הַמְפָרֵק אֶת הַמִּטָּה הטמאה כדי לְהַטְבִּילָהּ במים חלק חלק, כדברי חכמים (בסוף הפרק הקודם), הַנּוֹגֵעַ בַּחֲבָלִין של המיטה המפורקת – טָהוֹר, שהחבל איננו חיבור למיטה אלא כאשר היא שלמה.

א הַמְפָרֵק אֶת הַמִּטָּה לְהַטְבִּילָהּ, וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֲבָלִין – טָהוֹר.

הַחֶבֶל המסורג במיטה ומשמש מצע לשכיבה, מֵאֵימָתַי הוּא נחשב חִבּוּר לַמִּטָּה לעניין הטומאה? מִשֶּׁיְּסָרֵג (יארוג) בָּהּ שְׁלשָׁה בָּתִּים (מִרווחים).

הַחֶבֶל, מֵאֵימָתַי הוּא חִבּוּר לַמִּטָּה? מִשֶּׁיְּסָרֵג בָּהּ שְׁלשָׁה בָּתִּים. 

וְכאשר קושר חבל לחבל שכבר קשור במיטה, הַנּוֹגֵעַ מִן הַקֶּשֶׁר שבין שני החבלים וְלִפְנִים, כלפי הסירוג – טָמֵא, והנוגע מִן הַקֶּשֶׁר וְלַחוּץ – טָהוֹר. שהחבל הנוסף איננו חיבור למיטה עד שיסרג אותו בה.

וְהַנּוֹגֵעַ מִן הַקֶּשֶׁר וְלִפְנִים – טָמֵא, מִן הַקֶּשֶׁר וְלַחוּץ – טָהוֹר. 

נִימֵי (חוטי) הַקֶּשֶׁר המחבר חבלים סרוגים במיטה – הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכּוֹ, בחלק שיש בו צורך לקיום הקשר או לאפשרות התרתו והידוקו – טָמֵא כדין הנוגע בעיקרו של החבל.

נִימֵי הַקֶּשֶׁר, הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכּוֹ – טָמֵא. 

רוב המפרשים גרסו "הנוגע בחבלין", ללא ו' החיבור. ולפי גרסה זו מדובר במשנה רק על דין החבלים  של מיטה טמאה שמפרקים אותה כדי להטבילה, ולא על שאר אברי המיטה, שכפי הנראה, הנוגע בהם טמא (ראו תפארת ישראל, ובחזון איש  טז,כ), וכך פירשנו. ויש שגרסו כפי המופיע  בדפוסים, "והנוגע", ופירשו, שמדובר במפרק את המיטה לחלקים שאין בכל אחד מהם חשיבות  בפני עצמו, שבמקרה זה אף האברים עצמם  טהורים (רע"ב ועוד. ובמפרשים האחרונים הקשו על דבריו).    

והנוגע בחבלין  

פירשנו כפי שכתבו רוב המפרשים, על פי התוספתא (ט,ד), שמדובר בקשירה של חבל נוסף. אמנם, הרמב"ם (וכן משנה אחרונה) פירש, שמדובר באותו חבל שסירג בו, שעשה בו קשר כדי שלא ייפתח הסירוג שנעשה, שאז מן הקשר ולפנים החבל נחשב חלק מן המיטה, ומן הקשר ולחוץ אינו נחשב חלק ממנה. הרמב"ם כתב, שכך הייתה דרכם של מעוטי היכולת (רמב"ם). ויש שכתבו, שעשו כך לזיכרון מעשה פסח מצרים, שהצטוו בו לקחת את הפסחים מעשור לחודש, והניחו אותו בבתיהם למשמרת עד הקרבתו (ראו רש"י ומאירי חולין נד,ב), או שכך היו נוהגים לשמור את הבהמות המיועדות לקרבן באופן כללי, וככתוב: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד (הבאתו אל) קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (תהלים קיח,כז, וראו במפרשים שם, וכן תוספתא בבא קמא ח,יא). וייתכן, שאף עניין שלשול המיטות בחבלים קשור למנהג שרווח בתקופת החגים בירושלים בזמן המקדש, ראו תוספתא סוכה ב,ג: "מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה טפחים ומסככין על גביהן וישנין תחתיהן".

