רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוד שִׁשָּׁה דְּבָרִים שיש בהם מחלוקת הם מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

א רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

דַּם נְבֵלוֹת, בעלי חיים שמתו ללא שחיטה כשרה, והם מטמאים את הנוגע או הנושא אותם – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין אותו, שלדעתם אינו מטמא, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין את הדם, כדין בשר הנבלה. ואין הלכה כבית הלל.

דַּם נְבֵלוֹת – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. 

בֵּיצַת הַנְּבֵלָה, ביצה שנמצאה בתוך נבלת תרנגולת – האם היא מותרת באכילה?

אִם קליפת הביצה גמורה וקשה, שיֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָּהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק – מוּתֶּרֶת, מפני שאינה נחשבת חלק מגוף התרנגולת, וְאִם לָאו – אֲסוּרָה, שנחשבת חלק מהנבלה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. ואילו בֵּית הִלֵּל אוֹסְרִין, גם אם קליפתה קשה. והלכה כבית הלל.

אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָּהּ נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק – מוּתֶּרֶת, וְאִם לָאו – אֲסוּרָה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹסְרִין. 

אגב כך מעירים: וּמוֹדִים בית שמאי בְּבֵיצַת טְרֵפָה, תרנגולת שיש בה פגם או מחלה שאוסר אותה באכילה, שֶׁהִיא, הביצה, אֲסוּרָה, אפילו קליפתה קשה, מִפְּנֵי שֶׁגְּדֵילָה בְּאִיסּוּר, בתרנגולת האסורה באכילה.

וּמוֹדִים בְּבֵיצַת טְרֵפָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁגְּדֵילָה בְּאִיסּוּר. 

דַּם נידה של נָכְרִית (גויה), וְכן דַם טָהֳרָה, דם של יולדת בימים שהוא טהור, שֶׁל מְצוֹרַעַת – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין דמים אלו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: דינם הוא כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ של הנכרית או המצורעת, שהם מטמאים אך רק כשהם לחים, ולא כדם נידה רגיל, שהוא מטמא גם כשהוא יבש. והלכה כבית הלל.

דַּם נָכְרִית, וְדַם טָהֳרָה שֶׁל מְצוֹרַעַת – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. 

אוֹכְלִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית משדהו של אדם אחר, בין בְּטוֹבָה, תוך קבלת רשות והכרת תודה לבעל השדה, ובין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, שלא ברשותו, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִים אֶלָּא בְּטוֹבָה.

אוֹכְלִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִים אֶלָּא בְּטוֹבָה. 

הַחֵמֶת (נאד עור לקיבול נוזלים) שנעשה בה חור, ואז אינה מקבלת טומאה, מפני שלא ניתן להשתמש בה, ונחלקו מה דינה, אם קשר אותה במקום החור, כך שהנוזלים אינם יוצאים ממנה –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מקבלת שוב טומאה רק כאשר היא צְרוּרָה (קשורה) ועוֹמֶדֶת, שהעור שנקשר עמד כך זמן רב, עד שהתכווץ והתקשה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרוּרָה עוֹמֶדֶת. 

"נבלה" היא כל בעל חיים שמת ללא ששחטוהו כהלכה. ו"טרפה" היא בעל חיים או עוף שיש בו מום שמחמתו לא יחיה יותר משנים עשר חודש (ראו חולין פרק ג), ופעמים שבעיה כזו מתגלית רק לאחר השחיטה. וטרפה שנשחטה כדין – אינה מטמאת כנבלה, אך אסורה באכילה, וכן דינה של הביצה שגידולה הושלם, בשעה שהתרנגולת נעשתה טרפה (וראו תוי"ט). ואין זה כביצת הנבלה, שגדלה בגוף תרנגולת בריאה, ונאסרה רק בעת מיתתה, משום שנחשבת חלק מגופה, ואם הושלמה קליפתה, אינה נחשבת עוד לחלק מן התרנגולת, ומותרת.   

ביצת הנבלה... ביצת טרפה  

דין זה מובא גם בנידה פ"ד מ"ג. מדין תורה, הגויים אינם מטמאים שום טומאה בחייהם, אלא שגזרו עליהם חכמים כמה טומאות, והקלו בגזרתם, כדי שיזכרו שטומאות אלה הן מדברי חכמים, ולא ישרפו תרומה וקדשים שנטמאו בהן, שמן התורה הם טהורים. ובית שמאי סבורים, שחכמים גזרו, שרוק ומי רגלים של הגוי, שהם מצויים, יטמאו, אך לא דם נידה ודם זיבה, שאינו מצוי. ובית הלל סבורים, שחכמים טימאו גם דמים אלו, אלא שהקלו שיטמאו רק לחים, כדינו של הרוק, ולא יטמאו כדם נידה וזיבה של ישראלית שמטמא גם כשהוא  יבש.   

דם נכרית וכו'  

כפי שביארנו לעיל (פ"ד מ"י), מן התורה, האישה היולדת זכר טמאה שבוע, והיולדת נקבה – שבועיים, ואחר כך היא טהורה לבעלה תקופה מסוימת, אף על פי שרואה בה דם, והוא הנקרא "דם טהרה". ואם האישה היולדת טמאה באותה שעה בטומאת צרעת, לדעת בית הלל, דין דם הטוהר שלה כדין 'מעיינותיה', הרוק ומי הרגליים שלה, שהם מטמאים כאשר הם לחים. ואילו בית שמאי סבורים, שהדם הזב מן האישה אינו כמעיינותיה, וטהור (רש"י נידה לד,א).    

