הַבַּיִת שֶׁנִּסְדַּק לרוחבו מקצה לקצה;

א הַבַּיִת שֶׁנִּסְדַּק;

הייתה הטוּמְאָה בַּחוּץ, בחלק הקרוב לפתח הבית – כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים, בחלק הפנימי, טְהוֹרִין, שכן הסדק – אפילו צר מאוד – מחלק את הבית לשני אוהלים נפרדים.

טוּמְאָה בַּחוּץ – כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים טְהוֹרִין. 

אם הטוּמְאָה בִּפְנִים, כֵּלִים שֶׁבַּחוּץ, בצד הסמוך לפתח הבית –

טוּמְאָה בִּפְנִים, כֵּלִים שֶׁבַּחוּץ – 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טמאים, שטומאה מתפשטת בדרך ההוצאה הטומאה מן הבית, עַד שֶׁיְּהֵא בַּסֶּדֶק אַרְבָּעָה טְפָחִים, ובמקרה זה אין פתח הבית נחשב דרך יציאה של הטומאה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בַּסֶּדֶק אַרְבָּעָה טְפָחִים. 

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: די בסדק כָּל שֶׁהוּא כדי לטהר את הכלים, שהרי מדובר באוהל נפרד לגמרי.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: כָּל שֶׁהוּא. 

דברים אלו אמורים אפילו בסדק צר מאוד. ואין רואים את הרווח הצר כסתום מדין לבוד להביא את הטומאה, כשם שאומרים בהלכות אחרות, ורק לקולא מצינו לבוד אף בטומאה (ראו בבלי סוכה יח,א; רא"ש ותפארת ישראל כאן).    

טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים  

לפי רוב המפרשים, השאלה שעוסקת בה  המשנה מתבססת על מה ששנינו לעיל (פ"ז מ"ג), שבית שיש בו מת, כל הפתחים הסגורים שבו מטמאים מה שנמצא בהם. אבל אם פתח שם חלון של ארבעה טפחים, שדרכו ניתן להוציא  את המת, הריהו מציל על שאר הפתחים  מלהיטמא. וכך בענייננו, לדעת בית שמאי,  הואיל ודרך הטומאה לצאת דרך פתח הבית,  הכלים טמאים, אלא אם כן הסדק רחב ארבעה טפחים, כדין חלון שמציל על הפתחים (רמב"ם, רא"ש).    

טומאה בפנים, כלים שבחוץ בית שמאי וכו'   

כפי ששנינו לעיל (פ"ג מ"ו, פ"ז מ"ג), "ארבעה טפחים" הוא הגודל הדרוש להוצאת מת שלם מן הבית, בניגוד לשיעור פותח טפח, שנאמר לגבי כזית מן המת. לאור זאת, יש שהציעו לפרש, ששיטת רבי יוסי אינה חולקת על בית שמאי, אלא שהם עוסקים במת שלם, והוא מתייחס למקרה של כזית מן המת (סדרי טהרות, א. גולדברג, ועיינו בתוספתא יב,א). לעומת זאת כתבו אחרים, שאין זה הטעם של בית שמאי, שהרי אין מדובר כאן במת שלם, אלא טעמם הוא, ששיעור ארבעה טפחים הוא שיעור חשוב במקומות רבים בהלכה (תפארת ישראל). ופירשנו על פי רוב המפרשים, שמדובר בגג הבית שנסדק על פני כולו, והשאלה שבה עוסקת המשנה היא, אם הסדק מציל על חלקו החיצוני של הבית מלהיטמא. אבל הראב"ד (הלכות טומאת מת טז,ו) פירש על פי התוספתא, שהשאלה היא הפוכה: האם סדק כזה נחשב כפתח שהטומאה יוצאת דרכו. לפירושו, מדובר בסדק מפולש באחד מכותלי הבית, ותקרת הבית בולטת מחוץ לכותל זה, ואין לבית פתח אחר. לדעת בית שמאי, הטומאה אינה יוצאת ומטמאת את הכלים שבחוץ תחת התקרה, שהרי הסדק אינו 'פתח' שהטומאה תצא דרכו, אלא, אם כן, יש בו ארבעה טפחים. ובית הלל מחמירים (שלא כדרכם, כפי שהם מחמירים בפרק זה להלן משנה ג–ו) וסבורים, שאפילו בסדק צר מאוד – טמאים, כי סופו להתרחב. ורבי יוסי משום בית הלל אומר: דווקא סדק בעובי טפח. הלכה כבית הלל, וכפי שביארו בתוספתא בגדרו של "כל שהוא" – כעוביו של חוט המשקולת (רמב"ם הלכות טומאת מת טז,ו). יש שהוסיף, שצריך שהסדק לא יוכל לשאת מעזיבה (תערובת טיט וחומרים נוספים, שטחים בה את קורות התקרה) בינונית, לא רכה מדי ולא קשה (ע"פ מהר"ם, וכדלעיל פ"ח מ"ב, וראו הרחבות שם).