הנוגע מן הקשר ולפנים  

וְכַמָּה הוּא שיעור צָרְכּוֹ של קשר? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כרוחב שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת סמוך לקשר. והנוגע בהמשך הנימים – טהור. וכן הלכה.

וְכַמָּה הוּא צָרְכּוֹ? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת. 

הַחֶבֶל הַמסורג במיטה שנותר ממנו חלק עודף, והוא יוֹצֵא מִן הַמִּטָּה,

ב הַחֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה;

אם אורך החלק היוצא הוא עַד חֲמִשָּׁה טְפָחִים (40 ס"מ) – טָהוֹר, אם המיטה טמאה, שבאורך כזה אינו מועיל לדבר ואינו חלק מן המיטה.

עַד חֲמִשָּׁה טְפָחִים – טָהוֹר,  

אם ארכו הוא מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה טפחים – טָמֵא כולו בטומאת המיטה.

מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה – טָמֵא,  

ואם ארוך יותר, החלק הנוסף שמֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ – טָהוֹר.

מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ – טָהוֹר.  

וטעם הדבר שחבל מחמישה ועד עשרה טמא, הוא שֶׁבּוֹ קוֹשְׁרִין למיטה אֶת שה הַפְּסָחִים, וּמְשַׁלְשְׁלִין בחבל הזה אֶת הַמִּטּוֹת, כאשר מורידים אותן ממקום גבוה למקום נמוך.

שֶׁבּוֹ קוֹשְׁרִין אֶת הַפְּסָחִים, וּמְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַמִּטּוֹת. 

מִזְרָן הַיּוֹצֵא ועודף מִן הַמִּטָּה –

ג מִזְרָן הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה –

נחשב חיבור למיטה בכָל שיעור שֶׁהוּא. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

כָּל שֶׁהוּא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רק עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים (80 ס"מ) טמא, אבל אם עודף על שיעור זה, אין החלק העודף נחשב חיבור למיטה. וכן הלכה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים. 

פירשנו כפירוש הגאונים ועוד, שהמזרן הוא מעין מרבד עשוי אריג עבה שעליו מניחים את המצעים, והוא משתלשל מן המיטה לצדדים. ודומה לכך יש שפירשו במצע עשוי עור (ר"ש משאנץ). והרמב"ם והרא"ש פירשו, שמזרן הוא מעין חגורה ארוגה מבד, שנועדה להדק את חלקי המיטה שלא יתפרקו.    

מזרן  

מחלוקת התנאים היא מחלוקת עקרונית בדין 'ידות הכלים' אשר מקבלות טומאה עם הכלי. האם כאשר הן עודפות על השיעור המשמש את הכלי, ואינן עומדות להיחתך ולהינטל ממנו – הכול נחשב כיד הכלי, או שרק החלק המשמש את הכלי נחשב 'יד' לכלי, ותו לא (משנה אחרונה, על פי התוספתא ב"ב ז,ד–ה).   

כל שהוא... עד עשרה טפחים  

שְׁיָרֵי מִיזְרָן, מזרן טמא שנחתך או התבלה – כמה יהיה רוחבו ועדיין יקבל טומאה? שִׁבְעָה טְפָחִים (56 ס"מ), כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ חֶבֶק (חגור) לַחֲמוֹר, מעין כיסוי על גבו, לחימום או הגנה מן המשא. אבל שיירים קטנים משבעה טפחים טהורים, שאין בהם שימוש.

שְׁיָרֵי מִיזְרָן – שִׁבְעָה טְפָחִים, כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ חֶבֶק לַחֲמוֹר. 

נִישָּׂא הַזָּב (הכביד בגופו) עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּיזְרָן – נעשה המזרן 'אב הטומאה' כמו המיטה עצמה, שמְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד (ראו לעיל פ"א מ"ג). שאדם או כלי שייגע בו נעשה 'ראשון לטומאה', שעושה מאכלי חולין 'שני לטומאה', והם פוסלים מאכלי תרומה, שנעשים 'שלישי לטומאה'. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כשיטתו במשנה הקודמת, שהמזרן היוצא מן המיטה טמא כמוה בכל גודל שהוא.

