סָגוֹס (מעיל צמר) עָבֶה וְכוֹפֶת (גזיר עץ) עָבֶה שיש תחתיהם טומאת מת, אף שיש בהם עובי טפח – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה תחתיהם מצדם האחד לצדם השני, עַד שֶׁיְּהוּ הם עצמם גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

א סָגוֹס עָבֶה וְכוֹפֶת עָבֶה, אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁיְּהוּ גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח.

קְפוּלִין, מיני בגדים מקופלים, זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, המונחות על הקרקע – אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטּוּמְאָה מצד לצד עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, שרואים את הבגדים שלמטה ממנה כחלל טפח, והרי הכסות העליונה נחשבת אוהל.

קְפוּלִין זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. 

וכן טַבְלָיוֹת (לוחות) שֶׁל עֵץ זוֹ עַל גַּב זוֹ –

טַבְלָיוֹת שֶׁל עֵץ זוֹ עַל גַּב זוֹ,  

אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, ואז מה שלמטה ממנה נחשב כחלל.

אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. 

משנה זו מהווה מעין המשך לסוף הפרק האחרון, שם שנינו דינן של שתי יריעות שמונחות זו מעל זו (סדרי טהרות). חציה הראשון של משנה זו נשנה כבר לעיל במסכתנו (פי"א מ"ג), ונראה, שחזרו עליו כאן אגב הדין שנשנה לבסוף בעניין טבליות של עץ ושל שיש (רא"ש). ויש שדקדקו, שאין מדובר כאן בדיוק באותה ההלכה: לעיל מדובר במקרה שהם מונחים בבית תחת הסדק שבגג, והנידון הוא, אם יש להם דין אוהל המעביר את הטומאה מצד אחד של הסדק לצדו האחר. וכאן עוסקים כגון שהם באוויר הפתוח, ושואלים, אם יש לצדם העליון דין אוהל, כאילו מה שתחתיו הוא חלל. שם החידוש כפול: הן שאין אנחנו רואים את החלק שתחת 'גג' החפצים כאילו אינו, וכאילו יש שם חלל טפח הנחשב אוהל לטומאה, והן שאין אנחנו רואים את הצד העליון כאילו הוא עולה עד הסדק בגג וסותמו. אצלנו החידוש פחות: שאין רואים את מה שתחת החלק העליון כאינו. והוא החידוש במשנתנו: שאפילו לומר קולא זו לבד איננו אומרים, אלא החפץ נחשב כיחידה אחת סתומה (מהר"ם; וכן עולה מן הרמב"ם, שפסק הלכות אלו בשני מקומות שונים, ראו הלכות טומאת מת פט"ז ה"ז, ופי"ז ה"ד).

סגוס... גבוהה מן הארץ פותח טפח  

בניגוד לכופת וסגוס, שמצד אחד אינם אוהל, אך מצד אחר אינם 'רוצצים' את הטומאה תחתם, ואם היה סגוס על גבי סגוס – היה העליון נחשב כאוהל כדין הקפולין וטבליות עץ, שונה דינן של טבליות השיש שהתחתונות נחשבות כקרקע, שהטומאה רצוצה בה, ולכן היא בוקעת ועולה (רמב"ם, רע"ב). יש שהסבירו, משום שבניגוד לבגדים וטבליות עץ, הטבליות של שיש אינן מקבלות טומאה, ועל כן הן סותמות את חלל האוהל מלהיכנס אליו טומאה, כמו במשנה ג (ראו ר"ש משאנץ שם. כן פירש הגר"א והרש"ש. וראו תפארת ישראל בועז א שהביא מחלוקת אודות הגורם הקובע – היות הטבלאות ודומיהן כקרקע, או העובדה שאינן מקבלות טומאה). מלשון הרמב"ם (הלכות טומאת מת פי"ז ה"ד) משמע, שצריך שהטומאה עצמה תהיה גבוהה מן הארץ טפח. ונחלקו המפרשים, מה דעת הרמב"ם במקרה שהטומאה צמודה לקרקע, והבגד או הלוח העליון גבוה מן הארץ פותח טפח (עיינו כסף משנה וערוך השולחן העתיד לה,ז, וכנגדם מרכבת המשנה וחסדי דוד אהלות פט"ו ה"א). שיש בשפת ימינו 'שיש' הוא לוח אבן שעבר ליטוש. אך שיש 'אמתי' ( <eng>Marble</eng>) הוא סלע משקע, שהותמר (השתנה מבנהו הכימי) כתוצאה מחום או מלחץ במעמקי כדור הארץ. ולכך, כנראה, כוונת הכתוב ב"עַמּוּדֵי שֵׁשׁ" (שיר השירים ה,טו וראו אסתר א,ו). שיש אינו מצוי בארץ ישראל, ויובא מחוצה לה, בעיקר מצפון מערב טורקיה, ושימש לעשירים בלבד. פריטי שיש נמצאו רק במספר מבנים מלכותיים מתקופת הורדוס ביריחו, וכשברי מרצפות בסינון העפר בהר הבית.

אם היו של שיש וכו'  

וְאולם, אִם הָיוּ לוחות שֶׁל שַׁיִשׁ, אין רואים את הטבלה העליונה כאוהל שיש תחתיה חלל, אלא טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת.

וְאִם הָיוּ שֶׁל שַׁיִשׁ – טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. 

טַבְלָיוֹת (לוחות) שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן מונחות זו לצד זו ונוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּקַרְנוֹתֵיהֶם, בפינות שלהן, וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח,

ב טַבְלָיוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּקַרְנוֹתֵיהֶם, וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח;

כאשר טוּמְאָה מן המת תַּחַת אַחַת מֵהֶן –

טוּמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן – 

אדם הַנּוֹגֵעַ בַּטבלה השְּׁנִיָּה טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה, כדין הנוגע בכלי שנגע באוהל המת (ראו פ"א מ"ג).

הַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁנִיָּה טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה. 