רבי יוסי אומר משום בית הלל פותח טפח  

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל: רוחב הסדק המפריד צריך שיהיה לפחות פּוֹתֵחַ טֶפַח.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל: פּוֹתֵחַ טֶפַח. 

אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה לכל רוחבה,

ב אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה;

הייתה טוּמְאָה מן המת מונחת בְּצַד זֶה של הסדק – הכֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים.

טוּמְאָה בְּצַד זֶה – כֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים. 

ואולם, אם נָתַן אדם כלשהו אֶת רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה (מקל) מִלְמַעְלָן, על הסדק – עֵירֵב בכך אֶת הַטּוּמְאָה, שהאכסדרה הפכה לאוהל אחד, שהטומאה מתפשטת לכל מה שתחתיו.

נָתַן אֶת רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה מִלְמַעְלָן – עֵירֵב אֶת הַטּוּמְאָה. 

בניגוד לבית שנסדק, שנחלקו במשנה הקודמת, אם כאשר הטומאה נמצאת בצדו הפנימי, הכלים שבצדו החיצוני נטמאים, כי 'דרך טומאה לצאת', כאן, שהאכסדרה פרוצה בצדיה, ואין לה פתח, הכול מודים, שסדק צר שחוצה את התקרה מונע את העברת הטומאה מצד לצד (מהר"ם, וראו גם תוספת ראשונים).    

אכסדרה שנסדקה  

דין זה מתייחס גם לדין סדק בבית האמור במשנה הקודמת (תוי"ט). יש שנראה מדבריהם, שדין זה אמור, רק כאשר הרגל או הקנה רחבים טפח או יותר, שאז נחשבים אוהל (ראו רא"ש ומשנה אחרונה). ויש אומרים, שגם כשרוחב הקנה פחות מטפח, ואין בו תורת אוהל כשלעצמו, הקנה הצר מחבר את שני חלקי התקרה להיחשב כאוהל אחד, מפני שרואים את התקרה כאילו יורדת עד הקנה ("חבוט רמי"), ונעשה הכול כאוהל אחד. מה שאין כן, אם הקנה סמוך לארץ, הרי גם אם נוריד את התקרה, אין כאן אוהל (ע"פ אליהו רבא). ומכל מקום, נראה, שצריך שהקנה הדק יהיה מקביל לסדק לאורכו במשך טפח, שאם אין שם שיעור טפח כלל, אין הטומאה יכולה לעבור (תפארת ישראל).

נתן את רגלו או קנה וכו'  

נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָּאָרֶץ, בצמוד לקרקע – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שאינו אוהל, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ, מקום חלל, טֶפַח. מפני שרגל או קנה המוגבהים מן הקרקע נחשבים כאוהל. וגם אם הם מתחת לסדק, רואים אותם כאילו הם נתונים בתקרה, ועל ידי כך נחשב המבנה כאוהל אחד.

נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָּאָרֶץ – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. 

סָגוֹס (מעיל צמר) עָבֶה וְכוֹפֶת (גזיר עץ) עָבֶה המונחים על הקרקע כנגד הסדק, אף על פי שהם עבים טפח – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שהם אטומים, ואין בהם חלל טפח המהווה אוהל, עַד שֶׁיִּהְיוּ הם עצמם גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

ג סָגוֹס עָבֶה וְכוֹפֶת עָבֶה – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

קְפוּלִים, מיני בגדים מקופלים, זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ המונחות על הקרקע – אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטּוּמְאָה מצד לצד, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, שרואים את הבגדים שלמטה ממנה כחלל טפח, והרי הכסות העליונה נחשבת אוהל.

קְפוּלִים זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ – אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטּוּמְאָה עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. 

הָיָה אָדָם נָתוּן שָׁם, על הארץ מול הסדק –

הָיָה אָדָם נָתוּן שָׁם – 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שגוף האדם מלא ואיננו חלול.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. 

מקור המילה מיוונית <eng>σάγος</eng> (סָגוֹס), ומשמעה 'מעיל גס', 'מעיל צמר'. הסגוס היה מעין גלימה גסה, ייתכן עם ברדס בראשה, שהיו משתמשים בה גם כמצע, כהגנה מגשם, ואפילו ככיסוי לסוסים (ספרי דברים רלד). יש הסבורים, שהיוונית שאלה מילה זו מהעברית 'שק'. מוכר גם ה- <eng>sagum</eng> הרומי שהוא מעין כיסוי עליון.

