הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, שצריך להביא את אשתו אל הכהן (במדבר ה,יד) – על פי איזו עדות נעשה הדבר?

א הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְקַנֵּא לָהּ, מזהיר אותה שלא תסתתר עם פלוני, עַל פִּי שְׁנַיִם, בפני שני עדים לפחות; וּמַשְׁקֶה אותה מים מאררים עַל פִּי עֵד אֶחָד שראה אותה שנסתרה, אוֹ אפילו עַל פִּי עַצְמוֹ, אם ראה בעצמו שנסתרה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:  מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. 

המשנה משתמשת בלשון פרשת סוטה: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן..." (במדבר ה,יד–טו). 'קינוי' פירושו התראה, שלא תתייחד עם פלוני, ולפי הסבר אחר, קינוי הבעל מטיל קנאה (כעס) בינה לבינו (בבלי ב,ב–ג,א, וראו עוד שם). מלשון 'המקנא לאשתו' שהיא לשון דיעבד, דייקו בתלמוד (בבלי ב,א), שלפי משנתנו אין לאדם לחשוד באשתו ולקנא לה לכתחילה. ושתי דעות נוספות הובאו בעניין זה: לפי רבי ישמעאל הקינוי מותר; ואילו לרבי עקיבא, חובה על הבעל החושד לקנא לאשתו (שם ג,א וכך בירושלמי, ראו רע"ב ותוי"ט), וראו עוד באורח ההלכה.

המקנא  

הרחבות

לדעת תוי"ט אין הלכה כמשנתנו, שקינוי הוא רק דיעבד (ראו בהרחבות), אלא כרבי עקיבא, שהחושד באשתו מצווה שיקנא לה. אמנם מדברי הרמב"ם (הלכות סוטה פ"ד ה"ח) נראה, שגם לדעת רבי עקיבא, לכתחילה ראוי שלא יקנא לה מיד (כמשמעות משנתנו), אלא ראשית יוכיח אותה בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה, מתוך חשיבות בפני עצמו ולא כבדרך אגב מתוך שחוק ולא מתוך מריבה וכד'. ואם לא שמעה לתוכחתו, יקנא לה בפני עדים. וכן פסק השולחן ערוך (קעח כא–כב, ובאר הגולה. וראו ירושלמי כאן).   

בלשון המקרא ל'קנאה' כמה משמעויות: כעס וחשד; מסירות ונאמנות של אדם לה' ומסירות ה' לעם ישראל; רגש של חימוד או תחרות באחר. בנוסף, הקנאה משמשת גם במובנים כלליים יותר של כעס ושנאה. בפשט הפסוק "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה,יד) משמעות הקנאה היא במובן הראשון, אולם בתלמוד (בבלי ב,ב) דרשו את הקנאה כאן גם במובן של שנאה – "מה לשון קינוי? דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים... דבר המטיל קנאה בינו לבינה"; וכן במובן של שמירה והתראה מתוך מסירות – "מהו לשון קינוי? אמר רב נחמן בר יצחק: אין קינוי אלא לשון התראה, וכן הוא אומר (יואל ב,יח): "וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ"".

המקנא לאשתו  

אם לא קינא לה הבעל תחילה, גם אם באו עדים שראו שהתייחדה (בלבד) עם אחר, אין האישה נאסרת. אך לאחר שקינא הבעל לאשתו, אם העידו עליה, שנסתרה עמו לאחר הקינוי, אסורה לבעל, שמא זינתה תחתיו (רע"ב), ואין הם יכולים לחיות חיי אישות, עד שייקח אותה הבעל לירושלים לבדקה במים המאררים, כמתואר בהרחבה בפרק ג.   

מקנא... ומשקה  

הלכה כרבי יהושע, ואם נסתרה בפני שניים, יכול לכפות עליה לבחור, אם תשתה מי סוטה, או שיגרשנה בלא שתקבל דמי כתובה (שולחן ערוך אבן העזר קעח,א–ד). ובתלמוד חששו לשיטה לפיה הבעל יכול לקנא לאשתו אפילו בלא עדים, ואם נסתרה אחר כך – נאסרה; ובזמן הזה שאין מי סוטה, יצטרך לגרשה כי לא יוכל להשקותה. השולחן ערוך (אבן העזר קעח,ז) פסק לחשוש לדעה זו, ולכן לא יאמר אדם לאשתו (בזמן הזה) אפילו בינו לבינה: "אל תיסתרי עם  פלוני".   

מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים  

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה אותה עַל פִּי שְׁנַיִם. והלכה כרבי יהושע.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם וּמַשְׁקֶה עַל פִּי שְׁנַיִם. 

כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ? באיזו לשון מקנא הבעל לאשתו, והיא נאסרת עליו עד שתיבדק במים המאררים?

ב כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ?

אם אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, שני עדים: "אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי", וְדִבְּרָה עִמּוֹ –

אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: "אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי", וְדִבְּרָה עִמּוֹ – 

עֲדַיִין הִיא מוּתֶּרֶת לְבֵיתָהּ (לבעלה) ביחסי אישות, ואם אשת כהן היא, אף מוּתֶּרֶת לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה, שאין הדיבור עם אותו פלוני אוסר אותה, אף אם בעלה הזהיר אותה על כך.

