הָרוֹאֶה רְאִיָּה (הפרשה) אַחַת שֶׁל זוֹב (זיבה),

א הָרוֹאֶה רְאִיָּה אַחַת שֶׁל זוֹב –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: דינו כְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, כאישה שראתה דם פעם אחת מתוך שלוש העושות אותה לזבה, ועליה להמתין ('לשמור') יום אחד נקי כדי להיטהר בטבילה; שכבר בשלב זה היא מטמאת משכבה ומושבה כזבה גמורה.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. 

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הרואה ראייה אחת של זוב דינו כְּבַעַל קֶרִי, כמי שנפלטה ממנו שכבת זרע, הטמא עד הערב ונטהר במי מקווה (ויקרא טו,טז), ואינו מטמא כזב 'משכב' ו'מושב', והקרי עצמו מטמא רק במגע ולא במשא כזוב.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּבַעַל קֶרִי. 

מי שרָאָה ראייה אַחַת, וּבַיום השֵּׁנִי הִפְסִיק, פסק מלראות, וּבַיום השְּׁלִישִׁי רָאָה שְׁתַּיִם, שתי ראיות אוֹ ראייה אַחַת שהיא מְרוּבָּה, שנמשכה כִּשְׁתַּיִם (ראו משנה ד), שדינה כשתי ראיות;

רָאָה אַחַת, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרוּבָּה כִּשְׁתַּיִם – 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הרי זה זָב גָּמוּר, בעל שלוש ראיות, שמביא קרבן כשנטהר (ויקרא יד,יד–טו).

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זָב גָּמוּר. 

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: דינו כזב בעל שתי ראיות, מפני שהיום הנקי ‘מחק׳ את הראייה הראשונה, ולכן, אמנם מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ לטהרתו בִּיאַת מַיִם חַיִּים, טבילה במי מעיין, ואולם, פָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. 

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי בָּזֶה, שהפסיק לאחר ראייה אחת, שֶׁאֵינוֹ זָב גָּמוּר, כסברת בית הלל.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ זָב גָּמוּר. 

וְעַל מָה נֶחְלְקוּ?

עַל הָרוֹאֶה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרוּבָּה כִּשְׁתַּיִם ביום אחד, וּבַיום השֵּׁנִי הִפְסִיק מלזוב, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה אַחַת;

עַל הָרוֹאֶה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרוּבָּה כִּשְׁתַּיִם, וּבַשֵּׁנִי הִפְסִיק, וּבַשְּׁלִישִׁי רָאָה אַחַת, 

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זָב גָּמוּר, כי כשראה שתי ראיות ביום אחד נזקק לספירת שבעה נקיים, ואין ההפסקה מבטלת את הזיבה.

זיבת האיש בתורה היא מחלה הכרוכה בהפרשת נוזל רירי או שכבת זרע מאיבר המין של האיש, ואיננה תלויה בקישוי או תאווה (והזבה היא אישה שדמה זב ימים מרובים מעבר לזמן הווסת). בדרך כלל מוסכם, כי המדובר ב- <eng>Gonorrhea</eng> (ביוונית <eng>γονόρροια</eng> – זרימת זרע). הרמב״ם ועוד הבינו, כמקובל ברפואת ימיהם, כי זוהי מחלה של כלי הזרע שנחלשו, והוא שותת לפני בשלותו. אבל יש שהבינו (אבן עזרא ועוד), כי היא מחלה מידבקת, כהגדרתה בימינו – מחלת מין חריפה הנגרמת על ידי חיידק וגורמת בגברים לדלקת השופכה ולסיבוכים במערכת השתן והרבייה. תחילתה בהפרשה צלולה ההופכת להפרשה מוגלתית מרובה.

