This is referring to the number of times that “God said” is stated in the course of an act of Creation: “let there be light” (Genesis 1:3); “let there be a firmament” (Genesis 1:6); “let the water be gathered” (Genesis 1:9); “let the earth sprout grass” (Genesis 1:11); “let there be lights” (Genesis 1:14); “let the water swarm” (Genesis 1:20); “let the earth produce living creatures” (Genesis 1:24); “let us make man in our image” (Genesis 1:27). Several opinions have been offered as to the identity of the remaining statements, from among the verses: “God said: Behold, I have given you all vegetation yielding seed” (Genesis 1:29); “The Lord God said…I will make for him a helper alongside him” (Genesis 2:18), among others (see Avot deRabbi Natan, version B, chap. 36; Bereshit Rabba 17:1; Pirkei deRabbi Eliezer 3; Tikkunei Zohar 47). According to the Talmud, the tenth statement is the verse: “In the beginning, God created the heavens and the earth” (Genesis 1:1), in which the world in its entirety was created, before its completed form was crafted (see Rosh Hashana 32a).

With ten statements of the Holy One blessed be He, the world was created,<notes data-num="N1"/>as described at the beginning of the book of Genesis, e.g., “God said: Let there be light” (Genesis 1:3); “God said: Let there be a firmament” (Genesis 1:6).

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (אמירות, ציוויים) של הקב״ה נִבְרָא הָעוֹלָם, כפי שמתואר בתחילת ספר בראשית, כגון: "ויאמר א-להים יהי אור" (בראשית א,ג), "ויאמר א-להים יהי רקיע" (שם,ד).

א בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם.

This question related to the need to detail the acts of Creation, as, if the statement itself is the creative power, then each statement must include an infinite number of statements. For example, the statement that refers to creation of plants includes within it a detailed statement for each and every plant, as each plant is a creation in and of itself. Therefore, since the statements are in any case extremely general, there is room to ask, why were they mentioned and specified at all? Why was it not stated in general that God commanded the creation of the world, as it is stated in the verse: “By the word of the Lord were the heavens made; by the breath of His mouth, all their hosts…For He spoke and it was done; He commanded, and it took form” (Psalms 33:6–9).

The question arises: What does all this detail teach, since, after all, couldn’t the world have been created with one statement,<notes data-num="N2"/>such as, “Let there be a world”?

ויש לשאול: וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, מה הצורך בפירוט זה? וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת העולם! שהרי אפשר לכלול את הבריאה כולה במאמר אחד של "יהי עולם"!

וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר?  וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת!  

The fact that these statements are detailed in Creation underscores that each one of them is significant in and of itself, and there is a reason for it to be mentioned separately. The conclusion is that the entire world is of great significance. Therefore, the upshot for people is that an extremely great punishment is imposed upon the wicked, who destroy this world with their actions, and that by contrast, the righteous, who sustain this world with their actions, merit an extremely great reward (see Meiri, Rabbeinu Yona). Some say that each statement refers to a new, discrete level of Creation, until the pinnacle, the creation of man, as humanity is the most important creation and constitutes the purpose of the entire Creation. The wicked corrupt the purpose of Creation, and the righteous repair it; and as a result, they corrupt or repair all of Creation (see Rambam).

The commentary follows the straightforward meaning, that the wicked person ruins and corrupts the world with his actions, while the righteous person preserves and sustains it. Some explain that “who destroy the world” means that they destroy their souls with their sins, and it is as though they destroyed an entire world. Another explanation is that with their actions they tilt the balance of the entire world to the side of liability. The result is that they destroy the entire world (Bartenura).

כוונת הדברים למספר הפעמים שנאמר בהם “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים״ במעשה בראשית. שמונה מהם הם המאמרות: “יְהִי אוֹר״, “יְהִי רָקִיעַ״, “יִקָּווּ הַמַּיִם״, “תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ״, “יְהִי מְאֹרֹת״, “יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״, “תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה״, “נַעֲשֶׂה אָדָם״. ובעניין המאמר הנוסף נאמרו כמה דעות, ובהם הפסוקים: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע״ (א,כט), או: “וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים... אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״ (ב,יח), ועוד (ראו אדר״נ נו״ב פל״ו; בראשית רבה יז,א; פרקי דרבי אליעזר פ״ג; תיקוני זוהר מז). ולפי התלמוד, המאמר העשירי הוא הפסוק: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״ (שם א,א), שבו נברא העולם בכללו, לפני שהתעצב בצורתו המוגמרת (ראו בבלי ראש השנה  לב,א).    

בעשרה מאמרות נברא העולם  

שאלה זו מתייחסת אל הצורך לפרט את הדברים. שאם המאמר הוא כוח הבריאה, הרי בהכרח שבכל מאמר כלולים אינספור מאמרים, וכגון שהמאמר הכולל את בריאת הצמחים כלל בתוכו מאמר מפורט לכל צמח וצמח, שהוא בריאה לעצמה. ולכן, מכיוון שבלאו הכי המאמרות הם כלליים ביותר, יש מקום לשאול, מדוע הם נזכרו והתפרטו, ולא נאמר באופן כללי שהקב״ה ציווה ואמר לברוא את העולם, וכעין מאמר הכתוב: “בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם... כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד״ (תהלים  לג,ו–ט).   

והלא במאמר אחד יכול להבראות  

פירוטם של המאמרות בא להדגיש, שכל אחד ואחד מהם יש לו חשיבות וערך לעצמו, ויש טעם שייזכר בפני עצמו, ונמצא, שהעולם הזה הוא חשוב ביותר. ולפיכך, משמעות הדבר בעבור בני האדם היא, שעל הרשעים שמאבדים את העולם הזה במעשיהם מוטל עונש גדול ביותר, ולעומתם זוכים הצדיקים המקיימים את העולם בשכר רב ביותר (ראו מאירי, רבנו יונה). ויש שכתבו, שכוונת הדברים היא, שכל מאמר מורה על מדרגה חדשה ונבדלת בבריאה, עד למעלת האדם שהיא החשובה ביותר, והיא תכלית כל הבריאה, והרשעים מקלקלים את תכלית הבריאה, והצדיקים מתקנים אותה, וממילא את הבריאה כולה (ראו רמב״ם).    

להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם וכו׳   

פירשנו כפי האופן הפשוט יותר, שהרשע מקלקל ומשחית את העולם במעשיו, ואילו הצדיק שומר ומקיים אותו. ויש שפירשו, שמה שנאמר על הרשעים שהם “מאבדים את העולם״ פירושו, שמאבדים את נפשם בחטאיהם, וכאילו איבדו עולם מלא. ופירוש אחר, המתאים להסבר האחר לעיל, הוא, שמפני שהם מכריעים את העולם לכף חובה במעשיהם, נמצא, שמאבדים את העולם כולו (רע״ב).    

שמאבדים את העולם  

Rather, the detail of the statements is intended to underscore the utmost significance of each component of Creation, and, as a result, to exact punishment with greater vigor from the wicked,<notes data-num="N3"/> who, with their evil deeds, destroy and ruin the world,<notes data-num="N4"/> which was created with ten statements; and to give fine reward, with greater vigor, to the righteous, who sustain the world, which was created with ten statements.

אֶלָּא פירוט המאמרות נועד להדגיש את החשיבות היתרה שיש בכל חלק של הבריאה, ובעקבות כך לְהִפָּרַע ביתר שאת מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁבמעשיהם הרעים הם מְאַבְּדִין ומקלקלים אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, ומן הצד השני – לִיתֵּן שָׂכָר טוֹב ביתר שאת לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּימִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.

אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, שֶׁמְּקַיְּימִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. 

