בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְמָאֲנִין (ממאנות) אֶלָּא קטנות אֲרוּסוֹת בלבד, שנעשו בהן רק קידושין. אך אם נישאו – אינן יכולות לצאת במיאון אלא בגט. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גם אֲרוּסוֹת וגם נְשׂוּאוֹת.

א בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אֲרוּסוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲרוּסוֹת וּנְשׂוּאוֹת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קטנה יכולה למאן בַּבַּעַל שהתארסה לו וְלֹא בַּיָּבָם. שאם מת בעלה ונפלה לייבום לפני היבם, צריכה להמתין עד שתגדל, ואז תחלוץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יכולה היא למאן בַּבַּעַל וּבַיָּבָם גם כן.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּבַּעַל וְלֹא בַּיָּבָם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּבַּעַל וּבַיָּבָם. 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: המיאון צריך להיות דווקא בְּפָנָיו של הבעל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יכול הוא להיעשות בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: המיאון נעשה דווקא בְּבֵית דִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּבֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּפָנָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּבֵית דִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּבֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין. 

כמה טעמים הובאו בתלמוד (בבלי קז,א) לדעת בית שמאי, שרק קטנה ארוסה ממאנת ולא קטנה שכבר נישאה: ובהם – כדי שלא יימנעו אנשים מלשאת קטנה כזאת, שמא תמאן ונמצא שטרח לחינם בהוצאות הנישואין, או שמא יימצא למפרע שבעל בעילת זנות; וכן מחשש שמא ינצל הבעל את ממון הקטנה מחשש למיאון הקרב. והראשונים (רמב״ן, תוספות הרא״ש ועוד) הוכיחו, כי דברי בית שמאי אלה הם לכתחילה, אך בדיעבד, מיאונה של הנשואה נחשב כמיאון גם לדעתם. וכן משמע מהירושלמי. ועוד כתבו, שאם היו סבורים בית שמאי שמיאונה פסול אף בדיעבד, היו צריכים לגרוס במשנה: ‘נשואות אינן יכולות למאן׳ וכיוצא בזה.

אין ממאנין אלא ארוסות  

הלכה כבית הלל בכל המחלוקות במשנתנו. ולהלכה די בכך, ששני עדים הבינו ממנה שאינה מעוניינת בבעלה. ועדים אלה כותבים שטר שבו נכתב שמיאנה בפניהם ונותנים לה. המיאון הוא באמירה “אי אפשי (=אין רצוני) בפלוני בעלי״, או “אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי״. אמנם, אפילו לא אמרה הקטנה דבר, אלא הלכה והתקדשה לאדם אחר – קידושיה הם מיאוניה (שולחן ערוך אבן העזר קנה,ג–ז). היו מחכמי אשכנז שרצו לבטל את דין המיאון בגלל חששות לתקלות שונות. ואף הרמ״א כתב (שולחן ערוך שם סעיף א), שלכתחילה ייזהר בית דין שלא להשיא יתומה קטנה, אם נראה להם שתבוא לידי מיאון (להרחבה ראו דיני ישראל כ-כא 329).

ממאנין   

אורח ההלכה

לפי רבי אושעיא (בבבלי קז,ב), סבורים בית הלל שאף שקטנה יכולה למאן במאמר שעשה בה היבם (מעין קידושין), והיא פטורה מגט, מכל מקום לא פקעה ממנה זיקת הייבום, והיא זקוקה לחליצה. ואילו לפי עולא, סבורים בית הלל שיכולה למאן ביבם ולהפטר לגמרי מזיקת הייבום, מפני שבמיאון נעקרים הנישואים לבעלה הראשון (שמת). אמנם גם רבי אושעיא מודה, כי אם היבם כבר נשא אותה ובא עליה, פקעה זיקת הייבום הראשונה, והיא יכולה למאן בו כנשואה.   

ובית הלל אומרים בבעל וביבם  

בתוספתא (יג,א) מבואר, שגם לבית הלל יש צורך במיאון בפני שלושה (ומה שנאמר כאן “שלא בבית דין״ – כוונתו שאין צורך בדיינים מומחים, בבלי קז,ב). ועוד הובאה שם דעת תנאים המכשירים מיאון בפני שני עדים. כפי העולה ממקורות שונים, בין דיינים ובין עדים היו כותבים ‘שטרי מיאונין׳, שבהם נכתב, שבפניהם אמרה הקטנה שאינה רוצה בפלוני. ונחלקו תנאים ואמוראים, כיצד צריכה הקטנה להביע את המיאון שלה (ראו בתוספתא שם, ירושלמי ובבלי קח,א ובאורח ההלכה).   

בבית דין ושלא בבית דין  

הסברנו בעקבות המפרשים על פי דעה אחת בתלמוד (קז,ב), שכאן מדובר באפשרות נוספת. לדעה אחרת, צריכה הקטנה למאן בעודה קטנה, ולחזור על מיאונה שוב כשהיא גדולה כדי לתת להם תוקף (ובינתיים אינה יכולה להינשא כלל).    

ותמאן ותנשא  

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מְמָאֶנֶת, כל עוד שהִיא קְטַנָּה, ואֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, אם חזרו והשיאוה לאדם אחר ומיאנה בו, וחזרו והשיאו אותה. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר לעבור כך מאיש לאיש. אֶלָּא מְמָאֶנֶת פעם אחת בלבד, וּמַמְתֶּנֶת (מחכה) מלחזור ולהתארס עַד שֶׁתַּגְדִּיל. ואם אין רוצים להמתין עד שתגדל, תְמָאֵן וְתִנָּשֵׂא מיד, וכך לא תוכל עוד למאן (לשיטת בית שמאי, שרק ארוסות ממאנות).

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מְמָאֶנֶת וְהִיא קְטַנָּה, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר. אֶלָּא מְמָאֶנֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד שֶׁתַּגְדִּיל. וּתְמָאֵן וְתִנָּשֵׂא. 

אֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְּרִיכָה לְמָאֵן? כֹּל שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אִמָּהּ וְאַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ, כלומר מרצונה וידיעתה, שאז יש תוקף לקידושין ולנישואין שלה. אבל אם הִשִּׂיאוּהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ – אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן כלל, אלא קמה והולכת ובזה נפרדת מבעלה.

ב אֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְּרִיכָה לְמָאֵן? כֹּל שֶׁהִשִּׂיאוּהָ אִמָּהּ וְאַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ. הִשִּׂיאוּהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ – אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כָּל תִּינוֹקֶת (ילדה) שהיא קטנה מדי, או שאינה מבינה את משמעות הקידושין, כך שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר קִדּוּשֶׁיהָ, את הכסף או החפץ שקיבלה מן הבעל לשם קידושין – אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן, שאין כלל תוקף לקידושין. והלכה כמותו.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: כָּל תִּינוֹקֶת שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר קִדּוּשֶׁיהָ – אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן. 