כֵּלִים שֶׁתַּחַת הָרִאשׁוֹנָה – טְמֵאִים, מפני שהם נמצאים עם הטומאה תחת אותו אוהל,

כֵּלִים שֶׁתַּחַת הָרִאשׁוֹנָה – טְמֵאִים, 

וְכלים שֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה – טְהוֹרִין, מפני שאינם באוהל אחד עם הטומאה.

וְשֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה – טְהוֹרִין. 

במקרה זה, אף שהטבליות אינן מחוברות ביניהן בפותח טפח, ואינן אוהל אחד, הנוגע בטבלה השנייה טמא טומאת שבעה, משום שהטבלה הראשונה, כל זמן שהמת תחתיה, נידונה כמת עצמו (וכלשון המשנה לעיל פ"א מ"ג: "אין האוהל מתחשב"), ולפיכך, הטבלה השנייה מטמאת ככלים שנגעו במת. וכל זה רק לדעת הסוברים שכל סוגי הכלים הנוגעים במת מטמאים טומאת שבעה (ראו לעיל פ"א מ"ב). אבל הסוברים שדין זה חל על כלי מתכות בלבד, יפרשו משנתנו בכך, שהטבלה השנייה נחשבת כהמשך אוהל המת, ועל כן הנוגע בה טמא טומאת שבעה. אך לגבי הכלים שתחתיה הדין שונה, שכן הטומאה אינה עוברת תחתיה, מפני שאין רוחב טפח במקום נגיעתה עם הטבלה שעל המת (ראו רמב"ם, פירוש הרא"ש ואליהו רבא).    

הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה  

פירשנו על פי הרמב"ם, ששולחן שהוא צר מטפח, ואין בו ריבוע של טפח על טפח, או נמוך מגובה טפח אינו אוהל. ולפירוש זה אין חידוש בדין השולחן על פני האמור במסכת עד כה (ואף הרמב"ם לא הזכיר את דין השולחן בהלכותיו). אבל הר"ש משאנץ פירש, ש"ריבוע", הוא מעין תיבת עץ ללא תחתית ומכסה, שעליה מונח לוח השולחן. ובאה המשנה לומר, שאם השולחן אינו יוצא טפח מחוץ לגבולות הריבוע – אינו מביא את הטומאה למה שתחתיו, שהחלק מתחת לריבוע אינו מצטרף אליו. וכן, אם יש טומאה בתוך הריבוע בפנים, מה שחוץ לריבוע טהור. והגר"א (ב'אליהו רבא') פירש, שהשולחן האמור כאן הוא עגול, ומלמדת המשנה, ששולחן זה אינו מביא את הטומאה, עד שיהיה בעיגולו כדי לרבע בו שיעור פותח טפח (וכדלעיל פי"ב מ"ו). לשון הרמב"ם (הלכות טומאת מת פי"ז ה"ה): "והנוגע בלוח זו השנייה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת". ורוב המפרשים פירשו, שכוונתו, שהוא טמא "טומאת שבעה" כמו במשנתנו (כסף משנה, וראו חזון נחום וסדרי טהרות שהגיהו את לשונו). אמנם, יש שפירשו, שהוא טמא 'טומאת ערב' בלבד, שכך דינו של הנוגע בכלים שנגעו באוהל המת לפי הרמב"ם (ראו בהלכות שם פי"ח ה"ז; מרכבת המשנה, ועיינו תוספתא טו,א). השלחן... שיהא בו ריבוע לסעודה בזמן חכמים היו שני שלבים. בשלב ראשון – ההתכנסות – ישבו המוזמנים על גבי ספסלים וקתדראות, והוגשו להם שתייה ופרפראות. לאחר מכן עברו למקום הסעודה, שם הסבו על מיטות, והמזון הוגש לפניהם על שולחנות. השולחנות היו קטנים וניידים ושימשו בדרך כלל סועד או שניים. הטבלה, מן היוונית – <eng>τάβλα</eng> (טַבְּלָה), היא 'מגש', 'לוח השולחן', שהיה מונח בדרך כלל על גבי שלוש רגליים. ממקורות שונים (כמו בתוספתא שלנו טו,א ובמשנה שבת פכ"א מ"ג וכלים כ"ב מ"ב) למדים, שלעתים היה אפשר לטלטל את הטבלה בנפרד מרגלי השולחן. אגב, בשונה משאר המפרשים, הרמב"ם מסביר (שם), כי מדובר בלוח גדול שמניחים עליו את השולחן, כדי שיפלו עליו הפירורים. לעתים הייתה לשולחן מסגרת לנוי או לתיחום גבולותיו (כלים פכ"ז מ"א), או מסגרת עץ לתמיכה בטבלה העשויה חומר יקר (תוספתא כלים בבא בתרא א,י).

השלחן... ריבוע בפותח טפח  

הַשֻּׁלְחָן אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה תחתיו עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ רִיבּוּעַ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, שיהיה בו טפח רבוע ותחתיו חלל בגובה טפח. אבל אם היה צר מטפח או נמוך מטפח אינו מביא את הטומאה.

הַשֻּׁלְחָן אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ רִיבּוּעַ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. 

חָבִיּוֹת חרס שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן (תחתיתן) כרגיל אוֹ מוּטּוֹת עַל צִידֵּיהֶן, מושכבות על הקרקע, בָּאֲוִיר הפתוח, ולא בבית, וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, שבנקודת המגע בין החביות נוצר 'גג' טפח רבוע בגובה טפח;

ג חָבִיּוֹת שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן אוֹ מוּטּוֹת עַל צִידֵּיהֶן, בָּאֲוִיר, וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח;

אם הייתה טוּמְאָה מן המת מתַּחַת אַחַת מֵהֶן –

הטוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה מעל החבית, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת מתחתיה, כדין טומאה רצוצה.

טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. 

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בּחביות טְהוֹרוֹת, שלא קיבלו טומאה מקודם, לפני שנטמאו במת, וגם עכשיו, הטומאה הבוקעת אינה מטמאת את החביות, שאין כלי חרס נטמא מגבו.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּטְהוֹרוֹת. 

