עניין זה הוא אחד מתנאי הכתובה המפורטים בפרק הרביעי של מסכת זאת, שמחייבים את הבעל גם אם לא נכתבו בה בפירוש, מכוח תקנת חכמים. ושם (במשנה יב) התבאר, שמנהג ירושלים והגליל היה, שהאלמנה מקבלת מזונות מירושת הבעל עד שתתבע את כתובתה. ואילו למנהג ארץ יהודה, יכולים היורשים לתת לה את כתובתה ולהיפטר מחובת המזונות. ובהתאם לכך אמרו בבבלי (צה,ב), שלמנהג ירושלים, “אלמנה נזונת״ היא כל אלמנה, שהיא נמצאת בבית בעלה. אולם למנהג אנשי יהודה יש לגרוס במשנה: “אלמנה   הנזונת... מעשי ידיה שלהם״, שאין כל אלמנה זכאית במזונות. ורק במידה שאכן היא זכאית, אזי במקביל הם זכאים למעשי ידיה.  

אלמנה נזונת מנכסי יתומים  

הרחבות

ראו לעיל (פ״ד מ״ד בהרחבות), שחכמים תיקנו, שהבעל מקבל את מעשי ידיה של אשתו תמורת חיובו לתת לה מזונות, והוא יורש אותה אם מתה לפניו תמורת חיובו לדאוג לקבורתה. ובמקרה שבמשנתנו שהבעל מת לפני אשתו, הוא אינו יורש את נכסיה, אלא בניה או משפחת אביה יירשו אותה כשתמות. ולכן קובעת משנתנו, שיורשי הבעל שחייבים במזונותיה מקבלים את מעשי ידיה. ואילו את ירושתה הם אינם מקבלים, ולכן אינם חייבים בקבורתה, אלא יורשיה חייבים  בקבורתה.   

מעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה  

יש אומרים, שמדובר, שהאישה נשבעה כבר ליתומים שלא קיבלה את כתובתה, ואז יורשיה זכאים לכל הכלול בכתובתה. אך אם לא נשבעה להם, הם אינם זכאים לתבוע את זכויותיה מיורשי הבעל (ראו לעיל פ״י מ״א ב׳אורח ההלכה׳). ונמצא, שיורשיו של הבעל זוכים בנכסים שהכניסה לו בנישואין ונכללו בכתובה, ולכן הם חייבים בקבורתה (רמב״ם הלכות אישות פי״ח ה״ו). ויש אומרים, שאין בכך כדי להגדיר את יורשי הבעל כ״יורשיה״ ולחייבם בקבורתה, ובני משפחתה שיורשים את הנכסים שבידיה, הם שחייבים בקבורתה (ראב״ד, וכן נפסק בשולחן ערוך אבן העזר פט,ד).   

יורשי כתובתה חייבין בקבורתה  

ובבבלי (פא,א) דקדקו מלשון זו, שמדובר גם באישה שירושתה מתחלקת בין שני צדדים שונים. והסבירו, שדבר זה מתקיים בשומרת יבם שמתה, שנחלקו בית שמאי ובית הלל, כיצד מתחלקת ירושתה (לעיל פ״ח מ״ו ובהרחבות). ולהלכה, יורשי הבעל מקבלים לפחות מחצית מנכסי הנדוניה (‘צאן ברזל׳), וראו שם ב׳אורח ההלכה׳, ולכן הם חייבים בקבורתה.   

יורשיה יורשי כתובתה  

האלמנה מקבלת מזונות מנכסי בעלה שביד היורשים, עד שתתקדש או תשתדך לאדם אחר, וזאת בתנאי שלא תתבע את כתובתה. ואין היורשים יכולים לפרוע את כתובתה ולהיפטר מתשלום המזונות אם אינה רוצה בכך, אלא רק במקום שיש מנהג כזה. במסגרת המזונות כלולים מקום מגורים, הוצאות חשמל, מים ומסי ארנונה. צרכים רפואיים שוטפים כמו תרופות קבועות כלולים בחיוב מזונות, אך לא הוצאות רפואיות זמניות כמו טיפול וכדומה (שולחן ערוך אבן העזר צג,ג–ז; עט,א. פתחי חושן ירושה ואישות יא,מ). גם אלמנה עשירה זכאית למזונות, וכן מי שיש לה קצבה מביטוח לאומי. ונחלקו הפוסקים, כשהיא מקבלת קצבה מקרן פנסיה שייחד לה בעלה, או במקומות שבהם על פי חוקי המדינה האישה יורשת חלק מנכסי בעלה – האם הדבר פוטר את היורשים מתשלום מזונותיה (פתחי חושן ירושה ואישות יא,א).

