כָּל כְּלִי עֵץ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם – טָהוֹר, ואינו מקבל טומאה,

א כָּל כְּלִי עֵץ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם – טָהוֹר,

חוּץ מִשֻּׁלְחָן הַכָּפוּל (מתקפל), שיש לו שני חלקים, וכל אחד מחלקיו יכול לשמש בעצמו, וְתַמְחוּי הַמִּזְנוֹן, קערה גדולה שמחולקת בתוכה לכמה בתי קיבול, וְהָאֱפִיפוֹרִין, הדום, שרפרף נמוך, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, העשוי שני חלקים.

חוּץ מִשֻּׁלְחָן הַכָּפוּל, וְתַמְחוּי הַמִּזְנוֹן, וְהָאֱפִיפוֹרִין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמָּגֵס, קערה, וְקוֹד הַבַּבְלִי, קערה או כלי לשתייה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן, שראויים לשימוש גם כשנחלקו לשניים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמָּגֵס וְקוֹד הַבַּבְלִי כַּיּוֹצֵא בָהֶן. 

כְּלֵי עֵץ, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה?

כְּלֵי עֵץ מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? 

הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה, מיטת תינוק – מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם (ישייפם) בְּעוֹר הַדָּג.

הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה – מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם בְּעוֹר הַדָּג. 

גָּמַר בדעתו שֶׁלֹּא לָשׁוּף אלא להשתמש במיטה או בעריסה כפי שהיא – טְמֵאָה.

גָּמַר שֶׁלֹּא לָשׁוּף – טְמֵאָה. 

הכוונה לפי המפרשים היא לתמחוי – קערה גדולה להגשת מזון המחולקת לקערות קטנות שאפשרו להגיש אל השולחן מספר מאכלים בכלי אחד. המילה 'מזנון' יכולה להתפרש מלשון 'מזון'. והרמב"ם פירש, כי הוא מלשון 'זן', שפירושו בארמית (וכן בפרסית העתיקה) 'מין', 'סוג', מפני שבקערה מחולקת זו היה ניתן להגיש מזון ממינים שונים. וייתכן, כי מקור המלה ביוונית, <eng>μαζονόμος</eng> (מָזוֹנוֹמוֹס), לוח להגשת דברי מאפה.

תמחוי המזנון  

הרחבות

מילה זו היא שיבוש של המילה 'אפיפודין', מן היוונית – <eng>ὕποπόδιον</eng> (היפּוֹפּוֹדיוֹן), שפירושה 'הדום רגליים מתקפל', המשמש גם ככיסא או כשולחן נמוך להניח עליו ספרים.

אפיפורין  

המגס (או: מגיס) הוא מעין קערה גדולה, וכתרגום אונקלוס למילה "הַקְּעָרָה" (במדבר ז,פה) – מגיסתא. מקור שמו מן היוונית – <eng>μαγίς</eng> (מָגיס), שמשמעה 'משטח לישה, קערה ללישת בצק'. המגס היה כלי גדול למדי, ולפיכך גם כאשר נשבר ונחלק לשניים עדיין ראוי כל אחד מחלקיו לשמש כלי.

מגס  

לעיל בפי"ב מ"ח שנינו, ש"כל גלמי עץ טמאים", ובברייתא שבתלמוד (בבלי חולין כה,א) ביארו, שכל שעתידים לשייף אותו – טמא אף לפני השיוף. ולפיכך, יש שפירשו, שהשיוף שבמשנתנו הוא שיוף ראשוני, להסיר את בליטות העץ, אך לא ההחלקה הסופית של הכלי, שאינה מעכבת את טומאתו (רבנו תם). ויש שפירשו, שמשנתנו מדברת דווקא במיטה ובעריסה, שבהן מקפידים ביותר שיהיו חלקות ומצוחצחות, ולפיכך אינן מקבלות טומאה, כל עוד לא שייפו אותן לגמרי (משנה אחרונה ועוד).   

המטה והעריסה משישופם בעור הדג  

עד להמצאת נייר הזכוכית בימי הביניים, היו חרשי העץ משייפים ומחליקים את כלי העץ באמצעות עור של דג מחוספס. זיהויו של הדג שבעורו השתמשו אינו ודאי. ונראה, שמדובר בדג ממיני הדגים השייכים למחלקת דגי הסחוס ( <eng>Chondrichthyes</eng>), שעורם קשה, ויש בו קשקשים זעירים וקשים המכוסים באמייל. לסוג דגים זה משתייכים הבטאים, שהם דגים שטוחים החיים על קרקעית הים (כגון הטריגונאים), וכן הכרישים למיניהם.

משישופם בעור הדג  

ההבנה הפשוטה במשנה היא, שכבר בתחילת עשיית הכלי או תוך כדי עשייתו החליט האדם שלא לשוף אותו (ראו רמב"ם ורא"ש). והמהר"ם הציע פירוש נוסף, שאין מדובר במציאות שלא שייף את המיטה כלל אלא בהמשך דין השיוף בעור הדג, ששיעורו הוא עד שיגמור בדעתו שלא לשייף עוד (וראו משנה אחרונה).    

גמר שלא לשוף טמאה  

יש שדייק מלשון המשנה, שהסירוג נעשה לפני שיוף המיטה, ולפי זה, רבי מאיר מחמיר יותר מן התנא הראשון (גר"א). ויש שכתב, שהסירוג נעשה לאחר השיוף. ולדברי הכול, מהשיוף ואילך המיטה מקבלת טומאה גם בלא סירוג. אלא שנחלקו במקרה שגמר שלא לשוף, שלדעת התנא הראשון, המיטה מקבלת טומאה מיד כשהחליט כך, ואילו רבי מאיר סבור, שאינה מקבלת טומאה עד שיסרג בה שלושה בתים, מפני שכל זמן שלא עשה כן, הריהו עלול לחזור בו מהחלטתו (משנה אחרונה).   