אֲבָל אִם הָיוּ החביות טְמֵאוֹת, והרי דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה, ולכן הטומאה נכנסת אל תוכן, אוֹ אפילו טהורות, אלא שהן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, והרי הן אוהל;

אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת אוֹ גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, 

כלומר, אף על פי שהן נוגעות זו בזו בפותח טפח, אין הטומאה עוברת מזו לזו, שהרי אין הן מקבלות טומאה מגבן, לעומת המקרה בהמשך המשנה, ששם יש משמעות לכך שהן נוגעות זו בזו בפותח טפח, שכך הן מצטרפות לאוהל אחד.   

והן נוגעות זו בזו בפותח טפח  

המשנה נקטה לשון כללית הנכונה לשני המצבים – חביות טהורות יושבות או מוטות. אבל יש חילוק ביניהם: כאשר החביות עומדות על שוליהן, הטומאה בוקעת למעלה ויורדת שוב דרך פי החבית, שהאוויר שלמעלה מן החבית מעורב באוויר החבית, ונטמאת החבית עצמה וכל מה שבתוכה, כדין כלי חרס שמקבל טומאה מתוכו. אבל בחביות המושכבות על צדן, הטומאה הבוקעת אינה מטמאת את החבית ומה שבתוכה, שהרי הטומאה הבוקעת ועולה מעבר לחבית אינה חוזרת ויורדת לאוויר החבית, שהרי אין כלי חרס מיטמא מגבו, הלכך לא נטמא אלא מה שכנגד הטומאה, למעלה ולמטה (ר"ש משאנץ ועוד, על פי המשנה לעיל פ"ט מט"ז). ולגבי דין מה שנמצא בתוך החבית, זוהי מחלוקת שכבר נתקלנו בה כמה פעמים: לדעת הר"ש משאנץ טהור, ולדעת הרמב"ם, מה שנמצא מעל הטומאה נטמא ושאר הנמצא בחבית טהור (ראו תוי"ט כאן, ובהרחבות פ"ט מ"א).

טומאה תחת אחת מהן וכו'  

החילוק בין חביות טהורות לטמאות הוא בכך, שהחביות הטהורות דינן כטבליות שיש, ששנינו לעיל (במ"א), שהן סותמות את החלל, מפני  שאינן מקבלות טומאה, והרי אין כאן אוהל  טפח. מה שאין כן חביות טמאות, הן כטבליות  עץ שמקבלות טומאה ולכן אינן ממעטות  את החלל (ר"ש משאנץ ועוד). והחידוש בדין החביות הוא, שהן מביאות את הטומאה אף על פי שהן "מוטות על צידיהן" ומונחות בצמוד  לקרקע, שמחמת שהן חלולות, הדופן העליונה שלהן מביאה את הטומאה אל תחת כולן,  כפי ששנינו לעיל פי"א מ"ג (רמב"ם. וראו א. גולדברג).   

במה דברים אמורים בטהורות וכו'  

כאן לא אמרו שהטומאה בוקעת ועולה ומטמאת גם את מה שעליהן, אם משום שעיקר עניינן של המשניות כאן הוא דין הבאת טומאה של האוהל (משנה אחרונה), ואם מפני שיש אופנים שאין הטומאה בוקעת – כאשר החביות טהורות וסגורות לגמרי, כגון חביות של שייטים שצפים בהן, שאין שימוש בתוכן ואינן מקבלות טומאה (משנה כלים פ"ב מ"ג), ואז הן חוצצות בפני הטומאה (מהר"ם מרוטנברג). חביות החבית (הנקראת גם 'כד' בלשון חכמים) היא כלי ששימש לאחסון נוזלים (כגון יין ושמן) או מוצקים (כתבואה וקמח), ובדרך כלל היה מחרס. החבית מזוהה עם ה'אמפורה' הרומית – מעין כד גדול בעל שוליים (תחתית) מעוגלים או מחודדים. בזכות צורה זו היה נוח להטות את הכדים לצורך מזיגת התכולה, וכדי להעמידם היו מניחים אותם בחור ייעודי ברצפת המחסן או הבית. לחבית היה כיסוי, ופעמים מגופה, שבעזרתו היו סותמים את הכלי בצורה הרמטית. נפחה לא היה קבוע, ובספרות חכמים מתוארות חביות קטנות, שנפחן עד לוג (פחות מליטר), וגם גדולות מאוד, שנפחן עד חמש סאין (יותר מארבעים ליטר).

טומאה תחת אחת מהן – תחת כולן טמא  

טוּמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן – תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא, מפני שהחביות נוגעות זו בזו בטפח וכולן נחשבות כאוהל אחד. וכשהן טמאות, אף כשאינן גבוהות טפח, הצד העליון שלהן נעשה 'אוהל' ונטמא כל מה שתחת החביות.

טוּמְאָה תַּחַת אַחַת מֵהֶן – תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא. 

בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ, חילק אותו על ידי מחיצה שעשה, בִּנְסָרִים (לוחות עץ) אוֹ בִּירִיעוֹת בד, שעשה מחיצה מִן הַצְּדָדִים במקביל לכותלי הבית, לכל גובהו, אוֹ מִן הַקּוֹרוֹת, במקביל לתקרה, בכל שטחו;

ד בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ בִּנְסָרִים אוֹ בִּירִיעוֹת, מִן הַצְּדָדִים אוֹ מִן הַקּוֹרוֹת;

אם טוּמְאָה מן המת מונחת בַּבַּיִת – הכֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, המקום המובדל על ידי המחיצה, טְהוֹרִים, שהנסרים והיריעות חוצצים בפני הטומאה מלהיכנס לחצץ, שהוא כמקום בפני עצמו.

טוּמְאָה בַּבַּיִת – כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ טְהוֹרִים. 

אבל אם טוּמְאָה מונחת בַּחֲצָץ – כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין, שאין המחיצה, שהיא עראית ביחס למחיצות הבית, מונעת מן הטומאה מלצאת מהחצץ אל הבית.