סגוס   

הרחבות

נראה, של"כופת" כמה משמעויות. לדעת רמב"ם, הוא בול עץ, כפי משמעו במסכת כלים פ"כ מ"ה. לפי הערוך, מדובר במעין סגוס אך ללא מוכים (אולי מילוי), ואולי הוא ה'כפה' ( <eng>capes</eng>) – לבוש איכרים רומי, מעין מעיל חיצוני עם כובע, להגנה מקור ומגשם (ספראי).

כופת  

יש שפירשו, שהמדובר בבגד אחד שמקופל כמה קיפולים זה על גבי זה, שאם גובה הקיפול העליון טפח מעל הקרקע, הטומאה עוברת תחתיו, ורואים את שאר הקיפולים כבגדים אחרים (תפארת ישראל, ר"ח אלבק).    

קפולים זו על גבי זו  

פירשנו כרוב המפרשים, שרואים את השכבות שתחת הבגד העליון הגבוה טפח כאילו אינן, ונוצר אוהל בגובה טפח המביא את הטומאה. וכן פסק הרמב"ם (הלכות טומאת מת טז,ז). אכן, בפירושו למשנה כתב, שדווקא אם יש חלל טפח של ממש תחת הבגדים, מביאים את הטומאה.   

עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח  

וכן הדין בשני כופתים או טבליות עץ המונחים זה על גבי זה, שאם העליונה גבוהה מהארץ טפח, הטומאה עוברת תחתיה (לקמן פט"ו מ"א, וראו תוספתא יב,ב).   

סמך לדבר מהכתוב בספר איוב (י,יא): "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשֹׂכְכֵנִי", הרי  שגם רקמות הגוף נקראים 'סכך' ו'אוהל'.  ונאמרו בזה שני הסברים. יש שביארו, שהצד  העליון שבאדם עשוי להגן על בני המעיים  שבתוכו כאוהל (משנה אחרונה). ויש שפירש,  שבית שמאי ובית הלל נחלקו, אם גופו של  האדם נחשב כגוש אחד, כמו הכופת שבראש המשנה, או שהוא כמורכב מחלקים, כמו  הבגדים הקפולים (צפנת פענח מהדורה תנינא  עמ' 112).    

בית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון וכו'  

במשנה זו ובשלוש המשניות הבאות אחריה בית שמאי מקילים ומטהרים, ובית הלל מחמירים ומטמאים. ומשנתנו היא אחת מן הדוגמאות המופיעות במסכת עדויות למקרים שבהם בית שמאי מקילים, ובית הלל מחמירים (עיינו שם פרקים ד–ה).   

דברים אלו נאמרו לא דווקא באדם אלא גם  בכלים חלולים המקבלים טומאה, שהצד  העליון שלהם מביא את הטומאה, כשיש בחללם שיעור פותח טפח (תוספתא פי"ב ה"ב). אבל  דברים שאינם מקבלים טומאה וחוצצים בפניה, כדוגמת בעלי חיים וכדומה, אין הצד העליון שלהם מביא את הטומאה, אף על פי שהם חלולים (ערוך השולחן העתיד טהרות לו,ט ע"פ הרמב"ם הלכות טומאת מת  פי"ט ה"ו).   

אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה   

יש מי שכתב, שרק החלק החלול שבאדם מביא את הטומאה, והוא מתחילת הצוואר עד סוף הכרס, אך שאר גופו של האדם, וכן אדם קטן שאין פותח טפח בחלל גופו, אינם מביאים את הטומאה (ערוך השולחן שם סעיף י).   

אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה  

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: גוף אָדָם חָלוּל הוּא, נחשב כשק עור המלא באיברים ובדם, וְעל כן, הַצַּד הָעֶלְיוֹן של הגוף שעל הארץ נחשב אוהל שיש תחתיו שיעור טפח ומֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה מצד אחד של התקרה לצד האחר. והלכה כבית הלל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. 

הָיָה אדם מַשְׁקִיף מביתו בְּעַד הַחַלּוֹן, ובעודו רוכן בחלון הֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת הנושאים את המת מתחתיו, והרי מקצת גופו האהיל על המת, ומקצתו בתוך הבית –

ד הָיָה מַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא הביתה אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שגוף האדם נחשב אטום, ואין בינו לבין החלון חלל טפח, על כן אין כאן אוהל המאהיל על המת ועל הבית.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, מפני שהאדם שהוא אוהל מאהיל על המת ומביא את הטומאה אל תוך הבית.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. 