זוב   

הרחבות

אישה שהחלה לראות דם במחזור החודשי שלה קרויה ‘נידה׳, וטמאה שבעה ימים ללא קשר למשך הדימום; ואחד עשר הימים שלאחר מכן הם ‘ימי זיבה׳, שאם ראתה דם במשך שלושה ימים רצופים, קרויה ‘זבה׳ ואינה נטהרת עד שתספור ‘שבעה נקיים׳. אמנם, אם ראתה דם באחד מהם או אפילו שני ימים, היא קרויה “שומרת (ממתינה) יום כנגד יום״, שעליה להמתין לילה ויום בטהרה, שבהם לא תראה דם כדי שתוכל לטבול ולהיטהר. וכבר בשלב זה היא מטמאת טומאה חמורה כזבה, שמטמאת משכב ומושב. בתוספתא ובבבלי (נדה עב,ב) הוסבר, שגם לדעת בית שמאי, אין דין זב הרואה ראייה אחת זהה לגמרי לשומרת יום כנגד יום. שהרואֶה ראייה אחת של זוב ולא ראה שוב, יוברר למפרע, שלא היה ‘זב׳ כלל, אלא דינו בבעל קרי, וזיבתו טימאה רק במגע. רק אם יראה ראייה שנייה בתוך יום מהראשונה, יוברר למפרע, שההפרשה הראשונה הייתה זיבה, וגם מי שנשא אותה נטמא. ואילו ב׳שומרת יום כנגד יום׳ גזרו חכמים, שגם אם לא תראה ראייה נוספת – דינה כזבה. שמכיוון שזיבת דם באישה מצויה, לא רצו לחלק בדבר, וגזרו בה טומאה בכל אופן, בניגוד לזיבת האיש שאינה מצויה. ומה שהשוו בית שמאי את האיש הרואה ראייה אחת לשומרת יום כנגד יום – לומר שדינו תלוי לעת עתה, ויש להחמיר בו כמו זב, עד שיתברר, שלא המשיך לראות (ראו תוספות נידה עב,ב אם הוא מן התורה או מגזרת חכמים). לדעת בית הלל, זב הרואה פעם אחת, גם אם יראה ראייה נוספת אחר כך – איננו זב למפרע, וכעת עדיין משאו ומשכבו ומושבו טהורים, וזיבתו אינה מטמאת במשא. כך דרשו בית הלל את הכתוב: “זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ״ – זה הרואה ראייה אחת, ותורתו כבעל קרי (תורת כהנים).

בית שמאי אומרים כשומרת יום כנגד יום  

הכינוי “בעל קרי״ שבפי חכמים כולל כל מי שנפלט זרע מגופו, מרצון או שלא מרצון, ולשון נקייה וקצרה היא, ועל שם הכתוב: “אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״ (דברים כג,יא. שו״ת תשב״ץ א,קא). הזיבה, לעומת זאת, היא פליטה דלילה הנראית כמוגלה והנוזלת מן האיבר כשאינו בקישוי (ראו תוספתא זבים פ״ב ה״ב; בבלי נידה לה,ב). בעל קרי טמא בטומאה קלה יחסית – ‘טומאת ערב׳ – הוא טובל במקווה מים ונטהר לגמרי בערב שלאחר יום הטבילה, טומאתו נחשבת  ‘ולד הטומאה׳, והוא אינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכלים ומשקים.   

כבעל קרי  

מקור המילה “קרי״ בלשון התורה “מִקְּרֵה לָיְלָה״ (דברים כג,יא). לדעת אחדים מדובר בשם העצם ‘מקרה׳, במשמעות ‘אירוע׳ (והדגש בק׳ הוא חריג, “לתפארת הקריאה״). לדעת אחרים הצורה מורכבת מהשם ‘קרה׳ (הנרדף ל׳קרי׳) בתוספת מ׳ השימוש. ואפשר שהמילה קשורה לפועל הארמי-סורי ‘קרית אנתתא׳ – ‘קיבלה האישה וסת׳. וכך בערבית, וסת – قرأ (קֻרְא). ייתכן אפוא שקיים שורש שֵׁמי אחר במשמעות טומאה, כלשון הכתוב “מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא״ (שמואל א,כ,כו), וכן במדרש – “אין הלשון הזה ‘ויקר׳ אלא לשון טומאה״ (בראשית רבה פרשה נב) (הערות נ״ה טור-סיני למילון בן-יהודה).   