טוּמְאָה בַּחֲצָץ – כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין. 

מן הצד אין חוצץ בפני הטומאה אלא דבר שאינו מקבל טומאה, כגון נסרים או יריעות העשויות לאוהל, שאינם מקבלים טומאה, כגון שמחוברות לבניין וכדומה. אבל מן הקורות, אפילו יריעות המקבלות טומאה חוצצות מפני הטומאה, הואיל והן נטויות באופן שהם "עשויין אוהלים", וכפי ששנינו לעיל פ"ח מ"א (משנה אחרונה וסדרי טהרות ע"פ הרמב"ם בפיה"מ).   

בית שחצצו בנסרים וכו'  

וטעם הדבר הוא על פי העיקרון שמצינו במספר מקומות במסכת (ראו הרחבות לעיל פ"ד מ"א, פ"ח מ"ו, פי"א מ"ט) לגבי מחיצה, אוהל ואפילו צמיד פתיל בתוך הבית, שהם חוצצים בפני הטומאה מלהיכנס אל המקום הגדור, אבל אינם מונעים מן הטומאה מלצאת ממנו (ומקור הדברים בתוספתא כלים בבא קמא ו,יב ע"פ גרסת הראשונים שם). ויש שפירשו הטעם, משום ש"דרך הטומאה לצאת" ולא להיכנס (ראב"ד הלכות טומאת מת שם ה"ו, וראו משנה אחרונה כאן). אכן לשיטה זו, אם יש לטומאה דרך אחרת לצאת מן החצץ, ולא דרך הבית, אזי מועילה מחיצתו, גם שלא תתפשט הטומאה לבית (חידושי ר' חיים הלוי הלכות טומאת מת כ,א).   

טומאה בבית... טומאה בחצץ וכו'  

פירשנו חלק זה של המשנה על פי הר"ש משאנץ, הרא"ש והראב"ד. לשיטתם, במקרה שהכלים והטומאה נמצאים שניהם בין המחיצה לקיר, ואין שם פותח טפח – הכלים טהורים, זאת, אף על פי ששאר הבית טמא מחמת הטומאה המתפשטת אליו (כאמור בתחילת המשנה). ויש שהסבירו, שמדובר כאן דווקא כאשר יש פתח קטן פחות מטפח במחיצה, שדרכו הטומאה יוצאת, שאם לא כן, לא ייתכן לומר, שהכלים שבשטח החצץ עצמו יהיו טהורים, ואילו שאר הבית ייטמא (הגהה שבפירוש הרא"ש, וראו תפארת ישראל ומשנה אחרונה שתירצו בדרך אחרת). והרמב"ם (בפיה"מ ובהלכות טומאת מת פכ"ד ה"ב) פירש "כלים שבחצץ" – בעובי המחיצה (והטומאה נמצאת בחלל הבית או בחלל שבין המחיצה והקיר). כלומר, שיש חור במחיצה, והכלים  מונחים בו.   

כלים שבחצץ אם יש שם פותח טפח וכו'  

ובמקרה זה, שהטומאה בחצץ, כֵּלִים שֶׁנמצאים גם הם בַּחֲצָץ; אִם יֵשׁ שָׁם בחצץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, חלל טפח על טפח – טְמֵאִים, שהרי החצץ הוא אוהל ומביא את הטומאה בכולו. וְאִם לָאו – טְהוֹרִים, שאין זה אוהל.

כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֵשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח – טְמֵאִים. וְאִם לָאו – טְהוֹרִים. 

חֲצָצוֹ, הפריד את הבית, מֵאַרְצוֹ, מכיוון הקרקע, שעשה חיץ בין הרצפה לחלל הבית;

ה חֲצָצוֹ מֵאַרְצוֹ;

טוּמְאָה בַּחֲצָץ – כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִים,

טוּמְאָה בַּחֲצָץ – כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִים. 

טוּמְאָה בַּבַּיִת;

כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – טְהוֹרִים, שהרי הם כמונחים באוהל נפרד.

כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – טְהוֹרִים. 

טעם החילוק זהה למה ששנינו במשנה הקודמת, שלפי הרמב"ם (הלכות טומאת מת פ"כ ה"ו) הוא, משום שהנסר או היריעה נחשבים ככל אוהל שבתוך בית, שחוצץ בפני הטומאה רק באופן חד כיווני; ולפי הראב"ד (שם), הוא מפני שדרך הטומאה לצאת מהחצץ, ואין דרכה להיכנס לשם. אמנם, בניגוד לאמור במשנה הקודמת, במקרה שאין פותח טפח בין החצץ לקרקע, הכלים שבחצץ נטמאים מן הטומאה שבחלל הבית, כי מחיצה העשויה במקביל לקרקע נידונה כקרקע הבית עצמו, שהכלים שבתוכה נטמאים מן הטומאה שבבית, כל עוד אין במקומם שיעור פותח טפח. והר"ש משאנץ השווה דין משנתנו לדין ביב שמתחת הבית שיש בו פותח טפח, ואין ביציאתו לרשות הרבים פותח טפח, טומאה בתוכו – הבית טמא (לעיל פ"ג מ"ז).   