רבי מאיר אומר המטה משיסרג  

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַמִּטָּה המסורגת בחבלים מקבלת טומאה מִשֶּׁיְּסָרֵג (יקלע) בָּהּ שְׁלשָׁה בָּתִּים (מרווחים) שבין חבל לחבל. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַמִּטָּה – מִשֶּׁיְּסָרֵג בָּהּ שְׁלשָׁה בָּתִּים. 

הַסַּלִּים שֶׁל עֵץ, של ענפים דקים, מאימתי מקבלים טומאה? מִשֶּׁיַּחְסוֹם, יעשה את השפה העליונה, וִיקַנֵּב, יחתוך את הקצוות הבולטים.

ב הַסַּלִּים שֶׁל עֵץ – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב.

וְסלים שֶׁל תְּמָרָה, 'עלים' של דקל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִינֵּב את קצות העלים מִבִּפְנִים – טָמֵא, שֶׁכֵּן (שכך) מְקַיְּימִין את הכלי ללא קינוב.

וְשֶׁל תְּמָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִינֵּב מִבִּפְנִים – טָמֵא, שֶׁכֵּן מְקַיְּימִין. 

כַּלְכָּלָה, סל פירות – מקבל טומאה, מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב וְיִגְמוֹר אֶת הַתְּלוּיָה (המתלה).

כַּלְכָּלָה – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב וְיִגְמוֹר אֶת הַתְּלוּיָה. 

בניית כלי נצרים נעשתה על ידי שזירתם ואריגתם של ענפים או עלים של צמחים שונים בעלי תכונות של חוזק וגמישות, כגון ערבה, תמר, קנים ואף קש. איכותם של הכלים נמדדה בצפיפות, בעמידות האריגה ובגימור הכלי על ידי 'חסימה' ו'קינוב'. בהתאם לייעודם של הכלים נוספו להם גם ידיות לצורך נשיאה ותליה.   

הסלים  

לגין הוא כלי חרס לנוזלים, כעין כד קטן. ייתכן, ששמו נגזר ממידת הלח לוג (כ-345 סמ"ק) או מן המילה הלטינית <eng>Lagoena</eng>, שפירושה 'קנקן'. בית הלגינין הוא, ככל הנראה, כלי עץ או נצרים ששימש לנשיאת הלגינים ושמירתם.

הלגינין  

בֵּית הַלְּגִינִין, כלי עץ שמניחים בתוכו קנקנים קטנים, וּבֵית הַכּוֹסוֹת, שמניחים בו כוסות, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִינֵּב מִבִּפְנִים – טָמֵא, שֶׁכֵּן מְקַיְּימִין.

בֵּית הַלְּגִינִין, וּבֵית הַכּוֹסוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִינֵּב מִבִּפְנִים – טָמֵא, שֶׁכֵּן מְקַיְּימִין. 

הַקְּנוֹנִין הַקְּטַנִּים, 'קעריות' עשויים מקליעת ענפים, וְהַקְּלָתוֹת, סלים בצורת משפך – מִשֶּׁיַּחְסוֹם, יעשה את שפת העליונה, וִיקַנֵּב, ויחתוך את הקצוות הבולטים של הענפים.

ג הַקְּנוֹנִין הַקְּטַנִּים, וְהַקְּלָתוֹת – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב.

הַקְּנוֹנִים הַגְּדוֹלִים, וְהַסּוּגִין, מין סלים, הַגְּדוֹלִים – מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁנֵי דוּרִים (שורות, היקפים) לָרֹחַב שֶׁלָּהֶם על פני כל היקף הכלי, לאחר שהשלים את התחתית, מפני שכבר אז הם ראויים לשימוש.

הַקְּנוֹנִים הַגְּדוֹלִים, וְהַסּוּגִין הַגְּדוֹלִים – מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁנֵי דוּרִים לָרֹחַב שֶׁלָּהֶם. 

יָם של נָפָה וּכְבָרָה, המסגרת המוגבהת שלהן, וְכַף שֶׁל מֹאזְנַיִם – מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה דּוּר אֶחָד לָרֹחַב שֶׁלָּהֶן, שדי בכך לשימוש שיועדו אליו.

יָם נָפָה, וּכְבָרָה, וְכַף שֶׁל מֹאזְנַיִם – מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה דּוּר אֶחָד לָרֹחַב שֶׁלָּהֶן. 

הַקּוּפָּה, מין סל – מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁתֵּי צְפִירוֹת (עטרות, כריכות) לָרֹחַב שֶׁלָּהּ.

הַקּוּפָּה – מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁתֵּי צְפִירוֹת לָרֹחַב שֶׁלָּהּ. 

מקור המילה ביוונית <eng>κανοũν</eng> (קנוּן), ומשמעה 'סל', כנראה, שטוח ופתוח. הקנון היה עשוי, כנראה, מקש או ענפי ערבה קלועים וארוג בצפיפות רבה, וכך היה יכול לשמש גם לברירת קטניות בלי שייפלו בין החורים (ראו ביצה פ"א מ"ח).

קנון  

הקלת היא מעין סל בעל פה רחב ותחתית צרה. מקור המילה מן היוונית, שבה נקרא סל או כלי דומה כעין אגרטל בשם <eng>κάλαθος</eng> (קָלָתוֹס). סל זה מופיע בציורים מן העת העתיקה ובספרות היוונית ככלי אישי של האישה, וכן הוא נזכר בגיטין פ"ח מ"א. בין היתר, שימשה הקלת לנשיאת צמר, להובלת פירות ומזון, וכן לסינון בתהליך ייצור גבינה. במשנתנו מדובר בקלתות פשוטות שנועדו לשימוש יום יומי, שהיו עשויות מנצרים, ואולם, יש שהיו עשויות מתכת יקרה, כגון כסף וזהב (ראו ביכורים פ"ג מ"ח). וראו עוד לעיל פ"ז מ"א.