ודם טהרה של מצורעת  

כך גרסתנו, וכן גרסת הראב"ד, ופירשנו כשיטתו – שפירות שנת השביעית הם הפקר, ומדין תורה, מותר להיכנס ולאכלם אף בלא רשות ("שלא בטובה"), ובית הלל החמירו ואסרו זאת, שמא ייכנס לשדה חברו ויאכל בלא רשות גם בשאר השנים. וגרסת הרמב"ם (ועוד, וכן גרסת כתבי היד שלפנינו, וכן משמע מן המשנה המקבילה בשביעית פ"ד מ"ב) היא: "ובית הלל אומרין אין אוכלין בטובה". ולגרסה זו הסביר המאירי, שבית שמאי מתירים   להאכיל פירות שביעית לאחרים כהשבת טובה, אף על פי שדבר זה דומה לפירעון חוב, ובית הלל אסרו זאת. וראו 'אורח ההלכה'.  

ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה  

במסכת שביעית (פ"ד מ"ב) מבואר, שמשנתנו היא שיטת רבי יהודה, אבל שיטת התנא הראשון שם היא הפוכה, שבית הלל הם המקלים, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ו הט"ו): "אוכלים פירות שביעית בטובה ושלא בטובה. בטובה כיצד? שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו  טובה".    

פירות שביעית  

אורח ההלכה

להלכה פסק הרמב"ם כדעת התנא הראשון במשנה בכלים (פכ"ו מ"ד), שכל החמתות שניקבו ונקשרו טהורות, מלבד 'חמתות של ערביים', שדרכם לקשור אותן וכך להשתמש בהן, והריהן חמתות לכל דבר (הלכות כלים פכ"ד הי"א). החמת צרורה ועומדת החמת היא הנאד, כלי קיבול עשוי עור בהמה. החמת משמשת בעיקר לאחסון נוזלים, אך גם למלאכות שונות, כגון שאיבת מים וחביצת חמאה. בעת הפשטת העור מן הבהמה מקפידים להשאירו שלם, וכך, כשממלאים אותו ביין או בשמן, די בקשירת קצות עור הרגליים (או הידיים, בהתאם לאופן ההפשטה) כדי לקבל כלי קיבול אטום. קשירת נאדות עור שהתבקעו מתוארת במקרא, במעשה המרמה של הגבעונים אשר הצטיידו בין היתר ב"נֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים" (יהושע ט,ד).

חמת  

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: די בכך שקשורה היטב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרוּרָה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שִׁשָּׁה דְּבָרִים שהם מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

ב רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שִׁשָּׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

הָעוֹף עוֹלֶה יחד עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן שאוכלים עליו, וְאולם אֵינוֹ נֶאֱכָל, שאף שאסור לאכול עוף בחלב, לא החמירו בו כבשר בהמה, שלא להעלותו על שולחן אחד עם הגבינה, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ עוֹלֶה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל.

הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, כְּדִבְרֵי  בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:  אֵינוֹ עוֹלֶה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל. 

תּוֹרְמִין, מפרישים תרומה לכהן, מזֵיתִים עַל שֶׁמֶן זית, וכן מעֲנָבִים עַל יַיִן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין תּוֹרְמִין.

תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל שֶׁמֶן,  וַעֲנָבִים עַל יַיִן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין תּוֹרְמִין. 

הַזּוֹרֵעַ תבואה בתוך אַרְבַּע אַמּוֹת (כ-2 מטר) שֶׁבַּכֶּרֶם, כלומר ארבע אמות הסמוכות לכרם – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: קִידֵּשׁ (אסר בהנאה) שׁוּרָה אַחַת של גפנים, זו שסמוכה לתבואה, שהיא מוגדרת 'כרם'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: קִידֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, שלדבריהם, אין כרם בפחות משתי שורות.

הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:  קִידֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת.  וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:  קִידֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. 

הַמְּעִיסָה, עיסה מקמח הניתן לתוך מים רותחים – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מלהפריש ממנה חלה לכהן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

הַמְּעִיסָה – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין. 

מַטְבִּילִין כלים לטהרם בַּחַרְדְּלִית (מפל של מי גשמים), כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין בה.

מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית,  כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.  וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין מַטְבִּילִין. 

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר, שמל ערלתו וטבל לגרותו, בעַרְבֵי פְסָחִים – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל שנית לשם אכילת קדשים, וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב (בערב), בליל הפסח.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר עַרְבֵי פְסָחִים –  בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:  טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב.  

