מי שאמר: "הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת (תאנים מיובשות) וּמִן הַדְּבֵילָה (גוש תאנים מיובשות)" –

א "הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵילָה" –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הרי הוא נָזִיר, שהרי אמר: "הריני נזיר", ומה שאמר: "מן הגרוגרות ומן הדבילה" בטל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר, 

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר, מפני שאין זה נדר נזירות.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר. 

לדעת הרמב״ם (הלכות נזירות פ״א ה״י), האומר: ״הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה״ אינו נזיר אלא אסור בגרוגרות ודבלה באיסור נדר (ראו מקרה דומה במשנה ג). שכך סבור רבי נתן בברייתא בדעת בית הלל (רדב״ז), או שכך יש להבין את דעת בית הלל לדברי התנא הראשון (כסף משנה). אך לדעת הראב״ד, יש ללכת אחרי פשט המשנה, שלדעת בית הלל הוא מותר לגמרי.   

הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה  

לפי הבבלי (ט,א), בית שמאי סוברים, שכוונתו במה שאמר: ״הריני נזיר״ הייתה לנדור נזירות כרגיל, מתוך הנחה ש׳אין אדם מוציא דבריו לבטלה׳, ובדבריו ״מן הגרוגרות״ התכוון לחזור בו ולבטל את נדר הנזירות. אלא שלדעת בית שמאי, אין אפשרות להישאל לחכם ולהתיר נדרי הקדש, וכן בנדרי נזירות (בבלי ט,א, וראו להלן פ״ה מ״א). ולדעת ריש לקיש בירושלמי, גרוגרות ודבלה הם כינוי רחוק (׳כינויי כינויין׳) לענבים ולתירוש, ולדעת בית שמאי דינם ככינויי נזירות, שמחייבים את הנודר בהם, כפי ששנינו לעיל פרק א משנה א.   

בית שמאי אומרים נזיר  

לדעת בית הלל, המשך דבריו קלקל את תחילתם, ואף על פי שפתח ואמר: ״הריני נזיר״, הולכים אחר סוף דבריו (׳בגמר דבריו אדם נתפס׳), והם מלמדים, שאין זה נדר נזירות.   

ובית הלל אומרים אינו נזיר  

רבי יהודה חולק על הבנת התנא הראשון את דברי בית שמאי. ולדברי רבי יהודה, לא אמרו בית שמאי שחלה נזירות על הנודר, אלא שחל עליו איסור הנאה מהגרוגרות, שהסביר שזו הייתה כוונת נדרו (רא״ש). ויש שגרסו: ״אלא כאומר...״ (ולא ״באומר״) וביארו, שבית שמאי מפרשים מעצמם, שלכך התכוון בשעת הנדר (תוספות רי״ד וכן בכת״י קאופמן). ואף על פי שאמר: ״הריני נזיר״ – התכוון שיהיה מנוזר ומופרש  מהגרוגרות.   

אמר רבי יהודה אף כשאמרו וכו׳   

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי שהנדר חל עליו, לֹא אָמְרוּ שנזירות חלה עליו, אֶלָּא מדובר בְּאוֹמֵר: "הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן", שהסביר, שכוונתו הייתה לאסור על עצמו גרוגרות ודבלה כקרבן. ולדעת בית שמאי הוא נאסר בפירות, כאילו היו הקדש, אבל לא חלה עליו נזירות.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר: ״הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן". 

מי שהייתה פרה רבוצה לפניו ורצה שתעמוד, ואָמַר: "אָמְרָה פָּרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אֲנִי", ונעמדה הפרה; או שאמר: "אָמַר הַדֶּלֶת הַזֶּה הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אֲנִי", ונפתחה הדלת –

ב אָמַר: ״אָמְרָה פָּרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אֲנִי״, ״אָמַר הַדֶּלֶת הַזֶּה הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אֲנִי" –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הרי הוא נָזִיר, שזו הייתה דרכו לקבל על עצמו נזירות, אם תעמוד הפרה או תיפתח הדלת.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר, שאין בלשון זו כדי לקבל על עצמו נזירות.