ד נִישָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּיזְרָן – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּיזְרָן;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּיזְרָן;  

חלק המזרן שעד עֲשָׂרָה טְפָחִים – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. אך חלק המזרן שמֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ אינו נעשה 'מדרס הזב', אלא הוא ככלי שנוגע במדרס, שהוא ראשון לטומאה, שמְטַמֵּא אֶחָד, וּפוֹסֵל אֶחָד.

עֲשָׂרָה טְפָחִים – מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ – מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. 

נִישָּׂא הזב עַל הַמִּיזְרָן בלבד, ולא על המיטה;

נִישָּׂא עַל הַמִּיזְרָן;  

על פי הרמב"ם, המזרן הוא אב הטומאה בין אם הוא מחובר אל המיטה, ובין אם פרש ממנה אחר כך (משנה למלך הלכות כלים פכ"א ה"ט). ויש שנראה מדבריהם, שרק כאשר המזרן מחובר למיטה הריהו אב הטומאה, אבל אם נפרד ממנה הרי הוא ראשון לטומאה, ש"מטמא אחד ופוסל אחד" (ר"ש משאנץ, רע"ב). וטעם הדבר, מפני שהמזרן לא נעשה כמדרס עצמו, שהרי הזב לא נשען עליו (ראו משנה אחרונה, וראו תוספות רבי עקיבא איגר,  וחזון איש כה,ז).   

מטמא שניים ופוסל אחד  

אם נישא על החלק שמֵעֲשָׂרָה טפחים וְלִפְנִים – המזרן טָמֵא, וכן המיטה. ואם נישא על החלק שמֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ – הכול טָהוֹר, שחלק זה אינו כמיטה, ואינו נטמא במדרס כלל. והלכה כמותו.

מֵעֲשָׂרָה וְלִפְנִים – טָמֵא. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ – טָהוֹר. 

מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס, ולאחר מכן כָרַךְ לָהּ מִיזְרָן – כּוּלָּהּ, כולל המזרן, טְמֵאָה מִדְרָס, שהמזרן מקבל את דין המיטה כאשר הוא כרוך בה.

ה מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס, וְכָרַךְ לָהּ מִיזְרָן – כּוּלָּהּ טְמֵאָה מִדְרָס.

פֵּרְשָׁה המיטה מהמזרן – הִיא טְמֵאָה מִדְרָס כפי שהייתה, וְאילו הַמִּיזְרָן נעשה מַגַּע מִדְרָס (ראשון לטומאה), שהרי מעולם לא נטמא מן הזב עצמו, וכל טומאתו כמדרס הייתה רק מפני חיבורו אל המיטה.

פֵּרְשָׁה – הִיא טְמֵאָה מִדְרָס, וְהַמִּיזְרָן מַגַּע מִדְרָס. 

כיוצא בזה, אם הָיְתָה המיטה טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה, טומאת מת (שאורכת לפחות שבעה ימים), ולאחר מכן כָרַךְ לָהּ מִיזְרָן – כּוּלָּהּ טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה.

הָיְתָה טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה, וְכָרַךְ לָהּ מִיזְרָן – כּוּלָּהּ טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה. 

פֵּרְשָׁה – הִיא טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמִּיזְרָן טָמֵא טוּמְאַת עֶרֶב, טומאת ראשון לטומאה, שאפשר להיטהר ממנה לגמרי עד לערב לאחר טבילה כדין מגע 'טמא מת'.

פֵּרְשָׁה – הִיא טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמִּיזְרָן טָמֵא טוּמְאַת עֶרֶב. 

הָיְתָה המיטה טְמֵאָה טוּמְאַת עֶרֶב, כגון שנגע בה טמא מת או שרץ מת, ולאחר מכן כָּרַךְ לָהּ מִיזְרָן – כּוּלָּהּ טְמֵאָה טוּמְאַת עֶרֶב.

הָיְתָה טְמֵאָה טוּמְאַת עֶרֶב, וְכָרַךְ לָהּ מִיזְרָן – כּוּלָּהּ טְמֵאָה טוּמְאַת עֶרֶב. 

פֵּרְשָׁה – הִיא טְמֵאָה טוּמְאַת עֶרֶב, וְהַמִּיזְרָן טָהוֹר לחלוטין, ככל כלי שנוגע בכלי ראשון לטומאה, שאינו נטמא ממנו.