בתורה נאמר שלוש פעמים: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג,יט; לד,כו; דברים יד,כא), ולמדו חכמים, שחזרה זו באה לרבות שאסור לבשל בשר בחלב, לאכול תבשיל כזה, וכן ליהנות ממנו (כגון למכרו לגוי). וחכמים אסרו להעלות בשר וחלב יחד לשולחן, גזרה שמא יערבב אותם כשהם רותחים, ויעבור על איסור זה. העוף אינו נכלל באיסור זה מן התורה, ונחלקו התנאים בדינו (ראו חולין פ"ח מ"ד ובהרחבות שם). רבי יוסי אומר, שלדעת בית שמאי, בישול העוף בחלב מותר מן התורה, ואף שחכמים אסרו לאכלם יחד, התירו להעלותם יחד לשולחן. בדעת בית הלל נחלקו האמוראים (חולין קד,א), יש שהסבירו, שלדעתם בישול בשר עוף בחלב אסור מן התורה, ויש שהסבירו, שגזרו חכמים שלא להעלותו עם הגבינה, כדי שלא יטעו ויעשו כן גם עם בשר בהמה (ריטב"א).   

העוף עולה עם הגבינה  

היבול הגדל בארץ ישראל חייב בהפרשת תרומה לכהן. ואפשר להפריש את התרומה מן היבול עצמו או מיבול אחר הדומה לו אשר חייב בתרומה. אמנם, חכמים אסרו לתרום זיתים על שמן, וענבים על יין, כפי שדרשו מלשון הכתוב בעניין תרומה: "כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן" (במדבר יח,כז), כלומר כגרעיני החיטים בגורן, לאחר שהופרדו מן השיבולים, והם מוכנים לשימוש. וסתם זיתים וענבים נחשבו בזמן המשנה כמיועדים בעיקרם לשמן וליין. ופירשנו משנתנו כמשמעה הפשוט (וכפי העולה מדברי הרמב"ם ועוד), שבית שמאי חולקים על הלכה זו. אמנם, במסכת תרומות (פ"א מ"ד) נשנתה מחלוקת בית שמאי ובית הלל באופן שונה, ומשמע משם, שגם בית שמאי מודים בעיקר הדין, שאין תורמים זיתים על שמן, וצריך להפריש תרומה מן השמן, ונחלקו, האם הועילה התרומה לתקן את הזיתים עצמם, או שהתרומה לא חלה כלל (וראו ירושלמי שם, ובתוי"ט על משנתנו).

תורמין זיתים על שמן וכו'  

בתורה נאמר: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" (דברים כב,ט), והורו חכמים, שהזורע תבואה או ירק בתוך ארבע אמות של כרם ענבים, נאסרו הזרעים וכן חלק הכרם הסמוך להם, ויש לשרפם. ולא כל שורות הגפנים שבכרם נאסרו, אלא היחידה המינימלית שנקראת כרם. כמפורש במסכת כלאים (פ"ד מ"ה), מחלוקת זו קשורה למחלוקת כללית יותר בין בית שמאי ובית הלל – האם כרם מינימלי שאסור לזרוע בסמוך לו הוא שורה אחת או שתי שורות (וראו תוי"ט).   

הזורע ארבע אמות שבכרם וכו'  

בתורה נאמר: "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ..." (במדבר טו,יט–כ), והורו חכמים שמבצק שנועד לאפייה, כמו לחם, יש להפריש ולתת מתנה לכהן ('חלה'), ובצק שאינו דומה ללחם פטור מהפרשת חלה. וביארנו כפי שפירשו בתלמוד הבבלי (פסחים לז,ב), שהמעיסה היא עיסה מקמח שניתן לתוך מים רותחים. ובית שמאי פטרו מחלה, כיוון שלדעתם מאכל זה אינו דומה ללחם. והלכה כבית הלל, שגם עיסה כזאת חייבת בחלה, מלבד במקרה שלא אפה אותה כלל, אלא ייבשה בשמש או בישלה במים (רמב"ם הלכות ביכורים פ"ו הי"ב).   

המעיסה וכו'  

"המעיסה" היא בלילה שהוכנה על ידי נתינת קמח במים חמים. בתוספתא בפסחים (ב,כ) מופיעה הצורה 'חמעיסה', ויש שסבר שזוהי צורתה הראשונית של המילה, המורכבת מן המילים 'חם' ו'עיסה' (ש. ליברמן).    

המעיסה  

הרחבות

בתורה נאמר "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר" (ויקרא יא,לו), ולמדו חכמים, שכלים טמאים שהוטבלו במעיין או במקווה של מי גשמים נטהרו בכך. ו"חרדלית" היא זרם שנוצר ממי גשמים (תוספתא מקוואות ד,י, וראו שולי העמוד), ולדעת בית שמאי, מותר להטביל בו, כשם שמטבילים במים הזורמים ממעיין. ולדעת בית הלל, שהלכה כמותם, אין טובלים במי גשמים אלא כשהם מכונסים, ויש בהם שיעור  מקווה.   

מטבילין בחרדלית כדברי בית שמאי  

הכוונה היא לזרם או מפל מים היורד מן ההר. רב האי גאון (שגרס כאן 'הרדלית') סבור, שמקור המילה במילים 'הר דל' (בחילוף העיצורים ח–ה), כלומר מים הזורמים מגובהו ('דליו') של ההר. יש סבורים שמקור המילה מיוונית <eng>χαράδρα</eng> (כָרַדְרָה), ומשמעה 'נחל הררי', 'זרם מים שחצב דרכו בצדי ההר'.