מהמשנה משמע, שדווקא אם התקדשה הקטנה על ידי אמה או אחיה, אך אם התקדשה מדעת עצמה – אין קידושיה קידושין, ודינה כמפותה (וכן פסק הרמ״א בשולחן ערוך אבן העזר קנה,ב). אך בירושלמי (וכן לדעת הרמב״ם) כאן משמע, שהיא יכולה לקדש את עצמה מדעתה, אלא שנקט בדבר המצוי שאחיה ואמה הם אלו שמתרצים להשיא אותה (תפארת ישראל). ודייקו ראשונים בלשון המשנה, שאמה ואחיה יכולים רק להשיא אותה, כלומר להכניסה לחופה, אך לא לקדש אותה בקבלת כסף קידושין עבורה (שאין דין שליחות לקטן). ומה ששנינו לעיל (משנה א), שגם המאורסת (המקודשת) יכולה למאן, הוא רק כשבעצמה קיבלה את הקידושין (רמב״ן).

כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה  

בשונה מאב שקידש והשיא את בתו, שאין צורך בדעתה, מפני שהתורה נתנה לו בעלות עליה וזכות מלאה לקדש אותה לאדם אחר, ולכן אף אם אין בה דעת הריהי קנויה לבעלה, אין לאמה ולאחיה של הקטנה זכות לקדש אותה, ולכן רק אם נעשה הדבר לדעתה יש לו תוקף (מדברי חכמים). בירושלמי הדגימו מהו “לדעתה״: עשו לכבודה חופה והלבישוה יפה, והזכירו לה שהיא נישאת לבעל. ואם לא הסבירו לה שנישאת לאיש, אין זה נקרא מדעתה (רשב״א).

לדעתה  

בהבנת דברי רבי חנינא נחלקו המפרשים. הרמב״ם כתב, שמי שאינה יכולה לשמור קידושיה יכולה להינשא לאחר ללא מיאון. ויש הסבירו, שכוונת רבי חנינא היא, שגם אם אינה ממאנת, אין לבעלה זכות של בעל באשתו, כגון ירושה, וכפי שסבור רבי אליעזר בכל קטנה שהתקדשה שלא בידי אביה (רשב״א, וראו במלאכת שלמה ובערוך לנר).   

אינה צריכה למאן  

האם והאחים יכולים להשיא את הקטנה היתומה. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס. עד גיל שש אינה צריכה מיאון כלל, ומגיל עשר ומעלה בכל מקרה צריכה מיאון. בין הגילים הללו בודקים את רמת הבנתה ורק אם היא מסוגלת לשמור את שטר קידושיה או הכסף שקיבלה עבורם, ולהעריך אותם יותר מסתם חפצים ששומרת לעצמה, הרי זו צריכה מיאון (שולחן ערוך אבן העזר קנה,ב).   

איזו היא קטנה – הגדרת קטנה לעניין מיאון  

רבי חנינא מוסיף, שאפילו נישואין שלדעתה אינם חלים, אם אינה יודעת לשמור את הכסף או את החפץ שקיבלה ממנו ככסף קידושין, ולא ככל חפץ (תוי״ט בשם רמב״ם) וראו ב׳אורח ההלכה׳.   

רבי חנינא בן אנטיגנוס  

רבי חנינא (חנניא) בן אנטיגנוס היה חכם וכהן שחי בסוף ימי הבית ולאחריו. רוב הלכותיו מובאות ביחס לדינים הנהוגים במקדש או קשורים לטהרות. הוא התמחה בבדיקת מומים בבהמות, ונודע כמקפיד מאוד על דיני טומאה וטהרה. הדבר היחיד הידוע על משפחתו הוא שהיה לו בן, שבאו אליו פעם חכמים לברר הלכות  משמו.   

הרחבות

גם רבי אליעזר מסכים, שקטנה שהשיאוה צריכה למאן כשרצונה להיפרד מבעלה (כמפורש בדבריו להלן במשנה ז), אלא שלדעתו, גם לפני שמיאנה בו אינה נחשבת כאשתו לעניין זכויות וחובות שונות שבנישואין (תוי״ט). ובבבלי (קח,א) הביאו לעומתו את שיטת רבי יהושע, שהקטנה שנישאה נחשבת כנשואה לכל הדברים הללו עד שתמאן.   

רבי אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום  

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם, אין משמעות הלכתית לקידושין ונישואין של קטנה יתומה, ואף אם נעשו לדעתה, אֶלָּא דינה כּאילו הייתה מְפוּתָּה על ידי הבעל. ולכן, בַּת יִשְׂרָאֵל קטנה שהשיאוה אמהּ ואחיה לְכֹהֵן – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה כדין אשת כהן, ובַּת כֹּהֵן קטנה הנשואה לְיִשְׂרָאֵל – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, כאילו לא יצאה כלל מבית אביה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם אֶלָּא כִּמְפוּתָּה. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן – לֹא תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל – תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כָּל עַכָּבָה (עיכוב, עצירה) של הנישואין, שֶׁהִיא באה מִן הָאִישׁ, שהוא זה שגירש אותה בגט – דנים את הקטנה, כְּאִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ לכל דבר.

ג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כָּל עַכָּבָה שֶׁהִיא מִן הָאִישׁ – כְּאִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ.

בתלמוד הבבלי (קח,א) ובמפרשים נחלקו בפירוש דברי רבי אליעזר בן יעקב, ולמה הוא מתייחס. אנו פירשנו, בעקבות המפרשים, כדברי אביי, שמשנה זו עוסקת במעמדה של הקטנה לאחר שיצאה מבעלה, ולדעת רבי אליעזר בן יעקב, “עכבה מן האיש״ היא בגט, ו״עכבה שאינה מן האיש״ היא במיאון, כפי שהדברים מפורטים במשנה הבאה. וכן בירושלמי. לפירוש זה, “עכבה״ עניינה הפסקת הנישואין (והרמב״ם הסביר, ש״עכבה מן האיש״ – מובנה שהאיש עיכב אותה מלצאת ממנו עד שנתן לה גט). ויש שפירשו, שדברי רבי אליעזר בן יעקב עומדים בפני עצמם, והם מגדירים מה מוגדר כמיאון – כאשר היא נמנעת (‘מתעכבת׳) מלהינשא לאחרים, מפני שהיא אינה רוצה בהם, ולא מפני שהיא כבר נשואה לבעלה (רש״י בפירוש דברי רב יהודה בשם שמואל, וראו פירוש נוסף לדבריו ברשב״א).    

רבי אליעזר בן יעקב  

שני תנאים ידועים לנו בשם זה. רבי אליעזר בן יעקב הראשון הוא תנא שחי עוד בימי בית המקדש השני. לאחר חורבן המקדש מסר עדויות רבות על מבנה הבית וההלכות הקשורות בו, כפי שזכר אותם. לפי מסורת חכמים, רבי אליעזר בן יעקב הוא ששנה את מסכת מידות, שעניינה מידות בית המקדש (ירושלמי יומא פ״ב ה״ב. בבלי יומא טז,א). רבי אליעזר בן יעקב נחשב כמדייק מאוד בדבריו, ונאמר עליו: “משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי״ (יבמות מט,ב), שדבריו מעטים ומדויקים, משום כך נקבע שבכל מקום ששנה – הלכה כמותו. רבי אליעזר בן יעקב השני היה מתלמידי רבי עקיבא. הוא נמנה עם חכמי אושא שהתכנסו אחר מרד בר כוכבא. קשה להבחין, אילו מבין המאמרים בשמו של רבי אליעזר בן יעקב מתייחסים לרבי אליעזר השני.