קלתות  

הסוגין הם סלי נצרים גדולים ששימשו לקנייה בכמויות גדולות מן הסיטון (ראו דמאי פ"ה מ"ו). ויש שגרס 'סואין' (וראו תוספתא ה,יג), ופירש, שהוא כלי גדול שנמדד במידת הסאה, שהיא כ-8.3 ליטר (פירוש הגאונים).   

סוגין הגדולים  

ייתכן, שהמילה 'דור' היא מלשון 'זר' (בחילוף העיצורים המקובל ד-ז), ומשמעותו 'עיגול'. וראו עוד רמב"ם (וברש"ש).    

דורים  

מילה זו מצויה כבר במקרא, ופירושה 'עטרת', 'סיבוב' או 'חזרה', ככתוב: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ" (ישעיה כח,ה), (ראו גם בשופטים ז,ח: "מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד"; וביחזקאל ז,ז). ובשפה הערבית פירוש המילים ضفر (צ'פר) ו-ضَفِيرَة (צ'פירה) הוא 'כריכה' ו'מקלעת'. עניינם של ה'דור' וה'צפירה' נראה דומה, ויש מהמפרשים שכתבו, שההבדל בין 'דור' ו'צפירה' הוא, שה'דורים' הם טבעות העומדות זו מעל זו, ואילו ה'צפירות' עשויות מקנה אחד ארוך הנכרך ועולה בצורה ספירלית (ויש שהבינו להפך, ראו בגר"א).    

צפירות  

מן ההקשר נראה, שהערק הוא סוג של סל. בפירוש הגאונים כתבו, שהוא "נפיאתה", וייתכן, כי מדובר בסוג של נפה. ואילו הרמב"ם (ועוד) כתב, שהוא כלי ארוך וצר (דומה לארון מתים) העשוי מן הגומא, ויש לו שפה נמוכה ביותר. ויש שכתב, שמשמש לשטוח עליו פירות לייבוש (תפארת ישראל). כלים אלה הם ללא בית קיבול, וכפי ששנינו לעיל (פט"ו מ"א), כלי העור הפשוטים אינם מקבלים טומאה. אלא שכלים אלה עשויים למדרס – לישיבה, לשכיבה וכדומה – והמדרס טמא גם אם הוא פשוט. ועוד, שגם בכלי עור גזרו חכמים טומאה על כלים חשובים מסוימים, אף על פי שאין להם בית קיבול, כשם שגזרו כך בכלי עץ (ראו רמב"ם, וחזון איש ל,יד).

הערק   

וְהָעֲרָק, מין נפה, סל או תיבה שטוחה – מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ צְפִירָה אַחַת.

וְהָעֲרָק – מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ צְפִירָה אַחַת. 

כְּלֵי עוֹר, מֵאֵימָתַי הם מְקַבְּלִין טוּמְאָה?

ד כְּלֵי עוֹר מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה?

הַתּוּרְמָל, תרמיל – מִשֶּׁיַּחְסוֹם (יעשה את השפה העליונה) וִיקַנֵּב (יחתוך את הבליטות) וְיַעֲשֶׂה קִיחוֹתָיו, הלולאות שמשחילים בהן את החוט לרכיסת התורמל וסגירתו.

הַתּוּרְמָל – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב וְיַעֲשֶׂה קִיחוֹתָיו. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת אָזְנָיו, לולאות לאחיזה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת אָזְנָיו. 

סְקוּרְטְיָא, מין סינר או כיסוי עור – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב, וְיַעֲשֶׂה אֶת צִיצָתָהּ, פתילים לקשירה.

סְקוּרְטְיָא – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב וְיַעֲשֶׂה אֶת צִיצָתָהּ. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת טַבְּעוֹתֶיהָ, שבהן נקשרות הלולאות או החוטים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת טַבְּעוֹתֶיהָ. 

קְטָבוּלְיָא, יריעת עור המשמשת למצע – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב.

קְטָבוּלְיָא – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב. 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת קִיחוֹתֶיהָ, לולאות או רצועות שבהן היא נקשרת למיטה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה אֶת קִיחוֹתֶיהָ. 

הַכַּר וְהַכֶּסֶת, שממלאים אותם מוך וכדומה, שֶׁל עוֹר – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב.

הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר – מִשֶּׁיַּחְסוֹם וִיקַנֵּב. 

מקור השם בארמית, והוא כלי עור שיש בו כיסים ומשמש רועים ועוברי דרכים. לפי המשנה (לקמן פי"ט מ"ח), נפחו הפנימי הוא לפחות חמישה  קבים – כשבעה ליטר.   

תורמל  

יש מפרשים, שמשמעות המילה מן הפועל 'לקח'. ויש שמפרשים, כי 'קוח' הוא מלשון סגירה, ככתוב: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ" (ישעיה סא,א). ומדובר ברצועה המושחלת בשפת התרמיל, שעל ידי הידוקה נסגר פיו, או במעין ידיות אחיזה שאיתן לוקחים ונושאים אותו (פירוש הגאונים ועוד, וראו תפארת ישראל).   