Ostensibly, the two parts of this mishna are essentially identical, as detailing the ancient generations is designed to inform us of God’s forbearance, that He is not quick to exact retribution against the wicked. On the other hand, there is a contrast between the two parts, as the attribute of forbearance does not necessarily lead to an identical result. Noah’s righteousness was sufficient only to rescue him and the members of his family from annihilation and to enable a new beginning, after which the succeeding generations continued to be “increasingly infuriating.” But the new path that Abraham’s righteousness encompassed required only the repair of the corrupt world, not its destruction. As a result, he received the reward for all the accrued merit of the generations since Noah (see Pirkei Moshe).

Very little is known about the generations from Adam to Noah, but the Torah relates that there was already bloodshed (Genesis, chap. 4), idol worship (Genesis 4:26), and licentiousness (Genesis 6:1–4). Ultimately, “The Lord saw that the wickedness of man was great on the earth, and that every inclination of the thoughts of his heart was only evil all the time. The Lord regretted that He had made man on the earth, and He was saddened in His heart…The earth was corrupted before God, and the earth was filled with villainy” (Genesis 6:5–6, 11).

There were ten generations<notes data-num="N1"/>listed in the Torah from Adam until Noah (Genesis, chap. 5). The reason that all these generations were listed is to inform, how much forbearance there is before Him, in God, as all these generations were increasingly infuriating;<notes data-num="N2"/>they descended lower and lower and corrupted their actions further from generation to generation. God did not immediately exact retribution against them for their sins, but rather allowed them to exist in that manner for ten generations, in the hope that they would mend their ways and repent, until He ultimately brought the flood waters upon them.

עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מפורטים בתורה מֵאָדָם עַד נֹחַ (בראשית פרק ה). וטעם הדבר שפירטו דורות אלה הוא, כדי לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו של הקב״ה, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הללו הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, שירדו מדרגה לדרגה, וקלקלו את מעשיהם מדור לדור, והקב״ה לא נפרע מהם על עוונותיהם מיד, אלא הניח להם להתקיים כך לאורך עשרה דורות, בתקווה שיתקנו את מעשיהם, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל.

ב עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל.

Noah himself is not part of the ten generations “from Noah until Abraham,” and their tally begins with his son Shem. This is simply the Mishna’s style; since it states, “from Adam until Noah,” it then states, “from Noah until Abraham” (Tosefot Yom Tov). However, the Maharal of Prague notes that the mishna can be interpreted otherwise, in a mystical manner, according to which Noah’s generation was counted twice, first in the ten generations from Adam until Noah, and second in the ten generations from Noah until Terah, Abraham’s father. According to this interpretation, Abraham is not included in the second unit of ten generations, because he was considered to have a special, separate status.

Some explain that Abraham performed as many good deeds as should have been performed during all those generations. That is why he merited all the goodness that was initially designated for them (Rabbeinu Yona, Bartenura). Likewise, it says in the Talmud: “Each and every person has two portions, one in the Garden of Eden and one in Gehenna. If the righteous one is deemed worthy, he takes his portion and the portion of his counterpart in the Garden of Eden; if the wicked one incurs liability, he takes his portion and the portion of his counterpart in Gehenna (Ḥagiga 15a). Some explain that the reward mentioned here is the fact that God appeared to him and chose him and his descendants for special treatment: that the Torah would be given to them, that miracles would be performed on their behalf, and that they would merit prophecy. Had the previous generations conducted themselves properly, they would have merited all of this. Because they did not do so, they were excluded from that reward, which was given to Abraham alone (Tiferet Yisrael).

שני חלקי המשנה לכאורה שווים במהותם, שפירוט הדורות הקדמונים נועד להודיע על ארך אפיו של הקב״ה, שממתין דורות רבים ואינו ממהר לשלם לרשעים כגמולם. ומצד אחר, יש בהם ניגודיות, ומראים שאין מידה זו מביאה בהכרח לאותה תוצאה: שצדקותו של נח לא הספיקה אלא כדי להציל אותו ואת בני משפחתו בלבד מן הכיליון, ולאפשר התחלה חדשה לחיים, שאחריהם המשיכו הדורות להיות “מכעיסין ובאין״. ואילו צדקותו של אברהם כוללת תחילתה של דרך חדשה, שאיננה כרוכה בהחרבתו של העולם המקולקל אלא בדרך של תיקונו, ובעקבות כך הוא זוכה בכל השכר של הזכויות שנעשו באותם הדורות (וראו פרקי משה).    

עשרה דורות וכו׳  

על הדורות שמאדם עד נח לא ידוע כמעט דבר. ואולם, בתוך הדברים כבר מופיעות שפיכות דמים (בראשית פרק ד), עבודה זרה (שם פסוק כו) ואף גילוי עריות (ו,א–ד). ובסיכום העניין, “וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ... וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״ (בראשית ו,ה–יא).    

שכל הדורות היו מכעיסין ובאין  

נח עצמו אינו אחד מעשרת הדורות ש״מנח עד אברהם״, והם מתחילים להימנות מדורו של בנו, שם. אלא שכך דרך המשנה, שמכיוון שאמרה “מאדם עד נח״, חזרה ואמרה “מנח עד אברהם״ (תוי״ט ועוד). אמנם, המהר״ל מפראג ציין, שמשנתנו מתפרשת באופן נוסף, על דרך הסוד, שלפיו דורו של נח נמנה פעמיים – ראשית בעשרת הדורות שמאדם עד אליו, ושנית בעשרת הדורות שממנו עד דורו של תרח, אביו של אברהם. ולפירוש זה אין מונים את אברהם בתוך היחידה של עשרת הדורות השניים, מפני שנחשב במעלה מיוחדת ונבדלת מהם.    

עשרה דורות מנח עד אברהם  

יש שפירשו, שאברהם עשה מעשים טובים כפי מה שהיה ראוי לעשות בכל עשרת הדורות הללו, ולפיכך זכה בכל הטובה שהייתה מיועדת להם מלכתחילה (רבנו יונה, רע״ב), וכפי שאמרו בתלמוד הבבלי: “כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם. זכה צדיק – נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע – נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם״ (בבלי חגיגה טו,א). ויש שפירש, שהשכר המדובר כאן הוא מה שהתגלה עליו ה׳, ובחר בו ובזרעו שתינתן להם התורה, וייעשו להם נסים ויזכו לנבואה. שאם היו הדורות הקודמים מתנהגים כפי הראוי, היו זוכים כולם לדברים האלה, ומשלא נהגו כן – נדחו משכר זה, שניתן לאברהם לבדו (תפארת ישראל).    

וקבל עליו שכר כולם  

Likewise, there were ten generations detailed in the Torah from after the generation of Noah until Abraham (see Genesis 11:10–26),<notes data-num="N3"/> to inform how much forbearance there is before Him, as all the generations were increasingly infuriating until Abraham. In contrast to Noah, Abraham came and turned to the true faith, and therefore received for himself the reward of all of them.<notes data-num="N4"/>It is as though he remedied the wickedness of all the generations that preceded him.

וכן, מן הצד השני, עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מפורטים בתורה מאחרי דורו של נֹחַ עַד אַבְרָהָם (בראשית יא,י–כו) כדי לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וחזר אל האמונה האמתית, ולפיכך קִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם, כאילו תיקן את רעתם של כל הדורות שקדמו לו.

עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מִנֹּחַ עַד אַבְרָהָם. לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו  שְׂכַר כֻּלָּם. 

Some point out that whereas the previous mishna says, “Abraham,” this mishna says, “Abraham our forefather,” to emphasize that we are his descendants. As such, we must adopt his attribute, that he withstood the ordeals with which God tested him, and by virtue of this, we too will be credited with his merit.

