אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים: בְּתוּלָה גּוֹבָה לכתובתה מָאתַיִם זוז וְאַלְמָנָה – מָנֶה (מאה זוז), אִם רָצָה לְהוֹסִיף על הסכום הקבוע בכתובה ולהתחייב בשטר הכתובה אֲפִילּוּ מֵאָה מָנֶה – יוֹסִיף.

א אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה – מָנֶה, אִם רָצָה לְהוֹסִיף אֲפִילּוּ מֵאָה מָנֶה – יוֹסִיף.

אם נִתְאַרְמְלָה (התאלמנה) מן הבעל אוֹ נִתְגָּרְשָׁה ממנו, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין, לאחר הקידושין ולפני שנישאה לו, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין – גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, כלומר גם את התוספת.

נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה,  בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין –  גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. 

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אם התאלמנה או התגרשה מִן הַנִּשּׂוּאִין – גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. אבל אם התאלמנה או התגרשה מִן הָאֵירוּסִין – בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה גובה מָנֶה בלבד, מפני שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ תוספת זו אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ, שלא הייתה כוונתו להתחייב אם לבסוף לא יישאנה, והלכה כמותו.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:  מִן הַנִּשּׂוּאִין – גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. מִן הָאֵירוּסִין –בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר כתובה שֶׁל מָאתַיִם כראוי לה, וְהִיא כּוֹתֶבֶת לו שובר: "הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה", שמוחלת על חצי מהכתובה, וכן כותב לְאַלְמָנָה שטר של מָנֶה, וְהִיא כּוֹתֶבֶת לו: "הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, וְהִיא כּוֹתֶבֶת: “הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה״; וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְהִיא כּוֹתֶבֶת: "הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז". 

ההתחייבות הכספית של החתן בכתובה מורכבת משלושה חלקים: ‘עיקר כתובה׳ – מאתיים לבתולה ומאה לבעולה כתקנת חכמים; ‘תוספת כתובה׳ – הסכום שמוסיף החתן על פי רצונו ועל פי הנהוג בקהילתו; ‘נדוניא׳ – התחייבות של סכום כסף כנגד הנדוניה שהיא מביאה עמה, סכום ההופך לרכושו (ראו להלן פ״ו מ״ג). בכתובות אשכנזיות רבות שלושת הסכומים הללו קבועים: מאתיים זוז עיקר הכתובה, מאה זקוקים כסף לתוספת, ומאה זקוקים נוספים עבור הנדוניה (ה׳זקוק׳ הוא מטבע שנהג בארצות מזרח אירופה). ובכתובות הספרדיות שורת התוספת ריקה, והחתן כותב בה את הסכום המתאים למעמדו או למנהג קהילתו. וכתבו הפוסקים, שלא נכון להגזים בגובה הסכום, כדי שלא יראה כ׳אסמכתא׳ וגוזמה בעלמא שאינה מחייבת. בצילום שטר הכתובה (איטליה, שנת 1795) שבעמוד משמאל, סומנו המילים בכתובה שיש בהן שלושת החלקים האמורים: “ודא נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה [וזו הנדוניה שהביאה לו מבית אביה]: עשרין ליטרין של כסף צרוף״ מתייחס לסכום הנדוניה, “וצבי (שם החתן) חתן דנן ואוסיף לה מממוניה [ורצה... החתן שלנו והוסיף לה מממונו] עשרין ליטרין של כסף צרוף״ היא ‘תוספת הכתובה׳; “לבר מזוזי מאתן דחזו לה״ [חוץ ממאתיים הזוזים הראויים לה] הם ‘עיקר הכתובה׳. הסכומים מסוכמים בשורות הבאות, ובהן גם מוזכר ‘עיקר הכתובה׳: “נמצא סכום כתובתא דא בין נדוניא ותוספתא [כתובה זו הנדוניה והתוספת גם יחד] ארבעין ליטרין של כסף צרוף, בר ממאתן זוזין דחזו לה [חוץ ממאתיים הזוזים (‘עיקר כתובה׳) הראויים לה]״.

אם רצה להוסיף... מוסיף – נוסח הכתובה   

אורח ההלכה

באירוסין (הקידושין), שהיו נעשים בשלב מוקדם, מתקדשת האישה והופכת לאשת איש. רק לאחר פרק זמן (שלא כבימינו) הייתה האישה נכנסת לחופה בבית בעלה, ואלו הם הנישואין. ואין אישה יוצאת מבעלה, ואף לא מן האירוסין, ללא גט. נחלקו בתלמוד, האם ארוסה זכאית מתקנת חכמים (‘תנאי בית דין׳) לסכום הכתובה, כמו אישה נשואה. אך לדעת הכול, אם כתב לה כתובה, הרי זה מחייב ככל שטר חוב (ראו בבלי פט,ב).    

בין מן האירוסין בין מן הנישואין  

לדעת רבי אלעזר בן עזריה, אף שכתב לה התחייבות כבר באירוסין, יש ללכת אחר אומדן דעתו של האדם, ומן הסתם כתב לה את התוספת רק על דעת שתיכנס עמו לחופה (ונחלקו בבבלי נו,א האם ‘חיבת חופה׳ קונה לה תוספת זו, או ‘חיבת ביאה׳, שבא עליה). ומסקנת הבבלי (נו,א) היא, שגם לדעת התנא הראשון, הולכים אחר אומדן דעת, אלא שאנו מניחים, שכתב את התוספת מחמת קירוב הדעת שביניהם וכדי לשאת חן בעיניה, ולכן כבר בקידושין דעתו להתחייב (בבלי נו,א).   

רבי אלעזר בן עזריה אומר... על מנת לכונסה  

רבי יהודה סבור אף הוא כרבי מאיר, שאסור לכתוב בכתובה סכום נמוך ממאתיים לבתולה וממאה לאלמנה, ואם עשה כך, תנאו בטל (ראו לעיל פ״ד מ״ז ובהרחבות). אלא שלדעתו, אם כתב כפי התקנה, מותר לה למחול לו כאילו נתן לה, ואף אם ידוע לכול, שלא קיבלה דבר (מלאכת שלמה). אולם דין זה הוא רק אם נעשה הדבר בכתב כמתואר כאן, אבל אם רק אמרה זאת בעל פה, עדיין חייב בעלה בכל הסכום (בבלי נו,א). ובברייתא בתלמוד (בבלי נו,ב) הובאה שיטת רבי יוסי, שלדעתו רשאי הבעל לכתוב מלכתחילה סכום נמוך בכתובה, אם סיכמו ביניהם על  כך.   