קרי  

שמאי הזקן היה ‘בן זוגו׳ של הלל הזקן, ושימש כאב בית דין, כאשר היה הלל נשיא הסנהדרין. שניהם פעלו בראשית ימיו של הורדוס, כמאה שנה לפני החורבן. שני חכמים אלו היו שונים באופיים ובשיטתם בהלכה. הלל ושמאי ייסדו שני בתי מדרש – ‘בית הלל׳ ו׳בית שמאי׳ – שנחלקו ביניהם בעניינים רבים של תפיסת העולם וההלכה. בתי מדרש אלה פעלו שנים רבות זה בצד זה עד תחילת המאה השנייה לסה״נ, אז הוכרעה ביבנה הלכה כבית הלל (בין הידועים מההולכים לפי שיטת בית שמאי היה ר׳ אליעזר, ובין הבולטים בשיטת בית הלל היה רבן יוחנן בן זכאי וכן צאצאיו של הלל, כגון רבן גמליאל הנשיא). בשם שמאי והלל עצמם לא נאמר הרבה במשנה (מחלוקות בודדות ביניהם הובאו בפרק הראשון של מסכת עדויות), וכנראה, דבריהם משוקעים בדברי בית הלל ובית שמאי.   

בית שמאי... ובית הלל  

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן, כזב בעל שתי ראיות בלבד. והלכה כבית הלל.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.  

הָרוֹאֶה קֶרִי, שפולט זרע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לִסְפִירַת זוֹבוֹ;

ב הָרוֹאֶה קֶרִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לִסְפִירַת זוֹבוֹ –

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: סוֹתֵר (‘מפיל׳) את שְׁנֵי היָמִים הנקיים שֶׁהיו לְפָנָיו, ומתחיל לספור שבעה נקיים מחדש.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: סוֹתֵר שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּפָנָיו. 

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ, רק היום שהוא טמא בו מחמת הקרי אינו עולה לספירת טהרתו מזובו, אבל שני הימים הקודמים עולים, ומשלים חמישה ימים נקיים.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ. 

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: דווקא כשראה קרי ביום השלישי נחלקו, אבל זב הָרוֹאֶה קרי בַּיום השֵּׁנִי לספירת זובו – סוֹתֵר אֶת היום שֶׁלְּפָנָיו אף לדעת בית הלל.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָרוֹאֶה בַּשֵּׁנִי – סוֹתֵר אֶת שֶׁלְּפָנָיו. 

ואילו רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֶחָד הָרוֹאֶה בַּשֵּׁנִי וְאֶחָד הָרוֹאֶה בַּשְּׁלִישִׁי, בין בזה ובין בזה נחלקו, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: סָתַר שְׁנֵי יָמִים, או במקרה של הרואה בשני – את היום – שֶׁלְּפָנָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֶחָד הָרוֹאֶה בַּשֵּׁנִי וְאֶחָד הָרוֹאֶה בַּשְּׁלִישִׁי, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: סָתַר שְׁנֵי יָמִים שֶׁלְּפָנָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ. 

וּמוֹדִים בית שמאי (בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא) בָּרוֹאֶה קרי בּיום הרְבִיעִי לספירתו, שֶׁלֹּא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ.

וּמוֹדִים בָּרוֹאֶה בָּרְבִיעִי שֶׁלֹּא סָתַר אֶלָּא יוֹמוֹ.  