Abraham’s ten ordeals are mentioned primarily in chapters 12–24 in the book of Genesis. Among them are the requirement to uproot himself from his homeland to another land (Genesis 12:1); the abduction of his wife by two different kings (Genesis 12:15, 20:2); the famine in the Land (Genesis 12:10); and the most difficult ordeal, the binding of Isaac (Genesis, chap. 22). While the number of ordeals in the mishna is a rabbinic tradition, ultimately, since the identity of the ordeals is not stated explicitly, the commentaries cite several different lists that include various incidents stated in the Torah or in the oral tradition (see Avot deRabbi Natan 33; Pirkei deRabbi Eliezer 26; Rambam, and others).

This means that he fulfilled everything that he was commanded, e.g., that he leave his land, circumcise himself, and bind his son. Moreover, he had no second thoughts about God and did not become angry at Him at all, even though he was in dire straits (see Rambam, Meiri, and others). The Sages contrasted Abraham and Job in this regard, as, although both were righteous, Job was filled with grievances against God, whereas Abraham had no misgivings about God’s attributes even in his most arduous ordeals (Midrash Tanḥuma, Vayishlaḥ 8).

The explanation in the commentary is that this refers to how much Abraham loved God, as that is the reason that He chose him (see Maḥzor Vitri). However, some explain that it refers to how much Abraham was beloved before God, as these ordeals were designed to inform everyone just how complete was Abraham’s faith in God and fear of Him. This was the reason that God was so fond of him and that Abraham was worthy of sustaining a world that was created with ten statements (see Maḥzor Vitri). Some say that this phrase is referring to informing Abraham of his own virtue. When the one being tested withstands the ordeal, he knows that he is wholeheartedly devoted to God (Midrash Shmuel).

עשרת הניסיונות של אברהם נזכרים בעיקרם בפרקים יב–כד בספר בראשית, ובהם – הצורך לעקור ממולדתו לארץ אחרת (יב,א), המלכים השונים שגזלו ממנו את אשתו (יב,טו; כ,ב), הרעב שהיה בארץ (יב,י) והניסיון הקשה ביותר – עקדת יצחק (פרק כב). ומניין הניסיונות שבמשנתנו הוא מסורת חכמים, אלא שבסיכומו של דבר, מכיוון שלא התפרש מהם אותם הניסיונות, נמנו במפרשים כמה רשימות שונות זו מזו המחשיבות מעשים שונים שנאמרו בתורה או אף במסורת שבעל פה (ראו אדר״נ פל״ג, פרקי דרבי אליעזר פכ״ו, רמב״ם ועוד).    

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו  

יש שהעירו על כך שבמשנה הקודמת נאמר “אברהם״, ובמשנה זו הלשון היא “אברהם אבינו״, להורות על כך שאנו בניו וצריכים לאחוז במידתו זו שעמד בניסיונות שניסה אותו הקב״ה, ובזכות כך גם תעמוד לנו זכותו (מדרש שמואל, וראו רש״י).    

אברהם אבינו  

פירוש הדברים, שקיים את כל מה שנצטווה עליו – כגון שיעזוב את ארצו, ושימול את עצמו, ושיעקוד את בנו. ועוד, שלא הרהר אחר הקב״ה ולא התרעם עליו כלל, ואף כאשר היה נתון בקושי רב ובמצוקה (ראו רמב״ם, מאירי ועוד). אכן, מצינו, שחכמים השוו בעניין זה בין אברהם ואיוב, שאף ששניהם היו צדיקים, הרי שאיוב היה מלא תרעומת וטרוניה על הקב״ה, ואילו אברהם לא הרהר על מידותיו של הקב״ה גם בניסיונותיו הקשים (מדרש תנחומא פרשת וישלח ח).   

ועמד בכולם  

פירשנו, שכוונת הדברים להודיע כמה גדולה הייתה חיבתו של אברהם לקב״ה, שבזכותה בחר בו ה׳ (ראו מחזור ויטרי). אבל יש שפירשו, שהכוונה לחיבתו של אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, שניסיונות אלה נועדו להודיע לכולם, עד כמה היה אברהם שלם באמונתו וביראתו, שמפני כך חיבבו ה׳ ביותר, ושראוי הוא אברהם להעמיד את העולם שנברא בעשרה מאמרות (ראו שם). ויש שכתבו, שהכוונה היא להודיע לאברהם עצמו את מעלתו, שכאשר המנוסה עומד בניסיון – הריהו יודע שלבבו שלם (מדרש  שמואל).   

 להודיע כמה חבתו של אברהם  

With ten ordeals, challenges that he needed to overcome, Abraham our forefather<notes data-num="N1"/> of blessed memory was tested,<notes data-num="N2"/> and he withstood them all,<notes data-num="N3"/>without voicing any resentment against God. All this was done to inform and reveal, how great the love of Abraham<notes data-num="N4"/> our forefather of blessed memory was for God.

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת, קשיים שהיה צריך להתגבר עליהם, נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְעָמַד בְּכוּלָּם, ללא שהתרעם כלל על הקב״ה. וכל זה נעשה כדי לְהוֹדִיעַ ולגלות כַּמָּה גדולה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כלפי הקב"ה, שעמד בניסיונותיו, ועל ידם זכה להתעלות יותר ויותר.

ג עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכוּלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.

The commentaries explain that these miracles were the fact that Israel was spared from the plagues that afflicted Egypt, as is written in the verses regarding all the plagues, with the exception of the plague of lice, for which there is a tradition to that effect. Some say that the mishna is emphasizing that they were spared from the plagues in Egypt and at the sea, even though, in truth, they were not worthy of it. The merit of their forefathers protected them, as it is stated in Avot deRabbi Natan (33), that they experienced these ten miracles due to the merit of the ten ordeals with which Abraham was tested (Tiferet Yisrael).

The number of miracles that were performed on Israel’s behalf at the sea was transmitted by rabbinic tradition. Some of these miracles are written explicitly in the Bible, and the Sages derived the rest by expounding verses. These miracles include the basic fact of the splitting of the sea, that it was split into many paths, that it was like a tent of sorts, that the seabed was dry, that the pillar of fire illuminated for them, that they could drink potable water from the sea when they passed through it, and more (see Avot deRabbi Natan 33, and commentaries on the mishna).

Ten miracles were performed on behalf of our ancestors in Egypt,<notes data-num="N1"/>as they were spared from the plagues that were visited upon Egypt, and ten miracles were performed on their behalf at the sea,<notes data-num="N2"/>according to a tradition of the Sages. The miracles at the sea included the pillar of fire that protected them, their crossing through the midst of the sea, and more.

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שניצלו מן המכות שבאו על המצרים, וַעֲשָׂרָה נסים נעשו להם עַל הַיָּם, כפי שקיבלו חכמים במסורת מניין זה. וכגון שעמוד האש הגן עליהם, ושעברו בתוך הים ועוד.

ד עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם.

The plagues with which the Egyptians were afflicted on that occasion are derived from what is explicated in the Song at the Sea: “He cast into the sea” (Exodus 15:1); “he cast into the sea” (Exodus 15:4); “were drowned in the Red Sea” (Exodus 15:4); ”the deep covered them” (Exodus 15:5); “they descended into the depths” (Exodus 15:5); “shatters an enemy” (Exodus 15:6); “You overthrow those who rise against You” (Exodus 15:7); “it consumes them like straw” (Exodus 15:7); “the sea covered them” (Exodus 15:10); “they sank like lead” (Exodus 15:10). Some commentaries detailed what each of these plagues was (see Rabbeinu Yona). Regarding the matter itself, that the Egyptians were afflicted with numerous plagues at the sea, it is said that there is an allusion in the verse: “This is the God who smote the Egyptians with every plague in the wilderness” (I Samuel 4:8). Although there are Sages who expounded that at the sea the Egyptians were afflicted with even more plagues, as stated explicitly in the Haggadah, ultimately, all the plagues are divided into ten primary categories (Rambam).