זכויות אלמנה למזונות   

אורח ההלכה

אַלְמָנָה שהיא נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים שהוריש להם בעלה – מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ (מה שהיא מייצרת ומרוויחה) שֶׁלָּהֶן (של היתומים) כפי שהבעל היה זכאי לכך תמורת מזונותיה. וְאולם אֵין היתומים חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ, אם מתה, כפי שהיה בעלה חייב (לעיל פ״ד מ״ד). אלא יוֹרְשֶׁיהָ (בניה, או משפחת אביה) שהם יוֹרְשֵׁי כְתוּבָּתָהּ, הם חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ.

א אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים – מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן, וְאֵין חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ. יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשֵׁי כְתוּבָּתָהּ חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ.

אַלְמָנָה, בֵּין שהתאלמנה מִן הָאֵרוּסִין, שמת בעלה לפני שנישאו, ובֵין שהתאלמנה מִן הַנִּשּׂוּאִין – מוֹכֶרֶת מנכסי בעלה שֶׁלֹּא בְּמסגרת בֵית דִּין כדי לגבות את המגיע לה, כתובה או מזונות.

ב אַלְמָנָה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין – מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין.

בזמן המשנה (ועד לפני כמה מאות שנים), האירוסין (קידושין) והנישואין נעשו בשני טקסים נפרדים. תחילה קידש החתן את הכלה, ומאז הייתה אשתו, אך המשיכה להתגורר בבית אביה. לאחר זמן נישאו בחופה, ואז נכנסה האישה לבית בעלה. ממשנתנו עולה, שיש לארוסה כתובה. ואמנם נחלקו בתלמוד, האם ארוסה זכאית לסכום הכתובה מתקנת חכמים (‘תנאי בית דין׳), כמו אישה נשואה. אך לדעת הכול, אם כתב לה כתובה, הרי זה מחייב ככל שטר חוב (ראו בבלי פט,ב). ועל כל פנים, עולה ממשנתנו, שאלמנה מהאירוסין זכאית לכתובה ולא לשאר תנאי הכתובה, ובכללם המזונות (ראו במשנה הקודמת).

אלמנה בין מן הארוסין  

כאשר באים למכור נכסיו של אדם שמת לצורך גביית חובותיו, צריכים לעשות זאת על ידי שמאות בפני בית הדין ובאמצעות מכרז מסודר שנמשך זמן רב (ראו ערכין פ״ו מ״א). ובמשנתנו נאמר, שאלמנה יכולה למכור מנכסי בעלה אף שלא בפני בית הדין. ובטעם הדבר נחלקו בבבלי (צז,ב): יש מי שאומר, שהוא משום ‘חינא׳, כדי להקל עליה לקבל את שלה, שלא תימנענה נשים מראש מלהינשא (רש״י), או שעל ידי שיהיה לאלמנה רכוש, היא תמצא חן בעיני אנשים, וכך תינשא בשנית ביתר קלות (רבנו חננאל). ויש מי שאמר, שההנחה היא, שבעלה אינו מעוניין שאשתו תתבזה בבית דין (וראו להלן משנה ג).   

מוכרת שלא בבית דין  

המפרשים הסבירו בעקבות הבבלי (בבא מציעא לב,א), שאינה צריכה בית דין של מומחים כדין גביית חוב, אך צריכה למכור בפני שלושה הדיוטות הבקיאים בשומת קרקע. וכן נפסק להלכה (שולחן ערוך אבן העזר קג,א).   