טומאה בחצץ... טומאה בבית וכו'  

וכן דרשו בספרי (במדבר חוקת קכו) מן הכפילות שבפסוק האמור בפרשיית טומאת מת (במדבר יט,יד): "כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים", לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו. ומכיוון שקרקע הבית נחשבת כמוהו, במקרה שהטומאה טמונה בקרקע, הכלים שבבית ואף הכלים שבחצץ טמאים (תוספתא ע"פ גרסת הר"ש משאנץ; אמנם, בנוסח שלפנינו מפורש, שהכלים שבחצץ טהורים, וראו תוספת ראשונים). את החילוק בין מקרה שיש בין התבן לתקרה פותח טפח, לבין מקרה שאין שם שיעור זה, ביארו המפרשים בדרכים שונות. יש שכתבו, שכאשר אין למעלה רווח בשיעור פותח טפח, התבן נידון כ'חצץ' או כאחד מכותלי הבית, ולפיכך, הכלים שבתוכו טהורים, כשיש במקומם חלל טפח (וראו לעיל פי"א מ"ט). אבל במקרה שיש רווח טפח בין התבן לתקרה, אזי התבן נידון כשאר חפצים או כלים שבתוך הבית, ואינו מציל על הכלים שבתוכו (ר"ש משאנץ ורא"ש). ואחרים הסבירו בעקבות התוספתא (טו,ה), שסתם תבן המונח בבית, דעתו של האדם לפנותו משם, ולפיכך, אינו חוצץ בפני הטומאה (רמב"ם). אך כאשר אין בינו לבין התקרה פותח טפח, אז נראה, שאין דעת האדם לפנותו משם, והרי זה כאילו הבית שם מלא עפר (ראו במשנה הבאה), ולפיכך התבן מציל על הכלים שבתוכו (תפארת ישראל).

שארצו של בית כמוהו עד התהום  

וְאִם לָאו, אם אין במקום הכלים פותח טפח – טְמֵאִין, שֶׁאַרְצוֹ (קרקעו) שֶׁל בַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם.

וְאִם לָאו – טְמֵאִין, שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל בַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם. 

בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶּבֶן, וְאֵין בֵּינוֹ, בין התבן, לְבֵין הַקּוֹרוֹת שבתקרת הבית פּוֹתֵחַ טֶפַח, נחשב מקום התבן כמקום בפני עצמו, כאילו עשה מחיצה בינו לבין הבית;

ו בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶּבֶן, וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח;

ולכן, אם יש טוּמְאָה מן המת בִּפְנִים, בתבן, או בינו לבין התקרה – כֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד היְצִיאָה, בחלקו הקדמי של הבית, הפנוי מתבן, טְמֵאִים, שהטומאה יוצאת משם, כדין טומאה הנמצאת בחצץ שבבית, שהכלים שבבית טמאים (לעיל מ"ד ומ"ה).

טוּמְאָה בִּפְנִים – כֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד יְצִיאָה טְמֵאִים. 

אם יש טוּמְאָה בַּחוּץ, בחלק הפנוי של הבית;

כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים, בחלק התבן, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָם טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח פנוי מתבן – הרי זה כאוהל לעצמו, ועל כן טְהוֹרִים.

כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָם טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח – טְהוֹרִים. 

וְאִם לָאו, אם אין במקום הכלים חלל טפח – הכלים שבפנים טְמֵאִים, כאילו היו בחלל הבית, וכדין כלים שבחצץ במשנה הקודמת.

וְאִם לָאו – טְמֵאִים. 

אבל אִם יֵשׁ בֵּין התֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח –

אִם יֵשׁ בֵּין תֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח – 

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בין שיש במקום הכלים חלל טפח, ובין שאין בו – טְמֵאִים הכלים, מפני שבמקרה זה, התבן אינו נחשב כמקום לעצמו, אלא חלק מחלל הבית.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִים. 

בַּיִת שֶׁמִּלְּאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת (אבנים קטנות), וּבִטְּלוֹ, חשבו לאין, כלומר החליט בדעתו להשאיר את העפר והצרורות במקומם, והרי הבית נחשב כסתום ובטל משימוש;

ז בַּיִת שֶׁמִּלְּאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, וּבִטְּלוֹ,

וְכֵן כְּרִי (ערמה) שֶׁל תְּבוּאָה העומד באוויר הפתוח, אוֹ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, אֲפִילּוּ גל אבנים גדול כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, לאחר שרגמו אותו העם באבנים (יהושע ז,כו), אם היה תחתיו טומאת מת, וגם כלים, וַאֲפִילּוּ הטוּמְאָה בְּצַד הַכֵּלִים, אך אינה נוגעת –

וְכֵן כְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה, אוֹ גַּל שֶׁל צְרוֹרוֹת, אֲפִילּוּ כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, וַאֲפִילּוּ טוּמְאָה בְּצַד הַכֵּלִים – 

מהגרסה "ובטלו" משמע, שיש לבטל בפירוש את הבית, אחרת נחשב כאוהל לכל דבר, והטומאה שבתוכו מטמאת כל הנמצא בו, כדין בית מלא תבן שבמשנה הקודמת (והשוו לגרסה בבבלי עירובין עח,ב וסוכה ד,א: "בית שמילאהו תבן או צרורות וביטלו בטל", וראו תוספות שם). והטעם לצורך בביטול, שעם הביטול אין לטומאה אוהל לעצמה, והיא טומאה רצוצה (רש"י עירובין שם). וללא הביטול, בית סתם אינו עומד להיסתם (בבלי עירובין שם וגאון יעקב). אבל לפי גרסה אחרת: "בית שמלאו עפר או צרורות – בטלו". כלומר, שעצם מילוי הבית בעפר או צרורות מבטל את הבית, כי אין בהם שימוש, ואינם עומדים להינטל. זאת בניגוד ל'תבן' שבמשנה הקודמת, שההנחה היא שהוא עומד להינטל מן הבית ואינו מבטל את הבית, ולפיכך הטומאה בו מטמאת באוהל ככל טומאה המונחת בבית (רמב"ם הלכות טומאת מת פ"ז ה"ו, וראו תוי"ט).

בית שמלאו עפר או צרורות ובטלו  

מקור הביטוי במקרא – "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה" (משלי כו,ח לפי חלק מהפירושים), במשמעות 'חתיכת אבן חדה', ובלשון חכמים – 'שברי אבנים' או 'אבן קטנה'.   