וּמוֹדִים בית שמאי, שֶׁאִם הָיָה האדם לָבוּשׁ בְּכֵלָיו (בבגדיו), אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם, שני אנשים, זֶה עַל גַּבֵּי זֶה רוכנים על החלון –

וּמוֹדִים שֶׁאִם הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם זֶה עַל גַּבֵּי זֶה – 

"קוברי המת" נזכרו כבר במקומות נוספים במסכת (לעיל פ"ה מ"א, פ"ו מ"ב), ובכל המקומות שנזכרו, אין דנים על האנשים החיים הנושאים את המת, שהרי הם אינם מטמאים באוהל, אלא על המת שאותו הם נושאים (רמב"ם). ויש מי שכתב, שהמשנה נקטה דווקא לשון זו, משום שלא מצוי הדבר, שיהיה מת בסמוך לבית, אלא בזמן שמוציאים אותו לקבורה (חידושי ר"א  מגריידיץ).   

היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת  

יש ששאלו: מדוע לפי בית שמאי לא נאמר שהטומאה המתפשטת תחת האדם המשקיף תבקע תחתיו ותעבור בינו לבין החלון ותיכנס לתוך הבית? ואף על פי שאין שם שיעור טפח, מצינו התפשטות כזו במקרה של נסר המונח על פי עינו של תנור (תוספתא פ"ה ה"ח). יש שדחו קושייה זו, שבניגוד לתנור, שהוא כלי ואינו חוצץ בפני הטומאה, כאן מדובר בקירות הבית שהם חוצצים, ולפיכך, אין הטומאה יכולה לבקוע דרכם (משנה אחרונה). בצמד המשניות ד–ה יש חידוש, אף על פי שנראה, כי הן משמיעות עיקרון דומה. במשנה ד, האדם כבר מאהיל על המת הנישא, ובכל זאת אינו מעביר בגופו בלבד את הטומאה לבית שמאי, כי אינו חלול. ובמשנתנו, אין כלל אוהל תחת האדם שעל האסקופה, ואוהל המת מתחיל ומתהווה בחדירת הטומאה לחלל גוף האדם, וממנו מתפשטת הטומאה לבית – ובכל זאת, בית הלל מחשיבים אוהל כזה כמעביר טומאה, ומטמאים מחמתו (תפארת ישראל). ויש כאן תוספת חידוש על דינו של אדם השוכב תחת הסדק (במשנה ג), שמביא את הטומאה מצד אחד של הבית אל צדו השני, לדעת בית הלל. שם האדם רק כמחבר את שני חלקי האוהל הקיימים, שמופרדים רק בסדק שבתקרה, ואילו כאן אין כלל אוהל אחר מלבד האדם, ואף על פי כן, נחשב הגוף כאוהל עצמאי להביא את הטומאה (תפארת ישראל). משנה זו יחד עם שלוש המשניות שלפניה (ג–ה), עסקו כולן באותה מחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל, בשאלה אם האדם נחשב אוהל חלול להביא את הטומאה, והוקשה למפרשים, מדוע הוצרכה המשנה לחזור על מחלוקת זו כל כך הרבה פעמים. יש שכתבו, שהמשנה רצתה להשמיענו, שנחלקו בשלושת האופנים שמטמאת טומאת האוהל: א. במקרה שהאדם והטומאה יחד באותו האוהל (משנה ג). ב. במקרה שהאדם מאהיל על הטומאה (משנה ד). ג. במקרה שהטומאה מאהילה על האדם (משנה ה). והואיל ודיבר על טומאה שמעל האדם בחוץ וחודרת פנימה, אמר במשנתנו, שהוא הדין בכיוון ההפוך – שמחלחלת תחתיו מבפנים החוצה (בית דוד). ויש שכתבו, שמשנתנו באה לחדש, שאפילו הטהורים שהיו מחוץ לבית ולא נכנסו לשום אוהל יכולים להיטמא על ידי האדם המוטל על האסקופה (תפארת ישראל).

בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה  

שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, שהרי הבגדים שעל האדם, או האדם שמעליו, נחשבים לאוהל, כפי ששנינו במשנה הקודמת בעניין בגדים המקופלים זה על זה. והלכה כבית הלל.

שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה. 

הָיָה אדם חי מוּטָּל שוכב עַל הָאִסְקוּפָּה (מפתן הבית), חציו בתוך הבית וחציו בחוץ, וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵּת עם המת –

ה הָיָה מוּטָּל עַל הָאִסְקוּפָּה וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵּת –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה הביתה, שכן אין האדם אוהל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. מפני שהמת האהיל על האדם, ונעשה האדם כאוהל ומכניס טומאה הביתה.