עֲדַיִין הִיא מוּתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמוּתֶּרֶת לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. 

אך אם נִכְנְסָה עִמּוֹ, עם האיש שהוזהרה עליו, לְבֵית הַסֵּתֶר (מקום מוסתר) וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ שם שיעור זמן כְּדֵי טוּמְאָה (ביאה) – אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ (לבעלה), וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה, כדין אשת איש שזנתה, עד שיתברר הדבר בשתיית מי סוטה.

נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵּתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טוּמְאָה – אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. 

לפי דברי אביי בבבלי (ה,ב), בתחילת המשנה מדובר, שרק הזהיר אותה, שלא תדבר עם פלוני, ודיברה או נסתרה עמו; או שהזהיר אותה, שלא תיסתר, ורק דיברה עמו – ואז אינה נאסרת לבעלה. ורק כאן, כשהזהיר אותה על סתירה, ולאחר מכן התייחדה עם החשוד – נאסרת. לדעת הון עשיר, תנא משנתנו רומז בכך, שגם אם לא קינא לה באופן האוסר, צריך הבעל להיות זהיר ולבדוק אחריה, אחרי שנסתרה עם אחר. אמנם, מן הירושלמי משמע, שכשהזהיר אותה הבעל בלשון 'אל תדברי', משמעות האזהרה היא גם שלא תתייחד אתו (ראו כתובות פ"א מ"ח), ולשון נקייה היא. ולכן אם נסתרה עמו – אסורה (מלאכת שלמה).

נכנסה עמו לבית הסתר וכו'  

התרומה ניתנת לכהן מכל גידולי הקרקע. היא אסורה באכילה לכל מי שאינו כהן, שנאמר: "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ" (ויקרא כב,י); אך מותרת באכילה לאשתו, לבני ביתו ולעבדיו של הכהן, שנאמר: "וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ" (שם פסוק,יא). אשת כהן שקינא לה בעלה ונסתרה, נאסרת מלאכול בתרומה. והסביר הרמב"ם (הלכות תרומות ח,טו), שהטעם מפני שהיא, מספק כ'זונה', האסורה בתרומה (שם ו,ז).

אסורה לאכול בתרומה  

בבבלי (ד,א) נחלקו תנאים מהו שיעור זה, ונפסקה הלכה כדעת רבי עקיבא, ששיעור זה הוא פרק זמן השקול לצליית ביצה וגמיעתה (שולחן ערוך אבן העזר קעח,ד). יש מפוסקי זמננו ששיערו שיעור זמן זה בכחמש דקות (שו"ת מנחת יצחק ד,צד). פרק זמן זה הוזכר במקומות רבים כפרק הזמן המינימלי גם לדיני ייחוד, כלומר שאין לאיש ולאישה להתייחד במקום כזה שלא תהיה שם עין אדם במשך חמש דקות (שם). אכן היו שכתבו, ששיעור הזמן לגבי ייחוד אינו קשור לזמן סתירה בסוטה (שו"ת בצל החכמה ב,ע), ויש שהורו, שהוא ארוך יותר (שו"ת אגרות משה אבן העזר ד סה,כב).   

ושהתה עמו כדי טומאה – דין ייחוד  

אורח ההלכה

אדם שמת ללא ילדים – מצווה על אחיו לייבם (לשאת) את אשתו או לחלוץ לה, אם לא ירצה לייבמה. החליצה היא הטקס הפוטר את האישה מהזיקה ליבם, ומתיר אותה להינשא לאחרים. דיני הייבום והחליצה נידונו בהרחבה במסכת יבמות. וכאן נאמר, שאם קינא אדם לאשתו, ונסתרה, ומת לפני שהספיק לבדקה במים המאררים, אין היא מתייבמת אלא חולצת. ובבבלי (ח,ב–ט,א) דייקו כן מהכתוב לגבי מי שמצא באשתו דבר ערווה: "וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר" (דברים כד,ב) – לאיש אחר, ולא לאחיו.

חולצת ולא מתייבמת  

וְאִם מֵת בעלה ללא ילדים, לאחר שקינא לה, ונסתרה, וכעת היא גם זקוקה לייבום או לחליצה – הרי היא חוֹלֶצֶת ליבם, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

וְאִם מֵת – חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. 

וְאֵלּוּ נשים שנסתרו שאֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה לעולם, מפני שאינן שותות, וחלקן – מפני שאף אם ישתו, אין המים בודקים אותן:

ג וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה:

אישה הָאוֹמֶרֶת לבעלה: "טְמֵאָה (אסורה) אֲנִי לָךְ", שנבעלה לאיש אחר; וְכן אישה שֶׁבָּאוּ עֵדִים והעידו, שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת "אֵינִי שׁוֹתָה את המים המרים", וְזו שֶׁבַּעְלָהּ כבר אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, אף על פי שקינא לה, ונסתרה; וְאישה שֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ למקדש לאחר הקינוי והסתירה.