שלא בבית דין  

רבי שמעון סובר, שיש להקל בדיני המכירה רק על מי שזכאית למזונות, משום שאי אפשר לעכב אותה, כשהיא צריכה מזונות (רש״י), ואלמנה מן האירוסין אינה זכאית למזונות (ראו לעיל). ולדעתו, גם אלמנה מן הנישואין יכולה למכור בעצמה רק לצורך מזונות. אבל אם היא מבקשת כעת לגבות כתובה, עליה למכור בבית דין (רש״י). ויש אומרים, שמכיוון שקבלת הכתובה תפטור את היתומים מלהמשיך לתת לה מזונות (ראו במשנה הקודמת), הרי לטובתם הדבר שתוכל למכור בקלות, ולכן היא מוכרת בעצמה גם לצורך הכתובה  (ר״ן).    

רבי שמעון אומר וכו׳  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אלמנה מִן הַנִּשּׂוּאִין מוֹכֶרֶת מנכסי בעלה שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. ואילו אלמנה מִן הָאֵרוּסִין לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ זכות למְזוֹנוֹת מנכסי המת אלא לפירעון כתובתה בלבד, וְכָל אישה שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת – לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִן הַנִּשּׂוּאִין –  מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין.  מִן הָאֵרוּסִין – לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין; מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, וְכָל שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת –  לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. 

אם מָכְרָה האישה את חוב כְּתוּבָּתָהּ לאדם אחר אוֹ אם מכרה את מִקְצָתָהּ של הכתובה, וכן אם מִשְׁכְּנָה (שיעבדה לצורך הלוואה) את חוב כְּתוּבָּתָהּ אוֹ את מִקְצָתָהּ, וכן אם נָתְנָה במתנה את זכות גביית כְּתוּבָּתָהּ לְאַחֵר אוֹ את מִקְצָתָהּ – לֹא תִּמְכּוֹר מנכסי בעלה כדי לגבות אֶת הַשְּׁאָר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. אלו דברי רבי שמעון, שכן מי שהתחילה לממש את כתובתה אינה זכאית למזונות, והוא סבור (במשנה הקודמת), שמי שאינה זכאית למזונות אינה רשאית למכור מנכסי בעלה שלא בבית דין.

ג מָכְרָה כְּתוּבָּתָה אוֹ מִקְצָתָהּ, מִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, נָתְנָה כְּתוּבָּתָהּ לְאַחֵר אוֹ מִקְצָתָהּ – לֹא תִּמְכּוֹר אֶת הַשְּׁאָר אֶלָּא בְּבֵית דִּין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹכֶרֶת הִיא לצורך פירעון כתובתה אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, כלומר בשלבים, וּבתוך כך מוֹכֶרֶת גם לִמְזוֹנוֹת, שלדעתם, אישה שגבתה מקצת כתובה עדיין זכאית למזונות, וכן לדעתם דבר זה נעשה אף שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹכֶרֶת הִיא אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים. וּמוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין,  

וכשהיא מוכרת למזונות כּוֹתֶבֶת בשטר המכירה: "לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי".

וְכוֹתֶבֶת: "לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי". 

רע״ב פירש, שמכרה את הזכות לעיקר סכום הכתובה, שהוא מאה או מאתיים זוז (לעיל פ״א מ״ב), אך לא מכרה את תוספת הכתובה (ראו לעיל פ״ה מ״א), והוא “השאר״ שהיא מעוניינת לגבותו (וראו בתוי״ט).    

מכרה כתובתה... לא תמכור את השאר  

מן הירושלמי משמע, שאם האלמנה עשתה מחווה ליתומים ומחלה על כתובתה, אינה מפסידה משום כך את המזונות. ויש אומרים, שכל שכן שאם מחלה ליתומים על כתובתה או על חלקה, היא מוותרת בכך על הזכות למזונות, וכך נפסק להלכה (ראו מלאכת שלמה).    

נתנה כתובתה לאחר  

הלכה כחכמים, שיכולה למכור לצורך גביית הכתובה בכמה פעמים (שולחן ערוך אבן העזר קג,א). ואם מכרה או משכנה את כל כתובתה לאחרים או מחלה עליה ליתומים – אין לה עוד מזונות. אבל אם מכרה או משכנה והשאירה חלק מהכתובה או תוספת כתובה לעצמה, יש לה מזונות (שם צג,ח–י).    

אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת למזונות  

כלומר, כשמוכרת מנכסי בעלה לצורך מזונותיה, היא כותבת בשטר המכירה שלשם כך מכרה (רש״י). ובתלמוד בבלי (צו,ב) הסבירו, שזוהי עצה טובה לאישה, על מנת שידעו אחרים מה מכרה לצורך מזונות ומה לצורך הכתובה, ולא יקראו לה רעבתנית. וכן, שלא יטענו היתומים, שכבר גבתה את כתובתה מאותה מכירה (רבנו יהונתן, וראו במלאכת שלמה).    

וכותבת למזונות מכרתי  

בבבלי (צו,ב) ובירושלמי התבאר, שרבי יוסי חולק על האמור במשנה, ולדעתו, עדיף לאישה שלא תציין לשם מה מכרה את הנכסים. ולכן השמיטו הפוסקים הוראה זו.   

במשנה הקודמת הובאו שני טעמים בתלמוד הבבלי (צז,ב), מדוע פטרו אלמנה מהצורך למכור בבית דין ככל בעל חוב. יש מי שאומר, שהוא משום ‘חינא׳ – תקנה כללית לטובת הנשים. ויש מי שאומר, שההנחה היא, שבעלה אינו מעוניין שאשתו תתבזה בבית דין. ואמרו שם, שההבדל שבין הפירושים הוא בדינה של הגרושה, שאם הטעם הוא כדי לעודד את הנישואין, גם גרושה יכולה למכור בעצמה. אך אם הטעם הוא שאדם חס על אלמנתו שלא תתבזה – על גרושתו לא אכפת לו (אמנם בירושלמי אמרו, שאדם אינו רוצה שגרושתו תתבזה).   

וגרושה לא תמכור  

וּגְרוּשָׁה שבאה לגבות כתובתה – לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין.

וּגְרוּשָׁהּ – לֹא תִּמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין. 

אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם דינרים, וּמָכְרָה נכס שָׁוֶה מָנֶה (מאה דינרים) בְּמָאתַיִם דינרים, אוֹ שמכרה שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה – הרי זו נִתְקַבְּלָה כְּתוּבָּתָהּ, ואין לה תביעה נוספת.

ד אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה – נִתְקַבְּלָה כְּתוּבָּתָה.

הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ של אלמנה מָנֶה, וּמָכְרָה נכס השָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה – מִכְרָהּ בָּטֵל, שהרי מכרה נכס שלא הייתה לה רשות למכור. ואֲפִילּוּ אם הִיא אוֹמֶרֶת: "אַחֲזִיר דִּינָר זה לַיּוֹרְשִׁין מכיסי" – בכל זאת מִכְרָהּ בָּטֵל.

הָיְתָה כְּתוּבָּתָה מָנֶה, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה – מִכְרָהּ בָּטֵל. אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת: "אַחֲזִיר דִּינָר לַיּוֹרְשִׁין" –  מִכְרָהּ בָּטֵל. 

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּים ותחזיר ליורשים כסף בשווי מה שהפסידו, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם טעות כְּדֵי שֶׁתְּשַׁיֵּיר בּמכירת שָׂדֶה חֶלקה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּים (שיש בה שטח זריעה של תשעה קבים תבואה, כ-864 מטרים רבועים). כלומר, שלולי הטעות הייתה נשארת ביד היתומים חלקה בגודל כזה (שהיא גודל מינימלי של שדה), ובמקרה זה המכירה בטלה. וּבמכירת גִנָּה (גן ירק), המכירה בטלה אם הייתה נשארת ביד היתומים חלקה בַּת זריעת חֲצִי קַב (כ-48 מטרים רבועים), או כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הסבור, שניתן לעבד גם גינה קטנה יותר – בֵּית רוֹבַע (מקום זריעת רבע הקב) (כ-24 מטרים רבועים).