בניגוד למשמעות המילה ‘עכבה׳ המקובלת כיום, שהיא השהיה זמנית, במקורות חכמים השורש עכ״ב (שיסודו כנראה בשורש עק״ב שבמקרא) משמש גם במובן מניעה ועצירה גמורה.   

עכבה   

וְכָל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ מִן הָאִישׁ, אלא שהקטנה מיאנה בו ויצאה – כְּאִלּוּ אֵינָהּ אִשְׁתּוֹ. כאשר יפורט במשנה הבאה.

וְכָל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ מִן הָאִישׁ – כְּאִלּוּ אֵינָהּ אִשְׁתּוֹ. 

קטנה הַמְמָאֶנֶת בְּאִישׁ שהייתה נשואה לו – הוּא מוּתָּר כעת בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, כגון באמה ובאחותה, וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, כגון באביו או באחיו, שאינה נחשבת כאילו הייתה אשתו, וְכן לֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה, שאינה נחשבת כגרושה שאסורה לכהן (ויקרא כא,ז).

ד הַמְמָאֶנֶת בְּאִישׁ – הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

אך אם נָתַן לָהּ גֵּט – דנים אותה כאילו הייתה אשתו, והוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

נָתַן לָהּ גֵּט – הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה. 

נָתַן לָהּ גֵּט ואחר כן נמלך וְהֶחֱזִירָהּ להיות אשתו, ואחר שחזרה אליו מֵאֲנָה בּוֹ בהיותה קטנה, וְהלכה ונִשֵּׂאת לְאיש אַחֵר, וְנִתְאַרְמְלָה (התאלמנה) אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מהאיש האחרון – מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ, לבעל הראשון, מפני שהמיאון שמיאנה בו לאחר שהחזיר אותה מגלה שמתחילה לא הייתה אשתו, והגט שנתן לה היה בטל.

נָתַן לָהּ גֵּט וְהֶחֱזִירָהּ, מֵאֲנָה בּוֹ, וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה – מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ. 

אולם אם היה סדר האירועים אחר: מֵאֲנָה בּוֹ ויצאה מביתו וְאחר כך הֶחֱזִירָהּ, ובפעם הזו נָתַן לָהּ גֵּט, ולאחר מכן נִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מן השני – אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ לראשון, ככל גרושה שנישאה לאחר.

מֵאֲנָה בּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, נָתַן לָהּ גֵּט וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה – אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ. 

הפרשנים הביאו הבדלים נוספים בין קטנה הממאנת לקטנה היוצאת בגט, מעבר לאלו שנשנו במשנה:   הממאנת אינה זכאית לגבות את סכום הכתובה כפי שגובה בעלת הגט (ראו כתובות פי״א מ״ו), ומצד אחר היא אינה צריכה להמתין שלושה חודשים (ראו לעיל פ״י מ״ד) לאחר המיאון כדי שתוכל להינשא לאחר. ועוד כתבו, שהממאנת צריכה להשיב לבעל את הממון שקידש אותה בו, מה שאין כן אם הוציא אותה בגט (מלאכת שלמה).  

הממאנת באיש... נתן לה גט...  

“זה הכלל״ בא להוסיף, שאפילו גירש אותה והחזיר אותה, ומיאנה פעמים רבות – הולכים אחר האופן האחרון שבו יצאה ממנו (רש״י). ועיקר הטעם הוא, שכאשר היה מיאון אחר הגט, מוכיח הדבר, שמתחילה לא היו אלו נישואים כלל, והיא עודנה קטנה, ונישואיה מדרבנן. אבל כשיוצאת בגט ונישאת, אם תחזור כעת לראשון, הרי זה דומה למחזיר את גרושתו לאחר שנישאה לאחר, ולכן גזרו בה.   

זה הכלל  

בתלמוד (בבלי קח,ב) דנו בשאלה, האם כל מיאון מבטל לגמרי כל גט שניתן לה בעבר, והיא מותרת לכהן (וכך סברו הרמב״ם הלכות איסורי ביאה פי״ז הי״ח), או דווקא, אם מיאנה בבעל שנתן לה גט והחזירה (וראו בהרחבות במשנה הבאה).    

מאון אחר גט מותרת לחזור לו  

זֶה הַכְּלָל: היה גֵּט אַחַר מֵאוּן בבעל הראשון, ונישאה לאחר – אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ לראשון, מֵאוּן אַחַר גֵּט – מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ.

זֶה הַכְּלָל: גֵּט אַחַר מֵאוּן – אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ. מֵאוּן אַחַר גֵּט – מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ. 

קטנה הַמְמָאֶנֶת בְּאִישׁ שהייתה נשואה לו, וְנִשֵּׂאת לְאיש אַחֵר וְגֵירְשָׁהּ בגט, ואחר כך נישאה לְאיש אַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ, ונישאה לְאיש אַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, וחזרה ונישאה לְאיש אַחֵר וּמֵיאֲנָה גם בּוֹ;

ה הַמְמָאֶנֶת בְּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ, לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ;

במשנה הקודמת שנינו, שהמגרש את אשתו הקטנה (היתומה מאב), ונישאה לשני והתגרשה ממנו בגט או שהתאלמנה – אסורה לחזור לבעלה הראשון. ומשמע, שאם מיאנה בשני – מותרת לחזור לראשון שיצאה ממנו בגט (מפני שהמיאון בשני מוכיח שהיא קטנה, ואין ממש בנישואיה, לא הראשונים ולא האחרונים). אך ממשנה זו משמע, שמיאון מבטל גט שניתן לה על ידי אותו בעל שמיאנה בו, אך אינו מבטל גט שניתן לה על ידי בעל קודם. בתלמוד (בבלי קח,ב) הצביעו על סתירה זו בין המשניות. ואכן, לדעת רבי אלעזר מדובר במשניות חלוקות. אך עולא הסביר שבמשנתנו, כיוון שכבר התגרשה שלוש פעמים בגט נחשבת כגדולה, ולכן אין המיאון שלה מועיל עוד לבטל גט.   

כל שיצאת הימנו בגט אסורה... במיאון מותרת  

כָּל בעל שֶׁיָּצָאת הֵימֶנּוּ בְּגֵט – אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ, וכל שיצאה ממנו בְּמֵיאוּן – מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ.

כָּל שֶׁיָּצָאת הֵימֶנּוּ בְּגֵט – אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ. בְּמֵיאוּן – מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ. 

הַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה, אשתו הבוגרת, וְהֶחֱזִירָהּ (נשאהּ שוב), ומת בלי בנים – מוּתֶּרֶת לַיָּבָם, לאחיו, לייבום. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, מפני שכאשר גירשה הבעל בתחילה, נאסרה על אחיו כדין גרושת אחיו, ושוב אינה מותרת לו.