צרורות  

הרחבות

כשאין חלל טפח בכרי או בגל, הטומאה רצוצה ובוקעת ועולה. והחידוש הוא, שאף על פי שהכרי והגל עשויים מחלקים נפרדים, אין דנים אותם כקפולים זו על זו, שם הכסות העליונה נעשית אוהל למרות שיש בגדים תחתיה, אלא רואים את הכרי כיחידה אחת, שהרי אין מפנים את הכרי והגל גרגיר אחר גרגיר (משנה אחרונה). ויש שפירשו, שאף כאן מדובר בכגון שביטלו, כדין הראשון במשנה (ר"ש משאנץ ורע"ב).   

וכן כרי של תבואה או גל של צרורות  

הרא"ש פירש: אף שגלו של עכן נערם רק לפי שעה, עד שיקברוהו – כל מה שתחתיו נחשב 'רצוץ'. בעל משנה אחרונה הקשה, שמשמע מהכתוב, שגל עכן נשאר "עד היום הזה". ופירש, שהחידוש הוא, שאפילו גל רגימה, שאבניו גדולות, נידון כגוף אטום אחד, כי אבניו ניטלות כמה ביחד. ויש שהוסיפו, שהמשנה הביאה דווקא דוגמא זו, כי את עכן סקלו בצד הכלים שנטל מהחרם, כמו במשנה: "טומאה בצד הכלים" (הון עשיר, עיינו יהושע ז).   

אפילו כגלו של עכן  

כעולה כמה פעמים ממסכתנו, הכלים טהורים, ודווקא כשהטומאה אינה נוגעת בהם, כי בנגיעתה נטמאים. ואם הכלים מונחים כנגד הטומאה, מתחתיה או מעליה, נטמאו מבקיעתה של הטומאה העולה ויורדת ומטמאת כל אשר כנגדה (רמב"ם הלכות טומאת מת  פ"ז ה"ה).   

ואפילו טומאה בצד הכלים  

הכרי הוא ערמת הדגן (גרעיני התבואה) הסופית בגורן, לאחר דישת השיבולים לצורך פירוק הגרעינים מהם, הזרייה ברוח כדי להפריד מהם את המוץ וסינון גרעיני התבואה מפסולת, עפר וקוצים. המילה מצויה גם בארמית – 'כריא', באכדית – <eng>karû</eng>, וביוונית. מהשוואה לערבית יש הסבורים, כי 'כרי', מובנו 'ערמה עגולה'. יש שקישרו אותו ל'כור' – יחידת נפח של שלושים סאה (כ-400 ליטרים), המקבילה ל'חומר', שמשמעו במקרא 'ערמה', אך גם יחידת נפח בגודל זה.

כרי של תבואה  

מאורע מסעיר בימי כיבוש יהושע היה סקילת עכן בעמק עכור (יהושע פרק ז), לאחר שמעל ולקח מהקודש בשלל יריחו. במעמד כל ישראל שעלו מהגלגל לעמק עכור, הפילו גורל מי מעל בחרם, ונלכד בו עכן בן כרמי. כעונש, נסקלו למוות באבנים הוא וממונו, ואולי גם משפחתו. במקום הסקילה קם גל אבנים גדול. גל זה משמש במקורות חכמים כדגם לסקילה רבתי ולאתר אבנים גדול (משנתנו, וברייתא בבבלי מועד קטן טו,א).   

גלו של עכן  

במשנה מדובר, כשאין חלל טפח במקום הטומאה, שאם כן – הרי זה כקבר סתום המטמא מכל סביביו (רמב"ם הלכות טומאת מת פ"ז ה"ה, על פי התוספתא טו,ו).   

טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת  

טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה כנגדה עד לרקיע, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת, שהמקום כסתום, והטומאה רצוצה ואינה מתפשטת לצדדים.

חֲצַר הַקֶּבֶר, שטח שפתחי מערות הקבורה פתוחים לתוכו –

ח חֲצַר הַקֶּבֶר –

הָעוֹמֵד בְּתוֹכָהּ טָהוֹר, שכן אין הוא נמצא באוהל המת. עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ לכל הפחות אַרְבַּע אַמּוֹת (כ-2 מטר) רבועות, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, שחצר בגודל כזה חולקת רשות לעצמה. אבל פחות מכן, אין לחצר חשיבות לעצמה, והעומד בה טמא כאילו עומד בפתח המערה.

הָעוֹמֵד בְּתוֹכָהּ טָהוֹר, עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. 

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: די בחצר בשיעור אַרְבָּעָה טְפָחִים (32 ס"מ), כדי שלא ייטמא העומד בטומאת הקבר, שזהו השטח המינימלי של מקום חשוב לעצמו. והלכה כבית הלל.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה טְפָחִים. 

קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל (סתימה) לַקֶּבֶר, בֵּין שהיא עוֹמֶדֶת, בֵּין מוּטָּה (שוכבת) עַל צִדָּהּ –

קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין מוּטָּה עַל צִדָּהּ –  

אֵין טָמֵא הנוגע בה אֶלָּא אם נגע בחלק הקורה שכְּנֶגֶד הַפֶּתַח, ולא במה שבולט מצדי הפתח.

אֵין טָמֵא אֶלָּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. 

ואם עָשָׂה את רֹאשָׁהּ, קצה הקורה בלבד, גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, ואילו שאר הקורה אינו משמש כגולל – אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד אַרְבָּעָה טְפָחִים מראש הקורה, ולא שאר הקורה. וּדברים אלו אמורים בִּזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָגוֹד (לחתוך) את שאר הקורה, אך אם אינו עתיד לגוד – כולה טמאה.

עָשָׂה רֹאשָׁהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר – אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבִזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָגוֹד. 

יש מפרשים: "עד... בכלל", שבארבע אמות טהור (רא"ש ורע"ב. וכנוסח לפנינו בבבלי סוטה: "והוא שיהא בה ארבע אמות"). ויש מפרשים, שדינו כפחות מארבע אמות, וטמא (רמב"ם). והטעם לשיעור זה וגם לשיעור בית הלל, לשיטתם, כי זהו שיעור מקום חשוב שאינו בטל למערה (רש"י סוטה שם), או שבשיעור כזה לא גזרו שמא יאהיל על המת (רמב"ם על משנתנו).   