חרדלית   

בתלמוד הבבלי (פסחים צב,א) ביארו, שטעמם של בית הלל הוא משום גזרה, שמא בשנה הבאה ייטמא גר זה למת, ויחשוב שדי בטבילה כדי לטהרו, כפי שעשה מיד לאחר גרותו, ולא ידע שגוי אינו מקבל טומאה, ולכן יכול היה לטבול ולאכול מן הפסח בערב היום שהתגייר בו. אבל ישראל שמסיבה רפואית התעכבה מילתו ומל בערב הפסח – לדעת כולם טובל ואוכל בערב, שהרי גם קודם לכן היה נזהר בדיני טומאה וטהרה (רש"י). הלכה כבית הלל, שאין תורמים מזיתים על שמן ולא מענבים על יין, ואם תרם – אין תרומתו תרומה (רמב"ם הלכות תרומות פ"ה הי"ח). כמבואר בירושלמי, טעמה של הלכה זו הוא משום טורח הכהנים או משום הפסד הכהנים, או כדי שלא תתבטל הטהרה. ולפיכך בזמן הזה, שאין התרומה ניתנת לכהנים, ואין נוהגים בטהרה, אם עשה כן – תרומתו תרומה. ויש אומרים, שאפשר להפריש כן אף לכתחילה (ראו בהמעשר והתרומה ודרך אמונה).

גר שנתגייר ערבי פסחים... הפורש מן הערלה וכו'  

הפזורה היהודית ברחבי האימפריה הרומית השפיעה ברעיונותיה על נכרים שהצטרפו לחיק היהדות, ותנועת הגיור בתקופה זו הייתה המונית והביאה לגידול משמעותי באוכלוסייה היהודית בעולם (מכ-150 אלף בשיבת ציון, עד לכשמונה מיליון ערב המרד הגדול). בין העולים לרגל בשלושת הרגלים היו גם גויים שביקשו להתגייר, ובחרו לעשות זאת דווקא בבית הדין בירושלים, ונראה, שמשום כך, התרחיש של גרים המתגיירים דווקא בערב פסח היה שכיח למדי (ש. ספראי).    

גר שנתגייר ערבי פסחים  

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: דין הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, הגר שנימול – כְּדין פוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר, כדין אדם שהיה טמא בטומאת מת, שטהרתו נמשכת שבעה ימים, ואינו ראוי לאכול מן הקרבנות עד ליום השמיני לגירותו (פסחים פ"ח מ"ח).

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:  הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה –  כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר. 

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר עוד שְׁלשָׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

ג רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁלשָׁה דְּבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

ספר קֹהֶלֶת לא נכלל בכתבי הקודש, ולכן אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם להיות 'שניות לטומאה', כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: קהלת נכלל בכתבי הקודש ומְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. והלכה כבית הלל.

קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. 

מֵי חַטָּאת לאחר שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, שהִזה הכהן אותם על אדם לטהרו – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין מים אלו, והנוגע בהם אינו צריך לטבול כדי להיטהר, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. והלכה כבית שמאי.

מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן –  בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין,  וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. 

הַקֶּצַח (סוג תבלין) – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, שבדרך כלל אינו נחשב למאכל אדם, ולכן אינו נטמא. וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין, שמחשיבים אותו למאכל אדם.

הַקֶּצַח – בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין.  

רבים גרסו, וכן הוא בכתבי היד שלפנינו ובתוספתא (ב,ז): "רבי שמעון אומר", וכפי המובא בשמו במסכת ידים פ"ג מ"ה, והוא רבי שמעון בר יוחאי, שחי בדור הרביעי לתנאים והיה מתלמידי רבי עקיבא. להגדרתו של ספר כאחד מכתבי הקודש יש משמעות הלכתית לעניין זה שעושה את הידיים הנוגעות בו להיות שניות לטומאה, מפני כבוד הספרים, שלא יגעו בהם ללא חציצה, או משום התקנה שכתבי הקודש פוסלים את התרומה, כדי שלא יניחו מאכלי תרומה עם ספרי הקודש ויגרמו בכך נזק לספרים (ראו רבנו חננאל שבת יג,ב, ורמב"ם ור"ש משאנץ ידיים פ"ג מ"ב). ונחלקו התנאים בעניינו של ספר קהלת לעניין זה, משום שיש שאמרו, שהוא מן הדברים שאמר שלמה בחכמתו, אך לא ברוח קודשו (תוספתא ידים ב,יד), או מפני שנמצאו סתירות בדבריו, וביקשו חכמים לגנזו (מאירי, ראו בבלי שבת ל,ב).

רבי ישמעאל אומר... קהלת אינו מטמא את הידים   

"מֵי חַטָּאת" (במדבר ח,ז) הם מים שהתקדשו באפר הפרה האדומה, ומזים מהם על אדם וכלים שנטמאו במת לטהרם. והנוגע במי חטאת או נושאם שלא לצורך מצוות ההזאה – נטמא (שם יט,כא). ונחלקו במשנה, האם דין זה נאמר גם לאחר שקיימו במים אלו את המצווה כראוי, כגון שנפלו מן האדם שהזו עליו לקרקע. ובמסכת פרה (פי"ב מ"ד) שנינו בסתם כדעת בית שמאי, וכן הלכה (רמב"ם הלכות פרה אדומה פט"ו ה"א).   