פֵּרְשָׁה – הִיא טְמֵאָה טוּמְאַת עֶרֶב, וְהַמִּיזְרָן טָהוֹר. 

מִטָּה שֶׁכָּרַךְ לָהּ מִיזְרָן, וְנָגַע בָּהֶן (במיטה או במזרן) הַמֵּת – טְמֵאִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, שהמזרן הכרוך למיטה נחשב חיבור לה, וכשנטמא אחד מהם, נטמא גם השני. פֵּרְשׁוּ המיטה והמזרן זו מזה – שניהם טְמֵאִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, שכל אחד מהם נחשב כלי בפני עצמו.

ו מִטָּה שֶׁכָּרַךְ לָהּ מִיזְרָן, וְנָגַע בָּהֶן הַמֵּת – טְמֵאִין טוּמְאַת שִׁבְעָה. פֵּרְשׁוּ – טְמֵאִין טוּמְאַת שִׁבְעָה.

וכן אם נָגַע בָּהֶן הַשֶּׁרֶץ המת, כשהם מחוברים – טְמֵאִין טוּמְאַת עֶרֶב, ראשון לטומאה. פֵּרְשׁוּ זה מזה – שניהם טְמֵאִין טוּמְאַת עֶרֶב.

נָגַע בָּהֶן הַשֶּׁרֶץ – טְמֵאִין טוּמְאַת עֶרֶב. פֵּרְשׁוּ – טְמֵאִין טוּמְאַת עֶרֶב. 

כפי הכללים שהתבארו בפרק הקודם (משניות ה–ו,ט), מיטה שהתפרקו חלקיה נותרת במצבים מסוימים בטומאתה, אך אם נשברו שתי הארוכות שלה או שהתחלקו בין אנשים שונים, ואינם עתידים לחזור אליה – טהורה. וכן הדין במשנתנו: שאם שינה את מקום הנקבים, ואי אפשר להחזיר את הארוכות הישנות – המיטה טהורה; אך אם לא שינה את מקומם, הרי היא נותרת בטומאתה הישנה, אף אם עשה ארוכות חדשות (ראו ר"ש משאנץ, רא"ש). והתפארת ישראל כתב כפי שיטתו (ראו לעיל פי"ח מ"ה), שכאשר נשברו החדשות, המיטה טהורה, שהרי אינה ראויה לשכיבה כלל, אלא שכאשר יתקנו אותה תהיה  "טמאה".    

ועשה לה חדשות... נשתברו חדשות טמאה  

מִטָּה טמאה שֶׁנִּטְּלוּ (פורקו) שְׁתֵּי הקורות האֲרוּכּוֹת שֶׁלָּהּ, וְעָשָׂה לָהּ ארוכות חֲדָשׁוֹת, וְלֹא שִׁנָּה אֶת הַנְּקָבִים בזוויות המיטה שהארוכות נכנסו בהם, הרי היא נחשבת כמיטה שהתפרקה, שנותרת בטומאתה (לעיל פי"ח מ"ה). ולפיכך, אם נִשְׁתַּבְּרוּ הארוכות החֲדָשׁוֹת, והישנות קיימות – טְמֵאָה. אמנם, אם נשברו שתי היְשָׁנוֹת – טְהוֹרָה, כדין מיטה טמאה שנשברו הארוכות שלה, שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַיְּשָׁנוֹת שנטמאו, שאם הן קיימות – טמאה, ואם נשברו – טהורה.

מִטָּה שֶׁנִּטְּלוּ שְׁתֵּי אֲרוּכּוֹת שֶׁלָּהּ, וְעָשָׂה לָהּ חֲדָשׁוֹת, וְלֹא שִׁנָּה אֶת הַנְּקָבִים, נִשְׁתַּבְּרוּ חֲדָשׁוֹת – טְמֵאָה, וִישָׁנוֹת – טְהוֹרָה. שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַיְּשָׁנוֹת. 

תֵּיבָה (ארון נמוך, קופסה גדולה) שֶׁפִּתְחָהּ נתון מִלְמַעְלָה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת (מקבלת טומאת מת), אבל לא בטומאת מדרס, מפני שאינה מיועדת לשמש לישיבה.

ז תֵּיבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִלְמַעְלָה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת.