God brought ten plagues upon the Egyptians in Egypt, as recorded explicitly in the Bible, and he afflicted them with ten corresponding plagues at the sea,<notes data-num="N3"/>as the Sages explained based on inferences from the verses.

עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, כמפורש במקרא, וַעֲשָׂרָה מכות כנגדן הכה אותם עַל הַיָּם, וכפי שפירשו חכמים דבר זה מדיוק הפסוקים.

עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם.  

These trials include instances when they tested God and instances when they angered Him. These trials, explicated in tractate Arakhin (15a), were: they did not believe that God would rescue them from the Egyptians, before the splitting of the Red Sea (Exodus 14:11); even afterward, they did not believe that God had saved them until they saw the Egyptians dead (as expounded from Psalms 106:7); they complained about the water at Mara (Exodus 15:24) and the lack of water at Refidim (Exodus 17:2); they defied God twice regarding the proper conduct vis-à-vis the manna (Exodus 16:26–27); they complained twice regarding food, until God sent them quail for their food (Exodus 16:2; Numbers 11:1); they crafted the Golden Calf (Exodus, chap. 32); they promulgated a slanderous report on the Land in the sin of the spies (Numbers 13:32). Some reckon the number of trials differently (see Avot deRabbi Natan 34).

המפרשים כתבו, שנסים אלה הם מה שניצלו ישראל מן המכות שבאו על המצרים, וכפי שדבר זה מפורש בכתוב בכל המכות (מלבד מכת הכינים, שעליה נאמר דבר זה במסורת). ויש שכתבו, שההדגשה שבדבר היא שניצלו מן המכות שבמצרים ושעל הים אף על פי שמצד האמת לא היו ראויים לכך, אלא שזכות אבותם הגנה עליהם, וכפי שנאמר באבות דרבי נתן (פל״ג), שזכו לעשרת הנסים הללו בזכות עשרת הניסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו (תפארת ישראל).   

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים  

מניין הנסים שנעשו לישראל בקריעת ים סוף נמסר במסורת החכמים. מקצתם של נסים אלה מפורשים בכתוב, ואת היתר למדו חכמים מדרשת הכתובים; ובהם, עצם בקיעת הים, ושנחלק לשבילים רבים, ושהיה כעין אוהל, ושהייתה קרקעיתו יבשה, ושהאיר להם עמוד האש, ושהיו יכולים לשתות מן הים מים מתוקים בזמן שעברו בו, ועוד (ראו אדר״נ פל״ג, ובמפרשי המשנה).    

ועשרה על הים   

ניסיונות אלה עניינם בין שניסו ממש את ה׳, ובין שהכעיסו אותו. וניסיונות אלה מפורשים בתלמוד הבבלי (ערכין טו,א), והם: שלא האמינו שיצילם ה׳ מן המצרים לפני בקיעת ים סוף (שמות יד,יא), ושאף אחריה לא האמינו שה׳ הצילם מיד המצרים, עד שראו אותם מתים (כפי שדרשו מן הפסוק בתהלים קו,ז), ושהתלוננו על עניין המים במרה (שמות טו,כד) וברפידים (שם יז,ב), ושהמרו את פי ה׳ פעמיים בעניין האופן שיש לנהוג במן שירד להם מהשמים (שם טז,כ ו-כז), ושהתלוננו פעמיים על עניין האוכל, עד ששלח להם ה׳ שליו למאכלם (שם טז,ב ובמדבר יא,א), ושעשו את עגל הזהב (שמות פרק לב), ושהוציאו דיבת הארץ רעה בחטא המרגלים (במדבר פרק יד). ויש שמנו את הניסיונות באופן אחר (ראו אדר״נ פל״ד).    

עשר נסיונות נסו אבותינו וכו׳  

With ten trials our ancestors tested<notes data-num="N4"/> the Omnipresent, blessed be He, in the wilderness: They complained that He took them out of Egypt, did not believe that He is capable of performing a miracle when they needed one, and violated His commands, thereby testing Him, to see whether or not He would rescue them from their travails, as it is stated after the sin of the spies: “And have tested Me these ten times, and have not heeded My voice” (Numbers 14:22).

עֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַּמִּדְבָּר, שהתלוננו על שהוציא אותם מארץ מצרים, ולא האמינו שהוא יכול לעשות להם נס כאשר נזקקו לכך, ועברו על ציוויו, ובכך, כביכול, ניסו אותו, אם אכן יושיע אותם מצרתם. שֶׁנֶּאֱמַר לאחר חטא המרגלים: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (במדבר יד,כב).

עֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ  אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי". 

Some explain that specifically ten miracles were performed on their behalf because the various mishaps in this world were caused by the sin of Adam the first man. However, in the Temple, where the Divine Presence rests, the situation is as it was prior to the sin (Yaavetz). According to one of the answers in the Jerusalem Talmud (Yoma 1:4), this mishna is referring to the situation in the First Temple, not the Second Temple. Some infer from the expression “on behalf of our ancestors” that this is referring specifically to the miracles performed on behalf of our ancestors. That is why the mishna did not enumerate additional miracles described in rabbinic literature that attest to the Divine Presence resting in Israel (Tiferet Yisrael). In Avot deRabbi Natan (35, and differently in version B, chap. 39), there is a variant reading of ten miracles that were unique to the Temple and ten additional miracles that were unique to Jerusalem.

Ten miracles were performed on behalf of our ancestors in the Temple<notes data-num="N1"/> on a regular basis.

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ באופן תדיר:

ה עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:

The explanation in the commentary is that the odor of offerings was typically very powerful, but it nevertheless did not cause a woman to miscarry. Most commentaries, however, explained otherwise, that the aroma of the offerings was like the aroma of roast meat, which could have aroused her desire to partake of it. If that desire were not satisfied, she would be liable to endanger herself and the fetus (see Yoma 8:5). On the other hand, it is prohibited to partake of burnt sacrificial meat. That is why it was miraculous that no woman ever needed to do so, and, nevertheless, did not miscarry due to the aroma of the meat.

No woman miscarried due to the odor of the consecrated meat<notes data-num="N2"/>sacrificed on the altar, although, typically, the pungent odor from burning multiple offerings is liable to cause miscarriage.

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ הקרב על המזבח, אף שכרגיל הריח החריף של שרפת הקרבנות הרבים עלול לגרום לכך.

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה  מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,  

Some explain that it never spoiled and the meat never became infested with worms (see Avot deRabbi Natan, version B, chap. 39), even though, at times, two or more days passed, e.g., if it was a peace offering, which is eaten for two days, or if it was meat placed atop the altar for an extended period until the opportunity to burn it there presented itself (see Rashi). Some explain that the hands of the priests who tended to the meat never reeked like the hands of butchers typically do (Meiri).

The consecrated meat never spoiled,<notes data-num="N3"/>even meat that remained until the following day or beyond.

וְלֹא הִסְרִיחַ (התקלקל) בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, ואף הבשר שהיה נשאר עד למחרת או יותר.

וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,  

No fly was seen in the slaughterhouse, where theofferings were slaughtered and the meat prepared, although flies are typically attracted to a place like that.

וְאף לֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, מקום השחיטה של הקרבנות והטיפול בבשר, אף שבדרך כלל מתקבצים זבובים למקום כזה.