קיחותיו  

מקור המילה במילה לטינית <eng>scortea</eng>, שפירושה 'עשוי עור', והיא משמשת כינוי לבגד עשוי עור. לפי התלמוד הבבלי (נדרים נה,ב) מדובר ב"כיתונא דצלא" (=כתונת עור). התוספות פירשו שנועדה להגנה מפני הגשמים, והר"ש משאנץ (ועוד) פירשו שהיא סינר מגן של מעבדי עורות. הרמב"ם פירש שמדובר בכיסוי עור לשולחן – כעין מפה.

סקורטיא  

לפירוש שהסקורטיא היא סוג של בגד עור, "ציצתה" הוא מלשון 'ציצית', כלומר קווצת חוטים (כמו: "וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי". יחזקאל ח,ג) המשמשים לקשירת הבגד. ולפירוש הרמב"ם, שהסקורטיא היא מפת עור שפורסים על השולחן, 'ציצתה' הוא כעין נזר או עיגול של עור או מתכת (כמו: "צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ". שמות לט,ל), שיש בו ציורים, ותופרים אותו במרכז המפה לנוי, והוא גמר מלאכת הסקורטיא.    

ציצתה   

מקור המילה מיוונית, <eng>Καταβολή</eng> (קָטַבּוֹלֶה), ופירושה 'בסיס', והיא יריעת עור המשמשת בסיס ומצע על המיטה. לפי פירוש הגאונים, בעת עיבוד העור חותכים אותו לשני חלקים: החלק העליון, החיצוני והעדין יותר, נקרא ביוונית <eng>αναβολή</eng> (אָנַבּוֹלֶה, 'מעיל, גלימה'), והחלק התחתון, הפנימי והגס יותר, המשמש ליריעות, נקרא <eng>Καταβολή</eng> (ראו שקלים פ"ג מ"ד). טעם הדבר הוא, מפני שכלי כזה עשוי לשימושים חוזרים. אמנם, אם חשב לזרקו אחרי שיאכל מה שבתוכו – הריהו טהור, גם אם ניתן להשתמש בו שוב (תוספתא ו,ד; רמב"ם הלכות כלים פ"ה ה"ז). ומשמע, שחותל שצריך לקרעו או להתירו כדי להשתמש בו, גם אם בדעתו לשוב ולתקן את החותל לאחר שיפתח אותו ולהשתמש בו שוב – הריהו טהור, מפני שכאשר נקשר מחדש, הריהו נחשב כלי חדש.

קטבוליא  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוד קודם לכן, מִשֶּׁיִּתְפְּרֵם מסביב וִישַׁיֵּיר בָּהֶם פתח בשיעור פָּחוּת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים להכנסת המילוי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁיִּתְפְּרֵם וִישַׁיֵּיר בָּהֶם פָּחוּת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. 

הפְּטִילְיָיה, כלי קיבול מנצרים לאחסון פירות יבשים – טְמֵאָה.

ה פְּטִילְיָיה – טְמֵאָה.

ואילו החֲסִינָה, כלי גדול מאוד לאחסון חיטים – טְהוֹרָה, שאינה עשויה לטלטול, או מפני שהיא כמחסן, ואין תורת כלי עליה.

וַחֲסִינָה – טְהוֹרָה. 

הסִגְנָיוֹת, סלסלי פירות, שֶׁל עָלִין, העשויות מקליעה פשוטה של עלים – טְהוֹרוֹת. שנועדו לשימוש חד פעמי או שעשויות לכיסוי בלבד. וסגניות שֶׁל נְצָרִין, קנים דקים וגמישים – טְמֵאוֹת, ששימושן רב פעמי, ועשויות לקבלה.

סִגְנָיוֹת שֶׁל עָלִין – טְהוֹרוֹת. שֶׁל נְצָרִין – טְמֵאוֹת. 

מקור המילה ביוונית <eng>Πατέλλιον</eng> (פָּטֶליוֹן), והוא סל שנקביו רחבים ומשמש לאחסון גרוגרות (תאנים יבשות), ועשוי מענפי ערבה או עלי דקלים. על פי הרמב"ם, גובהו של סל זה הוא כזרת (חצי אמה, כ-24 ס"מ), ופיו צר.

פטילייה  

כלי נצרים גדול, המשמש לאחסון חיטים ונשיאתם. ייתכן כי מקור השם מהמילה מחסן, וכתרגום המילה "מַמְּגֻרוֹת" (יואל א,יז) – "חוסניא", היינו מקום אחסון הדגן (פירוש הגאונים ועוד. וראו ישעיהו כג,יח: "לא יאצר ולא יֵחָסֵן"). ויש שפירשו כי מדובר בסל העשוי קוצים ומשמש לנשיאת טיט (ר"ש משאנץ, רע"ב).   