אדם שהיה מוטל על האסקופה, והַטּוּמְאָה מן המת בַּבַּיִת, וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו בחוץ אנשים או כלים טְהוֹרִין –

ו הַטּוּמְאָה בַּבַּיִת וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו טְהוֹרִין –

בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין את המאהילים, שכן, אף על פי שהאדם המוטל על האסקופה נטמא מהמת שבבית, הוא עצמו אינו אוהל, והמאהיל עליו מחוץ לבית טהור.

בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין,  

וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין את המאהילים על האדם, מפני שלשיטתם, האדם נחשב חלול ונעשה אוהל להביא את הטומאה, ומכיוון שהוא עצמו טמא, אינו חוצץ בפני הטומאה, והיא בוקעת ועולה ומטמאת כל מה שמעליו. והלכה כבית הלל.

וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. 

כֶּלֶב שֶׁאָכַל מבְּשַׂר הַמֵּת, והרי הבשר בתוך מעי הכלב, וּמֵת הַכֶּלֶב, וּמוּטָּל עַל הָאִסְקוּפָּה (מפתן הבית), נחלקו, האם גופת הכלב המת נחשבת כאוהל על מה שבתוכה ומכניסה את הטומאה לבית,

ז כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת, וּמֵת הַכֶּלֶב וּמוּטָּל עַל הָאִסְקוּפָּה –

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ של הכלב פּוֹתֵחַ טֶפַח – רואים את הצוואר כאוהל, על כן, מֵבִיא לבית אֶת הַטּוּמְאָה, כאשר צוואר הכלב על האסקופה. וְאִם לָאו, אם אין בצוואר פותח טפח – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח – מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. וְאִם לָאו – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. 

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רוֹאִין, מעיינים, בודקים, אֶת הַטּוּמְאָה עצמה היכן היא; אם היא נמצאת מִכְּנֶגֶד (מול) הַמַּשְׁקוֹף שהדלת נסגרת עליו וְלִפְנִים, פנימה משם – הַבַּיִת טָמֵא, שהרי הטומאה בתוך הבית. אם הטומאה מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, אף על פי שהיא על האסקופה – הַבַּיִת טָהוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת הַטּוּמְאָה; מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים – הַבַּיִת טָמֵא. מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ – הַבַּיִת טָהוֹר. 

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אם פִּיו של הכלב לִפְנִים, בתוך הבית – הַבַּיִת טָהוֹר. ואם פִּיו לַחוּץ – הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטּוּמְאָה שהכלב אכל יוֹצֵאת, רגילה לצאת, דֶּרֶךְ שׁוּלָיו, אחוריו של הכלב. על כן, הבית טמא רק אם אחורי הכלב בתוך הבית.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פִּיו לִפְנִים – הַבַּיִת טָהוֹר. פִּיו לַחוּץ – הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטּוּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו. 

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בין שהפה לפנים, בין שהפה לחוץ – הַבַּיִת טָמֵא, מפני שגם הפה נחשב כמקום יציאה של הטומאה. הלכה כרבי יוסי.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – הַבַּיִת טָמֵא. 

כַּמָּה תִּשְׁהֶה הטומאה בְּמֵעָיו של הכלב, כדי שתיחשב שעדיין היא קיימת, ומטמאת? שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, שלוש יממות, אבל לאחר מכן אפילו בשר המת הקשה מתעכל וכלה.

כַּמָּה תִּשְׁהֶה בְּמֵעָיו? שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. 

כמה שיעור שהיית המאכל בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים שאכלו מבשר המת? במשך זמן כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל הטומאה לָאוּר (לאש) וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים – כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. 

דווקא אם מת הכלב, אבל אם היה הכלב חי – הבית טהור, כי טומאה בלועה אינה מטמאת (תוספתא פי"ב ה"ג).   

כלב שאכל בשר המת ומת הכלב  

לכלב במקרא ולא מעט גם בדברי חז"ל מצטיירת תדמית גרועה, כרודף דם, זללן ותוקפני. ואצל הגויים שימש בפולחן עבודה זרה או לציד, שיש בו אכזריות. מאידך גיסא, מתוארים גם כלבים שומרי רכוש וחיים לשמירה על העדר. הכלב ידוע כאוכל כול. הוא חי בעיקר בשולי היישובים וניזון משאריות ומגוויות. דבר זה הוסבר בתלמוד (בבלי שבת קנה,ב) כהסבר למה שנאמר במשנתנו: "יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים".    