וְלֹא נִרְאָה זְבוּב  בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם,  

Some say, based on an incident cited in tractate Yoma (12b), that while there were occasions when a High Priest was disqualified on Yom Kippur, the disqualification was not due to a seminal emission. Impurity due to a seminal emission is a demeaning type of impurity, as opposed to impurity caused by a swarming animal and the like (Meiri, Rashbatz, and others; see Yoma 88a). On Yom Kippur, when the entire Temple service was performed by the High Priest, it would destabilize the entire system if he were disqualified. Indeed, they would expend extraordinary effort to ensure that no stumbling block of that kind would befall the High Priest (see Yoma 1:4–7), because it is prohibited to rely on a miracle (see Jerusalem Talmud, Yoma 1:4). They considered it a miracle that no seminal emission took place, even though it was ostensibly due to their own efforts, because “if the Lord does not guard a city, in vain does the watchman keep vigil” (Psalms 127:1; see Yaavetz).

No impure seminal emission befell<notes data-num="N4"/> the High Priest on Yom Kippur, which would have disqualified him from performing the service and necessitated replacing him.

וְלֹא אֵרַע טומאת קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שבגללו היה מנוע מלעבוד וצריך היה להחליף אותו.

וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל  בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,  

Since the arrangement of wood on the altar was outside, in the middle of the courtyard, rain naturally fell on it. However, the rain never extinguished the fire. A similar miracle was performed with the smoke of the arrangement; it would ascend like a column, and the wind would not divert it. In Yoma 21b it is stated that the smoke would incline somewhat in the direction of the wind, but it would not dissipate. They likened it to a palm tree, which always stands straight and tall, even if the wind causes it to slightly sway.

Rain did not extinguish the fire of the wood of the arrangement, the wood that was arranged on the altar. And wind did not divert<notes data-num="N5"/> the column of smoke that would ascend from the altar, to any side.

וְלֹא כִּבּוּ גְּשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, העצים הערוכים ומסודרים על המזבח.

וְלֹא כִּבּוּ גְּשָׁמִים  אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,  

The omer meal offering, a communal meal offering brought from barley on the sixteenth of Nisan, renders the new grain permitted for consumption (Leviticus 23:10–14). The “two loaves” offering, a communal meal offering brought from wheat on the festival of Shavuot, renders the new grain permitted for use in the Temple service (Leviticus 23:15–20). The shewbread was a set of twelve loaves that were placed each Shabbat on the Table in the Sanctuary, and were removed a week later (Leviticus 24:5–9). Although preparation of these meal offerings was very complicated, and many mishaps were liable to occur, these offerings were never disqualified, which was considered a miracle. This was a significant miracle because these were symbolic, central offerings of the Jewish collective. Moreover, if these were disqualified, there was no possibility to bring others in their stead (see Rashi and others).

No disqualification was found in the omermeal offering that is sacrificed on the sixteenth of Nisan in order to render the new grain permitted, or in the two loaves,<notes data-num="N6"/>the public meal offeringbrought on Shavuot from the new wheat, or in the shewbread, which would be placed every Shabbat on the shewbread Table in the Sanctuary and remain there for an entire week.

וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן שהיה עולה מן המזבח, שלא הסיטה אותו לצדדים.

וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ  אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,  

On occasion, the congregation that entered the Temple was extremely large, and the crowding was so great that “no creature could extend his finger between them” (Avot deRabbi Natan 35). Similarly, some (Meiri, Bartenura, and others) say that tzefufim means that they would float [tzafim] in the air due to the extreme crowding. Avot deRabbi Natan says that this was the greatest of the miracles, as prostrating in the Temple was not merely bending at the waist, but was performed with the person lying flat on the floor and extending his arms and his legs.

When people were in the Temple courtyard, they would stand crowded, and yet they could prostrate themselves on the ground, extending their hands and their feet, with ample space.<notes data-num="N7"/>

וְלֹא נִמְצָא פְּסוּל בּמנחת העוֹמֶר שמקריבים בט״ז בניסן כדי להתיר את התבואה החדשה, וּבמנחת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שמביאים בחג השבועות, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, שהיו מניחים בכל שבת על שולחן לחם הפנים שבהיכל, והיה מונח שם שבוע שלם.

וְלֹא נִמְצָא פְּסוּל בָּעוֹמֶר  וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים,  

No snake or scorpion ever caused harm to the people in Jerusalem.

וכאשר היו האנשים בעזרה עוֹמְדִים צְפוּפִים – היו מִשְׁתַּחֲוִים על הקרקע בפישוט ידיים ורגליים כשהם רְוָוחִים (מרווחים).

עוֹמְדִים צְפוּפִים  וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָוחִים,  

The mishna is referring to the many pilgrims who were hosted in the city during the three pilgrimage festivals, particularly on Passover, when the crowding was greatest. This is in accordance with the language of the verse: “The children of your bereavement will yet say in your ears: The place is crowded for me, make way for me and I will sit” (Isaiah 49:20). Some infer from the language of the mishna that not only was there room for everyone to lodge in the city, but no one even complained about his lodging conditions, even though typically people complain about it (Pirkei Moshe).

The pilgrimage to the Temple included people who had been exiled throughout the Hellenistic and Roman worlds, and many sources from that period attest to the tremendous impression created by the mass pilgrimages to Jerusalem. The pilgrims would assemble in groups and ascend to the city in caravans, adorned with garlands of olive branches and accompanied by music and song. They would also bring the half-shekel payments to Jerusalem in these caravans. Although it is known that there were great numbers of pilgrims during each festival, it is difficult to accurately assess the precise number. The pilgrims would remain within the city limits throughout the days of the festival and the intermediate days, and they would lodge in the city’s residences without payment. This was based on the belief that the city of Jerusalem belongs to the entire people, and that the city residences were not considered to be the exclusive property of their owners. In the City of David excavations, a Greek inscription from a synagogue, the “Theodotus inscription,” documents the construction of an inn for the benefit of the pilgrims: “He built the inn, the rooms, and the water apparatuses for the purpose of hosting the needy from foreign lands.”

No person ever said to his counterpart: There is not sufficient space for me<notes data-num=""/>to lodge<notes data-num="N8"/> in Jerusalem<notes data-num="B1"/>There was always room for lodging, even during the pilgrimage festivals, when multitudes would come to the city.

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב את האנשים בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם.

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב  בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,  

יש שכתב בטעמו של דבר, שהקלקולים השונים בעולם הזה נגרמו בעקבות חטא אדם הראשון, אך בבית המקדש, שהשכינה שורה בו, המציאות היא כפי שהייתה לפני החטא (יעבץ). ולפי אחד התירוצים בתלמוד הירושלמי (יומא א,ד), משנתנו עוסקת במציאות שהייתה במקדש הראשון אך לא במקדש השני. ויש שדייק מן הלשון “לאבותינו״, שהכוונה דווקא לנסים שנעשו לטובתם של אבותינו, ולפיכך לא מנתה המשנה נסים נוספים המתוארים בדברי חכמים, שהייתה בהם עדות שהשכינה שורה בישראל (תפארת ישראל). ובאבות דרבי נתן (פל״ה, ובאופן אחר בנו״ב פל״ט) גרסו עשרה נסים שהיו מיוחדים למקדש, ועוד עשרה שהיו מיוחדים לירושלים.   

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש  

פירשנו, שכרגיל ריח הקרבנות היה עז ביותר, ובכל זאת לא גרם לכך שתפיל אישה בעקבות כך. אמנם, רוב המפרשים פירשו באופן אחר, שריח הקרבנות הנשרפים היה כריח צלי, שהיה עלול לעורר אצל האישה המעוברת תאווה לאכול ממנו, שאם אין משֹביעים אותה, היא עלולה לבוא לידי סכנה לה ולעובר (ראו יומא פ״ח מ״ה), ומצד שני, הרי אסור לאכול מבשר הקדשים הנשרפים, ולפיכך היה נס שלא נזקקה אישה לכך, ולא הפילה מריח הבשר.    

