כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת ברכה ראשונה, לפני אכילתם?

א כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת?

עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ",

עַל פֵּר וֹת הָאִילָן אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ",  

חוּץ מִן הַיַּיִן, הבא מפרי העץ, שיש לו ברכה מיוחדת, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן".

חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן".  

וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ, כל פרי שאינו גדל על אילן, כגון קישואים, וכן מיני דגן וקטניות — אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה",

וְעַל פ ֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה",  

חוּץ מִן הַפַּת, שאף שהיא עשויה מפירות הארץ, יש לה חשיבות לעצמה, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר: "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".

חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר: "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ".  

וְעַל הַיְרָקוֹת, גידולי הארץ שהירק שלהם הוא הנאכל, העלים והגבעולים, כגון חסה — אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה".

וְעַל הַ יְרָקוֹת אוֹמֵר: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה".  

מצווה מן התורה לברך לאחר המזון, שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, י. וראו בהמשך הפרק מהו המזון שעליו נאמר הציווי). ואילו חובת ברכה לפני האכילה היא תקנת חכמים, ומקל וחומר: "כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן"! (בבלי לה,א). ועוד אמרו חכמים שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה תחילה — כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: "לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד,א), ולאחר ברכה — "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (שם קטו,טז. בבלי לה,א. וראו תוספתא ד,א).    

כיצד מברכין  

הרחבות

מכלל הלכה זו עולה כי לא רק על פרי העץ עצמו מברכים 'בורא פרי העץ', אלא גם על המשקה היוצא ממנו, אם הוא עיקר התוצרת של אותו עץ. וכן אמרו בתלמוד, שעל שתיית שמן הזית מברך בורא פרי העץ (בבלי לה,ב).   

חוץ מן היין  

לא נאמר "בורא" אלא "המוציא", כיוון שהלחם עצמו אינו נברא, ויש צורך לעמול הרבה כדי לעשות לחם, מן הקצירה עד לטחינה ולאפייה. ויש בברכה שבח לה' על שנתן כוח בארץ וחכמה באדם להוציא ממנה לחם (ראו תוספות אנשי שם. ב"ח על טור או"ח סימן קסז). ומה שתיקנו לשון "המוציא", ולא "מוציא", יש שהסביר כי הוא כדי להפריד בהגייה בין מ' שבסוף "העולם", לבין "מוציא" (לבוש תכלת או"ח קסז,ב). ומכל מקום, ר' נחמיה חולק על כך בברייתא (בבלי לח,א), ולדעתו יש לברך "מוציא", ולא "המוציא" (ראו בגמרא שדנה באריכות בהסבר  המחלוקת).    

המוציא לחם מן הארץ  

על הלחם העשוי מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון) מברך: 'המוציא לחם מן הארץ'. אבל על מיני תבשילים העשויים מדגן, וכן על מיני מאפים שאינם לחם ('פת הבאה בכיסנין'), שלא אכל מהם שיעור קביעות סעודה — מברך 'בורא מיני מזונות' (רמב"ם הלכות ברכות פ"ג ה"א–ה"ב וה"ט. שולחן ערוך אורח חיים סימן קסז,ב, וסימן קסח מסעיף ו ואילך).   

על הפת  

אורח ההלכה

המושג 'ירק' יש לו משמעויות שונות במשנה. ונחלקו המפרשים בהגדרה המדויקת של "ירקות" במשנתנו. אנו פירשנו כרמב"ן שמדובר בגידולים שהירק (ה'ירוק') שלהם נאכל, הגבעולים, העלים וכו', ולא הזרע או הפרי. ויש שכתב כי ירקות הם אלו שחלקם העיקרי ('הפרי' שלהם) בלוע (לפחות בחלקו) בארץ, כגון כרוב וכרשה (מאירי).   

ירקות  

רבי יהודה סבור שיש לברך את ה' בברכה מיוחדת על כל סוג של גידולים ("כל מין ומין — תן לו מעין ברכותיו", בבלי מ,א), ולכן אינו כולל את הירקות עם פירות האדמה. ובתלמוד (לז,א) אמרו בשמו שיש גם ברכה מיוחדת על אכילת זרעים, כגון חיטה או קטניות — "בורא מיני זרעים" (וראו עוד בשיטתו בתוספתא ד,ד).    

ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: על ירקות אומר נוסח מיוחד: "בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים".  