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּים,  עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּשַׁיֵּיר בַּשָּׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּים, וּבַגִּינָּה – בַּת חֲצִי קַב,  וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בֵּית רוֹבַע. 

לא נאמר כאן ‘דברי רבי עקיבא׳, שכן הוא לא התייחס למחלוקת שבמשנתנו. אלא שהוא חולק באופן עקרוני, מהו גודל מינימלי של גינה הראויה לעיבוד (ראו בבא בתרא פ״א מ״ו), ולכן הזכירו כאן את שיטתו. שלדעת רבן שמעון בן גמליאל כאן, שרק חריגה בגודל הראוי לעיבוד גורמת לביטול המכירה, אזי לדעת רבי עקיבא שם, יש לחשב כך (רש״י).   

וכדברי רבי עקיבא בית רובע  

הקב הוא מדת נפח למידת יבש, ולעתים למידת לח. זוהי מילה שמית הנזכרת פעם אחת במקרא (מלכים ב, ו,כה), משמשת גם בארמית הקדומה, ובתרגום השבעים היא הועתקה ליוונית כצורתה –קַבּוֹס ( <eng>κάβος</eng>). בספרות חכמים נזכר הקב פעמים רבות, והוא משמש גם כסמל למידה קטנה או כשם כללי למידה לא מסוימת. שיעור הקב שישית הסאה, ובמידות ימינו משערים שמידתו בין 1.38 ליטר (לשיטת הרא״ח נאה) לבין 2.4 ליטר (לשיטת החזון איש). שדה בת תשעה קבים היא שטח הנדרש לזריעת תשעה קבים של גרגרי חיטה. מידותיו שבעים וחמש אמה על שבעים וחמש אמה, המשוערות במידות ימינו ב-864 מ״ר לשיטת ר״ח נאה או כ-1244 מ״ר לשיטת ה׳חזון איש׳.

בת תשעה קבים  

גינה היא שטח חקלאי פרטי סמוך ליישוב או בצמוד לחצר הבית. הגינה, שהייתה מושקית בידי אדם, שימשה בעיקר לגידול ירקות, ואף היו נוטעים בה (כנראה בשוליה) עצי פרי, כגון תאנים, ענבים ותותים.   

גינה  

המשנה בחרה דוגמאות של סכומי כתובות שנזכרו במסכת זו: בתחילה הזכירה “מאתיים״, שהוא סכום כתובת בתולה; אחר כך “מנה״, שהוא סכום כתובת אלמנה; ולבסוף “ארבע מאות״, שהוא סכום כתובת בנות כהנים (ראו לעיל פ״א מ״ה. תוי״ט).   

היתה כתובתה ארבע מאות וכו׳  

אלמנה שהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז (דינר), וּמָכְרָה לָזֶה (לאדם אחד) קרקע בְּמָנֶה כראוי; וְלָזֶה (לאדם אחר) קרקע נוספת בְּמָנֶה כראוי; וְלָאַחֲרוֹן מכרה נכס שהיה יָפֶה (שווה) מָנֶה וְדִינָר בּמחיר מָנֶה בלבד – המכר שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים, שהרי מכרה להם במחיר הנכון.

הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וּמָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה,  וְלָזֶה בְּמָנֶה, וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה – שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים. 

שׁוּם (הערכת) הַדַּיָּינִין, שהעריכו נכס מסוים לשם מכירתו לצורך גביית כתובה וכדומה, שֶׁפִּיחֲתוּ בהערכתם שְׁתוּת (שישית) או יותר מן המחיר הראוי אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת על המחיר הראוי – מִכְרָן בָּטֵל, כדין מכירה של אנשים פרטיים.

ה שׁוּם הַדַּיָּינִין שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת – מִכְרָן בָּטֵל.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּים; שאִם כֵּן אתה אומר, שמבטלים את המכירה – במַה כֹּחַ של בֵּית דִּין יָפֶה משל שאר בני אדם?

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּים; אִם כֵּן מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה? 