נִפְחֲתָה (נפגמה או נחסרה) מִלְמַעְלָה – עדיין טְמֵאָה טְמֵא מֵת, שעדיין היא כלי קיבול.

נִפְחֲתָה מִלְמַעְלָה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת. 

נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּה – טְהוֹרָה, שהרי אינה מקבלת דבר, ונעשתה שבר כלי.

נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּה – טְהוֹרָה. 

כאן מדובר בתיבה המכילה פחות מארבעים סאה שאפשר לטלטל אותה, ודינה ככל כלי עץ שיש לו בית קיבול, והוא נטמא בטומאת מת על ידי מגע, משא או אוהל המת, וכן במגע ישיר של כל אב טומאה אחר. אך תיבה כזו אינה מיטמאת בטומאת מדרס, כאשר זב וזבה או נידה יושבים או שוכבים או נשענים עליה ללא מגע ישיר ככתוב: "כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב – יִטְמָא וגו'" (ויקרא טו,ד), שדין זה אמור דווקא בכלי שמיועד לישיבה או לשכיבה. ואילו כלי שאינו מיועד לכך, גם אם שכב עליו הזב במקרה, אינו מיטמא.   

תיבה... טמאה טמא מת  

החידוש בדבר זה הוא, שאף על פי שאי אפשר להשתמש בתיבה לקבלת דברים, ואין צריך לפתוח אותה עוד, וממילא השימוש העיקרי שהיא ראויה לו הוא בישיבה על גגה (ראו דעת רבי מאיר במשנה ט) – אין היא נחשבת מיוחדת למדרס, מפני שעד כה לא שימשה לכך (תפארת ישראל, וחזון איש כה,ט).   

נפחתה מלמטה טהורה  

אף על פי שכלים מחוברים שנטמא אחד מהם – נטמא השני (ראו לעיל פ"ב מ"ח, ופי"ב מ"ב), דבר זה הוא דווקא כאשר שניהם שלמים. אך כאשר אחד מהם טהור, ובטל מתורת כלי, אינו מטמא את חברו כאשר נוגעת בו הטומאה, אלא אם כן הכלי השני נצרך לו לשימושו (משנה אחרונה, תפארת ישראל).    

מגורות שבה טמאות ואינם חיבור לה  

גם כאשר נפחתה ונטהרה התיבה, מְגוּרוֹת (קופסאות) שֶׁבָּהּ – טְמֵאוֹת, מפני שהן כלי קיבול בפני עצמן, וְאֵינָם חִבּוּר לָהּ, שאם נגעה טומאה בתיבה שנפחתה, הן אינן נטמאות.

מְגוּרוֹת שֶׁבָּהּ – טְמֵאוֹת, וְאֵינָם חִבּוּר לָהּ. 

הַתּוּרְמָל (תרמיל) שֶׁנִּפְחֲתָה, נקרע ונטהר, שאינו מקבל טומאה – הכִּיס (קפל, תא) שֶׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא, שנחשב בית קיבול לעצמו, וְאֵינוֹ חִבּוּר לוֹ, לתורמל שנפחת, לא להיטהר כמותו, ולא שיקבל טומאה כאשר נגעה בתורמל.

ח הַתּוּרְמָל שֶׁנִּפְחֲתָה – כִּיס שֶׁבְּתוֹכוֹ טָמֵא, וְאֵינוֹ חִבּוּר לוֹ.

פיסקנו ופירשנו את המשנה כפי שכתבו הרא"ש ותפארת ישראל. ולפי זה, החלק הראשון של המשנה עוסק במקרה שנפחת בית הקיבול העיקרי, והמקרה השני עוסק במקרה שנפחת בית הקיבול המשני. ולפי הרמב"ם (הלכות כלים פ"ז ה"ז), יש לפסק במשנתנו "התורמל שנפחתה כיס שבתוכו – טמא", כלומר שהתורמל טמא.   