מי חטאת שעשו מצותן  

"הקצח" הוא מין תבלין שרגילים לתת על גבי הלחם או בתוכו (ר"ש משאנץ טבול יום פ"א מ"ד, רע"ב). ולדעת בית שמאי, אינו נחשב למאכל בפני עצמו (ואף יש בו צד של סכנה, ראו שולי העמוד), ולכן אינו נטמא בטומאת אוכלים, וכיוון שאינו מאכל, הוא גם פטור מהפרשת תרומות ומעשרות. ואילו בית הלל מחשיבים אותו למאכל, ולכן הוא מסוגל להיטמא, ואף חייב בתרומות ומעשרות, וכן הלכה. וכתב המאירי, שהמחלוקת במשנתנו אמורה בקצח סתם, אבל קצח שייחדו אותו לאכילה – אף בית שמאי מסכימים שיש בו טומאה, ושחייב במעשרות. הקצח קצח הגינה ( <eng>Nigella</eng> <eng>sativa</eng>) הוא צמח חד-שנתי ממשפחת הנוריתיים, הגדל בארץ כפליט תרבות, ומופיע בספר ישעיה לצד הכמון כגידול חקלאי (כח,כה). לרוב מיני הקצח יש זרעים שחורים, ומכאן שמו הלטיני של הסוג, <eng>Nigella</eng>, כלומר שחור. זרעי הקצח שימשו בעיקר כתבלין ללחם, על ידי פיזורם על הכיכר מבחוץ או עירובם בבצק. לזרעים סגולות רפואיות רבות, ואולם לפי התלמוד יש בריחו של הקצח גם צד של סכנה (בבלי ברכות מ,א).

הקצח וכו'  

וְכֵן נחלקו לחיוב הקצח במַעַשְׂרוֹת, שבית שמאי פוטרים אותו, ובית הלל מחייבים. והלכה כבית הלל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוד שְׁנֵי דְבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

ד רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל:

ונחלקו בדינו של דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה לאחר שבוע מלידת זכר, ושבועיים מלידת נקבה,

דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה –  

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מן התורה הוא טהור, וחכמים גזרו שיטמא, ולפיכך הוא כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ, שמטמאים רק כשהם לחים.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:  כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. 

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מן התורה הוא טמא, שהרי עדיין היא טמאה כנידה, ולכן מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ, כדם נידה.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:  מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. 

רבי אליעזר הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, שחי בדור השני לתנאים והיה מרבותיו של רבי עקיבא. וגרסת הרמב"ם, וכן כתבי היד, היא 'רבי אלעזר', והוא רבי אלעזר בן שמוע, שחי בדור הרביעי של התנאים, והיה מתלמידי רבי עקיבא (החילוף בגרסות בין שני תנאים אלה הוא נפוץ ביותר).    

רבי אליעזר וכו'  

בתורה נאמר: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב,ב–ה). שבתקופה הראשונה סמוך ללידה (שבוע או שבועיים) האישה טמאה כנידה, ולפיכך צריכה לטבול במקווה בתום תקופה זו כדי להיות מותרת לבעלה. ולדעת בית שמאי, דם האישה בתקופה זו טהור מן התורה, גם אם לא טבלה, אלא שגזרו חכמים על הדם שיטמא, כדי שלא יטעו לטהר גם את הדם היוצא ממנה בתקופה הסמוכה ללידה. וכדי שיכירו ויזכרו שטומאה זו היא מדברי חכמים – הקלו בה שיטמא הדם, רק כשהוא לח, כדין רוקה ומי רגליה של אישה נידה (רש"י נידה לד,א, וראו לעיל  משנה א).   

דם יולדת שלא טבלה בית שמאי אומרים וכו'  

לדעת בית הלל, דם האישה היולדת נטהר מן התורה, רק אם טבלה בתום תקופת הטומאה שלאחר הלידה, וכל זמן שלא טבלה, אין משמעות למספר הימים שעברו מעת לידתה. וראו בבבלי נידה לה,ב, מחלוקת בהבנת שיטת בית הלל.   

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש  

אישה הרואה דם שלא בזמן שבעת הימים הראשונים של המחזור החודשי שלה, נחשבת 'זבה' (ויקרא טו,כה–כח), ואם ראתה דם בשלושה ימים רצופים, אינה נטהרת אלא אם כן תספור שבעה ימים נקיים מראיית דם. וכאשר אישה שנטמאה כ'זבה' לא הספיקה לספור שבעה ימים נקיים, וילדה – מודים בית שמאי, שדמה טמא, שלא טיהרה התורה בימי הטהרה אלא את הדם שבא מחמת הלידה, אך לא אם טמא גם מחמת זיבה (ראו תוספתא נידה ה,ו, ובבלי שם לה,ב).   

ומודים ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש  

ומעירים: וּמוֹדִים בית שמאי בַּיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב, באישה שלפני הלידה הייתה 'זבה' וטרם הספיקה להמתין שבעה ימים נקיים מדם, והיא צריכה לספור שבעה ימים כאלה לאחר שבעת ימי הלידה ורק אז לטבול לטהרתה, שאם ראתה דם, שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ, משום שהיא עדיין טמאה טומאת זוב מן התורה.

וּמוֹדִים בַּיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב  שֶׁהוּא מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. 