כאשר בית הדין נזקק למכור נכסי יתומים לצורך תשלום חובות האב וכדומה, עליו להעריך את הנכסים, ולהכריז על מחירם ועל גבולות השדה, כדי שקונים פוטנציאליים יוכלו לבקר במקום ולראות במה מדובר, ואולי יימצא מי שיוסיף על המחיר שנקבע על ידיהם. וכותבים איגרת המפרטת את ההליך לביקורת בעתיד. אם בית הדין לא קיימו מכרז כדין, המכירה בטלה, אפילו אם מכרו במחיר הנכון. ואם קיימו הליך תקין, אפילו מכרו שווה מאתיים במנה – מכרם קיים. ואם קיימו מכרז אך לא ערכו שמאות כראוי ולא כתבו שומה, עד טעות בגובה שישית מהמחיר – המכירה בתוקף, ויותר מכך – היא בטלה. וכך הדין כשמוכרים מיטלטלין, שכן הם פטורים מהליך מכרז, וכן כשמוכרים לצורך דחוף או במקום שאין נהוג להכריז, המכירה תקפה עד טעות של שישית (שולחן ערוך אבן העזר קד,א–ד). וכיום, שכל מכירת קרקע מאושרת על ידי שטר מקנה חוקי, אין מקום לטענת אונאה כלל (שערי עוזיאל א עמוד רל).

שום הדיינין  

בבבלי (ק,ב) אמרו, שרבן שמעון בן גמליאל מודה, שאם טעו בית הדין במאה אחוז של המחיר לכאן או לכאן, המכר בטל.   

רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים  

רבן שמעון בן גמליאל סבור, שיש לתת תוקף למעשיהם של דיינים גם אם הם טועים, עד גבול מסוים, שלולא כן, לא תהיה משמעות למעשיהם (ראו בבלי ק,א מהם גבולות הטעות להלכה).   

אם כן מה כח בית דין יפה  

מן התוספתא (יא,ג) והתלמודים (בבלי שם וירושלמי) משמע, שהכוונה היא לדרך המקובלת במכירת נכסי יתומים שהתבארה במסכת ערכין (פ״ו מ״א). שמכריזים בית הדין על מכירת הנכסים במשך שלושים יום, כדי שיבואו אנשים ויציעו לקנותם, וכך יתברר המחיר באופן יותר מדויק. ובערוך (ערך איגרת בקורת) התבאר, שמכריזים בכתב (‘אגרת׳), שהשדה מיועד למכירה במחיר ראשוני שבית הדין קובע, כדי שיבואו אנשים לקנותה ויציעו מחירים משלהם. ולכן נקראת האיגרת “בקורת״, שיבקרו אנשים את השדה (מאירי). ויש מפרשים, ששטר זה נכתב כבקרה ותיעוד הפעולות אחרי המכירה, שהשדה נמכרה בהכרזה ושומה כדין (רב האי גאון בספר השטרות, רמב״ם ועוד). וראו עוד בשולי העמוד.   

אגרת בקורת  

משמע מכאן, שבתחילת המשנה מדובר, שלא עשו בית הדין הכרזה על הנכסים. והתקשו בתלמוד, שהרי מן המשנה בערכין (פ״ו מ״א) משמע, שחייבים לעשות כך בכל פעם שבאים למכור מנכסי יתומים! והעמידו את המשנה בנכסים שאינם צריכים הכרזה, כגון עבדים, שטרות ומיטלטלין או במקומות שאין נוהגים להכריז או כשמוכרים לצרכים דחופים, שגם אז פטורים מהכרזה (בבלי ק,ב).   

אם עשו אגרת בקורת... מכרן קיים  

“אגרת״ היא מילה פרסית (אולי אכדית), והיא כינוי להכרזה בכתב או למכתב רשמי, כפי שמופיע כבר במקרא (אסתר ט,כט ועוד), וכן גם במשנה בהקשרים של הודעות רשמיות של בית דין. לגבי השורש בק״ר, יש הסוברים, שמשמעותו היסודית היא פתיחה ובקיעה, וממנו ‘בוקר׳ – בקיעת השמש, וכן הפועל ‘לבקר׳ במשמעות לדרוש ולחקור (ויקרא יג,לו; יט,כ). בלשון חכמים החלו להשתמש בפועל ‘לבקר׳ גם במשמעות המוכרת בימינו – ביקור אצל אדם אחר. “אגרת בקורת״ נקראה כך בשל הקריאה לציבור לבדוק ולבקר את הנכסים, ויש שהסבירו, שעצם הפרסום הפומבי נקרא ‘ביקורת׳ בשל המשמעות היסודית של השורש, שעניינו פתיחת המידע והפצתו (מילון בן יהודה).

אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת (הכרזה פומבית על העמדת הנכס למכירה במחיר מסוים) אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה – מִכְרָן קַיָּים.

אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת, אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה – מִכְרָן קַיָּים. 

ילדה הַמְמָאֶנֶת בבעלה ויוצאת ממנו, וכן הַשְּׁנִיָּה (קרובת משפחה מדרגה שנייה) שאסורה מדברי חכמים, וצריך לגרש אותה; וְהָאַיְלוֹנִית (‘זכרית׳) שהתגלה לו שאינה מסוגלת ללדת – כל אלה, כשיוצאות מבעליהן, אֵין לָהֶם זכות לכְתוּבָּה וְלֹא תשלום בעד פֵּירוֹת שאכל מנכסיה וְלֹא זכות למְזוֹנוֹת מנכסיו, וְלֹא מקבלת בחזרה בְּלָאוֹת של בגדים וחפצים שהביאה עמה בשעת נישואין.

ו הַמְמָאֶנֶת, הַשְּׁנִיָּה, וְהָאַיְלוֹנִית – אֵין לָהֶם כְּתוּבָּה וְלֹא פֵּירוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְּלָאוֹת.

וְלגבי האיילונית, אִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָהּ לְשֵׁם אַיְלוֹנִית, שידע זאת – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

וְאִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָהּ לְשֵׁם אַיְלוֹנִית – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. 

פרקנו עסק בזכות האלמנה למזונות. ולכן סיים בפירוט נשים שאינן זכאיות למזונות אפילו בחיי הבעל. ואגב כך, שנה את הדינים הנוספים (מלאכת שלמה).    

הממאנת, השניה והאילונית וכו׳  

מהתורה, ילדה (עד ה׳בת מצוה׳) מתקדשת רק על ידי אביה. וחכמים תיקנו ליתומה קטנה, שאמה או אחיה הגדולים יכולים להשיא אותה, ונישואיה תקפים מדרבנן. ואם היא ממאנת להמשיך לחיות עם בעלה, הנישואין בטלים ללא גט (וראו ביבמות פי״ג).   

הממאנת  

במסכת יבמות (פ״ב מ״ד) שנינו, שחכמים הוסיפו על הנשים שאסורות מהתורה משום קרבת משפחה עוד מספר קרובות מדרגה רחוקה יותר (סבתא, נינה ועוד), והן נקראות ‘שניות לעריות׳. העובר על האיסור ונושא נשים אלה חייב לגרשן בגט (ראו ביבמות שם תרשים איסורי שניות).   

השניה  

בבבלי (קא,א) התבאר, שאין הן מקבלות את עיקר הכתובה (מאה או מאתיים זוז), אך את התוספת שהוסיף וכתב מעצמו הן מקבלות, שזוהי מתנה. ובכל אחת משלושת הנשים שנזכרו כאן ישנו טעם שונה לכך שאין לה כתובה: לממאנת אין כתובה, משום שהיא יוצאת מבעלה מרצונה; איילונית אינה מקבלת כתובה, משום שמתברר שהנישואין היו מקח טעות (וראו לעיל פ״ז מ״ז-ח); ו׳שנייה׳ – קנסו אותה חכמים, מכיוון שבהיותה קרובה של הבעל, יש חשש שתשדל אותו להינשא לה (רש״י), ומשום שהאיסור הוא מדברי חכמים וצריך לחזקו על ידי קנס, שלא יזלזלו בו (רמב״ם).   