דין זה דייקו בתלמוד (נידה לג,א) מן הכתוב: “וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ״ (ויקרא טו,יג), ומשמע – טהרה אחת (רש״י). ואפילו ראה ברגע האחרון של יום השביעי – סתר את ספירתו וצריך למנות שבעה נקיים מחדש (רמב״ם). רבי ישמעאל רבי ישמעאל בן אלישע היה מחכמי יבנה בדור השלישי, בן דורו של רבי עקיבא. בתקופת חורבן ירושלים היה ילד ונלקח בשבי הרומאים, ורבי יהושע בן חנניה פדה אותו בממון רב. לאחר מכן נעשה רבי ישמעאל תלמידו של רבי יהושע, ואחד מראשי המדברים בבית הדין של יבנה. ברייתות רבות נמסרו בשמו, וביניהן הברייתא המפרטת את שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. מקום מגוריו של רבי ישמעאל היה בכפר עזיז שבדרום הר חברון (כלאים פ״ו מ״ד). בשונה מזבה, שהיא נעשית זבה כאשר ראתה דווקא בשלושה ימים, כדיוק לשון הכתוב: “יָמִים רַבִּים״ (ויקרא טו,כה), בעניין הזב לא הוזכרו בתורה ‘ימים׳, ואדרבה, דייקו חכמים מלשון הכתוב: “וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ״ (שם פוסק ג), שטומאתו תלויה בזובו, כלומר מספר הראיות. ובכל זאת, גם בזב יש משמעות לחילוף הימים כמו בזבה, מפני שהזב והזבה הוקשו בכתוב זה לזה. ולכן, אם לא ראה הזב את ראיותיו בימים רצופים – טהור, וכן לעניין משנתנו, אם ראה שתי ראיות סמוכות, והשלישית בהפסק יממה מהן, אינו חייב קרבן (ראו בבלי בבא קמא כד,א).

אבל אם ראה זוב אפילו יום שביעי – סתר את וכו'  

ומוסיפים: וכל זה אמור רק בְּרָאָה קֶרִי. אֲבָל אִם רָאָה זוֹב, אֲפִלּוּ יוֹם שְׁבִיעִי – סָתַר אֶת שֶׁלְּפָנָיו, שהרי צריך שבעה נקיים שלמים ללא זיבה.

בְּרָאָה קֶרִי. אֲבָל אִם רָאָה זוֹב, אֲפִלּוּ יוֹם שְׁבִיעִי – סָתַר אֶת שֶׁלְּפָנָיו. 

רָאָה אדם זיבה פעם אַחַת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר, באחת משעות היממה הבאה,

ג רָאָה אַחַת הַיּוֹם וּשְׁתַּיִם לְמָחָר,

או שְׁתַּיִם הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר,

שְׁתַּיִם הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, 

או שָׁלשׁ ראיות לִשְׁלשָׁה יָמִים רצופים, אוֹ לִשְׁלשָׁה לֵילוֹת רצופים –

שָׁלשׁ לִשְׁלשָׁה יָמִים אוֹ לִשְׁלשָׁה לֵילוֹת – 

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר, שמביא קרבן לאחר שנטהר. ואולם, הרואה שתי ראיות בלבד, אף על פי שלעניין הטומאה דינו כזב – אינו מביא קרבן.

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר. 

רָאָה ראייה אַחַת וְהִפְסִיק מלזוב כְּדֵי משך זמן של טְבִילָה במים וְסִפּוּג (ניגוב) הגוף אחריה, וְאַחַר כָּךְ רָאָה שְׁתַּיִם, שתי ראיות נפרדות, אוֹ אפילו ראה אחר כך ראייה אַחַת מְרוּבָּה שנמשכה כִּשְׁתַּיִם;

ד רָאָה אַחַת וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרוּבָּה כִּשְׁתַּיִם,

אוֹ להפך, רָאָה שְׁתַּיִם, אוֹ אַחַת מְרוּבָּה כִּשְׁתַּיִם, וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה אַחַת –

אוֹ רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרוּבָּה כִּשְׁתַּיִם, וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִיפּוּג, 

הפסקה במשך זמן זה, שבו יכול היה הטמא להיטהר ולחזור למצבו שקודם הראייה שטימאה אותו, קוטעת את התהליך של הטומאה, ומחשיבה את מה שאירע אחר כך כמציאות חדשה. ומצאנו מעין זה בהלכות שונות של שיעורי הפסק (כגון ‘שהה כדי לגמור את כולה׳ בתפילה. ראו בבלי ברכות כג,א). וראו משנה אחרונה, שדן לומר שגם הספוג הוא חלק מדין הטבילה. אך גם אם לא נאמר כן, יש לומר שמכיוון שבדרך כלל לאחר הטבילה אדם מסתפג, לכן נחשב כחלק מזמן הטהרה. ויש ראשונים (הרא״ש ועוד) שהבינו מן התוספתא (א,יא), שמשך זמן זה שיעורו כהליכת חמישים אמה (כ-25 מטרים) בקצב בינוני (27 שניות או 36 שניות לפי שיטה אחרת, ראו כף החיים ומשנה ברורה שולחן ערוך אורח חיים מד,ד). אך הרמב״ם לא הזכיר שיעור זה, ונראה, שלדעתו, מדובר במשל בלבד או בשיטה חולקת (וראו עוד בתוספות חדשים). ואולי לא הזכירו, מכיוון שאינו שיעור ברור כל כך, שהרי יש הולך במרוצה, ויש הולך יותר בסבלנות (מעשה ארג, בשלהי הפרק).