רבי יהודה אומר... והיא כותבת התקבלתי  

הסבירו ראשונים (לפי הבבלי נו,ב), שלמעשה תנאו בטל, ואם תתגרש או תתאלמן תגבה את סכום הכתובה על פי ‘תנאי בית דין׳. ומה שנאמר, שבעילתו בעילת זנות, הוא עניין בפני עצמו, שאישה שרואה שהבעל נוהג באופן זה סבורה, שאינו מתכוון לשאת אותה ממש לאישה אלא מתייחס אליה כאל פילגש, וכך היא מתייחסת ליחסים ביניהם (ראו רבנו יהונתן, פני יהושע ועוד).   

רבי מאיר אומר... הרי זו בעילת זנות  

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אין לעשות כן, אלא כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה – הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת, כלומר הרי הם חיים באיסור כאילו לא נשא אותה לאישה. והלכה כמותו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה  מִמָּנֶה – הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת. 

נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שהתארסה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִזמן שֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל להתחתן, כדי לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ, כלומר להכין לעצמה מלבושים ותכשיטים לחתונה.

ב נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ.

וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה שנים עשר חודש – כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ זמן זה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ, שגם הוא יכין בזמן זה את כל הדרוש לצורך החתונה.

וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה – כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ. 

וּלְאַלְמָנָה, שכבר מוכן לה מנישואיה הקודמים, נותנים שְׁלשִׁים יוֹם בלבד.

וּלְאַלְמָנָה שְׁלשִׁים יוֹם. 

במקרים שהִגִּיעַ הזְּמַן שנקבע לחתונה, וְלֹא נִשְּׂאוּ בשל עיכוב מצד הבעל, הרי נשים אלו אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ (על חשבונו של הבעל), שהוא כבר חייב במזונות אשתו. וְאם היה כהן והיא בת ישראל – אוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה, כדין אשת כהן, אף על פי שלא נישאו עדיין.

הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׂאוּ –  אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה. 

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. כלומר, הכהן רשאי לתת לה את כל מזונותיה מתרומה שיש לו, אף שבימי טומאתה אסור לה לאכול תרומה, והיא תמכור אותה לכהנים ותקנה לעצמה חולין.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:  נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. 

כפי שכבר התבאר, בעבר התקיימו הקידושין (האירוסין) והנישואין בהפרש זמן. והמשנה מסדירה את פרק הזמן הרצוי להכנה לנישואין, מעת שאחד הצדדים תבע זאת. זמן זה נדרש לאישה כדי להכין את מלבושיה ותכשיטיה, ולבעל כדי להכין בית למגורים ולדאוג לצורכי הסעודה והחופה (רע״ב).    

נותנין לבתולה שנים עשר חודש  

הרחבות

שנים עשר חודש היו פרק הזמן הראוי שקבעו חכמים. וסמכו זאת לנאמר ברבקה: “וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ״ (בראשית כד,נה), ופירשו “ימים״ – שנה. ודברים אלו אמורים בנערה. אך אם כבר הגיעה לבגרות, מניחים שכבר התחילה להכין את עצמה לנישואין, וסופרים שנים עשר חודש מעת שבגרה, ואף אם התארסה לאחר מכן. ובכל מקרה, נותנים לה שלושים יום מיום שתבע החתן לקיים את הנישואין, כמו אלמנה (רמב״ם על פי הבבלי נז,ב).   

שנים עשר חודש  

המילה ‘פרנס׳ מקורה בארמית, ומשמעות המילה “לפרנס״ בלשון חכמים היא לדאוג לצרכים הנחוצים לקיום. פעמים רבות מופיע יחד הפעלים ‘לזון ולפרנס׳, אך בעוד ‘לזון׳ מתייחס למזון ומחייה, ‘לפרנס׳ מתייחס לכל צרכי הקיום, ובמשנתנו הכוונה לצורכי הנישואין. יש הסבורים, שמקור המילה מן היוונית <eng>προνοτής</eng> (פְּרוֹנוֹטֶס) שמובנה ‘דאג למישהו׳.

לפרנס את עצמה   

לפי הרמב״ם (הלכות אישות פ״י הי״ח), אם תבעה האישה את האיש להינשא, נותנים לו זמן כפי שהיו נותנים לה: אם היא בתולה – שנים עשר חודש, ואם היא אלמנה – שלושים יום. ומהירושלמי משמע, שנותנים לבעל זמן לפי מצבו: שאם נושא בראשונה – נותנים לו שנים עשר חודש, ואם היה אלמן – נותנים לו שלושים יום (מגיד משנה).   

כך נותנין לאיש  

הכוונה לאלמנה מן הנישואין דווקא, שכבר התקינה צורכי חתונה ותכשיטים פעם אחת, והיא יכולה להשתמש בהם, ודי לה בשלושים יום (ראב״ד). והרשב״א ביאר, שהיא יודעת שלא ימתינו לה שוב, והיא דואגת להתכונן עוד לפני שמתקדשת, וכמו בוגרת (ראו לעיל).   

ולאלמנה שלשים יום  

מן התורה, ארוסת כהן יכולה לאכול תרומה, שכן היא כבר אשתו, וחכמים גזרו, שלא תאכל תרומה, עד שתינשא לו. ובטעם האיסור נחלקו אמוראים (בבלי נז,ב). יש מי שאמר, שמכיוון שהיא מתגוררת עדיין עם משפחתה שאינם כהנים, חששו, שמא יאכלו גם הם מן התרומה, ולהם הדבר אסור באיסור חמור. להסבר זה, כאשר מגיע מועד הנישואין, אין עוד חשש, מפני שהבעל הוא המספק את מזונותיה, והוא מקפיד שלא יאכלו בני משפחתה על חשבונו. ויש מי שאמר, שהטעם שאסרו על ארוסת כהן לאכול תרומה הוא, שמא כשתבוא להינשא, ימצא בה הבעל מום, ויתבטלו הקידושין למפרע כ׳קידושי טעות׳, ונמצא שאכלה תרומה באיסור. וגם לפי טעם זה, בהגיע המועד שהוא מתחייב במזונותיה, הוא טורח לברר, שאין בה מומים, ולכן גם חשש זה אינו קיים עוד, והיא יכולה לאכול תרומה כדין תורה.   