הָאוֹמֶרֶת "טְמֵאָה אֲנִי לָךְ", וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת "אֵינִי שׁוֹתָה", וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. 

כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ בעלה, לאחר שהתרה בה, ונסתרה? מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם שבו הם גרים, וּמוֹסְרִין לוֹ בית הדין שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים ללוות אותם, שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ לבית המקדש, ובמקרה זה אינו יכול להשקות אותה (להלן פ"ד מ"ב).

כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ? מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם,  וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. 

כתבו הפרשנים (רע"ב ועוד), שגם בנות כהנים שנחשדו כסוטות נאסרו בתרומה, על אף שבדרך כלל, כשמתגרשות בלא ילדים הן חוזרות לבית אביהן ואוכלות בתרומה (ויקרא כב,יג).   

ואלו אסורות מלאכול בתרומה  

כך נאמר בתנאי בדיקת המים: "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" (במדבר ה,לא), וכשבא עליה בדרך אינו מנוקה מעוון, שהרי היא אסורה עליו  (רע"ב).   

ושבעלה בא עליה בדרך  

לפי המשנה במסכת נדרים (פי"א מ"ב), היה הדין בתחילה, שהאומרת לבעלה שהיא טמאה לו (כלומר ששכבה עם אחר) – חייב לגרשה ולתת לה כתובתה. אמנם, לאחר זמן חזרו ופסקו, שאין מאמינים לה, שמא היא משקרת, כי רוצה להינשא לאחר. ברם במשנתנו, מכיוון שמדובר, שטענה כך, כשכבר קינא לה, אם כן, יש "רגליים לדבר", ויש להאמין לדבריה ולאסרה על בעלה, וכן הדין במקרים דומים (רמ"א שם  קטו,ו).   

האומרת טמאה אני לך  

בבבלי (ז,א) רצו להסתייע ממשנתנו לשיטת האמורא רב בדיני ייחוד, שמחוץ ליישוב מותר רק לשלושה גברים לפחות להתייחד עם אישה; ודחו את הסיוע. ובכל אופן, הרמ"א (בשולחן ערוך אבן העזר כב,ה) פסק כך, שהייחוד מותר לאישה בעיר רק עם שני אנשים כשרים, ומחוץ לעיר – עם שלושה. ויש מתירים לאיש אחד להתייחד עם נשים רבות, ובתנאי שאין עסקו עם הנשים כגון רופא נשים. והשולחן ערוך (שם) אסר הייחוד אלא בנוכחות הבעל.   

שני תלמידי חכמים – ייחוד מחוץ לעיר  

משמעותו המדויקת של הביטוי 'תלמיד חכם' בלשון חכמים אינה כמו בימינו – אדם מלומד בתורה, במשמעות תלמיד שהוא חכם – אלא תלמיד שלומד לפני חכמים, כלומר תלמיד של חכם. משמעות זו מתבררת מצורת הרבים "תלמידי חכמים" (ולא: 'תלמידים חכמים'), וכן מן המקבילה היוונית <eng>μαθητής</eng> <eng>σοφῶν</eng> (מָתֵטֶס סוֹפוֹן), שפירושה תלמיד חכמים. על אף שבדפוסי המשנה בכל מקום מצויה צורת היחיד 'תלמיד חכם', בכתבי היד מתועדת הצורה 'תלמיד חכמים'. נראה, שהצורה 'תלמיד חכם' היא גזירה לאחור מצורת הרבים 'תלמידי חכמים'.

תלמידי חכמים  

בתלמודים (בבלי ז,א וירושלמי) אמרו, שרבי יהודה למד מגזרת הכתוב בפרשת סוטה: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה,טו), שמשמע שמביא אותה לבדו. ובתוספתא (א,ב) הסבירו, שרבי יהודה למד מקל וחומר: אם נאמן אדם על זהירות באיסור נידה החמור לגבי אשתו, ואינו זקוק לשמירה מיוחדת, קל וחומר שאינו צריך שמירה מפני איסור לא תעשה, שיש בביאה על אשתו, לאחר שקינא לה, ונסתרה. ברם חכמים ענו, שדווקא בגלל הקלות היחסית של האיסור, יש חשש שיעבור עליו, וצריך שמירה. מה גם שהוא חושש, שאחרי שתשתה אשתו מן המים לא יוכל לבוא עליה יותר לעולם, מה שאין כן באשתו כשהיא נידה, שמותרת לאחר זמן.   

רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין צורך בכך, אלא בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:  בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ. 

הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלִַם, וּמְאַיְּימִין (מטילים אימה) עָלֶיהָ, שתודה אם אכן זינתה; שמסבירים לה את כובד האחריות המוטל עליה אם לא תודה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּימִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, המחייבים בעדותם עונש מוות (סנהדרין פ"ד מ"ה).

ד הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלִַם, וּמְאַיְּימִין עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּימִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת.