כדי טבילה וספוג  

שיעור זה הוא “כדי טבילה וספוג״ (רע״ב), שהרי זה הוא משך הזמן שמפסיק בין ראייה לראייה, ואין שיעור מינימלי לראייה עצמה (רמב״ם), וכך עולה בפירוש מן המשנה הבאה, אשר לפיה ראייה מרובה כשלוש היא כדי שתי טבילות ושני סיפוגים. ובמשנה הבאה מובאת דעת רבי יוסי, החולק ומטהר במקרה זה, ראו שם ובהרחבות.   

או אחת מרובה כשתים  

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר, כרואה שלוש ראיות. אבל שתי ראיות שביניהן הפסקה קטנה מכדי טבילה וסיפוג – הרי הן כראייה אחת.

וְאַחַר כָּךְ רָאָה אַחַת – הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר. 

רָאָה ראייה אַחַת מְרוּבָּה, ארוכה כְּשָׁלשׁ ראיות,

ה רָאָה אַחַת מְרוּבָּה כְּשָׁלשׁ,

שֶׁהִיא כְּמשך זמן הליכה מִן גַּד יוֹן למעיין השִּׁילֹחַ,

שֶׁהִיא כְּמִין גַּד יוֹן לַשִּׁילֹחַ, 

שֶׁהֵן כְּדֵי שיעור שְׁתֵּי טְבִילוֹת וְכִשְׁנֵי סִפּוּגִין –

שֶׁהֵן כְּדֵי שְׁתֵּי טְבִילוֹת וְכִשְׁנֵי סִפּוּגִין – 

הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר ומביא קרבן לאחר טהרתו כאילו ראה שלוש ראיות.

רָאָה ראייה אַחַת שהיא מְרוּבָּה, ארוכה, כִּשְׁתַּיִם – הרי זה ככל רואה שתי ראיות, שמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, ואולם פָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.

רָאָה אַחַת מְרוּבָּה כִּשְׁתַּיִם – מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. 

כפי שכבר הערנו במשנה הקודמת, יש ראשונים שהסיקו מן התוספתא (א,יא), שמדובר במשך זמן הליכה של מאה אמה (כ-50 מטרים). ובתוספתא (שם,י) נאמר בשם רבי שמעון, שהוא כדי הקפת בית המקדש מבפנים, שהוא שיעור גדול בהרבה מזה (אלפיים אמה, כקילומטר).   