כלב  

בבבלי (חולין קכו,א) ביארו, שלרבי יוסי, דווקא אם יש בצוואר הכלב טפח חלל פנוי, הטומאה יכולה להיכנס דרכו לבית. ואילו לרבי מאיר, די ברוחב טפח בצוואר, כאילו חותכים בבשר להשלים את החלל הפנוי לטפח (אולי מדרבנן. ראו משנה אחרונה). ויש שפירשו בפשטות, וכבתחילת הסוגיה שם, שאין רבי יוסי מתייחס כלל לרוחב הצוואר אלא למיקום הטומאה עצמה המצויה בגוף הכלב, שאם הוא מהמשקוף ולפנים – הבית טמא, ואם לאו – טהור (רע"ב. וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת מת פכ"ה ה"ז).   

רבי מאיר אומר... רבי יוסי אומר... מכנגד וכו'  

ולגבי בהמות וחיות אחרות, ממקומות אחרים משמע, שזמן העיכול שלהם מעת לעת (ראו משנה פרה פ"ט מ"ה; סדרי טהרות).   

כמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת  

בשם רבי יהודה בן בתירא נקראו לפחות שניים, ויש אומרים שלושה, תנאים, והם מיוחסים כולם למשפחת בני בתירא. רבי יהודה בן בתירא הראשון חי בזמן בית המקדש השני, ולימד תורה בנציבין שבבבל. חכם זה (או חכם אחר בשם זה) היה בכרם ביבנה בתקופה שלאחר חורבן הבית, ונשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור, רבי יהושע ורבי עקיבא. חכם נוסף בשם רבי יהודה בן בתירא נזכר יחד עם תלמידי רבי עקיבא, כגון רבי מאיר ורבי יהודה, בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא.

רבי יהודה בן בתירא   

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים – מֵעֵת לְעֵת, יממה אחת. והלכה כרבי יהודה בן בתירא.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בָּעוֹפוֹת וּבַדָּגִים – מֵעֵת לְעֵת. 

הֶחָדוּת (דות), בור שֶׁבנוי בַּבַּיִת, המשמש בין השאר לאחסון כלים, וּמְנוֹרָה, עם קנים יוצאים סביבה, עומדת בְּתוֹכוֹ, וְהַפֶּרַח שֶׁלָּה, מערכת הקנים, יוֹצֵא מן הדות אל חלל הבית,

ח הֶחָדוּת שֶׁבַּבַּיִת וּמְנוֹרָה בְּתוֹכוֹ, וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא,

וּכְפִישָׁה, סל רחב ושטוח, שאינו מקבל טומאה, נְתוּנָה עָלָיו, על הפרח, באופן שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה, הכפישה תישאר, עוֹמֶדֶת עַל פִּי הֶחָדוּת, וטומאת מת בבית –

וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו, שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה עוֹמֶדֶת עַל פִּי הֶחָדוּת – 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶחָדוּת טָהוֹר, מה שבתוכו, שכן הכפישה, שאיננה מקבלת טומאה, חוצצת בפני הטומאה, ומכיוון שהיא צמודה לדפנות החדות, היא מצילה מה שבתוכו מלהיטמא (לעיל פ"ה מ"ו). וּמְנוֹרָה טְמֵאָה, מפני הפרח שלה הבולט מן הכפישה, שנטמא בחלל הבית.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶחָדוּת טָהוֹר, וּמְנוֹרָה טְמֵאָה. 

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה, מפני שעיקר המנורה נמצא בתוך הדות, שהכפישה מצילה על מה שבתוכו.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה. 

המציאות המתוארת במשנתנו נראית נדירה, והמשנה אינה מתעכבת על פרטי היתכנותה. עיקרה של המשנה, להביא מקרה אשר כמה יסודות נלמדים ממנו. ומשנתנו בנויה בעיקרה על שני יסודות שראינו כבר במסכת: האחד, שאוהל פנימי נתון באוהל חיצון אשר יש בו טומאה, מציל הפנימי על מה שבו מן הטומאה (ספרי במדבר חקת קכו); והשני, שכלי אשר אינו מקבל טומאה, אם הוא סמוך לדופן אוהל, מצטרף לדופן ומציל על הטהרה שתחתיו מלהיטמא ("כלים מצילין עם דפנות אהלים").   