וְאוֹמְרִים לָהּ הדיינים, כדי לגרום לה שתודה: "בִּתִּי, הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה (גורם), הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדּוּת (נערוּּת) עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים, כלומר לא כל האשמה תלויה בך, אלא היו גורמים אחרים לדבר; ולכן, אם תודי, אין חטאך גדול כל כך. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל של הקדוש ברוך הוא שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, על ידי מי הסוטה" (במדבר ה,כג), שאם תודה שזנתה, לא יהיה צורך בכך.

וְאוֹמְרִים לָהּ: "בִּתִּי, הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדּוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם" 

מן התורה משמע שבדיקת הסוטה על ידי המים המאררים נערכת במקדש, ושם היה עליה לעמוד בפני בית הדין הגדול שישב שם (בלשכת הגזית, סנהדרין פי"א מ"ב). בבבלי (ז,ב) הסבירו, שדבר זה נלמד בגזרה שווה מדינו של הזקן הממרא, שאינו נענש עד שמובא לפני בית הדין הגדול שבירושלים (ראו סנהדרין שם).   

מעלין אותה לבית דין הגדול  

במסכת סנהדרין (פ"ד מ"ה) מתואר, שהיו מאיימים על העדים בדיני נפשות, בכדי שייזהרו בעדותם, שהרי הם עומדים לאבד נפש מישראל. התוי"ט פירש, שאין הכוונה שיאיימו עליה באותו הנוסח שמאיימים על עדי נפשות, שהרי אין עניינם דומה. אלא שכשם שמרבים באיומים על עדי נפשות יותר מעדי ממון, כך גם מרבים לאיים עליה, שתתוודה אם חטאה. אמנם, יש מסבירים, שמודיעים לה, שיש בשתייה זו סכנת מיתה לה ולבועלה, בדומה לעדות עדי נפשות המסכנת את מי שמעידים עליו. ולכן מאיימים עליה בדומה לאיום עליהם (ליקוטי מהרי"ח, מנחת קנאות, תפארת ישראל). בתוספתא (א,ו) אמרו, שגם מעודדים אותה לשתות: אומרים לה, שאין לה לחשוש מהמים, אם לא חטאה, שלא יזיקו לה כלל. אך בתלמוד הבבלי (ז,ב) ביארו, שאומרים לה כך, רק לאחר שכבר נמחקה המגילה שלה במים, ונמחה כבר שם ה', והודאתה לא תועיל לזה עוד.

כדרך שמאיימין על עדי נפשות  

מפורש בתורה, שבתוך המים המאררים מוחים (=מוחקים) מגילה שכתובה בה פרשת הסוטה, ובין השאר מצוי בה שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא (ראו להלן פ"ב מ"ג–מ"ד). ואף על פי שבדרך כלל יש איסור חמור על מחיקת שם ה', נאמר במדרש, שלשם השכנת שלום בין איש לאשתו (בירור הספק אם זנתה) מוחים את שמו על המים (ספרי). וכאן התבאר כלל חשוב בהלכות סוטה, שיש לבית הדין לעשות מה שניתן כדי למנוע את הצורך במחיקה זו.   

שלא ימחה על המים  

בבבלי (ז,א) הסבירו, שמספרים לפניה מעשים על צדיקים שהודו בחטאם, שאינה ראויה לשומען מפני פחיתותה. ובברייתא (שם ב) אמרו, שמזכירים לה את הודאתם של יהודה וראובן על חטאיהם, ואת השכר שזכו בו על ההודאה (ראו בתוי"ט ובהון עשיר). אמנם, הרמב"ם הסביר באופן מעט שונה את הביטוי "שאינה כדאי לשומען" – שאין היא יכולה לעמוד בפני סיפורים אלה, כשמזכירים אותם, ומודה היא על האמת, ואפילו אם יהיו כל משפחתה על ידה (מאירי).   

שאינה כדאי לשומען היא ובית אביה  

המילה "כדאי" מורכבת מצירוף התחילית כ' עם המילה 'די' (בדומה למילה 'מִדַּי' – המורכבת מהתחילית מ' (=מן) ו'די'). מיזוג זה התחדש בלשון חכמים ומשמעו 'ראוי, שווה, מספיק'. 'כדאי' משמשת כנשוא המופיע בדרך כלל לפני הנושא – 'כדאי הוא הלל'. בשלילה לעומת זאת מתהפך סדר המשפט והנושא מופיע לפני כן – 'שאין כל העולם כולו כדאי', וכך גם במשנה כאן – 'שאינה כדאי'.   

שאינה כדאי לשומען  

וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי (ראויה) לְשׁוֹמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ, כדי להביא אותה להודות.

וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשׁוֹמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ. 

אִם אָמְרָה לאחר כל אלה: "טְמֵאָה אֲנִי" – שׁוֹבֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ, כותבת לבעלה שובר על חוב הכתובה שהתחייב לה בשעת הנישואין, שמעתה אינו חייב לה אותה, וְיוֹצֵאת מבעלה, דהיינו מתגרשת ממנו בגט.

ה אִם אָמְרָה: "טְמֵאָה אֲנִי" – שׁוֹבֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ וְיוֹצֵאת.