ו הַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה, וְהֶחֱזִירָהּ – מוּתֶּרֶת לַיָּבָם. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר.

וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת הַיְּתוֹמָה מאב, שהשיאוה לו אמהּ או אחיה, וְהֶחֱזִירָהּ ומת – מוּתֶּרֶת לַיָּבָם. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר.

וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת הַיְּתוֹמָה, וְהֶחֱזִירָהּ – מוּתֶּרֶת לַיָּבָם.  וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. 

במשנה הוצגו שלושה מקרים של אישה שהתגרשה וחזרה לבעלה, ומת הבעל. בשלושתם אוסר עליה רבי אליעזר להתייבם. בבבלי (קט,א) הובאו מספר טעמים לשיטתו: לפי האמורא עיפה (וכך משמע מן התוספתא יג,ה ומהירושלמי), בשעה שגירשה הבעל, נאסרה האישה על האח כדין גרושת אחיו, ומכיוון שנאסרה עליו שעה אחת, שוב אין האח יכול לייבמה לעולם. וכך פירשנו. טעם אחר לרבי אליעזר מביא רב אשי שם, ולפיו האיסור בשני המקרים הראשונים נובע מגזרה משום המקרה השלישי, שבו מוסכם על כולם, שאינה יכולה להתייבם. אך המחזיר את אשתו שגירשה בהיותה גדולה, כאשר חזר ונשאה מדובר בנישואין חדשים, ומצוות הייבום חלה על אחיו מחדש (וראו להלן).    

ורבי אליעזר אוסר  

כבר נזכר, שחכמים תיקנו ליתומה שתוכל להינשא על ידי אמה או אחיה, כיוון שאין לה אב שיקבל בה קידושין בעודה קטנה. וכאן מבואר, שכל זמן שהקטנה אינה ממאנת בבעלה, דינה כאשתו, וממילא אם מת ללא ילדים, הרי היא זקוקה לייבום על ידי אחיו. וראו להלן.   

וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם  

האב מקבל קידושין בעבור בתו הקטנה, אך אם אחר כך התאלמנה או התגרשה עברה לרשות עצמה, ואין אביה רשאי לקדשה או להפר נדריה (ראו נדרים פי״א מ״י). זוהי ה״יתומה בחיי האב״ בלשון חכמים, שדיניה כיתומה אף על פי שאביה חי.   

כיתומה בחיי האב  

בתוספתא (יג,ה) מבואר, שחכמים מודים לרבי אליעזר, שקטנה כזו אסורה בייבום, רק במקרה שמת בעלה בעודה קטנה. אך אם החזיר אותה כשהיא גדולה, או שנשאה כשהיא קטנה, ונשארה אצלו עד שגדלה – נישואיה הראשונים חלים לחלוטין וחייבים בייבום. ומשמע שכוחם מן התורה, וכך פסק הרמב״ם (הלכות אישות ד,טז). ברם לדעת רש״י, קידושי קטנה הם מדברי חכמים בלבד. אלא שכיוון שנשארה אצלו עד שגדלה, אנו מניחים, שבעל אותה אז על מנת לקדשה, ומאז היא כאשתו לכל דבר, וכשמת רשאי אחיו לייבמה.   

החזירה דברי הכל אסורה ליבם  

המילים “דברי הכל״, חסרות ברוב כתבי היד של המשנה. אכן, בתלמוד הירושלמי מובאת המשנה בנוסח מעט שונה: “החזירה אסורה ליבם.   ומודין חכמים לר׳ לעזר בזמן שגירשה קטנה והחזירה קטנה, מפני שהיו גירושיה גירושין גמורין ולא היתה חזרתה גמורה״. וכן כתב במלאכת שלמה, שזהו הנוסח המצוי יותר. וככל הנראה הוא תוספת שנכנסה למשנה מלשון התוספתא (יג,ה).  

דברי הכל אסורה ליבם  

אבל קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה מבעלה עוד בהיותה קטנה – דינה כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב, שאין זכות לאביה להשיא אותה. ולכן אם הֶחֱזִירָהּ הבעל בעודה קטנה ומת – דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרָה לַיָּבָם. ואף לדעת התנא הראשון המתיר בבוגרת, שהרי כאשר גירש אותה הבעל תחילה נאסרה על היבם כדין גרושת אחיו, וכשחזר ונשא אותה בעודה קטנה – לא היו אלו נישואים גמורים שבכוחם להפקיע את האיסור. והלכה כתנא הראשון.

קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה – כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. הֶחֱזִירָהּ –  דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרָה לַיָּבָם. 

שְׁנֵי אַחִין הנְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, שהשיאה אותן אמן, וּמֵת בַּעְלָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן ללא ילדים, ונפלה לפני אחיו לייבום – תֵּצֵא, כלומר פטורה מייבום או חליצה על ידו, מִשּׁוּם איסור אֲחוֹת אִשָּׁה שיש בה, שכן איסור ערווה אינו נדחה בגלל מצוות ייבום.

ז שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, וּמֵת בַּעְלָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן – תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

וְכֵן שְׁתֵּי אחיות חֵרְשׁוֹת שנישאו לשני אחים – דינן כשתי קטנות, ואם מת אחד מן האחים – אשתו פטורה מייבום וחליצה.

וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת.  

אם היו שני אחים נשואים לשתי אחיות, אחת גְּדוֹלָה ואחת קְטַנָּה; אם מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל קְטַנָּה – תֵּצֵא הַקְּטַנָּה, תהיה פטורה מלהתייבם או לחלוץ לאחיו מִשּׁוּם איסור אֲחוֹת אִשָּׁה.

גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה; מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל קְטַנָּה – תֵּצֵא הַקְּטַנָּה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. 

אך אם מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה – נחלקו חכמים כיצד יש לנהוג, שהרי הקטנה נשואה לאחיו רק מדברי חכמים, ואילו אחותה הגדולה זקוקה לאחיו לייבום מן התורה;

מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה – 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ (בבעלה), ובאופן זה אינה נחשבת כלל אשתו, והוא מותר בקרובותיה (לעיל משנה ד), וכך יוכל לייבם את אחותה הגדולה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ. 

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מֵיאֲנָה הקטנה מעצמה – מֵיאֲנָה, וייבם את הגדולה. וְאִם לָאו – תַּמְתִּין הקטנה עַד שֶׁתַּגְדִּיל אצלו, ויהיו נישואיה מן התורה, וְתֵצֵא הַלֵּזוּ (האחרת) הגדולה, כלומר תיפטר מייבום וחליצה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם מֵיאֲנָה – מֵיאֲנָה. וְאִם לָאו – תַּמְתִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל, וְתֵצֵא הַלֵּזוּ מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. 