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש  

יש שפירשו, שלא הסריח והתליע הבשר (ראו אדר״נ נו״ב פל״ט), אף שפעמים עמד יומיים ויותר, כגון שהיה בשר קרבן שלמים הנאכל לשני ימים, או שהיה בשר המונח על ראש המזבח זמן רב עד שהתפנו לשרפו שם (ראו רש״י). ויש שפירשו, שלא הסריחו ידי הכהנים שעסקו בבשר, כשם שידיהם של הקצבים מסריחות בדרך כלל  (מאירי).    

ולא הסריח בשר הקדש   

יש שכתבו, על פי המעשה המובא בתלמוד הבבלי (יומא יב,ב), שפעמים שאירע פסול בכהן גדול ביום הכיפורים, אלא שלא היה זה פסול של קרי. וטעם הדבר הוא, שטומאת קרי היא טומאה שיש בה גנאי, מה שאין כן בטומאה הנגרמת משרץ וכיוצא בזה (מאירי, רשב״ץ ועוד. וראו בבלי יומא פח,א). ועוד, שביום הכיפורים כל עבודת המקדש נעשית בידי הכהן הגדול, ואם הוא נפסל, יש בכך זעזוע של המערכת. ואמנם, היו עושים בעניין זה השתדלות מרובה, ודואגים שלא יקרה מכשול כזה לכהן הגדול (ראו יומא פ״א מ״ד–מ״ז), מפני שאסור לסמוך על הנס (ראו ירושלמי שם א,ד), ובכל זאת, לאחר שלא אירע כן, החשיבו זאת לנס, מפני ש״אִם ה׳ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר״ (תהלים קכז,א. וראו עוד ביעבץ).    

ולא אירע קרי  

המערכה של המזבח הגדול הייתה תחת כיפת השמים, באמצע העזרה, ובדרך הטבע ירדו גשמים גם על המערכה, אלא שמעולם לא כיבו את האש. וכיוצא בזה הוא הנס שנעשה בעשן של המערכה, שהיה מיתמר כעמוד, ולא הייתה הרוח מזיזה אותו. ובתלמוד (בבלי יומא כא,ב) אמרו, שאמנם היה העשן נוטה מעט עם כיוון הרוח, אך לא היה מתפזר. ודימו זאת שם לעץ הדקל, שהוא ישר וזקוף תמיד, אף שהרוח מנענעת אותו מעט.    

ולא כבו גשמים אש... ולא נצחה הרוח וכו׳  

קרבן העומר הוא מנחת ציבור הבאה בט״ז בניסן מן השעורים, ומתירה את התבואה החדשה באכילה (ויקרא כג,י–יד), ו״שתי הלחם״ הוא קרבן ציבור שהיה בא בחג השבועות מן החיטים, והתיר את הקרבת התבואה החדשה במקדש (שם פסוקים טו–כ), ולחם הפנים הוא שתים עשרה חלות שהיו מניחים מדי שבת על שולחן הזהב שבהיכל, ומפנים אותו משם כעבור שבוע (שם כד,ה–ט). והכנת מנחות אלה הייתה מורכבת ביותר, ותקלות רבות היו עלולות ליפול בהן, ובכל זאת, לא נפסלו מעולם, והחשיבו דבר זה לנס. וחשיבותו של נס זה היא מפני שאלה קרבנות סמליים ומרכזיים ביותר בעבור כלל ישראל, ועוד – שאם ייפול בהם פסול, לא יוכלו להביא אחרים תחתיהם (ראו רש״י ועוד).   

ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם וכו'  

פעמים שהקהל שנכנס אל המקדש היה רב ביותר, והצפיפות הייתה רבה, עד ש״אין כל בריה יכולה להושיט אצבעו ביניהם״ (אדר״נ פל״ה). וכן יש מהמפרשים (מאירי, רע״ב ועוד) שכתבו, שמילה זו, “צפופים״, פירושה שהיו ‘צפים׳ באוויר מפני הדוחק הרב. ובאבות דרבי נתן אמרו, שנס זה הוא הגדול ביותר, שהרי ההשתחוויה במקדש לא הייתה רק כפיפת הקומה, אלא נעשית באופן שבו המשתחווה שוכב מלוא קומתו על הרצפה ופושט את ידיו ואת רגליו.   

עומדים צפופים ומשתחוים רווחים  

כוונת המשנה היא לעולים הרבים שהיו מתארחים בעיר בשלושת הרגלים, ובפרט בפסח, שאז היה הדוחק רב ביותר. ולשון זו היא על פי לשון הכתוב: “עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום וכו' צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה״ (ישעיה מט,כ). ויש שדייק בלשון המשנה, שלא רק שהיה לכולם מקום ללון בתוך העיר, אלא שגם לא היה אדם שהתלונן על תנאי הלינה, אף שכרגיל דרכם של בני האדם להתלונן על כך (פרקי משה). העלייה לרגל הקיפה תפוצות רבות ברחבי העולם ההלניסטי והרומי, ומקורות רבים בני התקופה מעידים על הרושם העצום שעוררו העליות ההמוניות לירושלים. העולים היו מתכנסים בחבורות ועולים לעיר בשיירות, מקושטים בעטרות זית, בליווי שירה ונגינה. בשיירות אלו הועברו גם כספי מחצית השקל לירושלים. ידוע, כי כמות העולים לרגל בכל חג הייתה רבה מאוד, אך קשה להעריך אל נכון את מספרם. העולים לרגל היו נשארים בתחומי העיר לאורך כל ימי החג וחול המועד, והיו לנים בבתי העיר וסביבותיה ללא תשלום. התפיסה הייתה כי העיר ירושלים שייכת לכלל העם, ובתי העיר לא נחשבו לרכוש מוחלט של בעליהם. בחפירות עיר דוד התגלתה כתובת יוונית מבית כנסת (‘כתובת תאודוטוס׳) המתעדת בניית אכסניה לרווחת העולים – “בנה... את האכסניה והחדרים (ו)מתקני המים לשם הארחת הנצרכים מן הנכר״.

ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין  

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם, שלכולם היה מקום ללון בה, אף בזמן הרגלים כאשר קהל עצום היה בא אל העיר.

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ  צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם. 

This mishna is cited, with certain changes, in the Talmud (Pesaḥim 54a), where it is referred to as a baraita. For example, instead of the staff, it lists the cave in which Moses and Elijah stood. And there is an opinion that states: “Fire and the mule as well.” An additional variant reading was cited at the end: “Some say the staff of Aaron, its almonds and its flowers, as well. Some say even the demons, and some say the garment of Adam the first man.”

The items enumerated in the mishna constitute a certain deviation from the fixed order of Creation. That is why it is stated that they were not created during the six days of Creation proper, but rather separately at the conclusion of the labor, just as Shabbat was beginning. The Meiri explains that all these items allude to matters fundamental to the existence of the world and the Jewish people. They were created during twilight to indicate that Creation is incomplete without them. This does not mean that they were actually created then; what was created was the ability of these items to be realized when the time would come (Tiferet Yisrael). This underscores that after Creation ended, God did not introduce anything new in the world, as it is written: “There is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9). Even matters that appear to be miraculous and totally novel were already established during the six days of Creation (see chapter eight of Rambam’s introduction to this tractate, Shemone Perakim).

Ten phenomena<notes data-num="N1"/>that incorporate deviation from the natural order were created at the concluding moments of the six days of Creation on the eve of Shabbat during twilight,<notes data-num="N2"/> and they are:

עֲשָׂרָה דְּבָרִים שיש בהם שינוי מסוים מסדרי הבריאה הקבועים נִבְרְאוּ ברגעי הסיום של ששת ימי הבריאה, בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן:

ו עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן:

first, the mouth of the earth, that the ground opened its mouth and swallowed the assembly of Korah (Numbers 16:30–33).