וְאִם אָמְרָה: "טְהוֹרָה אֲנִי" – מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח הר הבית, ומשם לשַׁעַר נִקָּנוֹר שבפתח עזרת ישראל, שֶׁשָּׁם (בשער ניקנור) מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְּצוֹרָעִים, שכל אלו אינם רשאים להיכנס לעזרה עצמה אך צריכים להיות סמוכים לה.

וְאִם אָמְרָה: "טְהוֹרָה אֲנִי" –  מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְּצוֹרָעִים. 

וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ ומושכם, אִם נִקְרְעוּ הבגדים – נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ התפרים – נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ בקריעה זו, וְסוֹתֵר (מפרק) אֶת קליעות שְׂעָרָהּ, כדי לכער ולבזות אותה.

וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ – נִקְרְעוּ, אִם נִפְרְמוּ – נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. 

הכתובה היא השטר שבו מפורטות כל ההתחייבויות שבין הבעל לאשתו, וביניהן הסכום שהתחייב לשלם לה, הוא או יורשיו, במקרה שיגרש אותה או שימות הוא לפניה. דיני הכתובה התבארו בהרחבה במסכת כתובות. במקרה שהודתה האישה שזנתה עם אחר – אין היא זכאית לסכום הכתובה, אף שבעלה מגרשה.   

שוברת כתובתה  

"שוברת" כאן פירושו 'מוציאה שובר'. השובר הוא שטר, קבלה, שבו מאשרים תשלום חוב. מקור שמו כנראה בתקופה קדומה שבה השתמשו בחומר קשה (כגון חרס) לכתיבת השטר, ונהגו לשברו בעת סילוק החוב. במסורות הניקוד קיימות כמה חלופות לניקוד שם זה – שׁוֹבֵר, שוֹבֶר ושוֹבָר.   

טעם הדבר, שנאמר: "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה'" (במדבר ה,יח) ובירושלמי אמרו, שבכל מקום שנאמר בכתובים: "לִפְנֵי ה'", הכוונה לשער ניקנור, שער הכניסה לעזרה, החצר הפנימית של המקדש, שם היו המצורעים והיולדת, שאינם יכולים להיכנס לעזרה, עומדים סמוך ככל האפשר למקום הקרבת קרבנות טהרתם שבעזרה. והסוטה אמנם צריכה "לפני ה'", אך אין זה מכובד שיקרעו את בגדיה בתוך המקדש, שזוהי דרך ביזיון (מנחה חרבה). בבבלי (ח,א) תמהו על לשון "מעלין", שהרי כבר הביאו אותה (כבמשנה הקודמת) לפני בית הדין הגדול שבלשכת הגזית, וזו גבוהה משער המזרח (תוספות הרא"ש שם)! והסבירו, שאחרי שאיימו עליה בבית הדין מורידים אותה מהר הבית ומחזירים אותה, כדי לייגעה, שמא מתוך כך תודה מעצמה, ולא יהיה צורך להשקותה.

מעלין אותה לשער המזרח...פתח שער ניקנור  

רש"י (ז,א. וראו רמב"ם) ועוד ביארו, שמורידים אותה תחילה לשער המזרחי של הר הבית (ראו ברכות פ"ט מ"ה, מידות פ"א מ"ג), ולאחר מכן שוב מעלים אותה לשער ניקנור שבין 'עזרת נשים' ל'עזרת ישראל' (ראו מידות פ"א מ"ג–מ"ד). אמנם, היו שהסבירו, ששער המזרח כאן הוא עצמו שער ניקנור (תוי"ט בשם כפתור ופרח, וראו תמיד פ"ה מ"ו), וכגרסת הירושלמי: "לשערי מזרח לשערי ניקנור" (וראו תוספתא כפשוטה, ובאיור).   

לשער המזרח... שער ניקנור  

בכתוב נאמר: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה,יח), שצריך הכהן להתיר את קליעת שערה. אלא שחז"ל למדו מדרשת הפסוקים, שצריך לחשוף גם את גופה (בבלי ח,א). ויש בדבר מידה כנגד מידה, שחטא הניאוף כולל גילוי בשר (ראו להלן משנה ז, תוספתא ג,ד).   

וכהן אוחז בבגדיה וכו'  

בזמן חכמים היו הנשים קולעות את שערן הארוך ומלפפות אותו סביב ראשן במבנה גבוה ומהודק. ל'בנייה' זו נעזרו בחוטים ובתכשיטים, ופעמים – בבעלת מקצוע, ה'גודלת' (כלים פט"ו מ"ג; בבלי, קידושין מט,א). הנשים שמרו על תסרוקתן אף בשינה וברחצה. וביציאה לרשות הרבים, היו מכסות את ראשן בסבכה (כלים פכ"ח מ"י) – מצנפת רשת, שנועדה לעטוף ולהחזיק את תסרוקת השיער, שלא תיפרע.   

וסותר את שערה  

וטעמו, שאם תצא האישה זכאית, יתגרו על ידה פרחי (צעירי) הכוהנים כשיראו אותה מגולה (רע"ב על פי בבלי ח,א).   

רבי יהודה אומר  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה – לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ. וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה – לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ. ואין הלכה כרבי יהודה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה – לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ. וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה – לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ. 