חסינה  

'חתל' פירושו עטף, כרך, הקיף, וכמו "וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" (יחזקאל טז,ד). במשנתנו מדובר בעטיפה זמנית שעשויה מעלי הדקל. ראו בתלמוד הבבלי (שבת קמו,א) "חותלות של גרוגרות ושל תמרים – מתיר ומפקיע וחותך" (וראו תוספתא שם יב,טו). הרמב"ם פירש שהחותל נועד לעטוף בו את הפירות בזמן המכירה, כדי שלא ילכלכו את היד. ואחרים פירשו שעטפו בהם תמרים לצורך הבשלתם (ראו ר"ש משאנץ ותפארת ישראל). הרמב"ם (וכן רא"ש ורע"ב) פירש, ש"קסייה" במשנתנו היא כפפה, שכאשר היא עשויה להחזיק בכלי או במה שהוא עוסק בו כך שלא ייפצע או יינזק ממנו – נחשבת 'שעשויה לקבלה'. ואם המטרה היא כדי למנוע מן הזיעה לקלקל מה שהוא עוסק בו, או כדי שהזיעה לא תעכב אותו מלהחזיק בו – הרי זה נחשב כמו שאין לו קיבול. לפי מפרשים אחרים (הראב"ד ומהר"ם ועוד), קסייה היא כיסוי לבגדים, סינור וכדומה או מצחייה או כובע מגן לראש ולעיניים, שאף שאין לו בית קיבול, אם נועד לקבל ולקלוט עליו את האבק והמוץ, הוא נידון ככלי קיבול, ואם נועד לספוג את הזיעה או להגן מן החום, הוא טהור. ויש שפירש, שההבדל בין הקסיות הוא בעור שהן עשויות ממנו. שהקסיות הטמאות עשויות מעור רך, ונחשבות 'עשויות לקבלה', כי עור כזה ראוי לקיפול ולקיבול, וקסיות הצבעים והנפחים עשויות מעור קשיח, ואינן ראויות לקבל בהן (משנה אחרונה, על פי תוספות שבת סג,ב). קסייה מובן מן ההקשר, כי מדובר בסוג של כיסוי עור. המפרשים כתבו, שהקסיה היא כפפת עור להגנה על הידיים בזמן עבודה (רמב"ם ועוד), או שהיא כיסוי עור לידית האחיזה של כלי העבודה או בגד עבודה מעור. ייתכן, שמקור המילה הוא בלטינית <eng>cassis</eng> – 'קסדה עשויה עור'.

חותל  

חוֹתָל, מעטפת לפירות עשוי עלי דקל, שיש בו פתח שֶׁהוּא נוֹתֵן לְתוֹכוֹ וְנוֹטֵל מִתּוֹכוֹ – טָמֵא, ככלי עץ העשוי לקבלה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל להוציא מתוכו עַד שֶׁיִּקְרָעֶנּוּ, אוֹ עַד שֶׁיַּתִּירֶנּוּ, שיפתח את הקשרים או את הקליעות – טָהוֹר, שאינו מתקיים, ואין לו חשיבות.

חוֹתָל שֶׁהוּא נוֹתֵן לְתוֹכוֹ וְנוֹטֵל מִתּוֹכוֹ – טָמֵא. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל עַד שֶׁיִּקְרָעֶנּוּ, אוֹ עַד שֶׁיַּתִּירֶנּוּ – טָהוֹר. 

קַסְיָיה (כפפה) שֶׁל זוֹרֵי הגְרָנוֹת, שמגינה מן המוץ והקש, וקסיה שֶׁל הוֹלְכֵי דְרָכִים, להגן מפני האבק הקוצים וכדומה, וקסיה שֶׁל עוֹשֵׂי פִשְׁתָּן – טְמֵאָה.

ו קַסְיָיה שֶׁל זוֹרֵי גְרָנוֹת, שֶׁל הוֹלְכֵי דְרָכִים, שֶׁל עוֹשֵׂי פִשְׁתָּן – טְמֵאָה.

אֲבָל קסיה שֶׁל צַבָּעִין (צובעי צמר) וְשֶׁל נַפָּחִין, העובדים מול האש – טְהוֹרָה.

אֲבָל שֶׁל צַבָּעִין וְשֶׁל נַפָּחִים – טְהוֹרָה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף הקסיה שֶׁל גָּרוֹסוֹת (עושי הגריסים) כַּיּוֹצֵא בָהֶן – טהורה. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף שֶׁל גָּרוֹסוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן. 

זֶה הַכְּלָל: הכלי הֶעָשׂוּי לְקַבָּלָה של לכלוך וכדומה – טָמֵא. ואילו העשוי מִפְּנֵי הַזֵּיעָה, למנוע זיעה – טָהוֹר.

זֶה הַכְּלָל: הֶעָשׂוּי לְקַבָּלָה – טָמֵא. מִפְּנֵי הַזֵּיעָה – טָהוֹר. 

הַמַּלְקוֹט שֶׁל הבָּקָר, עור שמכסים בו את עיני הבהמה כשהיא מסתובבת בזמן הדישה, וְהֶחָסִים שֶׁלּוֹ, המחסום של חבלים שעושים על פיו, וְהַמַּדָּף שֶׁל דְּבוֹרִים, לוח שמעלים עליו עשן כדי להבריח אותן מן הכוורת, וְהַמְּנָפָה, מניפה – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין.

ז הַמַּלְקוֹט שֶׁל בָּקָר, וְהֶחָסִים שֶׁלּוֹ, וְהַמַּדָּף שֶׁל דְּבוֹרִים, וְהַמְּנָפָה – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין.

כִּסּוּי (מכסה) שֶׁל קוּפְסָא (ארגז) – טָמֵא, שהוא קשור לקופסא. וכִסּוּי קַמְטְרָא, רהיט גדול לשמירת בגדים – טָהוֹר, שאינו קשור אליה.

כִּסּוּי שֶׁל קוּפְסָא – טָמֵא, כִּסּוּי קַמְטְרָא – טָהוֹר. 