פירשנו כירושלמי, שכיוון שהוא מספר כביכול על קבלת נזירות של מי שאינו יכול לדבר בעצמו, סבורים בית שמאי, שכוונתו לומר את הדברים בשם עצמו ולקבל נזירות, וגם נדר נזירות בלשון כזו (׳כינויי כינויין׳) מחייב. ואילו לדעת בית הלל, אין זה נדר שמחייב בנזירות, אלא רק אם היה אומר כן בשם איש או אישה ששייכת בהם נזירות. ובבבלי (י,ב) פירשו את לשון הנדר באופן מורכב יותר, אמר: כסבורה פרה זו, שאם לא אצליח אני להקים אותה, הריני נזיר מבשרה, ולבסוף עמדה מאליה (וכן בדלת, שלבסוף נפתחה מעצמה או על ידי אחרים). אך בעיקרו של דבר, המחלוקת היא אותה מחלוקת שבמשנה הקודמת, האם הולכים אחר לשון הנזירות שאמר או אחרי תוספת הלשון, שמבטלת את נדר הנזירות. ובאו לחדש, שלא רק בגרוגרות ודבלה שיש בהם דמיון לענבים האסורים לנזיר אמרו, שחל נדר נזירות אלא אפילו בפרה ודלת (בבלי שם עמוד א).   

אמרה פרה זו... אמר דלת  

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי שהנדר חל – לֹא אָמְרוּ שהוא נזיר אֶלָּא מדובר בְּאוֹמֵר: "הֲרֵי פָּרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן אִם עוֹמֶדֶת הִיא", שהסביר, שכוונתו הייתה לאסור עליו את הפרה בנדר. והלכה כבית הלל.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר: ״הֲרֵי פָּרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן אִם עוֹמֶדֶת הִיא". 

אם מָזְגוּ לוֹ לאדם אֶת הַכּוֹס של יין, וְאָמַר: "הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנוּ", אף על פי שנדר נזירות רק מאותו יין – הֲרֵי זֶה נָזִיר גמור.

ג מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנוּ״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

דין זה מתבסס על האמור לעיל (פ״א מ״ב), שהנוזר מדבר אחד שהנזיר אסור בו – חלה עליו נזירות גמורה (תוי״ט).   

הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר  

מזיגה בימינו משמשת במשמע שפיכה של משקה מבקבוק או קנקן לכוס, ואולם בלשון המשנה השורש מז״ג משמעו בעיקר ערבוב היין במים לצורך שתייה. השורש מז״ג רווח בלשון המשנה ומופיע במקרא פעם יחידה (שיר השירים ז,ג: ״אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג״), ובדרך כלל משמש במקרא במשמע זה השורש מס״ך, הדומה לו בצליל ובמשמעות – ״וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי" (תהלים קב,י).   

מזגו לו את הכוס  

הרחבות

כך היא גרסתנו, וכך הייתה גם גרסת הרמב״ם במהדורה הראשונה של פירושו למשנה. וביאר הרמב״ם שלא הייתה שיכורה לגמרי, ועדיין היא אחראית למעשיה, שאם הייתה שיכורה – אין בנדר זה ממש. ובמהדורתו השנייה גרס הרמב״ם: ״שכולת״ (=שכולה), והכוונה שהייתה מרת נפש ולא רצתה לשתות יין.   

מעשה באשה אחת שהיתה שכורה  

לשון נדר המתפרשת לכאן ולכאן הרי היא תלויה בהקשר, שאם הכוונה ברורה מתוך העניין, מפרשים את הנדר בהתאם. ואף על פי שכדי לדחות את הכוס הזו הייתה יכולה לנדור ממנו הנאה, העדיפה לומר לשון כוללת יותר, כדי שלא יפצירו בה בכוסות נוספים (בבלי  יא,א).   

אמרו חכמים לא נתכונה  

בבבלי (יא,א) אמרו, שהיא נאסרת בנדר באותו כוס יין, וכן פסק הרמב״ם (הלכות נזירות פ״א הי״א). אבל בירושלמי אמרו, שאף שהתכוונה לכך, היא אינה אסורה אפילו באותו כוס יין, ומשום שאין אדם מתחייב בנזירות בלשון קרבן (שהוא לשון של נדר איסור) ולא בנדר איסור בלשון  נזירות.    