אם הָיְתָה מִתְכַּסָּה (לבושה) בִּבגדים לְבָנִים – מְכַסָּהּ הכהן בִּבגדים שְׁחוֹרִים,

ו הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִּלְבָנִים – מְכַסָּהּ בִּשְׁחוֹרִים,

הָיוּ עָלֶיהָ כְּלֵי זָהָב וְקַטְלִיאוֹת (שרשרות צוואר), נְזָמִים וְטַבָּעוֹת – מַעֲבִירִים (מסירים) אותם מִמֶּנָּה, כְּדֵי לְנַוְּולָהּ (לכערה ולבזותה).

הָיוּ עָלֶיהָ כְּלֵי זָהָב וְקַטְלִיאוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת –  מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה, כְּדֵי לְנַוְּולָהּ. 

וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי עשוי מסיבי דקל וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ, כדי שלא יישמטו בגדיה לגמרי.

וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. 

ומעירים: וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת את הסוטה במעמד זה, בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ שאין רשאים לבוא לשם, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן, שהיא רגילה בהם ואינה מתביישת מהם, ואף מתחזקת על ידם.

וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן. 

בתלמודים (בבלי ח,ב וירושלמי) הסבירו, שמלבישה שחורים, רק אם הם אינם נאים עליה. אך אם הם מייפים אותה, ילבישנה בבגדים מכוערים, שכן המטרה לגרום לה שתתבזה.   

מכסה בשחורים  

מקור המילה ביוונית <eng>κατέλλα</eng> (קַטֵלָה), ובלטינית <eng>kattella</eng> – קולר, שרשרת הצמודה לצוואר, המורכבת מחרוזי מתכת, אבנים יקרות או זכוכית, מושחלים על חוט בד או מתכת (כלים פי"א מ"ח).

קטליאות  

נזם במקרא הוא שם לתכשיט האוזן (עגיל) ולתכשיט האף. בתקופת המשנה התקשטו בו בארץ ישראל דווקא לאוזן. כמו בזמננו, הושחל הנזם בתנוך האוזן, בנקב שנעשה בילדות ונשמר פתוח בחוטים או קיסמים (שבת פ"ו מ"ו). העגיל הנפוץ בתקופה הרומית היה טבעת פשוטה, ובה שובצה לעתים אבן חן. אמנם המשנה (כלים פי"א מ"ט) מתארת נזם מורכב, דמוי עדשה, ומולה תליון או אשכול גרגרי מתכת.   

נזמים  

בירושלמי ביארו, שמביאים "חבל מצרי", משום שיש בכך רמז לכך, שמעשה הסוטה הוא מ"מעשה ארץ מצרים" (ראו ויקרא יח,ג), והסתפקו, שמא יש לדקדק דווקא בחבל שכזה. ובתלמוד הבבלי (ח,ב) אמרו, שלכתחילה אמנם יש להביא חבל מצרי, אך בדיעבד אין לדקדק אחרי חבל כזה או אחר, כי עיקר טעמו של החבל הוא שלא יישמטו בגדיה, אחרי שקורע אותם הכהן.   

מביא חבל מצרי  

"חבל מצרי" נזכר רק במשנתנו (ראו בהרחבות בשם הירושלמי). ייתכן שהוא חבל גס העשוי נצרים (=ענפי ערבה), ומכאן שמו 'מָצרי' – 'נָצרי' (ז. ספראי).   

חבל מצרי  

נוסף על המובן הפשוט, שאין האישה מתביישת מהם, יש כאן חשש, שמא כשתראה את בני ביתה תתחזק דעתה ולא תפחד. ואנו מעוניינים, שתודה האישה בחטאה לפני הבדיקה, כדי שלא יימחה שם ה' על המים המאררים (ראו לעיל משנה ד, רמב"ם ותוי"ט בשם רש"י).   

מפני שלבה גס בהן  

בתלמוד (בבלי ז,ב) שאלו על הדבר, שהרי כבר לעיל הבהירו, שכל הרוצה לראות בא לראות. לפי אביי, מחדדת כאן המשנה, שהכוונה שם היא דווקא לנשים. ואילו רבא הסביר, שבעוד לאנשים מותר הדבר, על הנשים מוטלת חובה לבוא ולראות, כי יש בדבר אזהרה, שלא יעשו כמעשיה של הסוטה, וכפי שהביא התנא מן הפסוק ביחזקאל. יש מי שהסבירו, כי לפי זה, יש לנקד כאן "מוּתְרוֹת", שהנשים מוזהרות לבוא ולצפות בהשקאה של הסוטה (מלאכת שלמה ועוד).   

וכל הנשים מותרות לראותה  

וְכָל הַנָּשִׁים מוּתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה" (יחזקאל כג,מח).

וְכָל הַנָּשִׁים מוּתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים  וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה". 

בְּאותה מִדָּה (כלי מדידה) שֶׁאָדָם מוֹדֵד – בָּהּ עצמה מוֹדְדִין לוֹ, כלומר כדרך שאדם נוהג – כך נוהגים כלפיו מן השמים, מידה כנגד מידה;

ז בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד – בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ.