כִּסּוּי תֵּיבָה, כִּסּוּי טֶנִי, קערת מתכת, וְהַמַּכְבֵּשׁ שֶׁל חָרָשׁ, מכשיר ליישור עצים של נגר, וְהַכֶּסֶת, מין מזרן, שֶׁניתנת תַּחַת הַתֵּיבָה לחצוץ בינה ובין הקרקע, וְהַקִּמְרוֹן, מעין כיפה, שֶׁלָּהּ, וְאַנְגְּלִין, מעמד או נרתיק, שֶׁל סֵפֶר, ונרתיקים או כיסויים של חפצים שונים: בֵּית הַנֶּגֶר (הבריח), בֵּית הַמַּנְעוּל, וּבֵית הַמְּזוּזָה, וְתִיק של נְבָלִין, וְתִיק כִּנּוֹרֹת; וְהָאֵמוּם (תבנית ראש) שֶׁל גּוֹדְלֵי (אורגי) מִצְנָפוֹת, וְהַמַּרְכּוֹף, כלי נגינה או כן של כלי נגינה, שֶׁל הזַמָּר, וּרְבִיעִית, כלי הקשה מעץ, שֶׁל אַלָּיִית (מקוננת), וּגְנוֹגְנִית, מין שמשייה, של הֶעָנִי, וְסָמוֹכוֹת (תמיכות) של הַמִּטָּה, וּטְפוּס (דפוס, תבנית) שֶׁל תְּפִלָּה (תפילין), שנעזרים בו בייצור התפילין, וְאֵמוּם (תבנית גוף) שֶׁל עוֹשֵׂה סוּתוֹת (בגדים) – כל אלה הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים.

כִּסּוּי תֵּיבָה, כִּסּוּי טֶנִי, וְהַמַּכְבֵּשׁ שֶׁל חָרָשׁ, וְהַכֶּסֶת שֶׁתַּחַת הַתֵּיבָה, וְהַקִּמְרוֹן שֶׁלָּהּ, וְאַנְגְּלִין שֶׁל סֵפֶר, בֵּית הַנֶּגֶר, בֵּית הַמַּנְעוּל, וּבֵית הַמְּזוּזָה, וְתִיק נְבָלִין, וְתִיק כִּנּוֹרֹת, וְהָאֵמוּם שֶׁל גּוֹדְלֵי מִצְנָפוֹת, וְהַמַּרְכּוֹף שֶׁל זַמָּר, וּרְבִיעִית שֶׁל אַלָּיִית, וּגְנוֹגְנִית הֶעָנִי, וְסָמוֹכוֹת הַמִּטָּה, וּטְפוּס שֶׁל תְּפִלָּה, וְאֵמוּם שֶׁל עוֹשֵׂה סוּתוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. 

יש שפירשו, כי מדובר בכיסוי המונח על עיני הבקר, שלא יאכל מהחיטים בזמן הדישה (הערוך, ר"ש משאנץ ועוד). ובירושלמי (בבא קמא ב,א) מוזכר כלי בעל שם דומה, 'מקלוט', שהוא כלי שבו מלקטים ואוספים את גללי הבהמה וכן יש שגרסו ופירשו במשנתנו (ראו פירוש הגאונים, תוי"ט ועוד) או שהוא מלשון 'ילקוט', והוא כיס עור שתלוי על אחורי הבהמה וקולט את גלליה בזמן הדישה, וכפי המצוי גם בימינו אצל בעלי סוסים כדי למנוע לכלוך ברחובות (תפארת ישראל).   

המלקוט של בקר   

בלשון המקרא השורש נד"ף משמעותו הפצה ופיזור  , וכגון "כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ" (תהלים א,ד)  ו"כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף" (שם סח,ג). לפיכך, יש שהבינו כי ה'מדף' הוא כלי ליצירת עשן והדפתו, שבו משתמשים הדבוראים כדי להרחיק את הדבורים מן הכוורת בעת רדיית הדבש. ויש שפירשו שהוא לוח עץ (כמשמעות המילה 'מדף' בימינו) שמונח בפתחה של הכוורת (פירוש הגאונים).  

המדף של דבורים  

פירשנו על פי הרמב"ם, שמכסה הקופסא נקשר אליה, מה שאין כן מכסה הקמטרא. והראב"ד פירש (בפירושו למסכת עדויות פ"ג מ"ט), שכיסוי הקופסא מהודק אליה, ולכן נעשה כגופו של הכלי בשעת החיבור אליו (ראו חזון איש טו,ו). וכיסוי הקמטרא אינו מהודק אליה, ולכן נידון כ'משמשי משמשים', ומכיוון שמשמש בשעת מלאכה בלבד – אינו מקבל טומאה. ויש שפירשו, שכיסוי הקופסא מקבל טומאה, מפני שיש לו שימושים עצמיים, ואילו כיסוי הקמטרא אינו מקבל טומאה, מפני שמשמש כמכסה בלבד (גר"א, תפארת ישראל).   

כסוי של קופסא טמא כסוי קמטרא טהור  

יש שפירשו, שכל אלה הם נרתיקים שמניחים בתוכם דברים אלה. ויש מפרשים, שבית הנגר הוא מסגרת שבה נכנס הנגר, ובית המנעול הוא הקופסה שבתוכה מנגנון המנעול (ראו רע"ב). וטהורים מפני שמשמשים את הכלים המשמשים את הקרקע, שטהורים, ואף על פי שאין טעם אחד לכולם – התנא קיבץ את כל הטהורים לרשימה אחת (ראב"ד הלכות כלים פ"ד ה"א). ומרכוף הזמר, רביעית האליית וגנוגנית העני טהורים מטעם אחר – שעשויים מחתיכות עצים פשוטות, ואין צורת כלי עליהם (משנה אחרונה).

בית הנגר, בית המנעול... הרי אלו טהורים  

מקור המילה ביוונית, <eng>καμάρα</eng> (קָמָרָה. בלטינית: <eng>camera</eng>), ומשמעה גג או כיסוי מעוגל או משולש.

קמרון  

ביוונית <eng>άναλογείον</eng> (אָנָלוֹגֵיוֹן) משמעותו מעמד לספר, 'עמוד' שהחכם מניח עליו את הספר ('סטנדר'). וכן כתבו חלק מן המפרשים (ר"ש משאנץ). ויש שפירשו, כי הוא תיק מעור שבו שומרים את הספר (פירוש הגאונים) או דפוס שעושים עליו את התיק של הספר (רמב"ם).