לא נתכונה אלא לומר הרי הוא עלי קרבן  

וכך מסופר: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁכּוֹרָה, וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס של יין, וְאָמְרָה: "הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ"; ואָמְרוּ חֲכָמִים: במקרה זה ניכר הדבר שלֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לוֹמַר: "הֲרֵי הוּא עָלַי קָרְבָּן", שייאסר עליה בהנאה, שלא רצתה לשתות עוד, אבל לא קיבלה עליה נדר נזירות.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁכּוֹרָה וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס,  וְאָמְרָה: ״הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ״;  אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לוֹמַר: "הֲרֵי הוּא עָלַי קָרְבָּן". 

אם אמר אדם: "הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא (או מיטמא) לַמֵּתִים" – הֲרֵי זֶה נָזִיר גמור וְאָסוּר בְּכוּלָּן, שהתנאי אינו תקף.

ד ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִיטַּמֵּא לַמֵּתִים״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכוּלָּן.

מי שנדר נזירות בסתם, ואחר כך אמר: "יוֹדֵעַ אֲנִי (ידעתי) שֶׁיֵּשׁ בתורה דין נְזִירוּת, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ (לא ידעתי) שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן" – הֲרֵי זֶה אָסוּר גם ביין, מפני שגם קבלת נזירות מדבר אחד מחייבת נזירות גמורה (ראו לעיל פ"א מ"ב).

״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן" –  הֲרֵי זֶה אָסוּר. 

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, שהוא סבור, שאדם מתחייב בנזירות, רק אם נדר מכל האיסורים שבה. ואין הלכה כמותו.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. 

אם אמר לאחר שנדר נדר נזירות: "יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים (יתירו) לִי לשתות יין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בַּיַּיִן", אוֹ שאמר לגבי איסור טומאה למתים: "סבור הייתי שחכמים יתירו לי להיטמא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים", שזהו עיסוקו – הֲרֵי זֶה מוּתָּר, כדין נדרי שגגות שמותרים (ראו נדרים פ"ג מ"א), שנדר מתוך מחשבה מוטעית.

״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בַּיַּיִן, אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים לִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בַּיַּיִן", אוֹ: "מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים" –  הֲרֵי זֶה מוּתָּר. 

אף על פי שטעה, כל עוד לא התיר את הנדר, הרי הוא נזיר גמור ואסור גם ביין. ויש מי שאומר, שאם ילך לחכם ויאמר זאת, יוכל החכם להתיר לו את הנדר על סמך ׳פתח׳ זה (ראב״ד הלכות נזירות פ״א הי״ד, וראו נדרים פ״ט פרטי דין פתח והתרה).   

יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע... הרי זה וכו'  

לדעת רבי שמעון, מי שנודר נזירות שאינה כוללת את כל דיני הנזירות אינו נזיר כלל. והוא חולק על המשנה לעיל (פ״א מ״ב ובמשנה הקודמת), שהנודר נזירות מן החרצנים בלבד וכדומה הוא נזיר גמור (בבלי ג,ב). ונחלקו אמוראים (בבלי יא,א), האם רבי שמעון חולק גם על ההלכה הקודמת במשנתנו, במי שנדר נזירות על מנת שישתה יין, שלדעת רבי שמעון אינו נזיר. או שכאשר עשה זאת בדרך תנאי, מודה רבי שמעון, שכל המתנה על מה שכתוב בתורה – דבריו בטלים (ראו לעיל).   

ורבי שמעון מתיר  

פירשנו על פי הבבלי (יא,ב), שהוא מותר מפני שהנדרים שבפסקה זו הם ׳נדרי אונסין׳ (כלומר ׳נדרי שגגות׳, ראו תוי״ט) שלא התכוון כלל לנדור באופן זה, וחכמים התירו נדרים אלה (נדרים פ״ג מ״א), כלומר התירו אותם לגמרי. ואילו רבי שמעון סבור, שמה שהתירו חכמים פירושו שאמרו שניתן להתיר אותם על ידי חכם. ובאופן אחר ביארו בבבלי (שם), שמדובר כאן, שהלך לחכם, והתיר את איסור היין בלבד או את איסור טומאת מת בלבד. ולדעת התנא הראשון, שהנודר פרט אחד בנזירות חלה עליו נזירות שלמה (ראו לעיל), כך גם המתיר פרט אחד – הותרה הנזירות כולה. ולדעת רבי שמעון, שנזירות חלקית אינה חלה כלל, כך היתר חלקי אינו מתיר כלום.   