הִיא (הסוטה) קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ כדי לַעבור עֲבֵירָה – על כן הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) נִיוְּלָהּ, ביזה וכיער אותה, כפי שציוותה התורה: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה,יח), וכן בעונשה: "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" (שם פסוק כז).

הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵירָה – הַמָּקוֹם נִיוְּלָהּ. 

הִיא גִּלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵירָה – הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ, שמעמידים אותה בביזיון בפני רבים.

הִיא גִּלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵירָה – הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. 

בברייתא שבתלמוד (בבלי ח,ב) הסבירו, שהסוטה עמדה על פתח הבית כדי להראות את עצמה לנואף, ומשום כך מעמידים אותה על שער ניקנור, שיראו הכול את קלונה. ואף אם לא זנתה עם אותו פלוני, והמים לא ימיתו אותה לבסוף, בכל אופן, בעצם המעמד המשפיל היא קיבלה עונשה מידה כנגד מידה על חטאי חוסר הצניעות (רמב"ם). וייתכן, שהכוונה היא שגילתה עצמה ממש, במעשה העברה, כפי שמתבאר בהמשך המשנה.   

היא גלתה את עצמה לעבירה  

בתלמוד (בבלי ט,ב. ובדומה בירושלמי) שאלו על כך, שהרי בפסוק המתאר את עונש הסוטה נאמר: "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" (במדבר ה,כז), ומכאן משמע, שקודם לוקה הבטן ולא הירך. והסבירו, שאמנם בפועל הבטן לוקה תחילה, אך בשעת האזהרה לאישה אומר לה הכהן: "בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" (שם שם,כא). ולפי זה, הירך 'לוקה' תחילה, בכך שהכהן מזכיר אותה תחילה, בעת שהוא מקלל את האישה, אם זנתה. ובירושלמי ביארו עוד, שבפסוקים מתואר עונש האישה, והיא לוקה כדרך שהמים באים בה. ואילו במשנה מדובר על עונשו של הבועל (שגם הוא לוקה במקביל לסוטה), והוא לוקה כפי ההסבר כאן, שהירך אכן תלקה תחילה, כי התחילה בעברה (וראו חשק שלמה ט,ב ורש"י במדבר ה,כא–כג).   

לפיכך תלקה הירך תחלה  

ראו להלן פ"ג מ"ד. אף על פי שלא פירט בכתוב שילקה הגוף, הדבר מובן מסברה: כשם שנהנה כל גופה מהחטא – כך תיענש בכל גופה (מאירי ז,א). ובספרי דרשוהו מן הכתוב: "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים" (במדבר ה,כד).   

ושאר הגוף לא פלט  

בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בַּעֲבֵירָה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, שכך דרך ביאה – לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ תלקה הַבֶּטֶן; וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָּלֵט (לא ניצל) מפורענות.

בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בַּעֲבֵירָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָּלֵט. 

שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, ולכן נשא נשים פלשתיות – לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו" (שופטים טז,כא).

ח שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו – לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו".

אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ (ראו שמואל ב יד,כה–כו) – לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ (שם יח,ט–טו).

אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ –  לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ. 

ועוד, לְפִי שֶׁבָּא אבשלום עַל עֶשֶׂר פִּלַגְשֵׁי אָבִיו (ראו שם טו,טז, ושם טז,כב) – לְפִיכָךְ נִתְּנוּ (נתקעו) בּוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת (חניתות), שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים (במקרא: נְעָרִים) נוֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ" (שם יח,טו).

וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו – לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בּוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נוֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב". 

שמשון נמשך אחרי עיניו, כמתואר בבת פלשתים שהתעקש לשאת אותה: "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי" (שופטים יד,ג). ובסופו של דבר נהרג במאבקו עם הפלשתים, לאחר שעקרו את עיניו תחילה. בתלמוד (בבלי ט,ב) שאלו, מדוע נענש שמשון? והרי לפי הכתוב: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים יד,ד), מניעיו של שמשון היו משמים! ואמרו, שאכן נגזר עליו להתחתן עם פלשתית, אך הוא בחר מרצונו את מי שהייתה יפה (ישרה) בעיניו. ובירושלמי משמע, ששמשון אכן לא נענש על נישואיו לפלישתית, שהיו דרך נישואין (וראו רמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ד–הט"ז ששמשון גייר את הנשים הפלשתיות שנשא, אך בצורה פגומה). וכוונת משנתנו היא למקרה אחר שלא היה דרך נישואין אלא דרך זנות כאמור: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (שופטים טז,א).

שמשון הלך אחר עיניו  

בספר שמואל (ב,יד–יח) מסופר, כי לאחר שברח דוד מפני אבשלום בנו, רדף אבשלום אחריו ונלחם בו ביער אפרים. בשעת המלחמה, נתפס שערו של אבשלום בעץ האלה שביער, והוא נשאר תלוי בעץ. כאשר נודע הדבר ליואב, שר הצבא של דוד, הוא תקע בלב אבשלום שלושה שבטים, ועשרה מנושאי כליו השלימו את מעשה ההריגה (שם יח, ט–טו).   