החדות שבבית... וכפישה נתונה עליו  

פירשנו על פי המפרשים, שהפרח בולט ויוצא בין כותל החדות לכפישה הפרוסה עליו. הפרח נטמא, שהרי הוא בחלל הבית, אך המנורה טהורה לפי בית הלל, כי היא בחלל החדות (ר"ש משאנץ ורא"ש). יש שפירש, שהמנורה מורכבת מחוליות, ומדין תורה, אין חלקיה חיבור זה לזה, לכן מה שבחדות טהור (מהר"ם). ויש שפירשו, שהפרח אינו בולט לחלל הבית (כי אז היה נטמא) אלא נמצא בין החדות לכפישה, ובית הלל מטהרים אותו, כדין כלים שבין שפתי הכפישה לשפת החדות שבמשנה הבאה (תפארת ישראל ומשנה אחרונה).   

החדות שבבית ומנורה בתוכו והפרח שלה יוצא  

החדות (בגרסאות: דות) היא חפירה או כוך בחלל הבית המשמש לאחסון. בתלמוד הבבלי התבאר ייחודה של החדות על פני הבור, שהיא מחופה אבנים בכתליה (בבא בתרא סד,א), ויש שהבינו, שהכוונה למאגר מים שבנוי מעל הקרקע (רמב"ם). רבים סברו, כי מקור המילה בארמית 'חדותא', שמשמעה אסמים או אוצרות תת-קרקעיים (ח"י קוהוט). יש שהציע, כי המילה 'דות' מקורה במשמעות 'בור' בכנענית עתיקה (ומכאן שם המקום 'דותן'. י. אליצור).   

חדות  

מדובר בכלי שאינו מקבל טומאה, ועל כן חוצץ בפני הטומאה, או שמפני גודלו, אינו עשוי להיטלטל מלא, על כן אין בו טומאה, כדין כלי עץ נייחים (ע"פ רע"ב); או שהוא עשוי מקליעה פשוטה שאין בה בית קיבול (ראו ר"ש משאנץ ותוי"ט), או שהיא עשויה מחומר שאינו מקבל טומאה, כגון כלי גללים או אדמה (רמב"ם). ויש אומרים, ששימושה הרגיל בכפייה ודחיקה ואינו עשוי לקבלה, ולכן אינה מקבלת טומאה (מהר"ם לעיל פ"ה מ"ו).    

כפישה  

דין זה הוא כפי ששנינו לעיל (פ"ו מ"ב) לגבי דלת בית, שאף על פי, שהיא נסמכת על המפתח, שהוא דבר המקבל טומאה, אם היא יכולה לעמוד בפני עצמה – היא חוצצת בפני הטומאה  (על פי הרא"ש).   

שאם תנטל המנורה וכפישה... החדות טהור  

ראו מה שכתבנו עליה לעיל פ"ה מ"ו.   

כפישה   

המנורה נטמאה מהמת, אך אינה מטמאת מה שבחדות בטומאת אוהל. לדעת הרמב"ם, הטעם הוא, שכלי שנטמא מן המת אינו מטמא באוהל (ואף לא במשא) אלא במגע בלבד (ראו הרחבות לעיל פ"א מ"ב). ולדעת הסוברים שמטמא אף באוהל, כאן מדובר, שהמנורה לא נטמאה ממת שבבית אלא מכלי מתכת שנגע במת. שהגם שהוא כמת לטמא את המנורה טומאת שבעה, אין הכלים הנטמאים ממנו מטמאים באוהל (ר"ש משאנץ). ויש מבארים, שמדובר במנורה של חוליות, שאין חלקיה חיבור זה לזה מן התורה, ולפיכך, אף שהמנורה עצמה נטמאה מן הפרח, אין היא מטמאת את מה שבחדות (מהר"ם).   

החדות טהור ומנורה טמאה  

וּמוֹדִים בית הלל, במקרה שֶׁאִם תִּינָּטֵל הַמְּנוֹרָה, וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת – שהַכֹּל טָמֵא, גם מה שבחדות, מכיוון שהכפישה נתמכת על ידי המנורה שהיא כלי, ואינה נעשית אוהל לטהר, כדין אוהל העומד על כלים (לעיל פ"ו מ"א). והלכה כבית הלל.

וּמוֹדִים, שֶׁאִם תִּינָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת – הַכֹּל טָמֵא. 

אם טומאה בבית, כֵּלִים שֶׁמונחים בֵּין שִׂפְתֵי כְּפִישָׁה לְבֵין שִׂפְתֵי הֶחָדוּת, ראשו של 'כותל' החדות,

ט כֵּלִים שֶׁבֵּין שִׂפְתֵי כְפִישָׁה לְבֵין שִׂפְתֵי הֶחָדוּת,

ואֲפִילּוּ כלים המונחים בכותל החדות, כגון בחללים שבו, עַד הַתְּהוֹם – טְהוֹרִים, כדין כלים שבחדות עצמה, שהחדות והכפישה חוצצים בפני הטומאה שבבית עד התהום.

