ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם. וְאֵת   חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״ (ויקרא טז,כד–כה. וראו בהרחבות לפ״ז מ״ג).  

והקטירן על גבי המזבח  

בברייתא שבבבלי (סז,ב) נאמר, כי לא היו מפשיטים את עור הפר והשעיר ואף לא מנתחים את איבריהם כדרך שעושים בקרבן עולה. יש שהבינו, שחתכו את הפר והשעיר לחתיכות גדולות, כשהאיברים מחוברים זה לזה כעין מקלעת, ובבית השריפה ניתחו את הבשר לנתחים לפני שרפתו (רמב״ם). ולדעת רש״י, לא היו מנתחים את הקרבנות בשלב זה כלל אלא נותנים אותם כשהם שלמים על גבי שני מוטות ומוליכים אותם לבית השרפה (ראו זבחים פי״ב מ״ו). ולפירוש זה, קליעה זו משמעה – קשירת ותליית הבשר במוטות (רבנו חננאל, רי״ד), ובדומה לנוסח המשנה בירושלמי – ״קלען במקלות״. ויש ששילבו בין הפירושים והסבירו, כי הכהן היה מחתך מעט את הבשר ונותנו על מוטות, כשבשר הפר והשעיר קלועים ומחוברים זה בזה (מאירי ועוד).   

קלען במקלעות  

שלושה מקומות שונים היו לשרפת קדשים (ראו זבחים פי״ב מ״ה בהרחבות). וכאן מדובר על בית הדשן שהיה מחוץ לירושלים, שבו היו שורפים ‘חטאות הנשרפות׳ כפי מצוותן (בבלי זבחים קד,ב). ונחלקו החכמים, היכן היה מקום זה – אם במזרח העיר או בצפונה (ברייתא בבבלי סח,א).

לבית השריפה  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לא כן, אלא רק מִשעה שֶׁיַּצִּית את הָאוּר, האש, בְּרוּבָּן. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  מִשֶּׁיַּצִּית הָאוּר בְּרוּבָּן. 

אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.

ח אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.

וּמִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין בבית המקדש שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר? דִּרְכִּיּוֹת, משמרות של צופים, הָיוּ עוֹשִׂין לאורך הדרך, וּמְנִיפִין בְּסוּדָרִין זה לזה, וְכך היו יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ השָׂעִיר לַמִּדְבָּר.

וּמִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר? דִּרְכִּיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין,  וּמְנִיפִין בְּסוּדָרִין,  וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.  

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לשם מה דרושות הדרכיות? וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם! מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ, ששם תחילת המדבר, מרחק שְׁלשָׁה מִילִין; היו המלווים את משלח השעיר הוֹלְכִין מִיל (לעיל משנה ד) וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי הילוך מִיל, וְכך יוֹדְעִין שֶׁכבר הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם! מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ שְׁלשָׁה מִילִין;  הוֹלְכִין מִיל, וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל, וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.  

רבים פירשו, כי היה צורך לומר זאת לכהן הגדול, מפני שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת לפני שהגיע השעיר למדבר, שכן נאמר תחילה: ״וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר״ (ויקרא טז,כב), ורק לאחר מכן נאמר: ״וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״ (פסוק כה) ושאר סדר העבודה (רש״י ועוד). ונחלקו, מה היה הכהן עושה בזמן זה: יש שפירשו, שהיה קורא בתורה (להלן פ״ז מ״א), שקריאה זו אינה מסדר עבודת היום, ויכול היה לעשותה לפני שהגיע השעיר למדבר (רבנו יהונתן). אבל רש״י ועוד פירשו, שהדבר נעשה רק לאחר שהגיע השעיר למדבר, כפי שנראה מפשטות סדר המשנה. אלא מדובר כאן בשלב שהיה מתעסק בקריעת איברי הפר והשעיר והכנתם לשרפה מחוץ לירושלים (לעיל משנה ז).   

אמרו לו לכהן גדול  

מקור המילה דרכיות (בגרסאות: דידכאיות) במילה היוונית <eng>διαδοχή</eng> (דיאדוכה), שמשמעה ‘משמרות׳.

דרכיות  

״בית חדודו״ נזכר בספרות חכמים רק בהקשר של שילוח השעיר, ועל כן קשה לזהות את מקומו. נוסף על כך, נאמרו גרסאות רבות בשמו של מקום זה (ובהן: בית חורון, הרודי, הרורו, חרודן ועוד. וראו במלאכת שלמה). לפי הגרסה שלפנינו המקום נקרא כך, משום שהיה צוק מחודד ומלא סלעים בולטים (תוי״ט). ולגרסה ״בית הרורו״ פירשו הגאונים שנקרא כן, מפני שהיו שם שני הרים דבוקים זה בזה. יש שזיהו את המקום כ״חרדונה״, כיום חורבת אל חרד׳אן הנמצאת כ-5 ק״מ מדרום-מזרח לירושלים (מדרום לאבו-דיס). לדעה אחרת, חרדונה שוכנת בעין אל-חווד, בביתניה הקדומה (בימינו אל-עיזרייה), המרוחקת כ-4.5 ק״מ מירושלים על תוואי דרך קדומה מירושלים למעלה אדומים.  

בית חדודו  

דברי רבי ישמעאל אינם מופיעים בגרסת הרמב״ם וכן בכתבי יד נוספים. יש שפירש, שרבי ישמעאל מתאר תקופה קדומה, ואילו התנא הראשון ורבי יהודה מדברים על תקופה מאוחרת יותר שלא היו קושרים בה את לשון הזהורית בפתח ההיכל, ולכן נזקקו לסימן אחר להגעת השעיר למדבר (תוי״ט. וראו להלן).   

רבי ישמעאל אומר וכו׳  

בתלמוד הירושלמי (ו,ה) נאמר, כי בתחילה היו הכול תולים לשון של זהורית בחלונותיהם, והיו אנשים שהלשון שלהם הלבינה וידעו שנמחלו עוונותיהם. והיו מי שהלשון שלהם לא הלבינה, והיו מתביישים מחבריהם. ומשום כך, החלו נוהגים לתלות את הלשון בפתח ההיכל בלבד, ועדיין היו שנים שבהן לא הייתה הלשון מלבינה, ו״היו עצבין ומתביישין. התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים. ועדיין היו מציצין ורואין: הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו (של השעיר לעזאזל)״ (ברייתא בבבלי סז,א).    

קשור על פתחו של היכל  

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם! לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ השָׂעִיר לַמִּדְבָּר, והתקיימה המצווה, הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין, כדרך שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיה א,יח).

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם! לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ". 

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן לכתחילה שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה, בצבע שלהם, וּבְקוֹמָה, בגובה, וּבְדָמִים, במחיר, וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד, שיקנו את שניהם יחד.