אבשלום... נתלה בשערו וכו'  

מקור המילה לונביאות (בגרסאות: לונכיאות) ביוונית <eng>λογχη</eng> (לונכֶה) ומשמעה חנית, חוד החנית. הלונכי מוכרת כנשק של החיילים הרומים. בין השאר מתואר כי רבי יהודה בן בבא נהרג על ידיו (בבלי סנהדרין יד,א).

לונביות  

בתלמוד הירושלמי (הובא ברע"ב) מסופר, שלפני תחילת המרד שלו ביקש אבשלום מאביו כתב, שבו יבקש המלך משני אנשים להתלוות לאבשלום. וכך, הראה אבשלום את הכתב לזוגות זוגות של אנשים, עד שצבר מאתיים מלווים מכובדים, שלא ידעו כלל שהוא מתכוון למרוד באביו. והטעה את הציבור בהופעתו איתם, כמי שיש אחריו סמכות רוחנית רחבה. חכמים סמכו דרשה זו על הכתוב: "וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר" (שמואל ב טו,יא).   

ולב בית דין  

וּלְפִי שֶׁגָּנַב, הטעה ומשך אחריו שְׁלשָׁה לְבָבוֹת, כשתכנן את המרד באביו: לֵב אָבִיו, כשאמר לו שהולך לזבוח בחברון (שם טו,ז), וְלֵב בֵּית דִּין, זקני ישראל שהלכו עמו (שם טו,יא), וְלֵב כל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּגְנוֹב (במקרא: וַיְגַנֵּב) אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" (שם טו,ו) – לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ (בלבו) שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, ענפים מחודדים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם" (שם יח,יד).

וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלשָׁה לְבָבוֹת:  לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּגְנוֹב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" –  לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים,  שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם". 

ומוסיפים: וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה משלמים לאדם מידה כנגד מידה,

ט וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה,

מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמשֶׁה שָׁעָה אַחַת על שפת היאור, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב,ד) – לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, כאשר לקתה בצרעת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב,טו).

מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק" – לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם". 

יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו, וְאף שאֵין בְּאֶחָיו מי שהיה גָּדוֹל בחשיבות מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו... וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים" (בראשית נ,ז–ט) – מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ בהבאת ארונו לקבורה אֶלָּא משֶׁה שהיה גדול שבישראל.

יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו, וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים". מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא משֶׁה. 

משֶׁה זָכָה להתעסק בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאף שאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות יג,יט) – מִי גָּדוֹל מִמּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) עצמו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְבּוֹר אֹתוֹ בַגַּיְא (במקרא: בַגַּי)" (דברים לד,ו), ולא מבואר בכתוב מי, ללמדנו שה' הוא שקבר אותו.

משֶׁה זָכָה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ". מִי גָּדוֹל מִמּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסַּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְבּוֹר אוֹתוֹ בַגַּיא". 

בתלמוד (בבלי יא,א) העירו, שלשון זו אינה מדוקדקת, שכן "מדה טובה מרובה ממידת פורענות" (בתוספתא ד,א אמרו – פי חמש מאות), והיינו, שהשכר על מידה טובה הוא גדול בהרבה מהעונש על מידה רעה. ואכן, כפי שמסופר להלן, שכרה של מרים היה גדול יותר ממה שעשתה, ואין כאן תשלום מדויק של מידה כנגד מידה. אלא שהתגמול מגיע באותו עניין שבו בוצעה  המצווה.   

וכן לענין הטובה  

דרכם של אנשים גדולים להאציל סמכויות ולהורות לאנשים שתחתם לעשות פעולות, והפעולה מיוחסת אל הגדולים שציוו עליהם לעשות את הפעולות. אמנם יוסף, אף שהיה משנה למלך והחשוב שבאחים, לא נשאר במצרים והורה לאחרים לעסוק בהעלאת וקבורת אביו אלא התעסק בכך בעצמו (על פי שבט סופר, חברא קדישא, דרוש י). וראו במלאכת שלמה, שיש שפירש, שבשכר ש"יוסף זכה לקבור את אביו" – לפיכך "ואין באחיו גדול ממנו", זהו הדבר שעשה אותו גדול באחיו.   

יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו  

כתבו המפרשים, שלמרות האמור כאן, שגם בצדיקים מתעסק הקדוש ברוך הוא, עדיין יש הבדל בינם לבין משה. שבמשה לא התעסק אחר מלבד הקדוש ברוך הוא, הן בקבורת הגוף הן באסיפת הנפש. ואילו בשאר הצדיקים, מתעסקים בני אדם לקבור את גופם, והקב"ה אוסף את נשמתם בלבד (תוי"ט, תפארת ישראל).  

לא על משה בלבד אמרו  

ומוסיפים: לֹא עַל משֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ, שהקדוש ברוך הוא התעסק בו, אֶלָּא עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נח,ח).

לֹא עַל משֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ". 

הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, שצריך להביא את אשתו אל הכהן (במדבר ה,יד) – על פי איזו עדות נעשה הדבר?