גם במקרה ששני אחים נשואים לשתי אחיות בוגרות, ומת אחד מהם, נדחית אשתו מדין הייבום, שכן מצוות הייבום נדחית בשל איסור הערווה שבנשיאת אחות אשתו (פ״א מ״א, וראו גם פ״ג מ״ט). במקרה של אחיות יתומות קטנות, איסור אחותה אינו גמור, שהרי נישואי קטנה (שאין לה אב) אינם תופסים מהתורה. מאידך גיסא, גם מצוות הייבום בקטנה שכזו היא רק מדברי חכמים. ולכן, כיוון שהאיסור וזיקת הייבום נמצאים במעמד הלכתי דומה, גובר איסור אחות אישה על מצוות הייבום, והאחות יוצאת ללא חליצה (מאירי).   

שני אחין הנשואין לשתי אחיות  

החירשת כאן היא חירשת-אילמת, ודינה שווה לקטנה יתומה בזה, שמדין תורה אין בה קידושין, ונישואיה הם רק מתקנת חכמים, שלא תישאר פנויה (תוי״ט).   

וכן שתי חרשות  

אף שבדרך כלל אין הלכה כרבי אליעזר, כאן הלכה כמותו, שמלמדים את הקטנה שתמאן בו, ומותר לייבם את אחותה, מפני שבתלמוד (בבלי קי,א) פסקו אמוראים במפורש כדבריו (שולחן ערוך אבן העזר קעה,יא). ואם לא מיאנה בעודה קטנה, נחלקו הפוסקים, האם לכשתגדיל הקטנה מוציא אותה בגט, מפני שנאסרה עליו בגלל זיקת אחותה, וחולץ לגדולה, או האם מותר בה, כדברי רבן גמליאל (ראו ערוך השולחן שם  סעיף כו).    

מלמדין את הקטנה שתמאן בו  

רבן גמליאל סובר, שזיקת הייבום שבין האחות הגדולה ליבם אין בכוחה לאסור עליו את אשתו, אחותה הקטנה, אף שנישואיה אינם מן התורה. ולכן אין צורך ללמד אותה שתמאן אלא תמתין (יש שהבינו, שכוונת המשנה שעליה להמתין עד שתגדיל, ורק אז מותר לו לבוא עליה, שאין זה ראוי שיבוא עליה בעוד זיקת אחותה עליו, ראו מלאכת שלמה). ובכל אופן, אין הוא יכול לחלוץ לגדולה, שאם יחלוץ לה תיחשב אשתו (הקטנה) כאחות חלוצה, ותיאסר עליו (רע״ב). ונחלקו בתלמוד (בבלי קט,ב), האם כדי שתיפטר אחות אשתו מייבום, צריך הוא לבוא על אשתו לשם קידושין לאחר שבגרה, ורק על ידי כך הוא עוקר את זיקת הייבום של אחותה; או שברגע שבגרה, קידושיה הראשונים מתקיימים למפרע, גם אם לא בא עליה, ואחותה נפטרה ממילא מייבום.

ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו  

כינוי הרמז ‘הַלֵּזוּ׳ הוא צורת הנקבה של הכינוי ‘הַלָּזֶה׳. הצורה “הלזו״ מופיעה פעם יחידה במקרא (יחזקאל לו,לה), בניקוד חריג, והיא מנוקדת במהדורת המשנה כניקודהּ במקרא. ישנם כתבי יד שבהם מופיעה כאן הצורה המקוצרת “הַלָּז״, המשמשת במקרא ככינוי הן לזכר והן לנקבה. את הצורה “הלזה״ יש שהסבירו כצירוף אותיות היחס ה״א ולמ״ד לכינוי הרגיל “זה״ (והשוו לצורה החז״לית “הַלָּה״ במשמעות דומה), ויש שהסבירו כצירוף המילים “הלאה״ ו״זה״ (שד״ל).   

הלזו  

לדעת רבי יהושע אין פתרון לבעיה, מפני שלדעתו, הזיקה של האחות הגדולה אוסרת עליו את אשתו. אך גם האחות הגדולה אסורה עליו בכל מקרה, כך שלא יועיל הדבר לגרש את אשתו – כיוון שאז היא תהיה אחות גרושתו. ומצד אחר, לדעתו גם הפתרון של מיאון הקטנה אינו נכון, משום שחכמים ציוו להתרחק כמה שניתן מהמיאון, שמא כשתגדל, תתחרט ותחזור בה מהמיאון (בבלי קט,ב. ולדעת רבי אליעזר ורבן גמליאל הותר הדבר לצורך קיום מצוות ייבום). היו שהעלו אפשרות, שלרבי יהושע, גם אם תמאן הקטנה, לא יועיל הדבר, כי מרגע שנפלה לפני היבם נחשבת היא כאחות אשתו, ולא יועיל כלל מיאונה של הקטנה (מאירי).    

רבי יהושע אומר... מוציא את אשתו בגט  

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִי (אוי) לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, וְאִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו, הרי הוא אסור בשתיהן; מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ הקטנה בְּגֵט מיד כדין אחות יבמתו, וְאת אֵשֶׁת אָחִיו מוציא בַּחֲלִיצָה, ואינו רשאי לייבם אותה, שכן המגרש את אשתו הקטנה אסור בקרובותיה (לעיל משנה ד), ודינה כאחות גרושתו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, וְאִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו; מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. 

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת שאינן קרובות, וּמֵת ללא ילדים – בִּיאָתָהּ לשם ייבום אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶם על ידי אחיו פּוֹטֶרֶת את צָרָתָהּ מייבום או חליצה, ומותרת לכל אדם. כדרך מי שהיה נשוי לשתי נשים בוגרות, שייבום או חליצה של אחת מהן פוטר את צרתה (לעיל פ"ד מי"א).

ח מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, וּמֵת – בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶם פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ.

וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת שהיו נשואות לאיש אחד, ונישואי חירשת הם מדברי חכמים, ומת – ביאתה של אחת מהן פוטרת את צרתה.

וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת. 

אבל אם שתי נשותיו אחת קְטַנָּה וְאחת חֵרֶשֶׁת, ומת – אֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן לשם ייבום פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, שאף שנישואי שתיהן מדברי חכמים, מדובר באופי שונה של קשר נישואין, ולכן ייבום של האחת אינו מפקיע את הזיקה של השנייה.

קְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת –  אֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. 

הייתה אחת מהן פִּקַּחַת וְאחת חֵרֶשֶׁת – בִּיאַת היבם על הַפִּקַּחַת לשם ייבום פּוֹטֶרֶת את הַחֵרֶשֶׁת, שהרי נישואיה וייבומה של הגדולה הם נישואים גמורים מן התורה, וְאֵין בִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת, שתוקף נישואיה מדברי חכמים, פּוֹטֶרֶת אֶת הַפִּקַּחַת.

פִּקַּחַת וְחֵרֶשֶׁת – בִּיאַת הַפִּקַּחַת פּוֹטֶרֶת הַחֵרֶשֶׁת, וְאֵין בִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת פּוֹטֶרֶת אֶת הַפִּקַּחַת. 