אֲפִילּוּ עַד הַתְּהוֹם – טְהוֹרִים. 

ואם הייתה הטוּמְאָה מונחת שָׁם, בחדות או בין שפתי הכפישה לחדות – הַבַּיִת טָמֵא. שהכפישה חוצצת בפני הטומאה שבבית רק מלהיכנס לתוך החדות, אבל אינה חוצצת מהטומאה שבחדות לצאת החוצה אל הבית.

טוּמְאָה שָׁם – הַבַּיִת טָמֵא. 

כאשר טוּמְאָה נמצאת בַּבַּיִת;

כֵּלִים שֶׁטמונים בְּכוֹתְלֵי הֶחָדוּת, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן חלל טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – טְהוֹרִים, מפני שחללים אלו הם אוהלים בפני עצמם.

כֵּלִים שֶׁבְּכוֹתְלֵי הֶחָדוּת, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – טְהוֹרִים. 

וְאִם לָאו, שאין בהם חלל טפח – טְמֵאִים, מפני שאינם באוהל לעצמו אלא כחלק מן הבית.

וְאִם לָאו – טְמֵאִים. 

לפי רוב המפרשים, הכוונה היא לכלים קטנים, כגון מחטים, המונחים על ראש כותל החדות, ושפתי הכפישה מונחות עליהם ומכסות אותם. אך הגר"א הסביר, שמדובר כגון שהחדות מרובע, והכפישה עגולה, וכאן מדובר בכלים המונחים בפינות החדות שמחוץ לכפישה.   

כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות  

טעם הדבר, שכלים מצילים עם דפנות אוהלים, וכאן הכפישה מצטרפת לדפנות החדות כדי להציל על מה שמתחתיה (ר"ש משאנץ). ואולי כפי ששנינו במסכת כלים (פ"י מ"א), שכלים באוהל המת, "אם היו כפויים על פיהם (כדוגמת הכפישה כאן), מצילים כל שתחתיהן עד התהום".   

אפילו עד התהום טהורים  

החידוש הוא, שלא רק הכלים שעל כותלי החדות ובתוכם טפלים לחדות וטהורים, אלא אפילו אלו שמתחתיהם, בקרקע, ואינם כנגד חלל החדות, אין הטומאה שבבית בוקעת ויורדת לטמאם, אלא הואיל ואינה בוקעת בכותל, אינה בוקעת תחתיו (מהר"ם).   

לשון זו הוזכרה לעיל פ"ד מ"א לגבי טומאה שבין מגדל (ארון) שבבית לבין הקירות. ונראה, שהעיקרון בשני המקרים זהה, שטומאה הנמצאת באוהל שהוא עצמו נמצא באוהל אחר, אין האוהל הפנימי מונע מהטומאה שבתוכו להתפשט לאוהל החיצוני, כלומר לבית (רמב"ם). או מפני ש'דרך הטומאה לצאת' (אליהו רבא). ובכלל, הצלת כלים באוהל המת, בין בכלי ואוהל (כפישה על חדות) ובין בצמיד פתיל, היא תמיד בכיוון אחד, שמצילים על מה שבתוכם מלהיטמא מן הטומאה שבבית, אך אינם מונעים מהטומאה שבתוכם מלהתפשט החוצה (ר"ש משאנץ ועוד).   

טומאה שם הבית טמא  

בתוספתא (פי"ב ה"ו) מבואר, שאם כותלי הבית וכותלי החדות שווים ברוחב שלהם, (נראה שהכוונה היא, שהחדות צמודה לאחד מכותלי הבית, כך שכותל החדות משותף לכותל הבית, (ראו איור)), הכלים שבתוכם נידונים ככלים שבכותלי הבית, שכפי ששנינו לעיל (פ"ו מ"ד), הם נידונים מחצה על מחצה. ואילו במקרה שכותלי הבית רחבים מכותלי החדות, הכלים שבתוכם טמאים. ופירש הר"ש משאנץ, שדווקא כשאין במקומם טפח על טפח, אבל אם יש שם, טהורים – והוא המקרה הקודם במשנה (וראו גם א. גולדברג).  

אם היו כותלי החדות רחבים משל בית בין כך וכו'  

אִם הָיוּ כּוֹתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל כותלי הבַּיִת ובולטים מקירות הבית – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הכלים שבכותלי החדות טְהוֹרִים, שאינם נחשבים כמונחים בבית.

אִם הָיוּ כּוֹתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל בַּיִת – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרִים. 

הַבַּיִת שֶׁנִּסְדַּק לרוחבו מקצה לקצה;