סבור הייתי... הרי זה מותר  

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר. שהוא סבור, שגם נדר בשגגה צריך התרת חכם. והלכה כתנא הראשון.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר. 

מי שאמר בנדר הנזירות: "הֲרֵינִי נָזִיר בעצמי, וְכן עָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר", להביא קרבנות התגלחת עבור נזיר אחר; וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: "וַאֲנִי, כלומר גם אני נזיר, וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר";

ה ״הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: ״וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר";

אִם הָיוּ פִּקְחִים – מְגַלְּחִים זֶה אֶת זֶה, כל אחד יביא את קרבנות תגלחת חברו, וכך יצאו שניהם ידי חובת נדרם.

אִם הָיוּ פִּקְחִים –  מְגַלְּחִים זֶה אֶת זֶה. 

אבל אם אמר: ״ואני״ בלבד – הרי הוא נזיר (כמבואר להלן פ״ד מ״א), אך אינו חייב בקרבנות בעבור נזיר אחר. כי אנו מפרשים את ״ואני״ רק לנזירות עצמה שקיבל הראשון ולא להתחייבות הנוספת (בבלי יא,ב).   

ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר  

המילה ״פִּקֵּחַ" נגזרת מהשורש פק״ח, ומשמעותה המילולית בלשון המקרא ובלשון חכמים –  אדם שאינו עיוור או חירש, שעיניו ואוזניו פקוחות (פתוחות), ובהרחבה – אדם השלם בחושיו ובשכלו. משורש זה התחדש בלשון חכמים הפועל לְפַקֵּחַ במשמע פתיחה ממשית ופינוי הריסות (״מפקחין עליו את הגל״) וכן מלשון השגחה ונתינת עין (״לפקח על עסקי כלה״). בהשאלה משמשת המילה בדברי חז״ל, ובכלל זה במשנתנו, לתיאור אדם נבון ובעל תושייה, כפי שהוא בלשון ימינו.   

פקחים  

וְאִם לָאו, אלא כל אחד הביא בעצמו את קרבנותיו – מְגַלְּחִים נְזִירִים אֲחֵרִים.

וְאִם לָאו –  מְגַלְּחִים נְזִירִים אֲחֵרִים. 

מי שאמר: "הֲרֵי עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר", וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: "וַאֲנִי (גם אני) עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר" – זֶה (האחד) מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, כלומר מביא קרבנות של נזיר אחר באופן מלא, וְזֶה (השני) מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, שהרי אין חצי נזיר. אלה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ו ״הֲרֵי עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר: ״וַאֲנִי עָלַי לְגַלַּח חֲצִי נָזִיר״ –זֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, וְזֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

לדברי רבא (בבלי יב,ב), בשונה ממי שנדר נזירות חלקית, שהוא מתחייב בכולה (ראו לעיל משנה ד), כאשר אדם שאינו מחויב בעצמו בנזירות נודר קרבנות נזיר – רשאי לנדור כל דבר שבנדבת לבו. אלא שהדיון כאן הוא בלשון הנדר. וגם לדעת רבי מאיר, יכול אדם להתחייב בחצי קרבנות נזיר, אם ינדור בלשון: ׳עלי להביא חצי מקרבנות נזיר׳. ומצד אחר, גם חכמים החולקים עליו סבורים שאם אמר: ׳קרבנות חצי נזיר עלי׳, התחייב בכל קרבנות הנזיר, שהרי אין מושג כזה. והמחלוקת היא בלשון ״הרי עלי לגלח חצי נזיר״, שלדעת רבי מאיר אומרים ׳תפוס לשון ראשון׳ (ראו תמורה פ״ה מ״ג–מ״ד). ולאחר שאמר: ״הרי עלי לגלח״, ומשמעות הדבר היא תגלחת מלאה – אין בכוח המשך הדברים ״חצי נזיר״, לעקור את התחייבותו. ואילו לדעת חכמים, סוף דבריו הוא כמו ׳פתח׳ והיתר לתחילת נדרו, שבכך הוא מבאר, שכוונתו מתחילה הייתה להביא רק מחצית מקרבנות נזיר  כלשהו.   