אוכלות משלו ואוכלות בתרומה  

בבבלי (נח,א) הסבירו, שמחלוקת זו אינה עוסקת במקרה הקודם, כאשר בת ישראל התקדשה לכהן, אלא כאשר גם הכלה היא בת כהן. ולדעת רבי טרפון, ימכור אביה את התרומה ויקנה לה חולין, שהוא רגיל לעשות כך עבור עצמו (רש״י). אך בת ישראל שאין מי שימכור בעבורה, גם רבי טרפון מודה, שיש לתת לה חולין לצורך ימי טומאתה. והרמב״ם ביאר, שמשנתנו אינה עוסקת כלל בארוסת כהן, אלא בכהן שאינו חי עם אשתו הנשואה ומפרנס אותה על ידי שליח. ועל זה אמר רבי טרפון, שהוא יכול לתת לה תרומה, והיא תטפל בכך בעצמה, ורבי עקיבא חולק. והסיבה להוציא את המשנה מפשוטה היא, לפי מה שנאמר במשנה הבאה, שביטלו את האפשרות לארוסה של כהן לאכול תרומה, ותקנה זו הייתה עוד לפני ימי רבי טרפון ורבי עקיבא.

רבי טרפון אומר... הכל תרומה רבי עקיבא וכו'  

דיני המשנה עוסקים בארוסה שכבר התקדשה, וכיום, שאין האישה מקודשת עד מועד הנישואין, דינים אלה אינם נוהגים (ערוך השולחן אבן העזר נו,יא).   

הגיע זמן... אוכלות משלו  

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אם היא רוצה, נותן לה מֶחֱצָה חוּלִּין לצורך ימי טומאה וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:  מֶחֱצָה חוּלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה. 

הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל את אשת אחיו המת בַּתְּרוּמָה, עד שייבם אותה, אלא היא אוכלת בתרומה, רק אם כבר החלה לאכול בחיי אחיו.

ג הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה.

ומפרטים: עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים מתוך שנים עשר חודשים אלה בִּפְנֵי הַבַּעַל, ומת הבעל, וְעברו עוד שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם; וַאֲפִילּוּ עשתה את שנים עשר החודשים כּוּלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל, חָסֵר יוֹם אֶחָד בלבד שעשתה בִּפְנֵי הַיָּבָם, שמת הבעל יום אחד לפני תום שנים עשר חודש; אוֹ אם עשתה את כּוּלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם, חָסֵר יוֹם אֶחָד שעשתה בִּפְנֵי הַבַּעַל, שמת הבעל יום אחד אחרי תחילת שנים עשר חודש, והמתינה עוד כמעט שנה ליבם – אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, עד שתתייבם ותעשה אשתו.

עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַבַּעַל וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם; וַאֲפִילּוּ כּוּלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל, חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַיָּבָם;  אוֹ כּוּלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם,  חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַבַּעַל – אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. 

במשנה הקודמת התבאר, שמדין תורה אשת כהן אוכלת בתרומה כבר משעת הקידושין, אבל חכמים אסרו לאכול, עד שתינשא לכהן, או משהגיע הזמן לנישואין. אישה שמת בעלה ללא ילדים אסורה להינשא לכל אדם חוץ מן האח, בדומה לארוסה, ומשנתנו מלמדת, כי אלמנה הזקוקה לייבום על ידי כהן – אין זה מתיר לה לאכול תרומה כאילו היא ארוסתו, אף אם עבר זמן ההמתנה. ובבבלי (נח,א) ביארו, שהדין נלמד מהפסוק שממנו לומדים, שאשת כהן אוכלת תרומה: “וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ״ (ויקרא כב,יא), כלומר אשתו שנקנתה לו בקניין קידושין אוכלת בתרומה, אבל יבמה העומדת לייבום אינה קניינו של היבם, שהרי אינו צריך לקדש אותה, אלא הייתה קניינו של אחיו המת. ופירשנו את המשנה כשיטת רבנו תם, וכפי שעולה מפשט המשנה ומן התוספתא (ראו להלן), שאם כבר החלה לאכול תרומה בחיי בעלה, שנישאה לו, או שכבר עברו שנים עשר חודש מזמן שתבע אותה, ומת – מותר לה לאכול תרומה כבר בעודה ‘שומרת יבם׳ (כך דייקו מן הלשון “היבם אינו מאכיל בתרומה״, ולא ‘שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה׳). אך לשיטת רש״י, מה ששנינו “היבם אינו מאכיל בתרומה״ הוא בכל מצב, ואפילו אם הייתה כבר נשואה לבעלה ואכלה תרומה מכוחו, וכל שכן שאם עדיין לא נישאה, אף שכבר עברו שנים עשר חודש בפני בעלה ואכלה.

היבם אינו מאכיל בתרומה  

בירושלמי אמרו, שבאמת מדובר במשנה אמצעית. שמתחילה הלכו לפי דין התורה שארוסת כהן אוכלת תרומה, אחר כך התירו רק משהגיע זמן הנישואין, ולבסוף אסרו עד החופה עצמה.   

זו משנה ראשונה  

בית הדין המאוחר חשש, שמא כשיבוא הבעל לשאת אותה, יימצא מום, ויתבטלו הקידושין למפרע, ונמצא שאכלה תרומה באיסור. ובמשנה ראשונה סברו, שכשמגיע זמן הנישואין, הבעל שולח את קרובותיו לבדוק שאין בה מום (ראו במשנה הקודמת בהרחבות), אך לבסוף סברו, שהוא עלול שלא להסתפק בבדיקה זו, עד שיתייחד עמה בעצמו (בבלי נח,ב). ובירושלמי נאמר, שמצאו אסמכתא לדבריהם מהפסוק: “כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ״ (במדבר יח,יג), ודרשו, שרק משעה שגרה עם הכהן בביתו מותרת בתרומה .

בית דין של אחריהן... עד שתכנס לחופה  

לפי התוספתא (ה,א), תקנה של בית דין זה כללה גם איסור על יבמה לאכול עד שתתייבם בפועל, ואף אם כבר החלה לאכול בתרומה בחיי בעלה (וכך נאמר במשנה ביבמות פ״ז מ״ד). ומכאן הוכיח רבנו תם, שלפני תקנה זו הייתה היבמה אוכלת בתרומה עוד לפני הייבום, אם כבר אכלה בחיי הבעל, כפי שפירשנו את המשנה.    

עד שתכנס לחופה   

ומוסיפים: מה ששנינו במשניות האחרונות, שבת ישראל שהיא ארוסת כהן מותרת באכילת תרומה כשהגיע זמנה להינשא, זוֹ היא מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה ששנו חכמים בעניין זה. ואולם בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן (של דור מאוחר יותר) ביטלו זאת ואָמְרוּ: אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, עַד שֶׁתִּכָּנֵס בפועל לַחוּפָּה.

זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.  בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ:  אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה. 

הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שאמר שכל מה שתעשה אשתו מוקדש לבית המקדש – אם רצתה האישה, הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת בכסף שהרוויחה. שזכותה לוותר על מזונות הבעל ולהשאיר בידיה את הרווח ממעשי ידיה. ומכיוון שאינם שייכים לבעל, אין ההקדש חל עליהם.

ד הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ – הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת.

בתלמוד (בבלי נח,ב) הסבירו באופן אחד, שכאן מדובר במקרה שהבעל אינו זן את אשתו. ומכיוון שזכותו של הבעל לקבל את מעשי ידי אשתו נובעת מחובתו לזון אותה, כאשר אינו עושה כן, מעשי ידיה עומדים לרשותה כדי להתפרנס מהם בעצמה, וממילא הבעל אינו יכול להקדיש אותם, שכן הם שלה. ופירשנו לפי מסקנת הסוגיה, שגם כאשר הבעל רוצה לזון אותה, יכולה האישה לסרב ולומר: ‘איני ניזונת ואיני עושה׳, ובמקרה זה לא יחול ההקדש על מעשי ידיה.   

המקדיש... הרי זו עושה ואוכלת  

להלן (משנה ט) קבעו חכמים, כמה מלאכה צריכה האישה לעשות בתמורה למזונות הבסיסיים שעל בעלה לספק לה. ה׳מותר׳ הוא מה שהיא עושה או משתכרת יותר מן הקצוב לצורך מזונותיה, ואף הוא שייך לבעל. ובתמורה לכך קבעו חכמים, שעל הבעל לתת לאישה סכום כסף להוצאות נוספות (‘מעה כסף לצרכה׳). ולדעת רבי מאיר, בשונה ממזונותיה שהיא יכולה לומר: ‘איני ניזונת ואיני עושה׳, אין בידיה אפשרות לומר, שהיא מוותרת על הקצבה ולשמור בידיה את המותר, ולכן חל עליו ההקדש של הבעל (רבנו יהונתן). ורש״י הסביר, כי כאן מדובר שלא הקדיש את מעשי ידיה אלא רק את המותר. אבל אם הקדיש באופן כללי את מעשי ידיה, כשם שלא חל ההקדש על העיקר, לא חל גם על ‘המותר׳ (שיטה מקובצת). ויש שפירשו, שגם אם הקדיש את הכול, חל ההקדש על ה׳מותר׳ (תוי״ט).

המותר רבי מאיר אומר הקדש  

רבי יוחנן הסנדלר סבור, שאדם אינו יכול להקדיש דבר שעדיין אינו בעולם. ומכיוון שהבעל אמר את דבריו לפני שהאישה ייצרה את מעשה ידיה, לא חל עליהם ההקדש. ואילו רבי מאיר סבור, שאדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם (בבלי נח,ב. וראו שם הסבר נוסף בדעת רבי מאיר).    

רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין  

רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר היו בני הדור הרביעי לתנאים, מתלמידי רבי עקיבא. רבי מאיר היה מגדולי חכמי הגליל בדור שלאחר מרד בר כוכבא ולפני חתימת המשנה. מפעלו הגדול היה סידור של משנת רבי עקיבא רבו. בדור שאחריו, כאשר ערך רבי יהודה הנשיא את המשנה, הוא התבסס רבות על משנתו, ומשום כך ידוע הכלל שאמר ר׳ יוחנן: “סתם משנה רבי מאיר״ (בבלי סנהדרין פו,א), כלומר, שמאמר במשנה שלא נזכר שם אומרו הוא כשיטתו של רבי מאיר. רבי יוחנן הסנדלר בא מאלכסנדריה שבמצרים (ירושלמי חגיגה ג,א). יש מי שהציע, שזה מקור כינויו ‘הסנדלר׳ (מהר״ץ חיות), אך בפשטות נקרא כך על שם מקצועו, עושה סנדלים, ויש שהציע – נוקב מרגליות (ספר יוחסין בעקבות הערוך ערך ‘סנדלכין׳). בתלמוד הירושלמי (שם) מתואר ויכוח חריף בין רבי מאיר לרבי יוחנן הסנדלר, מה היו דברי רבי עקיבא בעניין מסוים, אשר ממנו עולה כי רבי יוחנן שימש את רבי עקיבא הרבה יותר מרבי מאיר. עם זאת, על אף הוויכוח, מתואר כי לאחריו נפרדו רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר בנשיקה, ונהגו אהבה וכבוד זה בזה, שחלקו את כסותם.

רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר   

ונחלקו חכמים לגבי הַמּוֹתָר, שעשתה יותר מהקצוב לצורך מזונותיה, שרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: המותר הוא הֶקְדֵּשׁ, ורַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: אף המותר הוא חוּלִּין. והלכה כמותו.

הַמּוֹתָר – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: חוּלִּין. 

אֵלּוּ המְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ:

ה אֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ:

טוֹחֶנֶת חיטים לקמח, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת (מסדרת) לוֹ את הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר (טווה חוטים).

טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. 

אם הִכְנִיסָה לוֹ בנדוניה שִׁפְחָה אַחַת – היא עצמה לֹא טוֹחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת.

הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת –  לֹא טוֹחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. 

הכניסה לו שְׁתַּיִם (שתי שפחות) – אף אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת בעצמה, וְאֵינָהּ מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ אלא יכולה לתת אותו למינקת.

שְׁתַּיִם – אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת  וְאֵינָהּ מֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ. 

הכניסה לו שָׁלשׁ שפחות – אף אֵינָהּ מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. ומכל מקום, עושה מלאכות קלות.

שָׁלשׁ – אֵינָהּ מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה  וְאֵינָהּ עוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. 

הכניסה לו אַרְבָּעָה שפחות – יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא, (כיסא של נשים חשובות) ואינה צריכה לעשות דבר.

אַרְבָּעָה – יוֹשֶׁבֶת בַּקַּתֶּדְרָא. 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת, בעלה כּוֹפָהּ (כּוֹפֶה אותה) לַעֲשׂוֹת עבודה בַּצֶּמֶר, משום שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִימָּה, ולכן טוב לה לאישה שתעשה מלאכה. והלכה כדבריו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת – כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִימָּה. 