אנגלין של ספר  

ייתכן, שמקור השם "אמום" מן המילה היוונית <eng>μιμεμα</eng> (מִימֵמָה) שפירושה 'לחקות', והוא תבנית בצורת רגל, ראש או גוף לתפירת בגדים, נעליים וכיוצא בזה. במשנתנו הוא תבנית בצורת ראש שעליו קלעו ('גדלו') עטיפות ראש.

אמום של גודלי מצנפות  

מרכוף של זמר   

האליית היא האישה המקוננת על המת (ראו פט"ו מ"ו), והרביעית הוא כלי נגינה שבו היא משתמשת. לפי תרגום יונתן (שמואל ב ו,ה), אלה הם ה'מנענעים', סוג של כלי הקשה שבתוכו יתדות (רמב"ם ועוד), או ה- <eng>κυμβάλοις</eng> (קימבָּלוֹיס), מצלתיים (תרגום השבעים). ויש שפירש, שהוא מלשון 'רביעה', כלומר רביצה, והוא כלי נגינה שהאישה יושבת עליו (תפארת ישראל).

רביעית של אליית  

לפי מרבית המפרשים, גנוגנית העני היא סוג של יריעת מגן מפני השמש והגשם, שאינה בגד מלא, וכלשון המקרא: "גָּנוֹן וְהִצִּיל" (ישעיה לא,ה). ויש שכתבו, שהוא 'תרמילו של עני' (ר"ש משאנץ, רע"ב). ובעניין ה"עני", רבים מהמפרשים כתבו, שפירושו כאן הוא 'פועל' (ראו דברים כד,טו). והגר"א פירש, שהכוונה לעני ממש.    

גנוגנית העני  

טפוס הוא מן המילה היוונית <eng>τύπος</eng> (טיפּוֹס), ופירושו 'תבנית'. באמצעותה מקבל העור את צורת בית התפילין הריבועית ואת צורת התאים שבהם מכניסים את הפרשיות.

טפוס של תפלה  

סותות הם בגדים, כסותות (בהשמטת האות כ"ף), או מסווה, וכמו: "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ" (בראשית מט,יא, וראו אבן עזרא שם).    

עושה סותות  

כפי שעולה מן המפרשים, כלל זה אמור רק לעניין פשוטי כלי העץ או העור, שטומאתם מדברי חכמים. ואולם כלי עץ ועור שיש להם בית קיבול – מקבלים טומאה בכל עניין (ר"ש משאנץ, רע"ב). ותיקי הנבלים והכינורות, אף שיש להם בתי קיבול, אינם מקבלים טומאה, מפני שעשויים רק לכיסוי הכלים, ולא כדי לטלטל אותם בהם (משנה אחרונה). ולעצם עניינו של כלל זה, הגר"א כתב, שאינו מוסכם על הכול, שכן לדעת רבי יהודה, אין כלי עץ ועור שאין להם בית קיבול מקבלים טומאה, אלא כשהם משמשים את האדם עצמו, אך לא כשהם משמשי משמשיו (גר"א להלן פכ"ב מ"א).

כל משמשי משמשיו של אדם וכו'  

זֶה הַכְּלָל המסביר את פרטי הדינים הללו שאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כָּל מְשַׁמְּשֵׁי מְשַׁמְּשָׁיו שֶׁל אָדָם, כל כלי שמשמש כלי או בהמה, בין בִּשְׁעַת המְלָאכָה של הכלי או הבהמה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה – טָמֵא כמו הכלי עצמו. וְכֹל שהוא ממשמשי המשמשים, שֶׁאֵינוֹ משמש עם הכלי אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה או לקראתה – טָהוֹר.

זֶה הַכְּלָל אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כָּל מְשַׁמְּשֵׁי מְשַׁמְּשָׁיו שֶׁל אָדָם בִּשְׁעַת מְלָאכָה וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה – טָמֵא. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה – טָהוֹר. 

תִּיק הַסַּיִף (החרב) וְתיק הַסַּכִּין, וְהַפִּיגְיוֹן, סכין של חיילים, מחודדת משני צדיה, תִּיק מִסְפֶּרֶת, 'מספריים' עשויים ברזל כפוף בעל שני להבים, ותיק מִסְפָּרַיִים וְתיק הַתַּעַר, תִּיק מִכְחוֹל וּבֵית קיבול של צבע הַכּוֹחַל, תִּיק מַכְתֵּב (חרט), מכשיר חד שרושמים בו על לוח שעווה, וּתְרוּנְתֵּק (תיק בעל מספר תאים), תִּיק טַבְלָה (לוח), וּסְקוּרְטְיָא, תיק או כיסוי עור, בֵּית (אשפת) הַחִצִּים, בֵּית הַפָּגוֹשׁוֹת (חצים רחבים) – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים, מפני שאלו משמשי כלים בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה.

ח תִּיק הַסַּיִף וְהַסַּכִּין וְהַפִּיגְיוֹן, תִּיק מִסְפֶּרֶת וּמִסְפָּרַיִים וְהַתַּעַר, תִּיק מִכְחוֹל, וּבֵית הַכּוֹחַל, תִּיק מַכְתֵּב וּתְרוּנְתֵּק, תִּיק טַבְלָה וּסְקוּרְטְיָא, בֵּית הַחִצִּים, בֵּית הַפָּגוֹשׁוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים.

תִּיק סִמְפּוֹנְיָיא (כלי נגינה), בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן את הסמפוניא מִלְמַעְלָה, שפתח התיק למעלה – טָמֵא, שיש לו בית קיבול. אם הוא מכניס אותו מִצִּדּוֹ, שפתחו מן הצד – טָהוֹר, שהוא רק כיסוי.