חצי נזיר... מגלח נזיר שלם וכו׳  

יש שביארו, שתוספת זו אינה נצרכת לגוף הדין שבמשנתנו, שהרי אין משמעות לכך, ששניים נדרו באותו אופן. אלא כדי להקביל את משנתנו עם הדין האמור במשנה הקודמת, מסיימים גם כאן באותו מטבע (תוספות). ויש שביאר, שיש תוספת חידוש גם כאן, שניתן היה לומר, שהשני הבין את דברי הראשון, שהוא מתחייב רק בחצי מקרבנות הנזיר, והוא התכוון להשלים אותו ולהתחייב בחצי הנותר, ולא יהיה חייב ביותר מחצי, גם לדברי רבי מאיר (שיטה מקובצת בשם הרא״ש).    

ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח...  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, וְזֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר. כל אחד מהם חייב להביא מחצית מקרבנות נזיר כלשהו. והלכה כחכמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, וְזֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר. 

מי שאמר: "הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן", וְנוֹלַד לוֹ לאחר זמן בֵּן – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

ז ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן״, וְנוֹלַד לוֹ בֵּן – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

אבל אם נוֹלַד לוֹ בַּת או טוּמְטוּם (שלא ידוע אם הוא זכר או נקבה) וְכן אַנְדְרוֹגִינוֹס (שיש לו אברי זכר ונקבה) – אֵינוֹ נָזִיר, שאין אלו בכלל "בן" בלשון בני אדם.

נוֹלַד לוֹ בַּת, טוּמְטוּם,  וְאַנְדְרוֹגִינוֹס –  אֵינוֹ נָזִיר. 

אנשים המבקשים להיפקד בזרע או הנזקקים לישועה אחרת נודרים דבר מה משמעותי שיקיימו אם ייוושעו. והיו רגילים לנדור נזירות כדרך תפילה, כמו חנה שנדרה, שבנה הנולד יהיה נזיר (שמואל א א,יא. ולהלן פ״ט מ״ה, וראו גם להלן פ״ג מ״ו). וכאן נדר האב, שיהיה נזיר בעצמו כשיזכה לבן, כדי להודות ולשבח לבורא על שחננו וזיכהו בבן זכר (תוספות).   

הריני נזיר לכשיהיה לי בן  

בהלכה זו כשלעצמה אין כל חידוש, והיא נשנתה לצורך ההמשך (בבלי יג,א). ויש מי שהציע, שניתן ללמוד מכך, שהוא מתחיל מיד את נזירותו, ואינו צריך להמתין עד שימלאו לבן חודש ימים, ויהיה ברור שהוא ׳בר קיימא׳, ראו במשנה הבאה (תפארת ישראל).   

ונולד לו בן הרי זה נזיר  

המשנה משמיעה, שאין מפרשים את דבריו ״לכשיהיה לי בן״ – כאשר אפקד בזרע, אלא כוונתו דווקא לבן זכר, שתהיה לו בו שמחה מיוחדת (תוספות רבי עקיבא איגר).   

נולד לו בת... אינו נזיר  

טומטום הוא כינוי לאדם שנולד כשאברי מינו חבויים בגופו, באופן שאינו מאפשר לקבוע אם הוא בן או בת. השם ״טומטום״ בא מהמילה ׳אטום׳; כלומר, שאברי המין מכוסים. במקרה שמתגלה לאחר זמן איבר מין על ידי ׳קריעה׳, כלומר שחושפים אותם, האדם חדל מלהיות טומטום, ומוגדר בוודאות על פי מינו, איש או אישה.   