במשנה הקודמת נאמר, שאישה רשאית לומר לבעלה שאינה ניזונת ממנו, וליטול את מעשי ידיה לעצמה. ויש אומרים, שהיא פטורה אז מכל המלאכות המנויות כאן, כדי שתוכל לעשות בעבור מזונותיה (תוספות סג,א). ויש סוברים, שהיא יכולה להיפטר רק מעשיית הצמר, שהיא מלאכה שנועדה לסייע בפרנסתה, אך במלאכות הבית היא חייבת ללא קשר למזונות שהוא נותן לה (ראב״ד ועוד). ובתוספתא (ה,ד) אמרו: “שבעה גופי מלאכה מנו, ושאר לא הוצרכו לימנות״. כלומר, שיש מלאכות קטנות נוספות שהן מחובת אישה לבעלה שלא נמנו במשנה (הרא״ה). או לפירוש אחר – ‘תולדות׳ של המלאכות שנמנו, כגון לא רק טחינה אלא שאר מלאכות הטיפול בקמח, וכן אפייה כוללת לישה וכדומה (מלאכת שלמה). ובתוספתא (ה,ד) התבאר, שבמקום שאין נוהגים שאישה עושה מלאכות אלו, אינה חייבת. ובתלמוד (נט,ב) הובאו דברי רבי חייא: “אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים״, והסבירו, כי הוא חולק על עיקר משנתנו, ולדעתו אין מקום לחייב את האישה במלאכה (לפי התוספות – דווקא מלאכות שמכחישות את גופה ויופייה).

אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה  

בבבלי (נט,ב) הסבירו, שבמקומות שהטחינה התבצעה בריחיים גדולות המונעות על ידי מים או בעלי חיים (מאירי), אין האישה טוחנת בפועל, אלא היא אחראית על הטחינה, ששופכת את החיטים לריחיים וכדומה (רע״ב), או שמפקחת על הטוחנים (רמב״ם).    

טוחנת  

בתלמוד הבבלי (נט,ב) הסבירו, שמדובר ב׳ריחיים של יד׳, שבהם טחנו כמות קטנה לשימוש ביתי. הריחיים הנפוצות ביותר היו בנויות משתי אבנים מלבניות המונחות זו על גבי זו. הגרגרים היו מונחים בין שתי האבנים, והטחינה נעשתה על ידי הנעת האבן העליונה על גבי האבן התחתונה. האישה הטוחנת ישבה על הרצפה בתנוחת כריעה, והניעה את ידיה קדימה ואחורה. החל מן המאה ה-1 לסה״נ ידועים ריחיים עגולים, שפעולת הטחינה בהן נעשית על ידי סיבוב ה׳רכב׳ על ה׳שכב׳ באמצעות ידית.   

טוחנת   

בבבלי (סא,א) התבאר, שלאו דווקא אם הכניסה לו שפחה אלא אף אם הכניסה בנדוניה סכום כסף או נכסים בשווי שניתן לקנות שפחה, אינה צריכה לעשות מלאכות אלו. ולפי גרסה של ראשונים בתלמוד הבבלי, הוא הדין אם יש לבעל די רכוש משלו לקנות בו שפחות (תוספות, וכן משמע גם בירושלמי).   

הכניסה לו שפחה  

מלאכות אלו הן הקשות יותר, ולכן מהן היא נפטרת בתחילה (תוי״ט).    

לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת  

מקור המילה מיוונית – קתדרה ( <eng>καθεδρα</eng>), ומשמעה ‘כס, כורסה׳. מדובר במושב נוח בעל משענת וידיות, העשוי מנצרים או עץ. המושב היה מרופד בכרית. במקורות חכמים נזכרה הקתדרה פעמים אחדות כמקום מושב מכובד השמור לחכמים. ובתיאורים מצוירים מן התקופה הרומית, מתוארות בדרך כלל נשים ישובות בקתדרה.

קתדרא   

מקור המילה מארמית ‘שעמומיתא׳, ומשמעה ‘מבוכה, רפיון חושים, בלבול׳.   

שיעמום   

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יותר מכך: אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה, שאסר עליה הנאה ממנו אם תעשה מלאכה – מורים לו, שיוֹצִיא (יגרש אותה) וְיִתֵּן לה כְּתוּבָּתָהּ. מפני שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁיעֲמוּם (שיגעון). והלכה כדבריו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:  אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּתָהּ, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁיעֲמוּם. 

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ, שאוסר אותה עליו בנדר מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה –

ו הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עד שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת (שני שבועות) יכול להישאר במצב זה, ולאחר מכן צריך להתיר את נדרו או לגרש אותה ולתת לה את כתובתה. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שַׁבָּת אַחַת (שבוע אחד).

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: שַׁבָּת אַחַת. 

הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין מן הבית לְתַלְמוּד תּוֹרָה אצל רבותיהם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת נשותיהם עד שְׁלשִׁים יוֹם.

הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שְׁלשִׁים יוֹם. 

הַפּוֹעֲלִים יוצאים מן הבית לעבודתם שלא ברשות האישה שַׁבָּת אַחַת (שבוע אחד).

הַפּוֹעֲלִים – שַׁבָּת אַחַת. 

הָעוֹנָה (מועד קבוע לאישות) הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה שאסור לבעל לגרוע ממנה משתנה לפי הימצאותו של האיש בבית, ולפי טיב עיסוקו:

הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: 

הַטַּיָּילִין, אנשים בטלים ממלאכה – עונתם בְּכָל יוֹם.

הַטַּיָּילִין – בְּכָל יוֹם. 

הַפּוֹעֲלִים – שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת, פעמיים בשבוע.

הַפּוֹעֲלִים – שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת. 

הַחַמָּרִים (מובילי חמורים) – פעם אַחַת בְּשַׁבָּת.

הַחַמָּרִים – אַחַת בְּשַׁבָּת. 

הַגַּמָּלִים (מובילי גמלים) – אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם.

הַגַּמָּלִים – אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. 

בנדר האדם אוסר עצמו כעין הקדש על אחרים שלא יוכלו ליהנות ממנו, או שהוא אוסר על עצמו הנאה מאחרים. וכתבו המפרשים (בעקבות בבלי נדרים טו,ב), שאדם אינו יכול לאסור עצמו בנדר על אשתו, מפני שהוא משועבד לה מן התורה, אלא מדובר שהאיש אסר על עצמו הנאת אישות מאשתו.    