עד שיהא בה ארבע אמות  

הגולל הוא הכיסוי שעל פי הקבר או פי מערת הקבורה. וטומאתו, הנלמדת מריבוי המקראות או הלכה ממסורת שבעל פה, כטומאת הקבר שהנוגע בו נטמא שבעת ימים, ואף על פי שהגולל אינו כלי או דבר המקבל טומאה מצד עצמו, כגון אבן (ראו הרחבות לעיל פ"ב מ"ד ביתר פירוט). כפי שכבר הסברנו שם, רוב המפרשים הבינו, שמדובר בכיסוי עילי לקבר החפור בקרקע, אך יש שהבינו, שמדובר כאן על סגירה אופקית לפתחה של מערה או של כוך קבורה.   

גולל לקבר  

המפרשים נחלקו, כיצד לפרש את ההבדל שבין שני המקרים. הגר"א ועוד הסבירו, שכאשר ייחד את כל הקורה לגולל, ואינו עתיד לקוץ אותה, הצדדים טהורים. אבל כל מה שכנגד הפתח (כלומר כדי צורך כיסוי הקבר, פתחו וסביבותיו. חזון איש אהלות יד,א), אפילו גבוה מארבעה טפחים – טמא. אבל אם ייחד רק את קצה הקורה לגולל, ואילו שאר הקורה עומד להיקצץ, אין טמא אלא ארבעה טפחים בגובה (אליהו רבא, חדושי מהרי"ח ומשנה אחרונה). הרמב"ם (הלכות טומאת מת פ"ו ה"ה) הסביר, שבדין הראשון ("בין עומדת בין מוטה על צדה") הקורה שוכבת במקביל לקרקע לאורכה או לרוחבה, ולפיכך, אין טמא אלא כנגד הפתח; אבל בדין השני ("עשה ראשה גולל לקבר") הקורה ניצבת לגובה מעל הקבר, כך שכולה כנגד הפתח (על פי כסף משנה שם. ראו איורים). והראב"ד (על הרמב"ם שם) הסביר, שפירש, שמה ששנינו תחילה: "בין עומדת בין מוטה על צדה" עוסק במקרה שהקורה כולה נשענת על הקבר. וב"מוטה על צדה", אין מדובר בקורה מושכבת אלא זקופה קצת ונסמכת על הקבר, והרי כולה צריכה את ראשה התחתון, שהוא גולל לקבר. ו"עשה ראשה גולל", שאינו טמא אלא עד ארבעה טפחים, היינו כשהקורה שוכבת, ורק ראשה נעשה גולל, שהואיל ואין צריך את השאר לגולל, וגם עתיד לקוצצו – טהור. כאמור בהרחבות, גזרו חכמים טומאה על כל הנמצא בארבע אמות המת, אף שאין שם טומאת מגע, משא או אוהל. וכך הלכה אף בימינו, שאסור לכהן להתקרב לארבע אמות המת או הקבר. אמנם, בקבר מוקף מחיצות בגובה של עשרה טפחים (80 ס"מ), או חריץ בעומק עשרה טפחים – די שיתרחק ארבעה טפחים, וכשיטת בית הלל במשנתנו, ועל פי הבבלי סוטה (מד,א; שולחן ערוך יורה דעה שעא,ה, וראו בית יוסף שם). חצר הקבר חצר הקבר היא רחבה מיושרת חצובה בסלע, שדרכה נכנסו אל מערת הקבורה. החצר מילאה תפקיד חשוב בתהליך הקבורה. ספסלי אבן חצובים שהושארו בהיקף החצר מעידים על כך שהיא שימשה כבית מספד, ויש שהכינו את המת לקבורה בחצר המערה. במשנה במסכת בבא בתרא (פ"ו מ"ח) שנינו: "עושה חצר על פי המערה שש על שש (אמות), מלא המטה וקובריה, ופותח לתוכה שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן. רבי שמעון אומר ארבע לארבע רוחותיה". כמעט כל חצרות הקברים שנמצאו בירושלים מימי הבית השני הן במידה דומה או גדולות יותר. מגוון סידורי המערות סביב לחצר שנזכרו במשנה ובתוספתא (ו,כג) נמצאים בקברות מזמן חכמים שהתגלו בארץ. כמה דוגמאות לחצר הפתוחה לקברות מארבע רוחותיה, כדעת רבי שמעון, מוכרות מקברים שנחפרו בבית שערים.

קורה שעשאה גולל לקבר... עשה ראשה וכו'   

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ חִבּוּר, והנוגע בכל חלק ממנה – טמא, אף על פי שעתיד לגוד. והלכה כתנא הראשון.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ חִבּוּר. 

חָבִית חרס שֶׁהִיא מְלֵיאָה מַשְׁקִים טְהוֹרִים וּמוּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל (כיסוי מהודק) המונע מן הטומאה מלהיכנס אל כלי חרס, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל (כיסוי) לַקֶּבֶר; הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, בחבית – טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה, כדין הנוגע בגולל, וְאולם הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין שבתוכה נשארו טְהוֹרִין, שהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

ט חָבִית שֶׁהִיא מְלֵיאָה מַשְׁקִים טְהוֹרִים וּמוּקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר; הַנּוֹגֵעַ בָּהּ – טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה, וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין.

בְּהֵמָה חיה שֶׁעֲשָׂאָהּ (שמשתמש בה) גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, כגון שקשר אותה על פתח הקבר; הַנּוֹגֵעַ בָּהּ כשהיא שם – טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה.

בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ – טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה. 

אף על פי שכלי חרס שנטמא במת אינו מטמא את האדם (תוספתא טו,י ועוד), כאן האדם הנוגע בחבית נטמא מדין גולל ולא מדין כלי חרס טמא, שהרי החבית עצמה טהורה (רמב"ם).   