כאשר היו אַרְבָּעָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים לשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִים לַאֲחָיוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ, האחיות, חוֹלְצוֹת כל אחת לאחד מן האחים שנותרו, וְאולם לֹא מִתְיַבְּמוֹת להן. מפני שכל אחת מהן היא 'אחות זקוקתו' (ראו פ"ב מ"ו) של כל אחד מן האחים, כלומר אחות של יבמתו שזקוקה לו לייבום, שחכמים אסרו אותה עליו, כאילו הייתה אחות אשתו, ולכן הן ניתרות רק בחליצה.

ה אַרְבָּעָה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת; מֵתוּ הַנְּשׂוּאִים לַאֲחָיוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת.

וְאִם קָדְמוּ האחים וְכָנְסוּ (נשאו) את האחיות בלי להתייעץ בבית הדין – יוֹצִיאוּ, יגרשו אותן.

וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ – יוֹצִיאוּ. 

בתוספתא (ב,ט) מובאת דעה נוספת, ש"קוּל (קל) היה להן לבית הילל בדבר זה". ובפירוש הדברים נחלקו התלמודים: לפי הבבלי (יבמות כח,א), התוספתא מחליפה בין השיטות, כך ששיטת בית הלל היא המקלה, ושיטת בית שמאי היא המחמירה. ולפי הירושלמי, לפי דעה זו, התירו בית הלל לקיים את הנשים ולייבם אותן לכתחילה, גם אם עוד לא כנסו אותם ממש, אלא עשו בהן קידושי מאמר בלבד (קרבן העדה, וראו בתוספתא כפשוטה שם). וראו אורח ההלכה. כפי שהובא בהרחבות, בתוספתא (ובתלמודים) הובאה דעה שלפיה בית הלל הם המקלים בדין זה. והרמב"ם בהלכותיו (ייבום וחליצה פ"ז ה"ה) הכריע כגרסתנו, שבית הלל הם המחמירים, וכך הלכה, שאם כנסו יוציאו. אמנם, בפירושו למשנה נקט כשיטה שבית הלל הם המקלים ומתירים לקיים, וכן דעת הטור (אבן העזר קעה). ובשולחן ערוך (שם קעה,ג) הביא את שתי הדעות.

רבי אליעזר אומר  

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מחלוקת היא בדבר, שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יְקַיְּימוּ אותן כנשיהם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹצִיאוּ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר  מִשּׁוּם בֵּית שַׁמַּאי: יְקַיְּימוּ.  וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹצִיאוּ. 

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים כפי ששמע מרבותיו, בניגוד לשאר חכמי דורו.

ו עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים.

אָמְרוּ לוֹ חבריו החכמים: עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל!

אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. 

אָמַר לָהֶן: מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵיעָשׂוֹת (להיחשב) שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אנשים אוֹמְרִים עליי: בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ.

אָמַר לָהֶן:  מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵיעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים:  בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ. 

הראשון בדין צרעת (ונזכרה גם במסכת נגעים פ"ה מ"ג): הוּא הָיָה מְטַמֵּא בהרת שיש בה שְׂעַר הַפְּקוּדָּה, שער לבן (מסימני הטומאה) שצמח בתוך בהרת, ונרפאה הבהרת ונשאר השער, ונוצרה סביבו בהרת חדשה.

הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקוּדָּה,  

השני בדין דם נידה (נידה פ"ב מ"ו): ומטמא היה דַם הַיָּרוֹק (צהוב), שלדעתו זהו דם רגיל, שמראהו השתנה.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין את שניהם.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. 

השלישי בהלכות בכור בהמה (בכורות פ"ג מ"ד): הוּא הָיָה מַתִּיר בהנאה שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן כדי לשמור עליו, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ את הבכור, אף שבחייו היה השיער אסור בהנאה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר  בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן  וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ.  וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. 

ועדות בדיני השקיית האישה הסוטה: הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין במים המאררים כדי לבדוק אישה אם זנתה, לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשׁוּחְרֶרֶת, שאינן מזרע ישראל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַשְׁקִין.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין  לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת  וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשׁוּחְרֶרֶת.  וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַשְׁקִין. 

ובעניין זה מסופר: אָמְרוּ לוֹ לעקביא: מַעֲשֶׂה בְּאישה ושמה כַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשׁוּחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם: לא השקוה מי סוטה אמתיים, אלא דּוּגְמָא (דבר דומה) הִשְׁקוּהָ, כדי להפחידה, שתודה קודם לכן, אם זינתה. וְנִדּוּהוּ על שפגע בכבוד שמעיה ואבטליון. וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, בשעה שהיה בנידוי, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית, שִׁפְחָה מְשׁוּחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם: דּוּגְמָא הִשְׁקוּהָ. וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ. 

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה! שֶׁאֵין העֲזָרָה של המקדש נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, כאשר היא מתמלאת מרוב אדם, ויש שם אדם גדול בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל. וְאֶת מִי נִדּוּ? את אֱלִיעֶזֶר בֶּן חֲנוֹךְ, שֶׁפִּקְפֵּק (זלזל) בּגזרת חכמים על טָהֳרַת (וטומאת) היָדַיִם, שבמקרים מסוימים הידיים נטמאות בפני עצמן, ושאר הגוף טהור. וּכְשֶׁמֵּת אליעזר בן חנוך, שָׁלְחוּ בֵּית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה! שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל. וְאֶת מִי נִדּוּ?  אֱלִיעֶזֶר בֶּן חֲנוֹךְ שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדַיִם, וּכְשֶׁמֵּת שָׁלְחוּ בֵּית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ.  