אין להם כתובה  

הבעל אינו חייב להחזיר את הפירות שאכל מנכסי המלוג במשך חיי הנישואין (ירושלמי). ואמנם כך הדין בכל אישה (ראו לעיל פ״ח מ״ה), אלא שממאנת ואיילונית – נישואיהן בטלים, וכאילו מעולם לא הייתה אשתו, והיה מקום לומר שיחזיר את מה שאכל, ומשמיעה משנתנו, שאינו מחזירם (רבנו יהונתן).   

ולא פירות  

חכמים קנסו את ה׳שנייה׳, שלא תהא זכאית למזונות כבר בחיי בעלה כדי לזרז את הגירושין (ראו בבלי יבמות סו,א). ובאיילונית, שהנישואין היו מקח טעות – הבעל פטור ממזונותיה. אך קטנה – כל עוד לא מיאנה בבעלה, הוא חייב במזונותיה. וכאן מדובר, שהבעל הלך למרחק, ולוותה האישה לצורך המזונות, ולאחר מכן מיאנה בנישואין. ואז הוא אינו חייב לפרוע במקומה את ההלוואה (בבלי קז,ב).    

ולא מזונות  

ה״בלאות״ הם בגדים שהביאה האישה לנישואין כנדוניה, ולבשם הבעל, והתיישנו. ואם הם קיימים עדיין, היא לוקחת אותם. אלא שאם כבר נשחקו מחמת השימוש ואינם, אין מוציאים מיד הבעל את שווים (רמב״ם).   

ולא בלאות   

איילונית, אישה שאינה יכולה ללדת, מותרת להינשא לכל אדם, ומותר לחיות אתה חיי אישות (רמ״א אבן העזר כג,ה). אבל בזמננו, שאין נושאים שתי נשים, מי שנושא איילונית מבטל לכאורה מצוות ‘פרו ורבו׳. אכן בזמננו ממילא אין כופים אדם לשאת אישה שיכולה ללדת, או לגרש את אשתו אם התברר שאינה יכולה ללדת (שולחן ערוך שם קנד,י). כמו כן יש מקרים שבהם מותר לאדם להימנע מלהוליד עוד ילדים, ואז מותר לו לכתחילה לשאת איילונית (שם א,ח).  

אילונית  

וכן יש לה מזונות וכל יתר התנאים הנלווים לכתובה (ר״ן, וראו גם בתוי״ט).   

ואם מתחילה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה  

הנשים המפורטות מכאן עד סוף המשנה אסורות מהתורה באיסור ‘לאו׳. והנושא אחת מהן מתחייב לה בכל החיובים של איש לאשתו, חוץ ממזונות שאינו חייב לה (בחייו, תפארת ישראל), שכן חובה עליו לגרשה. אמנם, נשים שחייבים עליהן כרת, כגון אם או אחות – הקידושין כלל לא חלים, וממילא לא חל שום חיוב.   

אלמנה לכהן גדול... יש לה כתובה  

במשנתנו הוזכרה חלוצה לכהן בין האסורות מהתורה, אף על פי שזהו איסור מדרבנן. וייתכן, שחלוצה השתרבבה לרשימה כשגרת לשון, אך למעשה דינה כשאר איסורי דרבנן, שאין להן כתובה. ויש סוברים, שמכיוון שנישואי חלוצה פוסלים את הבנים מהכהונה, יש בכך הרתעה משמעותית, ואין צורך לקנוס אותה ולשלול את כתובתה ככל איסורי דרבנן (תוי״ט).   

חלוצה לכהן   

אַלְמָנָה שנישאה לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה וכן חֲלוּצָה שנישאו לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וכן מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה (גבעונית) שנישאו לְיִשְׂרָאֵל, או בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, אף שכל אלה אסורות לבעליהן – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. 

אַלְמָנָה שהיא נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים שהוריש להם בעלה – מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ (מה שהיא מייצרת ומרוויחה) שֶׁלָּהֶן (של היתומים) כפי שהבעל היה זכאי לכך תמורת מזונותיה. וְאולם אֵין היתומים חַיָּיבִין בִּקְבוּרָתָהּ, אם מתה, כפי שהיה בעלה חייב (לעיל פ״ד מ״ד). אלא יוֹרְשֶׁיהָ (בניה, או משפחת אביה) שהם