טומטום  

מקור המילה ביוונית <eng>ἀνδρόγυνος</eng> (אַנְדְרוֹגִינוֹס) - <eng>ἀνδρός</eng> (אַנְדְרוֹס) משמעו גבר, ו- <eng>γυνή</eng> (גִינֶה) משמעה אישה. אנדרוגינוס הוא מצב של ״מין מטושטש״, כאשר קיימים באותו אדם סימנים מיניים של זכר ושל נקבה (בימינו מקובל לכנות תופעה זו ׳אינטרסקס׳). בתוך הגדרה זו קיימים מצבים רבים, השונים בצורתם ובגורמיהם. חלק מן המקרים מתגלים עם הלידה, ואחרים מופיעים מאוחר יותר, בעיקר בגיל ההתבגרות. בעולם הרפואה מקובלת ההבחנה בין ׳אנדרוגינוס אמתי׳, שיש לו הן אשכים הן שחלות, ועוד סימנים כפולים, לבין ׳אנדרוגינוס מדומה׳ (כ-75 אחוזים מהמקרים), שלו רק אשכים או רק שחלות, אך יש לו אברי רבייה או סימנים חיצוניים של המין השני. להבחנה זאת יש גם משמעות הלכתית (ראו בהרחבה: אנציקלופדיה רפואית הלכתית ערך ׳אנדרוגינוס׳). כפי הנראה מן הדיון של חכמים במשנה ובשאר מקורות, הרי בשונה מתרבויות אחרות, שבהן נחשב האנדרוגינוס כיצור לא לגיטימי, חכמים החשיבו את האנדרוגינוס כאדם שלם בעל זכויות וחובות.

אנדרוגינוס  

במשנה שבבבלי לא גורסים ״כשאראה״ אלא רק: ״כשיהיה לי ולד״, ובמשנה שבירושלמי ובכתבי היד הגרסה היא: ״כשאראה לי ולד״, והגרסה שבדפוסים לפנינו נראית כאיחוד של שתי הגרסאות.   

אם אמר כשאראה כשיהיה לי ולד  

אין אומרים שהספקות, בגלל שהם פגועים, ואין מינם ומעמדם המשפטי מוגדר, אינם נחשבים כל כך ל״ולד״ בעיני הבריות, אלא מי שנודר בלשון זו כלל בה גם ספקות (בבלי יג,א).   

אפילו נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס  

ואִם אָמַר: "הריני נזיר כְּשֶׁאֶרְאֶה כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד", אֲפִילּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת או טוּמְטוּם וְכן אַנְדְרוֹגִינוֹס – הֲרֵי זֶה נָזִיר, שגם אלו הם בכלל 'ולד'.

אִם אָמַר: ״כְּשֶׁאֶרְאֶה כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד״, אֲפִילּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת, טוּמְטוּם, וְאַנְדְרוֹגִינוֹס – הֲרֵי זֶה נָזִיר. 

אם הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ, שמת היילוד – האב אֵינוֹ נָזִיר, שכן נפל אינו מוגדר כ'בן' או 'ולד'.

ח הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ – אֵינוֹ נָזִיר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יש לחשוש שמא הוולד מפותח וראוי לחיות, אלא שמת במקרה, והוא חייב בנזירות, ומצד אחר, יש לחשוש שאינו נזיר ואינו רשאי להביא קרבנות נזירות סתם. וכדי לצאת מן הספק, ינדור נזירות על תנאי, וכך יֹאמַר: "אִם הָיָה (היילוד) בֶּן קַיָּימָא – הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה, וְאִם לָאו – הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה", כלומר הרי אני נודר נזירות מחדש, וינהג בנזירות. ואין הלכה כרבי שמעון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:  יֹאמַר ״אִם הָיָה בֶּן קַיָּימָא – הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה.  וְאִם לָאו – הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה". 

אם לאחר מכן חָזְרָה אשתו וְיָלְדָה ילד בן קיימא – הֲרֵי זֶה נָזִיר, שהרי התקיים התנאי של הנדר הראשון.

חָזְרָה וְיָלְדָה – הֲרֵי זֶה נָזִיר. 