חכם שהורה למעשה נגד רוב חברי בית הדין הגדול שבירושלים, אף לאחר שהתרו בו, נקרא 'זקן ממרא', ועונשו במיתת בית דין (ראו סנהדרין פי"א מ"ב). ובתלמוד הבבלי (שם פח,א) נחלקו האמוראים בשאלה מדוע לא חל על עקביא דין זקן ממרא – האם מפני שקיבל הלכות אלה במסורת מרבותיו (ויש מי שסבור, שבזה לא חל דין זקן ממרא), או מפני שלא הורה הלכות אלה למעשה, אלא רק החזיק בשמועתו (וכך מסקנת ההלכה).    

עקביא בן מהללאל העיד... הוא היה מטמא וכו'  

עקביא בן מהללאל היה מן החכמים שעיקר פעילותם הייתה בירושלים של ימי הבית השני, ורוב הידוע עליו מסופר במשניות כאן. לא נמסרו לנו שמועות רבות משמו, ואולם מהמעט שאמר, השתרשו פתגמים ידועים ביותר. מלבד ביטוייו במשנה זו ובמשנה הבאה, במסכת אבות נזכר פתגמו: "הסתכל בשלשה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", שהוא מן הידועים ביותר בין פתגמי החכמים, בעקבות המנהג הרווח כיום בקהילות ישראל לפתוח בו את סדר לוויית האדם לבית עולמו.   

עקביא בן מהללאל   

לא מצאנו במקום אחר שהציעו לאחד מן החכמים מינוי לשררה בתמורה לכך, שיחזור בו מדעתו, ודבר זה אף נראה כשוחד, וכדבר שאינו ראוי. וייתכן, שמכיוון שמחלוקת עקביא עם החכמים נבעה ממחלוקת שקשורה בזכירת מסורת ההלכה של הדור הקודם, ואולי בשאלה, אם היחיד חייב להכפיף דעתו לרבים, כאשר זוכר אחרת מהם (כמבואר במשנה הבאה) – עיכב דבר זה את מינויו לאב בית הדין, מפני שהוא נוגע ליסודות הדיון בין החכמים בבית הדין (כמו ששנינו לעיל פ"א מ"ד), וחכמים העירו לו על כך.   

חזור בך... ונעשך אב בית דין לישראל  

הכוונה היא, שאף אם יבדוק בשנית, וייזכר או יסבור, שהאמת כדברי החכמים, לא יסכים להתמנות, כדי שלא ייחשב בעיני האנשים רשע לפני המקום, שיאמרו, שלא חזר בו מפני האמת אלא לצורך השררה (תוי"ט ועוד. וראו מהרש"א).   

ולא ליעשות שעה אחת כרשע... שלא יהיו וכו'  

בהרת, אחד מנגעי צרעת, אינה טמאה באופן מוחלט, עד שיהיה בה סימן טומאה. ואחד מסימני הטומאה הוא שער לבן, אלא שיש תנאי בשער זה, שיצמח בבהרת לאחר שהופיעה, ולא יהיה במקומה קודם לכן, ככתוב: "וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן" (ויקרא יג,ג ועוד). ונחלקו החכמים בדין "שער הפקודה", שהוא שער שנולד בבהרת וטימא אותה, ולאחר מכן נרפאה הבהרת, ונשאר השער הלבן במקומו, ואחר כך חזרה בהרת חדשה לאותו מקום, ונראה כאילו השער שנותר שם הונח בשעתו כ'פיקדון' על ידי הבהרת הראשונה, או כנציג ממונה ('פקיד') מטעמה, עד שתשוב (רמב"ם, ר"ש משאנץ). ובמקרה זה, לדעת עקביא, השער הלבן מעיד על כך, שהבהרת החדשה היא הבהרת הקודמת, וטומאתה הקודמת, המוחלטת, חוזרת לכפי שהייתה (ראב"ד), או שאמנם אינה הבהרת הקודמת, אך השער עצמו נחשב סימן טומאה, שכבר 'הפך לבן' כפי הנצרך, כשהיה בבהרת הקודמת (רמב"ם). וחכמים חולקים על כך, וסבורים, שבהרת זו היא כשאר הבהרות, שאין בה סימן טומאה מובהק, וטעונה הסגר, עד שיוברר עניינה (ראו מגילה פ"א מ"ז).

שער הפקודה  

בכור בהמה טהורה ניתן לכהן. ואם אין בו מום, הכהן מקריבו במקדש כקרבן שלמים, ואם יש בו מום – שוחטו ואוכלו בכל מקום. ואין להשהות את שחיטת הבכור, בין תמים ובין בעל מום, מעבר לגיל שנה (בכורות פ"ד מ"א). וכל זמן שלא נשחט הבכור, אסור ליהנות מצמרו, אך לאחר השחיטה מותר. ולדעת עקביא, השחיטה מתירה גם שער שנשר מן הבהמה בחייה, ושמר אותו בצד. וחכמים אסרו ליהנות ממנו, מפני שחששו, שמא יתמהמה הכהן בשחיטת הבכור, כדי ליהנות מן הצמר שיגדל עליו עד שישחט אותו, ולכן אסרו את הצמר הנושר לגמרי (ראב"ד).   