התורמל שנפחתה כיס שבתוכו טמא  

תורמל   

הרחבות

לכאורה, דבר זה פשוט, שהרי אינן מכילות דבר. ומדברי הרמב"ם משמע, שהן משמשות לקיבול, אם משתמשים בהן מצדן השני, שלא מכיוון החמת. ויש שהסביר, שהטה את כיס הביצים, שנמצא בדרך כלל בתחתית החמת, כלפי מעלה, כך שהוא מכיל משקים (תפארת ישראל). ובאופן פשוט, פירוש המשנה הוא, שמדובר על כיס הביצים, שאינו מקבל עוד טומאה, אבל החמת עצמה טמאה (ראו תפארת ישראל). אכן, יש שהבינו, שכאשר נפחתו הביצים אף החמת טהורה, מפני שאינה אטומה עוד, ואינה יכולה לקבל בה משקים (מלאכת שלמה). אמנם, על פי המבואר לעיל (פי"ז מ"ד), חמת, אף שעיקרה למשקים, שיעור הנקב המטהר אותה הוא, כאשר פקעת חוט שתי של צמר יוצאת דרכו (כנראה, מפני שהיו משתמשים בחמת סדוקה לצרכים אלו). לפי זה, אם נפחת כיס הביצים, הוא עצמו טהור, מפני שפקעות אינן עוברות לתוכו מן החמת, אבל החמת עצמה עדיין מקבלת טומאה.

החמת שבצים שלה מקבלות עמה ונפחתו טהורות  

החמת היא שק מעור בהמה המשמש לאחסון נוזלים, וכדי למעט בתפירות שבה ולשמור על אטימותה כראוי, היו משתמשים בהכנתה בעור בהמה שהופשט ממנה, כשהוא שלם ככל האפשר. בדרך כלל, היו מייצרים את הנאדות מעור של נקבה, מפני שהפתחים בעורה מועטים יותר, וכך, יש בעור שהופשט פחות מקומות הנצרכים לקשירה או לתפירה. כאשר יצרו את החמת מעור של זכר, נשאר בה כיס הביצים, שעל פי רוב היה נמצא בחלק התחתון של החמת. כיס זה היה מקום תורפה, מפני שהוא נוח להיקרע, וכך התבטלה אטימות החמת כולה.   

החמת שבצים שלה מקבלות עמה  

לעומת זאת, הַחֵמֶת, שק לנוזלים עשוי מעור כבש זכר, שֶׁבֵּצִים שֶׁלָּהּ מְקַבְּלוֹת עִמָּהּ, שכיס האשכים של הבהמה מהווה חלק מן החמת, וְנִפְחֲתוּ, נקרע העור שלהן – טְהוֹרוֹת, אף שניתן להשתמש בהן ככלי קיבול מן הצד השני, מפני שֶׁאֵינָם מְקַבְּלוֹת כְּדַרְכָּן, דרך פתח החמת.

הַחֵמֶת שֶׁבֵּצִים שֶׁלָּהּ מְקַבְּלוֹת עִמָּהּ, וְנִפְחֲתוּ – טְהוֹרוֹת, שֶׁאֵינָם מְקַבְּלוֹת כְּדַרְכָּן. 

תֵּיבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ, וגגה סגור – טְמֵאָה (מקבלת טומאה) הן משום מִדְרָס, שמשתמשים בה לעתים לישיבה, והן משום טְמֵא מֵת ושאר טומאות, כדין כל כלי קיבול.

ט תֵּיבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ – טְמֵאָה מִדְרָס וּטְמֵא מֵת.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי טמאה משום מדרס? בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (80 ס"מ) אוֹ (וכן) שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז (זר, מסגרת) בגובה טֶפַח על שפתה העליונה. אבל אם היא גבוהה מדי, או שיש על גגה מסגרת טפח, אין היא נוחה לישיבה, ואינה מקבלת טומאת מדרס.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז טֶפַח. 

נִפְחֲתָה (נפגמה) מִלְמַעְלָן, ואינה ראויה לישיבה או הישענות – אינה נטמאת עוד משום מדרס, ואולם עדיין היא טְמֵאָה משום טְמֵא מֵת, שהרי אפשר לקבל בה דברים, והיא ככל כלי עץ שיש לו בית קיבול.

נִפְחֲתָה מִלְמַעְלָן – טְמֵאָה טְמֵא מֵת. 

נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּן, בתחתיתה – רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, שהרי אפשר לשבת עליה.

נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּן – רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. 