מן ההקשר מובן, שאין מדובר בהפלה באמצע ההיריון, שכן אין זו נחשבת כלידת בן או ולד, ואין האב נזיר. ובמשנה מדובר, שנולד ולד חי, ומת בתוך שלושים יום. ויש ספק, האם היה בר קיימא מצד התפתחותו, ויכול היה לחיות ומת מסיבה כלשהי, ואם כך, הרי התקיים התנאי שבנדר, או שנולד מוקדם מדי ולא היה מסוגל לחיות, ואינו נחשב ולד. ולפי הבבלי (יג,א), התנא הראשון הולך בשיטת רבי יהודה, ש׳ספק נזירות – להקל׳ (ראו להלן פ״ה מ״ו), שאין אדם נודר כדי להכניס את עצמו למצב מסופק, ואף אם מדובר במצב של ספק, אין זה כלול בכוונת הנדר.   

הפילה אשתו אינו נזיר  

לדעת רבי שמעון, ספק נזירות להחמיר, ומכיוון שאולי היה זה ולד בן קיימא, הרי האב נזיר. אך אם ינהג נזירות מספק, לא יוכל לסיים אותה לעולם, שכן אינו יכול להביא קרבנות, שמא הוא מקריב חולין בעזרה. ומצד אחר, בלי להביא קרבנות אינו יכול לגלח, ולכן עליו לנדור נזירות. אך אם ינדור נזירות נוספת ללא תנאי, לא יועיל הדבר להוציא אותו מהספק, שמא הוא חייב בשתי נזירויות. ולכן עליו להתנות שאם הנדר הראשון לא חל – הרי הוא נודר כעת, ואם הנדר חל – אינו נודר  שוב.   

רבי שמעון אומר  

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כדי לצאת מן הספק, שמא הראשון היה בן קיימא, וכבר יצא ידי נדר הנזירות הראשון, עליו לנדור עוד נזירות. וכך יֹאמַר: "אִם הָרִאשׁוֹן היה בֶּן קַיָּימָא – הרי שקיום הנזירות הָרִאשׁוֹן היה חוֹבָה, ונזירות זוֹ שאתחיל עכשיו תהיה נְדָבָה, וְאִם לָאו, אלא הראשון היה נפל – קיום הנזירות הָרִאשׁוֹן היה נְדָבָה, וְזוֹ נזירות החוֹבָה". ואין הלכה כרבי שמעון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר ״אִם הָרִאשׁוֹן בֶּן קַיָּימָא – הָרִאשׁוֹן חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה.  וְאִם לָאו –  הָרִאשׁוֹן נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה". 

מי שנדר: "הֲרֵינִי נָזִיר, וְהריני נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן";

ט ״הֲרֵינִי נָזִיר, וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן";

אם הִתְחִיל להיות מוֹנֶה (סופר) נוהג אֶת הנזירות שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בתוך ימי הנזירות נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַשְׁלִים אֶת שלושים ימי הנזירות שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת הנזירות הנוספת שֶׁל לידת בְּנוֹ.

הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. 

אם נדר בסדר הפוך: "הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וְנָזִיר", שקיבל עליו נזירות ללידת בנו ואחר כך הוסיף וקיבל נזירות סתם;

״הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וְנָזִיר", 

יש להבין אופן זה של קבלת נזירות כשתי פנים שונות של נדר של אדם המצפה לישועה: האחת – כאשר ייוולד הבן, כמי שמקבל עליו קרבן בנדר אם ייוושע, כנדרו של יעקב (בראשית כח,ח), ואחת – כמי שאינו מתנה את נדרו בישועת ה׳.   

הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן  

יש אומרים, שמביא קרבנות ומגלח בתום הנזירות שלו, ומיד מתחיל את הנזירות השנייה של בנו (תוספות, וכן הוא בירושלמי). ויש אומרים, שחלה עליו הנזירות השנייה תוך כדי הראשונה, ואינו מגלח עד תום שתי הנזירויות, ומביא אז קרבנות של שתי הנזירויות (המפרש ועוד). ולשיטתם, אף שמדובר לכאורה בנזירות אחת רצופה, יש משמעות לשאלה באיזו נזירות מדובר, כאשר חכם התיר לו אחת מהן, והשנייה חלה עליו (מאירי), או כאשר הוא נטמא למת, ולאחר שנטהר עליו לחזור ולנהוג נזירות (להלן פ״ו מ״ה. תוספות רבנו פרץ).   

משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו  

לפי האמור במשנה הבאה, אין תגלחת לאחר פחות משלושים יום של גידול שער. ולפיכך, מה שנאמר כאן, שמשלים את שלו, כוונתו שלאחר שמנה את נזירות בנו וגילח, עליו לחזור ולמנות שלושים יום לפחות, ורק אחר כך לגלח. ואם מדובר בסתם נזירות, שהיא בת שלושים יום, נמצא, שהפסיד את הימים שנהג בהם נזירות בתחילה (כך סבורים הרמב״ם ועוד). אבל יש סבורים, שבמקרה זה אינו מגלח לאחר נזירות בנו, אלא משלים מה שנותר מן הנזירות שלו, ואחר כך מגלח ומביא קרבנות עבור שתי הנזירויות (המפרש, תוספות).    

מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך וכו'  

אם הִתְחִיל להיות מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ, בתוך ימי הנזירות, נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַנִּיחַ (עוזב) אֶת ספירת ימי הנזירות שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שלושים ימי הנזירות שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ כשמסיים אותה מַשְׁלִים אֶת יתרת הנזירות שֶׁלּוֹ.

הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן – מַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ. 

מי שאמר: "הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן, וְנָזִיר מֵאָה יוֹם", שנדר נזירות סתם, שהיא של שלושים יום, מלידת בנו, ועוד נזירות של מאה יום, והתחיל למנות את מאה ימי נזירותו; אם נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים יום מתחילת הנזירות – לֹא הִפְסִיד כְּלוּם מן הימים שנהג בהם נזירות, שהוא מניח את הנזירות שלו ומונה את של בנו, כאמור במשנה הקודמת, ואחר כך ישלים את מניין הימים החסרים מהנזירות שלו.

י ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן, וְנָזִיר מֵאָה יוֹם״; נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים – לֹא הִפְסִיד כְּלוּם.

מכיוון שנותרו לו עוד שלושים יום להשלמת הנזירות הארוכה, לא יצטרך להוסיף יותר ממה שנדר (מפרש, וכן פירשנו). ויש אומרים, שכיוון שנזירות בנו, שהיא שלושים יום, בלועה בנזירות הארוכה, שהרי נותרו עוד שלושים יום, הוא יוצא ידי חובת שתי הנזירויות במניית מאה יום, ואינו צריך להוסיף כלום (תוספות).   

לא הפסיד כלום  

כך היא גרסתנו במשניות שבידינו ושבכתבי היד. ומשמעותה שאם לא נותרו לו שלושים להשלמה, נסתר הכול, מפני שאי אפשר לפצל את הנזירות, במקרה שלא יישארו שלושים יום לגילוח (המפרש ורי״ד), וכך פירשנו. והרמב״ם ועוד סבורים, שאינו מונה את כל מאת הימים אלא רק שלושים ימים כדי שיוכל לגלח בסופם. ולדרך זו אין גורסים ״סותר שבעים״ אלא רק ״סותר״, כלומר מפסיד את הימים שמנה לאחר שבעים (תוי״ט). וכן גרס הרמב״ם במהדורה אחרונה של פירושו ״סותר עד שבעים״, ופירש – מספר הימים שמנה לאחר מניין השבעים. וכך גם פסק להלכה (הלכות נזירות פ״ד ה״ג).

לאחר שבעים סותר שבעים, שאין תגלחת וכו'  

אבל אם נולד הבן לְאַחַר שִׁבְעִים יום מתחילת נזירותו, כך שלאחר שישלים את נזירות בנו, ייוותרו לו פחות משלושים יום לנזירותו – סוֹתֵר (הורס, אינו מחשיב) את שִׁבְעִים הימים הראשונים. אלא לאחר שיסיים את נזירות בנו ויגלח עליה, ינהג מחדש את מאה ימי נזירותו. וטעם הדבר, מפני שֶׁאֵין תִּגְלַחַת נזירות נעשית על פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם של נזירות, ולכן רק אם נותרו לו שלושים יום, יכול לפצל את הנזירות, אך בפחות מכך עליו למנות הכול מחדש.

לְאַחַר שִׁבְעִים – סוֹתֵר שִׁבְעִים, שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם. 

מי שאמר: "הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת (תאנים מיובשות) וּמִן הַדְּבֵילָה (גוש תאנים מיובשות)" –