אחת מרובה כשלוש  

יש מפרשים, שלשיטת רבי יוסי, ראייה אחת מרובה כשלוש הוא זב גמור ומביא קרבן, אבל ארוכה כשתיים אינה אפילו כשתי ראיות (ר״ש משאנץ ורמב״ם ורוב המפרשים). וטעם הדבר, כי המקור שממנו דרשו חכמים, שראייה אחת ארוכה נחשבת כראיות נבדלות, אמור בזב בעל שלוש ראיות, ואין ללמוד ממנו לבעל שתי ראיות (רמב״ם). וחכמים סבורים, שיש ללמוד משם לשתי ראיות (רא״ש. וראו שושנים לדוד). לפי דעה אחרת, לדברי רבי יוסי, ראייה אחת מרובה, אף שהיא חמורה מראייה קצרה, היא קלה מראיות נפרדות. לכן, כשהיא מרובה כשתיים, אין דינו כזב בעל שתי ראיות, וכשהיא מרובה כשלוש, דינו כזב בעל כמן גד יון לשילוח שתי ראיות, שטמא, אך פטור מן הקרבן. ואם יראה אחת מרובה כארבע – רק אז יביא קרבן (עפ״י ביאור הגר״א כאן ועל התוספתא א,ד). השילוח הוא ברכה הנמצאת בקצה הדרומי של עיר דוד. הבריכה ניזונה מן המים שזרמו ממעיין הגיחון דרך נקבת השילוח. השם “שילוח״ הוא על שם התעלה השולחת את המים מן המעיין המרוחק אל הברכה. בימי הבית השני נבנתה במוצא התעלה ברכה גדולת מידות, מרוצפת אבנים מסותתות ומוקפת מדרגות, שמידותיה המשוערת הן כשלושה דונם. סמוך לברכה הייתה רחבה גדולה המובילה אל רחוב מדורג רחב ומפואר העולה ישירות אל הר הבית (הרחוב ההרודיאני). “גד יון״ נזכר רק בהקשר זה, ועל כן, אין יודעים לזהותו בוודאות. לפי פירוש הגאונים, מדובר באתר של עבודה זרה שהעמידו היוונים בירושלים. לדעת חוקרים, ‘גד יון׳ הוא שמה של אלת מזל כנענית-יוונית (ביוונית נקראה ‘טיכי׳). לכל עיר הלניסטית בארץ ישראל הייתה ‘גדא׳ (טיכי) משלה שענדה לראשה כתר בדמות חומות העיר. משערים, שבימי היוונים נבנתה בירושלים במה לאלה זו, במה שעמדה ברחבה של ברכת השילוח (ב״צ לוריא).

אמר רבי יוסי לא אמרו אחת וכו׳  

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא אָמְרוּ אַחַת מְרוּבָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי שָׁלשׁ, אבל אחת מרובה כשתיים אינה חשובה אלא כראייה אחת. והלכה כתנא הראשון.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא אָמְרוּ אַחַת מְרוּבָּה אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי שָׁלשׁ. 

רָאָה ראייה אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת אחרת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, בפרק הזמן שלאחר שקיעת החמה ולפני צאת הכוכבים,

ו רָאָה אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

או שראה אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאַחַת אחרת לְמָחָר, בלילה או ביום שלאחריו,

אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאַחַת לְמָחָר, 

אִם יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה של בין השמשות מֵהַיּוֹם, וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר – הרי זה זב וַדַּאי לַקָּרְבָּן וְלַטּוּמְאָה, שראייה שמקצתה ביום זה, ומקצתה ביום אחר נחשבת כשתי ראיות, אף על פי שאינה ארוכה כשתיים.

אִם יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר – וַדַּאי לַקָּרְבָּן וְלַטּוּמְאָה. 

אך אִם יש רק סָפֵק שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה של בין השמשות מֵהַיּוֹם, וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר, ושמא כולה מהיום או כולה של מחר – הרי זה זב וַדַּאי לַטּוּמְאָה, שהרי ראה שתי ראיות, וְסָפֵק לַקָּרְבָּן, שמא הראייה של בין השמשות הייתה ביום או בלילה, ובסך הכול שתי ראיות, או שמא מקצתה ביום, ומקצתה בלילה, ובסך הכול שלוש.

אִם סָפֵק שֶׁמִּקְצָת הָרְאִיָּה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר – וַדַּאי לַטּוּמְאָה וְסָפֵק לַקָּרְבָּן. 

רָאָה שתי ראיות בשְׁנֵי יָמִים זה אחר זה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת ולא ראה ראייה נוספת – סָפֵק לַטּוּמְאָה, וְכן ספק לַקָּרְבָּן, שמא הראייה הראשונה הייתה בסוף היום הראשון, והראייה השנייה הייתה בתחילת היום השלישי, ויממה שלמה הפסיקה בין הראיות, ואין זה זב; שמא ראתה את שתי הראיות ביום שלפני בין השמשות או את שתיהן בלילה לאחר בין השמשות, והרי כאן שתי ראיות, והוא טמא אבל פטור מן הקרבן; ושמא אחת מהראיות (או שתיהן) הייתה מקצתה ביום זה, ומקצתה ביום המחר, והרי כאן שלוש (או ארבע) ראיות, וחייב גם בקרבן.