הנוגע בה טמא טומאת שבעה  

ככלי חרס המוקף צמיד פתיל אין החבית מקבלת טומאה, ואינה מטמאת את הנוגע בה. אלא שבהיותה משמשת כגולל, היא נעשית כחלק מהקבר ומטמאת אז. אבל כשהוסרה מהקבר – טהורה (רמב"ם). והמשקים, אף על פי שהם מקבלים טומאה, לא נעשו כגולל, מפני שהם טמונים (תוספתא טו,ט), [ואין טומאת גולל אלא בדבר הגלוי, מפני שהגולל נתרבה מהכתוב בטומאת המת: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (במדבר יט,טז) – רק דבר החשוף בשדה (ר"ש משאנץ)], או מפני שהם מוקפים צמיד פתיל (רבי שמעון בתוספתא שם יא), או שהחבית חוצצת, כי היא אינה טמאה בעצמה אלא רק מטעם גולל, ואם הוסרה משם, הרי היא טהורה כנ"ל (תמים דעים רד).

החבית והמשקין טהורין  

אף שבעלי חיים (בשונה מאדם) אינם מטמאים ואינם מקבלים טומאה בחייהם, אם עשו מהם גולל לקבר, הם מטמאים את הנוגע בהם. אכן, הם עצמם נשארים טהורים, כמו החבית במקרה הראשון במשנה (רמב"ם). ובהמה מטמאת כגולל, דווקא אם כפת אותה (רמב"ם הלכות טומאת מת פ"ו ה"ד), כי אחרת הרי היא הולכת לכאן ולכאן, ואין כאן גולל (כסף משנה שם). ויש אומרים, שלכאורה לפחות מדרבנן צריכה לטמא כל זמן שהיא גולל, הגם שאינה קשורה (רש"ש).   

בהמה שעשאה גולל לקבר   

שני טעמים ניתנו לדעת רבי מאיר: משום שכל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה, או מפני שמחיצה שעומדת על ידי רוח (רוח חיים) אינה מחיצה.    

רבי מאיר אומר... אינו מטמא משום גולל  

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֹּל דבר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים – אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל. והלכה כתנא הראשון.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל. 

אדם הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ, ונגע אותו אדם, בַּכֵּלִים,

י הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים,

וכן, הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ, ונגע, בַּכֵּלִים –

הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים –  

הכלים טְמֵאִין, שאדם הנטמא מן המת מטמא כלים במגעו.

אך אדם המַאֲהִיל עַל הַמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים; וכן הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים – טְהוֹרִים הכלים, שאדם שנטמא מן המת אינו מטמא כלים שהוא מאהיל עליהם, אלא במגע.

מַאֲהִיל עַל הַמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים – טְהוֹרִים. 

ואולם אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ רוחב פּוֹתֵחַ טֶפַח, וידו האחת מאהילה על הכלים, בשעה שידו האחרת מאהילה על המת – הכלים טְמֵאִין, מפני שבמקרה זה האדם אינו מטמא אותם בעצמו, אלא מפני שהוא נעשה אוהל ומביא להם את הטומאה מן המת, והרי הכלים מצויים באוהל אחד עם המת.

אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח – טְמֵאִין. 

בדומה לכך, שְׁנֵי בָתִּים שפתחיהם או חלונותיהם מכוונים זה כנגד זה, וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, בכל בית כחצי זית מן המת;

שְׁנֵי בָתִּים וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, 

פָּשַׁט אדם העומד בחוץ אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶן (אל תוך הבתים),

פָּשַׁט אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶן, 

אִם יֵשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח – מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, שהרי נעשה האדם אוהל אחד על שני חצאי-כזית.

אִם יֵשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח – מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. 

וטומאת הכלים הללו היא טומאת שבעה; אם משום שמדובר כאן על 'טומאה בחיבורים', שבשעה שהאדם מחובר למת (באמצעות טומאת מגע או אוהל), הוא נוגע בכלים הללו ומטמאם (ר"ש משאנץ ורא"ש), ואם משום האמור בתחילת המסכת (פ"א מ"ג), שהאדם שנטמא במת מטמא את הכלים שנוגע בהם טומאת שבעה, ואפילו שלא בחיבורים (רמב"ם; וראו עוד בהרחבות לעיל שם משניות ב–ג).   

הנוגע במת והנוגע בכלים וכו'  

וטעם הדבר, שהוא נעשה כאוהל המביא טומאה על מה שתחת ידו מכאן ומכאן. וכתבו אחרונים, שדין זה נוגע דווקא למקרה שהאהיל על המת, ולא על המקרה שרק נגע במת ולא האהיל עליו (תפארת ישראל, משנה ראשונה). יש שכתב, שמדובר כאן דווקא, אם יש גם בזרועותיו רוחב טפח, הוא מעביר את הטומאה, אבל אם אין בהן – האוהל התקטן שם משיעור אוהל, ואינו מביא את הטומאה (רא"ש). ויש חולקים וסוברים, שאם יש בכף ידו פותח טפח, הוא מביא את הטומאה בכל אופן (רמב"ם).

אם יש בידו פותח טפח טמאין  

יש שכתב, שאפילו אם אינו מאהיל בידיו על המת אלא על האוהל שנמצא בו המת ובגובה טפח – מביא את הטומאה, מפני ששתי ידיו נידונות כאוהל אחד, והרי הוא מחבר את שני הבתים להיות כאוהל אחד שיש בו כזית מן המת (משנה אחרונה).    

פשט את שתי ידיו להן... מביא את הטומאה  

ודווקא להביא על אחרים, אבל האדם עצמו נטמא בכל שהוא, כמבואר בתחילת הפרק הבא.  

ואם לאו אינו מביא את הטומאה  

וְאִם לָאו – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, שאין כאן אוהל על כזית.

וְאִם לָאו – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה. 

סָגוֹס (מעיל צמר) עָבֶה וְכוֹפֶת (גזיר עץ) עָבֶה שיש תחתיהם טומאת מת, אף שיש בהם עובי טפח – אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה תחתיהם מצדם האחד לצדם השני, עַד שֶׁיְּהוּ הם עצמם גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. 