פִּי הָאָרֶץ, שפתחה האדמה את פיה ובלעה את עדת קורח (במדבר טז,ל–לג).

Second was the mouth of the well, which wasthe stonethat would produce water for Israel for all their needs in the wilderness, and it would accompany Israel in all their travels (Numbers 21:16–20).

וּפִי הַבְּאֵר, הוא הסלע שהיה מוציא מים לישראל לכל צורכיהם במדבר, והיה נודד עם ישראל בכל מסעיהם (במדבר כא,טז–כ).

Third was the mouth of Bilam’s female donkey, as the donkey was giventhe ability to speakon a special, provisional basis (Numbers 22:28).

וּפִי הָאָתוֹן של בלעם, שניתן לה כוח הדיבור באופן מיוחד וחד-פעמי (במדבר כב,כח).

Fourth was the rainbow, a sign of God’s covenant that there will never be another flood in the world (Genesis 9:16).

וְהַקֶּשֶׁת, שהיא אות ברית של הקב"ה, שלא יהיה עוד מבול בעולם (בראשית ט,טז).

Fifth was the manna, the miraculous food that descended to Israel from the heavens when they were in the wilderness (Exodus, chap. 16).

וְהַמָּן, האוכל הנסי שירד לישראל בהיותם במדבר (שמות פרק טז).

The commentary here follows most of the commentaries, that this is referring to the staff of Moses. However, some say, based on a variant reading in Pesaḥim 54a, that this is referring to the staff of Aaron the priest, as a miracle was performed, causing his staff to blossom when it was placed in the Tent of Meeting (Numbers 17:23).

Sixth was the staff <notes data-num="N3"/>of Moses, with which he performed the signs and wonders in Egypt and in the wilderness (see Exodus 4:17, and elsewhere).

וְהַמַּטֶּה של משה, שבו עשה את האותות במצרים ובמדבר (ראו שמות ד,יז ועוד).

The shamir is mentioned in tractate Sota, where it is stated that it became null and disappeared after the Temple was destroyed. It is stated in the Tosefta (Sota 15:1) that it was a special creation that “when one places it on stones or on beams, they open before it like the pages of a pamphlet. Moreover, when one places it on iron, the iron splits and descends before the shamir, and nothing can withstand it.” It is said that Solomon utilized this creature to hew the stones of the Temple, or at least to inscribe the writing on the stones of the breastplate (see Sota 48b).

Seventh was the shamir,<notes data-num="N4"/>a stone or creature capable of splitting even the hardest stones.

וְהַשָּׁמִיר, אבן או יצור, שבכוחו לבקע אף אבנים קשות ביותר.

Eighth was the script that was on the Tablets of the Covenant and written with the finger of God.

וְהַכְּתָב שהיה על לוחות הברית, הכתוב באצבע א-להים (שמות לא,יח).

Ninth was the letter that Elijah the prophet dispatched to the king of Judah after he had already ascended heavenward (II Chronicles 21:12), and which was not written through natural circumstances.

וְהַמִּכְתָּב ששלח אליהו הנביא למלך יהודה אחרי שכבר עלה למרום (דברי הימים ב כא,יב), ולא נכתב בדרך הטבע.

The explanation in the commentary is that the “letter” is an independent matter, unrelated to the Tablets of the Covenant. However, most commentaries maintain that all three are related to the Tablets of the Covenant, and especially to the first tablets, which were “written [ketuvim] with the finger of God” (Exodus 31:18), and likewise, “inscribed on both their sides; from this side and from that side they were inscribed. The tablets were the work of God, and the writing was the writing of God [vehamikhtav mikhtav elohim], engraved on the tablets” (Exodus 32:15–16). The difference between ketav and mikhtav was explained in several manners, among them that ketav refers to the shape of the letters, and mikhtav refers to the utensil with which the letters were inscribed on the tablets (Rashi). Alternatively, ketav is the Torah as Moses wrote it in front of God, and mikhtav is the inscription of the letters on the tablets that He gave to Moses (Rambam, Rabbeinu Yona); or perhaps mikhtav is the special miracle that was in the Tablets, that it could be read from both sides. Likewise, the inner portion of the letters samekh and mem sofit remained in place miraculously even though they were not attached to the tablets (Bartenura, Tiferet Yisrael). Another possibility is that ketav is the language and mikhtav is the shape of the letters (Meiri).

Tenth were the first tablets<notes data-num="N5"/>upon which the Ten Commandments were inscribed, in whose regard it is written that they are “the work of God” (Exodus 32:16).

וְהַלּוּחוֹת הראשונים, שנכתבו עליהם עשרת הדיברות, שנאמר בהם, שהם מעשה א-להים (שמות לב,טז).

These mazikin are known as shedim in the Bible (Deuteronomy 32:17, Psalms 106:37; see Ramban on Leviticus 17:7). Although they were not created as part of the natural world during the six days of Creation, they were added to the world at the end of Creation. More detailed descriptions of these beings appear in the Talmud. They are described as intelligent beings that do not have a corporeal body, although they do have a certain form. At times they are emissaries for the performance of evil in the world (see Tiferet Yisrael). In Avot deRabbi Natan (37) several of their characteristics are enumerated; in some they are like people and in others they are like angels.

Some say: Also the demons,<notes data-num="N6"/>evil spirits, intelligent, incorporeal beings whose purpose is to cause damage; Moses’s grave, as God buried him in a wondrous manner (Deuteronomy 34:6); and the ram of Abraham our forefather; it appeared suddenly at the site of the binding, and was slaughtered instead of Isaac (Genesis 22:13).

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין (שדים, רוחות רעות), יצורים תבוניים וחסרי גוף גשמי שעניינם להזיק. וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, שהקב״ה התעסק בקבורתו, והיה מעשה פלא (דברים לד,ו). וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שהזדמן בפתאומיות למקום העקדה, ונשחט במקום יצחק (בראשית כב,יג).

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה,  וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.  

משנתנו מצוטטת בתלמוד הבבלי (פסחים נד,א) כברייתא ובשינויים מסוימים, וכגון שבמקום המטה מנו בה את המערה שעמדו בה משה ואליהו, ושיש דעה האומרת ש״אף האוּר [= האש], והפרד״. ובהמשך הביאו גרסה נוספת בסיום הדברים: “ויש אומרים: אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, ויש אומרים אף המזיקין, ויש אומרים: אף בגדו של אדם הראשון״.   

עשרה דברים וכו׳  

הדברים המנויים במשנתנו הם עניינים שיש בהם חריגה מסוימת מסדרי הבריאה הקבועים, ולכן נאמר עליהם, שלא נבראו בששת ימי הבריאה ממש, אלא כעניין לעצמם בשעת סיום המלאכה, עם כניסת השבת. והמאירי כתב, שכל אלה הם דברים הרומזים לעניינים עיקריים בקיום העולם והאומה הישראלית, ונבראו בין השמשות, כדי להורות על כך שאין הבריאה שלמה בלעדיהם. ואין הכוונה שנבראו בפועל, אלא שנבראה היכולת של דברים אלה לצאת אל הפועל בבוא הזמן (תפארת ישראל). ודבר זה בא להדגיש, שלאחר שהסתיימה הבריאה, אין הקב״ה מחדש עוד דבר בעולם, ככתוב: “וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״ (קהלת א,ט). ואף מה שנראה כעניין של נס וחידוש גמור נקבע בששת ימי הבריאה (ראו פרק ח בהקדמת הרמב״ם למסכת).    