משנה זו מבוססת על הכלל, שכאשר אחי המת מייבם או חולץ לאחת מנשותיו של המת, שאר הנשים נפטרות בכך מדין ייבום ונאסרות עליו ועל שאר אחי המת (לעיל פ״ד מי״א). אך דבר זה נכון רק כאשר המעמד ההלכתי של נישואיהן היה שווה. אך אם תוקף נישואיהן שונה זו מזו, אף ששתיהן נשואות רק מדברי חכמים, אין ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת האחרות (מאירי).   

מי שהיה נשוי וכו׳  

לדעת חלק מהמפרשים (רע״ב ועוד), יכולה הקטנה שבמשנתנו לחלוץ רק לאחר שתגדיל, כפי ששנינו לעיל (פי״ב מ״ד). ועל אף שנישואי יתומה קטנה (שאין לה אב שישיאה) הם רק מדברי חכמים, לא חילקו בינה לבין קטנה סתם (תפארת ישראל). ויש שכתבו, שאפשר שמשנתנו כדעת התנאים, שאף בקטנותה יכולה לחלוץ, ובכך תיפטר גם צרתה (מאירי. וראו בהרחבות שם).   

יתומות קטנות... חליצתה של אחת מהן  

בניגוד לקטנה, החירשת שאינה שומעת ואינה מדברת יכולה רק להתייבם אך לא לחלוץ, מפני שאינה יכולה לקרוא מה שציוותה התורה עליה. ומה ששנינו, שקריאה אינה מעכבת בדיעבד (לעיל פי״ב מ״ג), הוא דווקא במי שיש לו יכולת לדבר (רע״ב). בבבלי (קי,א) הובאה שיטה, שמשנתנו בחירשת מלידה ויכולה לחלוץ, שכן חכמים שקבעו שהקידושין שהתקדשה באמצעות רמזים – יש להם תוקף, הם שקבעו, שחליצה באמצעות רמזים מועילה להתירה (רש״י). אך למסקנת התלמוד נדחית שיטה זו, וכל חירשת אינה נפטרת בחליצה.   

אם היו שתיהן קטנות או שתיהן חירשות, אף שבשני המקרים מדובר בנשים שאינן מקודשות מן התורה, ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. אך במקרה זה לא יועיל הדבר. ונחלקו המפרשים בטעם הדין. לפי רש״י (בעקבות הבבלי קי,ב), אין אנו יודעים בנישואים של איזו מהן חפץ הבעל יותר, והיא החייבת בייבום מן הדין – האם בקטנה שתבוא לכלל דעת, או בחירשת שהיא ראויה לביאה. אך יש שהסבירו (גם כן בעקבות התלמוד שם), שמהות הקניין שלהן שונה: שבקטנה קידושיה מוטלים בספק, שמא תמאן, אך אם לא תמאן, יהיו אלו קידושין גמורים לכשתגדל. ואילו קידושי החירשת אין בהם ספק, אך לעולם יהיו תקפים רק מדברי חכמים, ואין לו בה קניין גמור (ים של שלמה). כיוון שאין הנשים הללו נפטרות בייבום או בחליצת אחת מהן, אמר רב חסדא (בבלי קי,ב), שהיבם יכנוס תחילה את החירשת ויוציאה בגט, וכך תוכל להינשא לאחרים. והקטנה תמתין עד שתגדל ותחלוץ לו ותהיה מותרת לאחרים (בבלי קי,ב). אך אינו יכול לייבם את החירשת ולהשאירה כאשתו, שהרי היא צרה של הקטנה, וכשיחלוץ לקטנה, תיחשב החירשת לצרת חלוצה האסורה בייבום (מלאכת שלמה).

קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה  

בירושלמי אמרו, שאף על פי שביאת החירשת אינה פוטרת את הפיקחת, היא פוסלת אותה מייבום, מפני שיש בביאתה של החירשת צד של קניין (פני משה), ולכן צריכה הפיקחת  לחלוץ.   

ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת  

וכן אם הייתה אחת גְּדוֹלָה ואחת קְטַנָּה – בִּיאַת הַגְּדוֹלָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַקְּטַנָּה, וְאֵין בִּיאַת הַקְּטַנָּה פּוֹטֶרֶת אֶת הַגְּדוֹלָה.

גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה – בִּיאַת הַגְּדוֹלָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַקְּטַנָּה, וְאֵין בִּיאַת הַקְּטַנָּה פּוֹטֶרֶת אֶת הַגְּדוֹלָה. 

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, שהשיאון קרוביהן, וּמֵת, ובָא יָבָם עַל הָרִאשׁוֹנָה (על אחת מהן) לשם ייבום, וְחָזַר וּבָא עַל הַשְּׁנִיָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו, שגם הוא יבם, עַל הַשְּׁנִיָּה – לֹא פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה על היבם הראשון, בגלל ביאתה של השנייה. כי כבר נפטרה השנייה מן הייבום, וביאה זו שבא עליה היא ביאת זנות.

ט מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, וּמֵת; בָּא יָבָם עַל הָרִאשׁוֹנָה, וְחָזַר וּבָא עַל הַשְּׁנִיָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַשְּׁנִיָּה – לֹא פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה.

וְכֵן אם היו שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת – אין ביאת היבם על השנייה פוסלת עליו את הראשונה שבא עליה.

אבל אם היה נשוי לקְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת ומת, יש הבדל בין ייבום זו לזו; שאם בָּא יָבָם תחילה עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת – הרי זה לֹא פָּסַל עליו אֶת הַקְּטַנָּה.

קְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת; בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת,  אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת –  לֹא פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה. 

טעם הדבר, כי המעמד ההלכתי של נישואי שתי היתומות שווה. ואם הראשונה נקנתה ליבם בביאתו, זיקת הייבום של השנייה הופקעה בכך, וביאתו אחר כך עליה היא רק כביאת זנות. ואם אין תוקף לביאת קטנה לעניין נישואין, הרי ששתיהן נחשבות כזרות לגביו, כי לא נזקקו מעולם לייבום. ומכל מקום, אין הוא יכול לקיים את השנייה, שמא באמת נקנתה לו הראשונה, ובזה השנייה נאסרת עליו, שדינה ככל אישה שהתייבמה צרתה, שהיא אסורה על היבם (לעיל פ״ד מי״א).   