שער בכור בעל מום שנשר וכו'  

פירשנו כראב"ד (ועוד), שעקביא אמר, שהשקו את אותה שפחה במים שהיו "דוגמא", ולא אמתיים, כפי סדר הכנת המים המבואר בתורה, כדי להפחידה בכל תהליך ההשקיה, שתודה, אם בגדה בבעלה (ראו סוטה פ"א מ"ד–פ"ג מ"ג). ואולם, רבים פירשו, שאמר, שהשקו אותה מים מאררים לא מפני שכך הדין, אלא מפני שגם הם היו גרים כמותה ('דוגמא' שלהם), ולא רצו לשנות בין דין ישראלים לדין הגרים. וייתכן גם, ששני הפירושים עולים בקנה אחד (ראו רמב"ם). ומובן, שיש באמירה מעין זו זלזול בכבודם של שמעיה ואבטליון.   

אמר להם דוגמא השקוה  

שמעיה ואבטליון   

כתבו המפרשים, שהדברים רומזים למשנה במסכת פסחים (פ"ה מ"ה), המתארת, שכאשר היו כל ישראל מתכנסים לשחיטת הפסח, ולא הייתה העזרה של המקדש מכילה את כולם, היו נחלקים לשלוש 'כתות', ובכל פעם שהתמלאה העזרה, היו נועלים אותה. ועל כך נאמר, שגם כאשר הייתה העזרה מלאה, לא היה בה אדם גדול בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.    

שאין עזרה ננעלת וכו'  

ומעירים: מעשה זה (בעקביא, או באליעזר) מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ – סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.

מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה  וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ – סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ. 

בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר עקביא בן מהללאל לִבְנוֹ: בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר וחולק בהם על יתר החכמים, כפי המבואר במשנה הקודמת.

ז בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ: בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר.

אָמַר לוֹ: וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בְּךָ עצמך?

אָמַר לוֹ: וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בְּךָ? 

אָמַר לוֹ: אֲנִי אמרתי מה ששָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרוּבִּים, וְהֵם אמרו מה ששָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרוּבִּים; ולכן אֲנִי עָמַדְתִּי (נשארתי) בִּשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִּשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, כלומר ממני, וּמִפִּי החכמים הַמְרוּבִּין את דעתם. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרוּבִּין.

אָמַר לוֹ: אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרוּבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרוּבִּים;  אֲנִי עָמַדְתִּי בִּשְׁמוּעָתִי,  וְהֵם עָמְדוּ בִּשְׁמוּעָתָן; אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרוּבִּין; מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד,  וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרוּבִּין. 

אָמַר לוֹ: אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵירֶךָ, שיקרבוני אליהם.

אָמַר לוֹ: אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵירֶךָ. 

אָמַר לוֹ: אֵינִי מַפְקִיד (פוקד).

אָמַר לוֹ: אֵינִי מַפְקִיד. 

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עִילָה (סיבה) לאשמה מָצָאתָ בִּי?

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עִילָה מָצָאתָ בִּי? 

הראב"ד הסביר, שהייתה מחלוקת בין חכמי הדור שלפני עקביא שלא היה בה רוב לצד אחד, אלא מחצה למחצה, כלומר חכמים רבים לכאן ולכאן. ובאופן אחר הסביר, ש"מרובים" הם רוב, אלא שעקביא סבר, שהוא הולך בעקבות המרובים, וחבריו סברו, שהם הולכים בעקבות המרובים.    

אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים  

בתורה יש ציווי מפורש ללכת אחרי הרוב: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). אלא שציווי זה נאמר על קבלת ההכרעה בדיון בבית הדין, ולא על עצם קבלת השמועה ומסירתה מפי הדורות הקדומים. ולכן אמר עקביא את דבריו בסגנון של המלצה בלבד – "מוטב" (רמב"ם).   

מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין  

מחלק מנוסחאות המשנה, הגרסה היא 'עוולה'. על פי גרסתנו, וכן חלק מכתבי היד, משפט  זה הוא שאלת בנו של עקביא לאביו, מדוע  אינו רוצה לצוות עליו. אך בחלק מכתבי היד  לא מופיעות המילים: "אמר לו", ומילים אלה  הם המשך דברי עקביא לבנו: "אמר לו: איני  מפקד, שמא עוולה מצאת בי?". וכן גרס המאירי ופירש, שבקשת הבן מאביו שימליץ עליו לפני חבריו החכמים היא מפני שחשש למתיחות שגרמה מחלוקתם עם אביו, ועל כך ענה לו  עקביא, שחכמים מבינים, שהוא חלק עליהם  רק מפני שכך זכר, שקיבל מפי המרובים,  ואין בו עוולה שמחמתה יש לחשוש שירחיקו את בנו.  

אמר לו שמא עילה מצאת בי  

אָמַר לֵיהּ (לו): לָאו, אלא שמַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ.

אָמַר לֵיהּ: לָאו.  מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוד שִׁשָּׁה דְּבָרִים שיש בהם מחלוקת הם מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל. 