המדיר את אשתו  

מחלוקת זו מוזכרת גם בעדויות (פ״ד מ״י). ובבבלי (סא,ב) ביארו, שבית שמאי למדו משך זמן זה מיולדת נקבה, שהתורה אסרה אותה לבעלה במשך שבועיים (ויקרא יב,ה), ומכאן שזהו משך זמן סביר לריחוק. ואילו בית הלל למדו מאיסור נידה, שמדין תורה נמשך שבעה ימים (שם פסוק ב). ולדעת רב (בבבלי סא,ב), נחלקו בית שמאי ובית הלל במי שמדיר את אשתו לפרק זמן זה, שבוע או שבועיים, אבל אם נדר משך זמן ארוך יותר (יש אומרים, דווקא אם הדיר ללא הגבלת זמן, ריטב״א) יכולה האישה לתבוע מיד גירושין, שכן נראה שהוא שונא אותה ואינו מעוניין לחזור אליה. ואילו לדעת שמואל, אף אם נדר ללא הגבלת זמן, מותר לו להמתין את משך הזמן שבמשנה ואחר כך להתיר את הנדר, וכך הלכה (שולחן ערוך אבן העזר עו,ט).

בית שמאי אומרים שתי שבתות ובית הלל וכו'  

בהמשך המשנה מבואר, שישנם אנשים רבים שעונתם היא אחת לכמה שבועות או חודשים, ואף על פי כן, אם הדירו את נשותיהם עליהם להתיר את הנדר באופן מידי, בתוך שבוע או שבועיים. שכן לולא הנדר היא מצפה שאולי יבוא במקרה הביתה מוקדם יותר, אבל הנדר אוסר אותה באופן מוחלט, והיא חשה כאלמנה (בבלי סב,ב ורש״י).   

שתי שבתות... שבת אחת  

מדובר בפועלים העושים מלאכה בעירם, אבל אם מלאכתם בעיר אחרת – עונתם פעם אחת בשבוע (בבלי סב,א).   

הפועלים  

“העונה״ היא מן החובות שחייב אדם לאשתו מן התורה, והנמנע מכך כדי לצערה עובר על מצוות ‘לא תעשה׳ מן התורה. ויכולה האישה למנוע ממנו לצאת לסחורה למקום רחוק כדי שיוכל לקיים את חובתו. ואפילו כאשר אשתו נותנת לו רשות – לא יתעכב יותר מחודש, אלא יחזור לביתו וישהה בביתו. וכן אסור לו לשנות את עבודתו לעיסוק שמפחית מעונתה על פי המפורט במשנה ללא הסכמתה. ואם הוא הולך ללמוד תורה, אינה יכולה לעכב, שלא כדברי המשנה, שהיא שיטת רבי אליעזר, אלא כדעת חכמים החולקים עליו (בבלי סב,ב). וחובה זו היא בהתאם לכוחותיו הפיזיים ובהתאם למשלח ידו, כפי שמפורש במשנה. ודרך תלמידי חכמים לשמש מיטתן אחת לשבוע בליל שבת (שולחן ערוך אבן העזר עו,א–ג,  ה, יא).   

העונה האמורה בתורה  

הפועל ‘טייל׳, אף על פי שאינו נזכר במשנה, משמש בתוספתא ובמדרשים. מקור הפועל מן הארמית, שבה הוא משמש במשמעות כללית של הליכה, אך בפרט הליכה של שעשוע, ללא מטרה מוגדרת. ומכאן בא השם ‘טיילין׳ במשנתנו, כמציין הולכי בטל, מחוסרי תעסוקה. ויש המקשרים ביטוי זה למילה הארמית “טולא״ – צל (בחילוף צ–ט) כלומר מי שנח בצל ביתו (תוספות).   

טיילין   

הַסַּפָּנִים (מובילי ספינות) – אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

הַסַּפָּנִים – אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. 

הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ, מסרבת לתשמיש המיטה – פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ, מן הסכום שהבעל חייב לה בכתובה, אם תתאלמן או תתגרש ממנו, שִׁבְעָה דִּינָרִין בְּכל שַׁבָּת (שבוע).

ז הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ – פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ שִׁבְעָה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין (חצאי דינרים), כלומר שלושה וחצי דינרים לשבוע.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה טַרְפְּעִיקִין.  

ומוסיפים: עַד מָתַי הוּא פּוֹחֵת? עַד כְּנֶגֶד סכום כְּתוּבָּתָהּ.

עַד מָתַי הוּא פּוֹחֵת?  עַד כְּנֶגֶד כְּתוּבָּתָהּ. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ אפילו יותר מכדי הכתובה, וכך גדל החוב, שֶׁמָּא תִּפּוֹל לָהּ יְרוּשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, וכך גּוֹבֶה הֵימֶנָּה (ממנה).

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, שֶׁמָּא תִּפּוֹל לָהּ יְרוּשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, גּוֹבֶה הֵימֶנָּה. 

בתלמוד הבבלי (סג,א) נחלקו אמוראים, האם מדובר רק במורדת על בעלה מתשמיש המיטה, או אף במורדת שאינה רוצה לעשות את המלאכות שהיא חייבת (ראו לעיל משנה ה). למסקנת התלמוד, מדובר במשנתנו באישה האומרת שברצונה להישאר נשואה עם בעלה, אלא שהיא מסרבת לקיים אתו יחסי אישות, ולכן היא אינה מפסידה את כתובתה באופן מידי, אלא פוחתים לה מעט מעט מכתובתה. אך מי שאינה רוצה להישאר עם בעלה, משום שהוא מאוס עליה, אין כופים אותה בהפחתה איטית מכתובתה, אלא בעלה מגרשה בלא כתובה באופן מידי, וראו ב׳אורח ההלכה׳.

המורדת על בעלה  

בתוספתא (ה,ז) ובתלמודים (בבלי סג,ב וירושלמי) מבואר, שבתקופה מאוחרת יותר שינו את הדין, והתקינו לנהוג במורדת באופן אחר: שבית הדין מתרה בה במשך ארבעה שבועות (ולפי הבבלי מכריזים על כך בבית הכנסת), ואם לא חזרה בה, מפסידה אז את כל כתובתה. והראשונים נחלקו, האם במשך השבועות הללו היא מתחילה להפסיד חלק מכתובתה כדין המשנה.   

פוחתין לה מכתובתה... עד כנגד כתובתה  

בדין מורדת רבו הפרטים בתלמוד ובפוסקים (ראו שולחן ערוך אבן העזר סימן עז). אישה שאינה מוכנה לשמש עם בעלה, שואלים אותה מפני מה מרדה. אם טוענת, שבעלה מאוס בעיניה, אינה נחשבת כמורדת, אך בעלה יכול לגרשה בלא כתובה. ובמקרים שטענתה ברורה וניכרת, יש סוברים, שהבעל חייב לגרשה, ובמקרים קיצונים אף כופים אותו. אבל אם אמרה, שאינה רוצה להתגרש אלא שרוצה להענישו או ללחוץ עליו לעשות את רצונה, אזי דינה כמורדת.   