פירשנו כפי רוב המפרשים, שמדובר בשני תנאים המצטרפים זה לזה, ואם חסר אחד מהם, התיבה טהורה ממדרס. ויש שאף הגיהו בתוך לשון המשנה "ושאין לה לזבז". ויש שפירשו, שאלה שני תנאים נפרדים, ואם התיבה נמוכה מעשרה טפחים, אפשר לשבת עליה אף כאשר יש לה מסגרת בגובה טפח (גר"א, תפארת ישראל).   

שאינה גבוהה עשרה טפחים או שאין לה וכו'  

הרמב"ם פירש (במשנה הבאה), שרבי מאיר מטמא רק משום מדרס, אבל לא בטומאות אחרות, וחכמים חולקים עליו לפי הכלל ש"כל המִטמא מדרס מִטמא טמא מת" (נידה פ"ו מ"ג), שלא ייתכן מצב ביניים של דבר המיטמא משום מדרס ולא משום טומאות אחרות. אכן, לדברי הרמב"ם, כלל זה שייך דווקא בכלים שעיקרם לקבלה, אבל כלים שנועדו לכתחילה גם למדרס, מִטמאים לדעת חכמים משום מדרס בלבד, אם התבטל שימושם הנוסף לקבלה (ראו הלכות כלים פכ"ד הי"א. וראו עוד בתחילת הפרק הבא). והרא"ש פירש, שהכלל "כל המִטמא מדרס מִטמא טמא מת" נכון בכל עניין, ואף רבי מאיר מסכים לו. ולפי זה נמצא, שרבי מאיר מטמא במשנתנו בכל הטומאות, וחכמים מטהרים מכולן. פירשנו כפי האופן הפשוט, וכפי שפירשו הרמב"ם הרא"ש, שעיקר השימוש במשפלת הוא לקבלה, ו'הטפלה' הוא השימוש בה כמדרס. אמנם, מדברי הר"ש משאנץ משמע, שאין מדובר במשנתנו על טומאת מדרס כלל אלא על שני אופנים שונים של קיבול: שפתח המשפלת נמצא בדרך כלל בצדה, וכאשר נפחתה בצדה התחתון, היו הופכים אותה ומשתמשים בה כאשר צדה העליון נמצא עכשיו למטה. ולפירושו, גם בזה סבורים חכמים, שהיא טהורה לגמרי, אף שעדיין מקבלת לאחר שינוי צורתה, מפני ששימושה העיקרי, כלומר כפי שהיה בתחילה, בטל. משפלת משפלת היא מעין סל גדול או קופה המשמשת להובלת זבל, עפר או קש, ונראה, שהייתה עשויה מקליעה של נצרים וכדומה. לפי המתואר בתוספתא (ו,ט), הייתה המשפלת מונחת על גב החמור, כשחלקה האמצעי מוגבה, ושני חלקיה יורדים משני צדיו. במסכת שביעית (פ"ג מ"ב) נאמר, שהנפח של משפלת אחת היה 'לתך' – חמש עשרה סאה (כ-124.4 ליטר לשיטת ר"ח נאה).

רבי מאיר מטמא  

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין לגמרי. וטעמם – שמִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִקָּר, טומאת בית הקיבול של הכלי, שהוא עיקר שימושו, בָּטְלָה גם הַטְּפֵלָה, טומאת המדרס, שהיא באה על ידי שימוש משני של הכלי. וכן הלכה.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִקָּר – בָּטְלָה הַטְּפֵלָה. 

מַשְׁפֶּלֶת, סל גדול לפינוי פסולת, שֶׁנִּפְחֲתָה והתקלקלה מִלְּקַבֵּל בה רִמּוֹנִים –

י מַשְׁפֶּלֶת שֶׁנִּפְחֲתָה מִלְּקַבֵּל רִמּוֹנִים –

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא משום מדרס, שלעתים שוכבים או יושבים עליה.

רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. 

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, שמִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִיקָּר, הקיבולת שלה, בָּטְלָה הַטְּפֵלָה, היותה מדרס. וכן הלכה.

וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִיקָּר – בָּטְלָה הַטְּפֵלָה. 

הַמְפָרֵק אֶת הַמִּטָּה הטמאה כדי לְהַטְבִּילָהּ במים חלק חלק, כדברי חכמים (בסוף הפרק הקודם), הַנּוֹגֵעַ בַּחֲבָלִין של המיטה המפורקת – טָהוֹר, שהחבל איננו חיבור למיטה אלא כאשר היא שלמה.