נבראו בערב שבת בין השמשות  

פירשנו כרוב המפרשים, שהכוונה למטה של משה רבנו. אמנם, יש שכתבו (על פי הגרסה בבבלי פסחים נד,א), שהכוונה למטה של אהרן הכהן, שנעשה בו הנס שפרח, כאשר הוכנס אל אוהל מועד (במדבר יז,כג).   

והמטה  

השמיר נזכר במסכת סוטה (פ״ט מי״ב), שם נאמר, שהוא בטל ונעלם לאחר שנחרב המקדש. ואמרו בתוספתא שם (טו,א), שהוא ברייה מיוחדת ש״כשנותנין אותו על גבי אבנים ועל גבי קורות – מתפתחות לפניו כלוחי פינקס, ולא עוד, אלא כשנותנין אותו על גבי ברזל הוא בוקע ויורד מלפניו, ואין כל דבר יכול לעמוד בו״. ואמרו, ששלמה השתמש בברייה זו לחיתוך אבני המקדש או לכל הפחות לחיתוך הכתב שהיה על אבני החושן (ראו בבלי שם מח,ב).   

והשמיר  

“המזיקין״ הם הבריות הקרויות במקרא “שדים״ (דברים לב,יז, תהלים קו,לז. וראו פירוש הרמב״ן על ויקרא יז,ז), שאמנם לא נבראו בסדר העולם הרגיל של ששת ימי המעשה, אבל בסוף מעשה הבריאה נוספו גם הם לתוך העולם. תיאורים יותר מפורטים של בריות אלה נמצאים בתלמוד, והם מתוארים כיצורים בעלי תבונה שאין להם גוף חומרי, אבל יש להם צורה מסוימת, ופעמים שהם שליחים לעשיית הרע בעולם (ראו תפארת ישראל). ובאבות דרבי נתן (פל״ז) מנו כמה מתכונותיהם, שבחלק מהדברים הם דומים לבני אדם, ובחלקם למלאכים.    

המזיקין  

And some say: Also tongs made with tongs, in other words, the first tongs, whose existence enabled the crafting of all the other utensils in the world, as every utensil requires another utensil with which to craft it.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף 'צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה', כלומר שנעשתה הצבת הראשונה, שקיומה אִפשר את עשיית שאר כלי המלאכה בעולם, שהרי כל מכשיר זקוק למכשירים אחרים כדי לעשותו.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים:  אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. 

A golem is an item whose form is not complete, and it is considered to be still in its undeveloped state (see Eduyyot 3:9). Here too, the golem is a person who studied but never completely achieved the “form” of a Sage, either because he lacks understanding and is incapable of independent logical reasoning (Rashi, Rabbeinu Yona), or because he is less than accomplished in his character traits (Meiri, Tiferet Yisrael), or because he is less than accomplished in both areas (Rambam, Bartenura).

There are seven qualities in an unaccomplished person,<notes data-num="N1"/>one whose education and training were incomplete, and a corresponding seven qualities in a wise person.

שִׁבְעָה דְּבָרִים (תכונות) בְּגוֹלֶם, אדם שחינוכו ועיצובו לא היו שלמים, וְשִׁבְעָה כנגדם בְּחָכָם.

ז שִׁבְעָה דְּבָרִים בְּגוֹלֶם, וְשִׁבְעָה בְּחָכָם:

Some cite a variant reading: “He does not speak before one who is greater than he in wisdom.” The difference between the two readings is that according to the reading “in the presence of,” he does not speak at all, while according to the reading “before,” he does not speak before one who is greater than he has completed his statement; but after he finishes his statement, he too expresses his opinion. That is why it says: “does not speak” and it does not say: ”he is silent.” Some say that the fact that he does not speak in the presence of one who is greater is not only in deference to the greater person, but because he seeks to learn wisdom from him (Rabbeinu Yona). According to many readings, the wise man does not speak in the presence of one who is greater than he “in wisdom and in number” (see Eduyyot 1:5). “In number” refers to greatness in Torah wisdom and in the number of proper students, or possibly to greatness in the number of years of life (Rashi, Meiri).

A wise person does not speak in the presence of <notes data-num="N2"/> one who is greater than he in wisdom.

חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה.

חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה,  

He does not interrupt the words of another, but he allows him to complete his statement, and only then does he comment, ask a question, or challenge the other’s statement.

וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ, אלא מניח לו לסיים דבריו, ואז מעיר או שואל או מקשה עליהם.

וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵירוֹ,  

He does not respond rashly, whether in answering a question that is posed to him or in rejecting statements made by others, but rather he waits and considers whether and how to respond.

וְאֵינוֹ נִבְהָל (נחפז וממהר) לְהָשִׁיב כששואלים אותו שאלה, או לענות ולדחות דברים שנאמרו על ידי אחרים, אלא ממתין ומתיישב בדעתו אם וכיצד להשיב.

וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב,  

The explanation in the simple sense is that he asks regarding the subject matter that is being studied at that time (see Tosefta, Sanhedrin 7:7–10). On a similar note, some explain that as a result of the student asking his teacher about the matter that is being studied at that time, he ensures that the teacher’s answer will be accurate (Bartenura; see Shabbat 3b). From what is written in Avot deRabbi Natan (37), where biblical examples are cited for all the characteristics mentioned in the mishna, it appears that it means that he asks in a logical and considered manner. Some explain that this means that he does not confuse the different methods of study appropriate to each area. Each discipline has its own unique approaches of study and methods of thought and proof with which to deliberate. He is meticulous in that regard, both when he is the one posing the question and when he is responding to questioners (Rambam).

He asks questions that are relevant to the matter discussed and not from another realm. And he responds appropriately,<notes data-num="N3"/>and does not say anything without authority or without a basis.

שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן שמדברים בו, ולא מתחום אחר. וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, ולא אומר דברים בלתי מוסמכים ובלתי מבוססים.

שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה,  

The simple understanding of the matters is that when a wise man presents his statements or responds to questioners, he does so in an orderly fashion. The Midrash Shmuel explains that this is stated in a more general sense, as the wise man organizes his thoughts himself and plans the curriculum of his study appropriately. Alternatively, he knows how to distinguish between the status of the different generations and to appreciate the special value of the Sages from the early generations as opposed to the sages of the later generations. That is why he greatly appreciates the traditions that pass from generation to generation, and, as a result, he is careful to say about what he did not hear, “I did not hear this.”

When he responds or speaks, he does so in an orderly fashion, as he states first things first and last things last.<notes data-num="N4"/>

וכשהוא משיב או מדבר, הריהו הולך לפי הסדר, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן.

וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן  וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן,  

Regarding matters that he has not heard, he says: I have not heard; both when he is asked about those matters and when he introduces novel ideas on his own,he makes certain that the listener knows that he did not receive this matter from someone else.

וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע – אוֹמֵר: "לֹא שָׁמַעְתִּי", בין כששואלים אותו בעניין זה, ובין כשהוא מחדש דבר מדעתו, ודואג, שייוודע לשומע, שאת הדבר הזה הוא לא קיבל מאחרים.

וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע  אוֹמֵר “לֹא שָׁמַעְתִּי",  

He acknowledges the truth. If others challenge his statement or disprove it, he is not insistent on maintaining his position, but can recognize that it is not true.

וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, כאשר מקשים על דבריו או דוחים אותם, ואיננו נאבק להחזיק במה שאמר קודם, כאשר הוא מכיר בכך שאינו אמת.

וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת.  

With ten statements of the Holy One blessed be He, the world was created,as described at the beginning of the book of Genesis, e.g., “God said: Let there be light” (Genesis 1:3); “God said: Let there be a firmament” (Genesis 1:6).  