המורדת  

טרפעיק הוא <eng>tropaika</eng> (טרופאיקה) שמשמעו ביוונית ‘גביע נצחון׳. זהו שמו היווני של מטבע הכסף הרומי <eng>Victoriatus</eng> שקרוי כך בגלל גביע ניצחון המוטבע עליו. המטבע הוטבע בין השנים 221–170 לפנה״ס. בראשיתו היה שווה כ-¾ דינר, אולם כבר בשנת 101 לפני סה״נ התיישנו המטבעות ונשחקו, וערכו ירד עד למחצית הדינר.

טרפעיקין  

לדעת התנא הראשון, לאחר שהגיע לסכום כתובתה, רשאי הוא לגרשה ללא כתובה, אך אינו גובה מנכסיה, גם אלו שהכניסה לו ויוצאים עמה, ‘נכסי מלוג׳. ורבי יוסי חולק וסבור, שלא רק שהוא גובה מנכסים אלו, אלא שהחוב מצטבר, כך שיוכל לגבות ממנה, אם תיפול לה ירושה במהלך נישואיה לו (רש״י. ויש סבורים שגם לדעת התנא הראשון פוחת מנכסי מלוג, ראו בר״ן).   

רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך   

אדם המסרב לשמש עם אשתו כדי להענישה עובר בלא תעשה, ואם האישה מוכנה להתגרש, כופים אותו מיד לגרשה. אמנם, אם היא רוצה להמתין, מעלים את סכום הכתובה בכל שבוע כדעת התנא הראשון במשנה. והרמ״א הוסיף, שדין זה הוא דווקא אם הבעל אינו רוצה לגרש באופן מידי, אך אם הוא רוצה לגרשה, אין מוסיפים על הכתובה (שולחן ערוך אבן העזר עז,א).   

המורד על אשתו  

וְכֵן עושים אם אירע להפך, הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ – קונסים אותו ומוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתוּבָּתָהּ שְׁלשָׁה דִּינָרִין בְּכל שַׁבָּת (שבוע). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלשָׁה טַרְפְּעִיקִין.

וְכֵן הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ – מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתוּבָּתָהּ שְׁלשָׁה דִּינָרִין בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלשָׁה טַרְפְּעִיקִין. 

הַמַּשְׁרֶה (מפרנס, זן) אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ (אדם שלישי, מעין אפוטרופוס) – לֹא יִפְחוֹת לָהּ למזונותיה מִשְּׁנֵי קַבִּין (מעט פחות מ-2.8 ליטר) חִטִּין, אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין (כ-5.5 ליטר) שְׂעוֹרִים לכל שבוע.

ח הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ – לֹא יִפְחוֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין, אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא פָּסַק (קצב) לָהּ שְׂעוֹרִים אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה חי בדרום סָמוּךְ לארץ אֱדוֹם, שם היו רגילים לגדל שעורים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא פָּסַק לָהּ שְׂעוֹרִים אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,  שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם. 

וְנוֹתֵן לָהּ נוסף לכך חֲצִי קַב (כ-0.7 ליטר) של קִטְנִית, וַחֲצִי לוֹג (172 מ״ל) שֶׁמֶן, וְקַב (כ-1.4 ליטר) גְּרוֹגְרוֹת (תאנים יבשות) אוֹ משקל מָנֶה (מאה דינרים, כ-430 גרם) של דְּבֵילָה (גוש תאנים דחוסות יחד). וְאִם אֵין לוֹ פירות אלה – פּוֹסֵק לְעוּמָּתָן (במקביל להם) פֵּירוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר, כלומר פירות אחרים.

וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִטְנִית,  וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן, וְקַב גְּרוֹגְרוֹת,  אוֹ מָנֶה דְּבֵילָה.  וְאִם אֵין לוֹ –  פּוֹסֵק לְעוּמָּתָן פֵּירוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר. 

וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, ומַפָּץ (מעין מחצלת רכה) לרפד את המיטה, וּמַחֲצֶלֶת. וְנוֹתֵן לָהּ ללבושה כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמָתְנֶיהָ, וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד, שבכל אחד משלושת הרְגָלִים קונה לה מנעלים, וְכֵלִים (בגדים) שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה (פעם בשנה).

וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, מַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת. וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמָתְנֶיהָ, וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד, וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. 

אף שהמשנה עוסקת במי שמפרנס על ידי שליש, כוונת המשנה למינימום שחייב כל בעל לתת לאשתו. אלא שכאשר הם חיים יחד, היא אוכלת יחד אתו ומקבלת מה שהיא צריכה למחייתה ללא חשבון מוגדר, ועל ידי שליש יש צורך בהגדרות מדויקות. ובפשטות, כאן מדובר באדם העובד מחוץ לביתו, שמראש היו נישואיהם על מנת כן (פסקי רי״ד. אך ראו ב׳אורח ההלכה׳).   

המשרה את אשתו על ידי שליש  

בתוספתא (ה,ח) התבאר, שצריך הבעל לתת לה כוס, חבית וקדרה לצורך האכילה, וכן פך, נר ופתילה לצורכי בישול ומאור. וכל הדינים הללו נקבעים לפי מצבם הכלכלי של בני הזוג, ולפי הנהוג באותו מקום ובאותו זמן (רמב״ם, וראו במשנה הבאה).   

לא יפחות לה משני קבין וכו׳  

בבבלי (סד,ב) חישבו, ששני קבין חיטים מספיקים לשש עשרה סעודות. ושאלו, הרי האישה זקוקה רק לארבע עשרה סעודות בשבוע, שתיים (עיקריות) לכל יום? ותירצו, שמוסיף לה אחת כדי שתוכל לקבל אורחים, ואחת לצורך סעודה שלישית בשבת.   

משני קבין חטין  

מדברי הרמב״ם משמע, שהבעל רשאי לומר לאשתו, שאינו שוהה ואינו סועד עמה כל השבוע, ומפרנס אותה על ידי שליש, אלא שהוא חייב לקיים מצוות עונה, ששנינו במשנה הקודמת, ולסעוד עמה בלילי שבתות (ראו להלן במשנה ט), וכך פסק בשולחן ערוך (אבן העזר ע,ב). והיו שחלקו ואמרו (בעקבות הירושלמי ז,א), שאינו רשאי לעשות כך אלא בהסכמתה (רשב״א, וכך פסק הרמ״א שם).   