לא פסל את הראשונה  

לפי נוסח המשנה שלפנינו (וכן בירושלמי), קיים הבדל האם בא בתחילה על הקטנה ואז על החירשת, שאינו פוסל את הקטנה, לבין מקרה שבא תחילה על החירשת ולאחר מכן על הקטנה, שאז הוא פוסל עליו את החירשת. וטעם הדבר, שביאת הקטנה קונה קניין גמור, אלא שהוא מוטל בספק (שמא תמאן בו), ואילו החירשת נקנית רק למחצה (שאין בה דעת שלמה). וכשבא תחילה על הקטנה, אינה פסולה בגלל הביאה שלאחריה. מפני שאם קניינה קניין, אין ביאת החירשת יכולה לפסלה. ואם אין קניין הקטנה קניין, הרי היא כזרה לגמרי, כי לא נקנתה גם לאח המת ולא נפלה לייבום, וממילא אין ייבום צרתה אחריה פוסל את הקטנה. ואם בא תחילה על החירשת, נפסלת בביאת הקטנה שאח״כ, שהרי היא קנויה לו רק למחצה, ושמא נקנתה לו הקטנה לגמרי (רע״ב לפי הבבלי ק,ב). גרסת רש״י (וכך נוסח המשנה בבבלי, וכן בתוספתא יג,ז) היא: “פסל את הקטנה״...״פסל את החרשת״. והסביר רש״י, כי אף על פי שמצד הדין אין הביאה על החירשת אוסרת את הקטנה, גזרו חכמים, שתיאסר, שמא יבוא על החירשת תחילה, ויאסרו שתיהן (רש״י).

לא פסל את הקטנה... פסל את החרשת  

בשולחן ערוך (אבן העזר קעא,ז) פסק כגרסתנו וכרמב״ם שלא פסל את הקטנה, והחירשת צריכה גט. אמנם ציין הרמ״א, שיש חולקים, כמו שכתבנו בהרחבות.   

בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת וכו׳  

הלכה כמשנתנו, שפסל את החירשת. בשולחן ערוך (אבן העזר קעא,ח) פסק כרמב״ם, שמלמדים את הקטנה שתמאן בו, ואף על פי כן מוציא את החירשת בגט. והרמ״א פסק כדעת הטור, שכאשר הקטנה ממאנת, הרי היא מפקיעה בכך את הנישואים שלה, והחירשת יכולה להישאר.   

בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה וכו׳  

אבל אם בָּא יָבָם תחילה עַל הַחֵרֶשֶׁת, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה – פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת, ואינו רשאי לקיים אותה כאשתו, מפני שהייבום שלה לא היה גמור, והייבום של הקטנה, שבאו עליה לבסוף, הוא בעל תוקף גדול יותר.

בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת,  וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה –  פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. 

היה אחיו נשוי לשתי נשים, פִּקַּחַת וְחֵרֶשֶׁת, ומת, ובָא יָבָם עַל הַפִּקַּחַת לשם ייבום, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁאחרי שבא על הפיקחת, בָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת – לֹא פָּסַל עליו אֶת הַפִּקַּחַת, הואיל וקניינה לבעלה היה קניין גמור, וביאת היבם עליה קנתה אותה לו קניין גמור, נפטרה צרתה, וביאתו על החירשת הייתה בעילת זנות.

י פִּקַּחַת וְחֵרֶשֶׁת; בָּא יָבָם עַל הַפִּקַּחַת, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת – לֹא פָּסַל אֶת הַפִּקַּחַת.

לכאורה משנה זו מיותרת, שכן אפשר ללמוד את כל דיניה ממה שהתבאר כבר לעיל. אלא שרצה התנא לפרט את העניין מכל צדדיו, ומשום “יגדיל תורה ויאדיר״ (תוי״ט).   

פקחת וחרשת וכו׳  

אבל אם בָּא היָבָם תחילה עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר וּבָא עַל הַפִּקַּחַת אוֹ שֶׁאחרי שבא על החירשת, בָּא אָחִיו עַל הַפִּקַּחַת – הרי זה פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת, הואיל ואין קניינה קניין שלם, וביאת צרתה הפיקחת פוסלת אותה על היבם.

בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר וּבָא עַל הַפִּקַּחַת אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַפִּקַּחַת – פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת. 

היו לאח המת שתי נשים, אחת גְּדוֹלָה ואחת קְטַנָּה שהשיאוה אמה או אחיה, נישואיה מדברי סופרים בלבד; ובָא יָבָם עַל הַגְּדוֹלָה, וְחָזַר וּבָא אחר כך עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁלאחר שבא על הגדולה, בָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה – לֹא פָּסַל אֶת הַגְּדוֹלָה, שהרי התייבמה לו בשלמות, והקטנה נפטרה מן הייבום.

יא גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה; בָּא יָבָם עַל הַגְּדוֹלָה, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה – לֹא פָּסַל אֶת הַגְּדוֹלָה.

אבל אם בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה, אוֹ שֶׁלאחר שבא על הקטנה, בָּא אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה – פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה. מפני שייבום הגדולה הוא מן התורה, ושל הקטנה מדברי חכמים. ומכל מקום, גם את הגדולה אינו יכול לקיים, מכיוון שהיא צרת יבמתו מדברי חכמים.

בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה – פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה. 

לעיל משנה ז, נידון מקרה של שתי אחיות (גדולה וקטנה) נשואות לשני אחים, ונפלה הגדולה לייבום לפני בעלה של הקטנה. שם הציע רבי אליעזר אותו פתרון. ובתלמוד הבבלי (נידה ח,א) מבואר, שהגרסה שלפנינו מדויקת. מוסר השמועה כאן הוא רבי אלעזר (בן שמוע) שהולך בשיטת רבי אליעזר (בן הורקנוס).   

רבי אלעזר אומר מלמדין הקטנה שתמאן בו  

בתוספתא (יג,ז) נאמר: “  בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן״. לפי גרסה זו מובן, שגם במקרה שנזכר במשנה ט, לגבי קטנה וחירשת, אם בא תחילה על הקטנה ואז על החירשת, מלמדים את הקטנה למאן, כדי שיוכל לקיים את החירשת כאשתו. וכך גרסו חלק מהראשונים במשנתנו. אך הראב״ד סמך על הגרסה במשנתנו שלא נשנה בה “בכולן״. ולפי דעתו, אין מלמדים את הקטנה למאן אלא כאן בגדולה וקטנה, שמיאונה יאפשר ייבום מדין תורה. אבל בקטנה וחירשת, שאין ייבומן אלא מדברי חכמים, אין משכנעים את הקטנה למאן, אלא מקבלים את מיאונה, אם היא רוצה בכך מיוזמתה (תוי״ט). בכל אופן, תקנת המיאון נתקנה רק בקטנה, אך החירשת אינה יכולה למאן, שלא תיקנו בה חכמים דבר זה  (שם).   

מלמדין הקטנה שתמאן בו  

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ, וכך תעקור נישואיה מעיקרם, ותהא הגדולה מותרת לו, ולאחר המיאון גם הקטנה מותרת להינשא לכל אדם. וכן הלכה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר:  מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ. 

יָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבָמָה, אשת אחיו המת, שגם היא קְטַנָּה – יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה יחד כזוג נשוי, ואינו יכול לגרשה, שהרי קטן הוא.

יב יָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבָמָה קְטַנָּה – יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה.

אם בָּא יבם קטן עַל יְבָמָה גְּדוֹלָה – תְּגַדְּלֶנּוּ, תישאר נשואה לו עד שיגדל, ואינו יכול לפטרה בגט קודם לכן.

בָּא עַל יְבָמָה גְדוֹלָה – תְּגַדְּלֶנּוּ. 