רָאָה שְׁנֵי יָמִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – סָפֵק לַטּוּמְאָה וְלַקָּרְבָּן. 

במשנה זו בא לידי ביטוי העיקרון, שלא רק ראיות נפרדות זו מזו או ארוכות מגדירות זב, אלא גם הימים מחלקים אותן. מקור דין זה, שהימים מחלקים, הוא מכך, שהזב הוקש לזבה, שראיותיה תלויות בימים (בבא קמא כד,א). “בין השמשות״, הזמן שלאחר שקיעת החמה, הוא ספק יום ספק לילה. ושלושה צדדי ספק הם: ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, ספק יש בו משניהם, מן היום ומן הלילה (בבלי שבת לד,ב). ובכל נקודת זמן שהיא מבין השמשות יש להסתפק, שמא כולה מן היום או כולה מן הלילה או חציה יום וחציה לילה (תוספות שם). ויש מן הראשונים שכתבו, שהספק שמא מן היום ומן הלילה פירושו, שיש בו משניהם, מן היום ומן הלילה, מעורבים יחד (ריטב״א יומא מז,ב).

ראה אחת היום ואחת בין השמשות  

וכיצד אפשר לדעת זאת, והלוא בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה? הרא״ש פירש, שהכוונה תיאורטית: אילו היה אפשר לדעת, אבל לפי האמת ספק הוא (ו״אם ספק״ כוונתו – כיוון שספק הוא. ראו משנה אחרונה). וייתכן לפרש לפי דעתם של התנאים, שבין השמשות הוא זמן קצר ביותר (לרבי יוסי – כהרף עין, לרבי תנחומא – כטיפת דם שנתונה על חודה של סיף ונחלקת לכאן ולכאן, ראו בבלי שבת לד,ב; ירושלמי ברכות א,א), הרי שאם הראייה נמשכה קצת יותר מאותו זמן מועט, בוודאי מקצתה ביום זה, ומקצתה למחר (ראו ירושלמי שם).   

אם ידוע שמקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר  

מי שמסופק אם הוא ‘מחוסר כיפורים׳, כלומר מי שנטהר מטומאה, ועליו להביא קרבנות כפרה להשלמת טהרתו, צריך להביא קרבנותיו, אך נוהג בהם כמביא את קרבנותיו מספק. כיצד? קרבן העולה קרב כדינו, ומתנה עליו, שאם הוא פטור מלהביא – יהיה בא כנדבה; והחטאת באה מהעוף, ואינה נאכלת כחטאת עוף רגילה אלא נשרפת כולה. דין זה דרשו חכמים מן המקראות או קיבלוהו הלכה למשה מסיני, ויש אומרים, שהוא תקנת חכמים (ראו בבלי כריתות ז,ב). בין השמשות בין השמשות הוא זמן הדמדומים שבין היום הוודאי ללילה הוודאי, ונחשב כספק יום ספק לילה לעניינים רבים. בהסבר הביטוי “בין השמשות״ יש שהסביר, שהוא בין הימים, כי לעתים ‘יום׳ ו׳שמש׳ משמשים כמילים נרדפות, ובין השמשות הוא הזמן בין היום שעבר ובין היום שנכנס (מהר״ל מפראג, גור אריה שמות יב,ו). ויש שכתב, שמובנו בין שקיעת השמש עצמה לבין שקיעת אור השמש. כשמחשיך הרקיע לגמרי הוא לילה (הגר״א בביאורו לשלחן ערוך או״ח רסא סקי״א).

ספק לקרבן  

ראה ראייה אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – סָפֵק לַטּוּמְאָה, שמא מקצתה מהיום, ומקצתה למחר, והרי כאן שתי ראיות, או כולה של יום אחד ואינו זב.

אַחַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – סָפֵק לַטּוּמְאָה. 

הָרוֹאֶה רְאִיָּה (הפרשה) אַחַת שֶׁל זוֹב (זיבה),