בבבלי (סד,ב) ביארו, שהשעורים שבארץ אדום גרועות, ומפיקים מהן מעט אוכל, וצריך לתת מהן הרבה. אך בשאר הארצות היחס בין שעורים לחיטים הוא פחות מכפליים, וראו בשולי העמוד.   

אמר רבי יוסי לא פסק לה שעורים אלא רבי ישמעאל וכו׳  

רבי ישמעאל הוא רבי ישמעאל בן אלישע, מחכמי יבנה בדור השלישי, בן דורו של רבי עקיבא. מקום מגוריו של רבי ישמעאל היה בכפר עזיז שבדרום הר חברון (כלאים פ״ו מ״ד). ארץ אדום בתקופת המקרא הייתה מדרום מזרח לארץ ישראל, אך בתקופת הבית השני היגרו אדומים רבים לאזור הנגב והר חברון, שהיה ריק מיהודים, והפך לחלק ממחוז ‘אדומיאה׳. אזורים אלה, בייחוד בספר המדבר, משמשים עד היום, בין השאר, לגידול שעורה, שאינה זקוקה לתנאים טובים כמו החיטה, ולכן השתמשו שם בשעורים למאכל אדם, דבר שלא היה מצוי במקומות אחרים בדרך כלל.   

רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום  

שיערנו את המידות שבמשנתנו לפי מה שמקובל לשער בימינו (לשיטת ר״ח נאה). וראו בתוספתא, שהיו כמה צורות חישוב למידות אלו, ושהמידות כאן הן איטלקיות, שהן קטנות יותר.   

משני קבין חטין... וקב גרוגרות או מנה דבילה  

גרסת כתבי יד עתיקים (וכן גרסו חלק מן הראשונים) היא: “אם אין מפץ – מחצלת״, כלומר אם אין מפץ רך, שעשוי מאריגת ענפים רכים, נותן לה מחצלת, שעשויה קנים (מאירי). ואחרים הסבירו, שאת המחצלת מניחים על המיטה ושוכבים עליה (כמזרן), ואילו המפץ נועד להתכסות בו (תוספות).   

מפץ ומחצלת  

כלומר, שלושה זוגות נעליים בשנה. ומדובר במי שגרה באזור ההרים, שם המנעלים נשחקים מהר. והשמיעה לנו המשנה, שטוב אם ייתן אותם לאשתו לקראת חג כדי לשמח אותה בחג (בבלי סה,ב).   

ומנעלים ממועד למועד  

בבבלי (שם) התבאר, שהנשים נהגו ללכת עם הבגדים השחוקים בימים שהן אסורות לבעליהן משום נידה.    

והשחקים שלה  

ומעירים: וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ, לֹא בגדים חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, משום שהם עבים ומחממים, וְלֹא שְׁחָקִים (בגדים שחוקים) בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שמפני שנשחקו הם דקים, וקר לה. אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים (בגדים) חדשים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהִיא מִתְכַּסָּה בִּבְלָאוֹתֵיהֶן שהתיישנו בִּימוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁחָקִים שנשארו לאחר ימות החמה, כאשר הוא חוזר ונותן לה כסף לבגדים – שֶׁלָּהּ הם לשימושה בנוסף.

וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ, לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהִיא מִתְכַּסָּה בִּבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַשְּׁחָקִים שֶׁלָּהּ. 

בנוסף לכל זה נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ, קצבה קבועה להוצאות שונות. וְכן, היא אוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת, עליו לאכול עמה בכל ליל שבת, אף אם אינם אוכלים יחד במשך השבוע.

ט נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ, וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת.

וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ – הרווח ממַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, שהוא זכאי לו תמורת אותה מעה, שֶׁלָּהּ הוא ולא שלו.

וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ – מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. 

וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ? כאשר היא טווה חוטי צמר, כמה עליה לייצר? מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים (מטבעות במשקל ארבע דינרים) של חוטי שְׁתִי (חוטי האורך בנול האריגה) במטבעות של ארץ יְהוּדָה, שֶׁהֵן משקל עֶשֶׂר סְלָעִים בּמטבעות הגָּלִיל, שהיו קטנים במחצית, אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים של חוטי עֵרֶב (חוטי הרוחב) בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בּמטבעות הגָּלִיל.

וּמַה הִיא עוֹשָׂה לוֹ?  מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל. 

בבבלי (סה,ב) יש מי שביאר את הדברים כפשוטם, שאף המשרה אשתו על ידי שליש ואינו גר יחד אתה, חייב לאכול עמה לכל הפחות בסעודת ליל שבת כדי ליצור קרבה ביניהם בגלל מצוות עונה (רע״ב). ויש שביאר, שאכילה כאן היא לשון נקייה ליחסי אישות.    

ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת  

בתוספתא (שקלים א,ח) מפורט ערכה של המעה: “מעה כסף – אחד מעשרים וארבעה כסף לסלע". המעה שווה בערכה ל׳גרה׳ המקראית ולמטבע הרומי ‘אובול׳. המילה ‘מעות׳ ברבים משמשת בספרות חכמים במקרים רבים גם כשם כללי למטבעות כלשהם.   

מעה כסף   

יש שפירשו, שקצבת צמר זו נאמרה במי שמפרנס את אשתו על ידי שליש, ואינם גרים יחד, כך שהיא אינה עושה את מלאכות הבית שנמנו במשנה ה. אך אישה החיה עם בעלה ועושה את כל מלאכות הבית, זמנה הפנוי אינו רב, והיא עושה פחות בצמר, בדומה למניקה שממלאת חובה אחרת, ולכן פוחתים לה. ויש אומרים, שרק מינקת עושה פחות, מפני שהטורח פוגע בהנקה (תוספות סג,א).   

ומה היא עושה לו...  

וְאולם אִם הָיְתָה מְנִיקָה – פּוֹחֲתִים לָהּ באותו זמן מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ שהיא צריכה לעשות, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. וכן, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּבעל שהוא עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שאלה הן הכמויות הבסיסיות, אֲבָל בִּמְכוּבָּד – הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ מוסיף ונותן לה.

וְאִם הָיְתָה מְנִיקָה – פּוֹחֲתִים לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל.  אֲבָל בִּמְכוּבָּד – הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. 

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים: בְּתוּלָה גּוֹבָה לכתובתה מָאתַיִם זוז וְאַלְמָנָה – מָנֶה (מאה זוז), אִם רָצָה לְהוֹסִיף על הסכום הקבוע בכתובה ולהתחייב בשטר הכתובה אֲפִילּוּ מֵאָה מָנֶה – יוֹסִיף. 