תִּיק סִמְפּוֹנְיָיא; בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן מִלְמַעְלָה – טָמֵא. מִצִּדּוֹ – טָהוֹר. 

תִּיק חֲלִילִין – רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹתְנוֹ מִצִּדּוֹ.

תִּיק חֲלִילִין – רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹתְנוֹ מִצִּדּוֹ. 

חִפּוּי (כיסוי) הָאַלָּה שמכים בה, הַקֶּשֶׁת, וְהָרוֹמַח, מוט שבקצהו חוד מתכת – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין.

חִפּוּי הָאַלָּה, הַקֶּשֶׁת, וְהָרוֹמַח – הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. 

הסיף והסכין והפיגיון... מספרת וכו'  

מקור השם אינו ברור, ויש שפירשו כי מדובר בצירוף של שתי מילים בארמית, 'תרין תיק', או מן היוונית – <eng>ταιρον</eng> (תַיְרוֹן) ו- <eng>θήκη</eng> (תֵּיקֵי), ופירוש הדבר – תיק כפול, בעל מספר כיסים, שמחזיקים בו את כלי הסופר (רמב"ם, רע"ב ועוד. וראו פירוש הגאונים).

תרונתק   

מקור המילה "טבלה" מן היוונית, <eng>τάβλα</eng> (טַבְּלָה. בלטינית: <eng>tabula</eng>), ומשמעה 'משטח' או 'לוח' (ראו שבת פכ"א מ"ג, יומא פ"ג מ"י ועוד). הטבלה במשנתנו היא לוח עץ שמשמש לכתיבה ולשרטוט או לוח שיש בו שרטוטים ורשימות, ומשמש בעלי מקצוע כגון אסטרונומים (ראו ראש השנה פ"ב מ"ח).

טבלא  

אשפת חצים שאותה נשאו החיילים הקשתים והכילה בדרך כלל כ-40-30 חצים.   

בית החִצים   

פגושות הם סוג של כלי נשק (ראו תוספתא ג,א), ונראה, שהוא מלשון 'פגישה', 'נגיחה'. המפרשים כתבו, שהם חצים רחבים, הנוגחים ומערערים את חומות הערים הנצורות, כעין מלאכתם של אבני הקלע (ראו תרגום יונתן ליחזקאל כו,ט, ואבות דרבי נתן נ"ב ז). ויש שגרסתם במשנה היא 'פגוזות' (בחילוף אותיות ז–ש), וכן גרס הרמב"ם, ומכאן 'פגזים' בלשוננו.   

הפגושות   

סמפונייא  

מנוסח המשנה משמע, שהתנא הראשון סבור, שתיק החליל טמא, אף על פי שפתחו מן הצד. יש שהציע, שאין כאן מחלוקת, ודברי רבי יהודה הובאו כחיזוק לדברים (משנה אחרונה). ויש שכתבו, ש"מפני שהוא נותנו מצדו", אין כוונתו שמכניס מן הצד, אלא שאף שמכניס את החליל מלמעלה, הרי אחר כך אין מעמידים את התיק אלא מניחים אותו כשהוא שוכב. ולדעת רבי יהודה, הולכים אחר צורת האחסון של הכלי, בעוד שלדעת התנא הראשון, הולכים אחר שעת הכנסת החליל אל התיק (תפארת ישראל, וראו מהרי"ח).   

תיק חלילין רבי יהודה מטהר מפני שהוא נותנו וכו'  

בתלמוד הבבלי (שבת סג,א) הסבירו, שאלה היא 'קולפא' בארמית. לפי תיאור הגאונים, היה זה כלי באורך אמה (כחצי מטר) עשוי ברזל, שראשו עגול, ועליו זיזים. ויש שהציע, שמדובר בקרדום קטן, מציודו של החייל הרומי (ד. בויארין). ובירושלמי (שם ו,ד) אמרו, שאלה היא 'דייקרן', שם המזוהה גם עם כלי ששימש בעבודת גורן, וכמה הצעות ניתנו לזיהויו: 'דיקרנון', שהוא ביוונית מוט מחודד (ח"י קוהוט), קלשון קרב (ד. בויארין), קלשון בן שני ראשים ('די' – שניים), או כידון דו ראשי, שראשו אחד ישר, וראשו האחר מעוגל (ז. ספראי).   

אלה   

"העשוי לתיק", היינו לשמש לו כקופסה שעמה  הוא מיטלטל בשעת מלאכה ושלא בשעת  מלאכה (ראו במשנה הקודמת, ורמב"ם הלכות כלים פ"ד ה"א). ו"העשוי לחיפוי" הוא כיסוי  שנועד לנוי בלבד, ורק בשעת אחסון הכלי ולא בשעת מלאכה (ראב"ד על תורת כהנים), ובכלל זה גם תיקים שהכלי נתון בהם תמיד, ופתחם מן הצד, ללא בית קיבול, שנחשבים למעטפת שמסירים אותה מן הכלי (ראו גר"א, וקהלות  יעקב מנחות כב). ויש שכתב, שמדובר בתיקים שאין להם תחתית, ורק מכסים בהם את  הכלים. אבל תיקים שיש להם שוליים ועשויים לקבלה – טמאים גם אם פתחם מצדם (חזון  איש כא,ח).   

זה הכלל העשוי לתיק טמא לחיפוי טהור  

זֶה הַכְּלָל: הֶעָשׂוּי לְתִיק אחסון – טָמֵא. לְחִפּוּי, לכיסוי בלבד – טָהוֹר.

זֶה הַכְּלָל: הֶעָשׂוּי לְתִיק – טָמֵא. לְחִפּוּי – טָהוֹר. 

כָּל כְּלִי עֵץ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם – טָהוֹר, ואינו מקבל טומאה,