הַיְּבָמָה שֶׁכנס אותה היבם לשם ייבום ואָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם מאז שנישאו: "לֹא נִבְעַלְתִּי על ידו", והוא טוען שבא עליה – כּוֹפִין (מכריחים) אוֹתוֹ בית הדין שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ, כדי להתיר אותה לכל אדם, ואין די בגט שייתן לה.

הַיְּבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם: “לֹא נִבְעַלְתִּי" –  כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. 

ואם אמרה זאת לְאַחַר שעברו כבר שְׁלשִׁים יוֹם מאז שנישאו, והוא אומר שבא עליה – מְבַקְּשִׁים הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ, אך לא כופים, שחזקה על אדם שחי עם אישה במשך זמן כזה שהוא בא עליה, ויש לסמוך על דבריו.

לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם –  מְבַקְּשִׁים הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ.  

משנתנו עוסקת בקטן שהוא לפחות בן תשע שנים ויום אחד. שאף על פי שהוא עדיין פטור ממצוות, ואף אינו יכול לקדש אישה, כבר נאמר לעיל (פ״י מ״ו), שביאתו נחשבת כביאה לעניין ייבום (אף כי אינה קונה לגמרי עד שיגדלו). ומפני שהוא קטן אינו יכול לגרש אותה בגט עד שיגדל וייעשה לאיש (רע״ב). והיבמה שבמשנתנו היא לפחות בת שלוש שנים ויום אחד, שכן לפני כן אין הביאה עליה נחשבת כלל לביאה (מאירי).   

יבם קטן שבא על יבמה קטנה  

בני הזוג אינם חייבים לחכות דווקא עד ששניהם יהיו גדולים. אלא די שיהיה הבעל גדול ממש, כדי שהגט שייתן יהיה כשר. אך האישה אינה צריכה להיות גדולה ממש, אלא כזו שיש בה דעת לשמור על הגט שיינתן לה (ריטב״א).   

יגדלו זה עם זה  

בדרך כלל, חזקה על אדם המצוי עם אישה, שבא עליה עד שלושים יום מזמן שכנסה. ולכן, בתוך זמן זה אנו חוששים, שמא המתין ולא בא עליה. ובייחוד הדברים אמורים לגבי אשת אחיו המת, שמתבייש הוא ממנה ויתכן שלא בא עליה מיד (בבלי קיא,ב וירושלמי).   

בתוך שלושים יום... כופין אותו שיחלוץ לה  

שאלו בתלמוד: מדוע מחייבים אותו שיחלוץ לה? הרי גם אם אנו מאמינים ליבמה, שעדיין לא בא עליה היבם, יכול הוא עדיין לבוא עליה ולייבמה! והסבירו, שמדובר שכבר נתן לה היבם גט (כאילו הייתה אשתו), ולאחר הגט אינו יכול עוד לייבמה. והיא טוענת, שזקוקה היא ממנו עדיין לחליצה (בבלי קיב,א וירושלמי), והיבם מסרב לחלוץ, מפני שהוא מתבייש ממעמד החליצה (ראו תוי״ט שהאריך בעניין זה).    

כופין אותו שיחלוץ לה  

במקרה הפוך, כאשר הוא טוען שלא בעל, והיא טוענת שנבעלה – כתב בשולחן ערוך (אבן העזר קסז,ו), שאינו נאמן לאסור אותה על כל העולם עד שיחלוץ, אלא די בגט. אמנם הרמ״א כתב, שאם לא עברו שלושים יום מן הייבום, צריכה גם  חליצה.   

לא נבעלתי   

כשעברו כבר שלושים יום מהזמן שכנסה היבם, אנו מאמינים לו שבא עליה, ואין אנו יכולים לחייב אותו לחלוץ. אך האישה מצידה חייבת עדיין בחליצה כדי להיות מותרת לכל אדם, ולא די לה בגט, שהרי העידה על עצמה שלא התייבמה עדיין. ומי שמעיד על עצמו שאסור בדבר מסוים, נאסר הוא בו, אף אם עדותו אינה מתקבלת למעשה  (רע״ב).   

מבקשים הימנו שיחלוץ לה  

וּבִזְמַן שֶׁהוּא מוֹדֶה שלא בא עליה – אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ.

וּבִזְמַן שֶׁהוּא מוֹדֶה –  אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. 

אישה הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיְּבָמָהּ, שנדרה עוד בְּחַיֵּי בַעְלָהּ שלא תיהנה מהיבם כל הנאה (בלי קשר לאפשרות הייבום בעתיד) – כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ, וייתן לה כתובה מנכסי אחיו המת כדין אישה חלוצה, שהרי אסור לה להיבעל לו, וממילא אין לה תקנה אלא בחליצה.

יג הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיְּבָמָהּ, בְּחַיֵּי בַעְלָהּ – כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ.

ואם נדרה ממנו הנאה לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ, כאשר כבר הייתה זקוקה לו לייבום – רק מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ (ממנו) שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ ולתת לה כתובה, אבל אין מחייבים אותו.

לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ –  מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. 

משמעות הכפייה והבקשה לעניין זה אינה רק לעניין החליצה אלא בעיקר לעניין תשלום הכתובה, שהחולץ ליבמתו חייב לתת לה את הכתובה שהיא זכאית לה מנכסי אחיו המת, ככל אלמנה. ואם נדרה ממנו הנאה לאחר מות בעלה, כאשר כבר היא נזקקת לייבום – דינה ככל אישה הנודרת הנאה מבעלה, שיוצאת ממנו בלא כתובה משום קנס. ולכן רק מבקשים ממנו, שיחלוץ לה וייתן לה כתובה (וראו להלן). אך כאשר נדרה ממנו הנאה בחיי בעלה, יש להניח, שלא העלתה בדעתה את הייבום (אלא אם כן התכוונה לכך), ולכן אין אנו קונסים אותה (רע״ב). ויש מפרשים, שכוונת המשנה שעלינו לבדוק כשנדרה בחיי בעלה, האם העלתה אפשרות להיפטר מייבום ע״י נדרה, ואז דינה כמורדת (תוי״ט במסקנתו על פי רש״י).   

בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ... וכו'  

כלומר, מבקשים ממנו שיחלוץ וייתן לה לפנים משורת הדין את כתובתה. ואם וויתרה היא על הכתובה, כופין אותו על כל פנים לחלוץ לה, ויוצאת ללא כתובה (רמב״ם).    

מבקשין הימנו שיחלוץ לה  

וְאִם נִתְכָּוֶונֶת לְכָךְ, שרצתה בנדר שלה לפטור עצמה מחובת הייבום – אֲפִילּוּ נדרה בְּחַיֵּי בַעְלָהּ, רק מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ.

וְאִם נִתְכָּוֶונֶת לְכָךְ –  אֲפִילּוּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ,  מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְמָאֲנִין (ממאנות) אֶלָּא קטנות אֲרוּסוֹת בלבד, שנעשו בהן רק קידושין. אך אם נישאו – אינן יכולות לצאת במיאון אלא בגט. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גם אֲרוּסוֹת וגם נְשׂוּאוֹת.  