אם טעה ובֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" — יָצָא ידי חובה, שהרי גם האילן צומח מן האדמה.

ב בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן: "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" — יָצָא.

אבל אם בירך עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ: "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" — לֹא יָצָא, שהרי לא בירך על מה שהוא נהנה ממנו.

וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ: "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" — לֹא יָצָא.   

בהגדרת 'אילן' נאמרו דעות שונות: א) צמח ששורשיו מתקיימים משנה לשנה (רב שנתי) (רא"ש). ב) צמח שגזעו מתקיים משנה לשנה (גאונים, רא"ה). ג) צמח שענפיו מתקיימים משנה לשנה (רש"י, מרדכי). בהתאם למחלוקת זו, חלוקות הדעות בברכתם של פירות אחדים, כדוגמת פפאיה, פסיפלורה ועוד, האם ברכתם 'בורא פרי העץ' או 'בורא פרי האדמה' (וראו ילקוט יוסף קצוש"ע או"ח סימן רב, דיני ברכת פירות האילן, ה).    

על פרות האילן  

בגמרא (בבלי מ,ב) נחלקו ר' יוחנן ורב הונא, האם דין זה כולל גם יין ופת, שאם אמר עליהם ברכת 'שהכל' יצא ידי חובתו. או שמא כיוון שנתייחדו להם ברכות מיוחדות לעצמם אינם נפטרים בברכה כללית. עוד נחלקו תנאים האם יוצא אדם בברכה שאינה כלשון המדויקת שתיקנו חכמים, שלדעת ר' מאיר, אם ראה פת, ואמר: "ברוך אשר ברא את הפת הזו, כמה היא נאה" — זו היא ברכתה. ואילו ר' יוסי אמר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה — לא יצא (תוספתא ד,ה. וראו בבבלי שם).

על כולם אם אמר שהכל נהיה יצא  

מי שברך על כל מאכל 'שהכל נהיה בדברו' יצא, ואפילו על לחם ויין, כדברי רבי יוחנן בבבלי (מ,ב. רמב"ם הלכות ברכות פ"ח ה"י. שולחן ערוך אורח חיים רו,א).   

עַל כֻּלָּם, על כל מה שאוכל, אִם אָמַר: "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בדברו" — יָצָא, שברכה זו כוללת הכול.

עַל כֻּלָּם, אִם אָמַר: "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה" — יָצָא.  

עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ, שאינו צומח מִן הָאָרֶץ, כגון בשר — אוֹמֵר: "שֶׁהַכֹּל נהיה בדברו".

ג עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — אוֹמֵר: "שֶׁהַכֹּל".

וכן עַל הַחֹמֶץ, יין שהחמיץ, וְעַל הַנּוֹבְלוֹת, פירות שנפלו מן העץ לפני שהבשילו, והם ראויים לאכילה, וְעַל הַגּוֹבַאי, ארבה, שיש בו מינים כשרים לאכילה, אוֹמֵר עליהם: "שֶׁהַכֹּל".

עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי — אוֹמֵר:"שֶׁהַכֹּל".   

עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר "שֶׁהַכֹּל", שאינם מגידולי הארץ.

עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים — אוֹמֵר: "שֶׁהַכֹּל".   

"דבר שאין גידולו מן הארץ" הוא כגון בשר, חלב, גבינה, ביצים ומלח, וכן גובאי להלן. הוא הדין לפטריות, שאינן יונקות חיותן מן הארץ, אלא מן הלחות (בבלי מ,ב). על דברים אלו מברכים בלשון כללית "שהכל נהיה בדברו", כיוון שאין דבר מוגדר לייחס אותם אליו  (מאירי).    

על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל  

נובלות הן פירות (לפי הבבלי מ,ב תמרים) שנשרו מן העץ לפני שהבשילו (רמב"ם, וכן נראה מן הירושלמי). או פירות שאינם מבשילים, שהיו מניחים אותם בערמה כדי שיבשילו (ר"ח). ויש שהבינו על פי הבבלי (שם) שהם תמרים שבישלם ושרפם החום ויבשו (רש"י), או שמניחים אותם על העץ להצטמק (ר"ש משאנץ לדמאי פ"א מ"א). ומברך עליהם ועל החומץ "שהכל", שהיא ברכה כללית, מפני שהתקלקלו ולא ניכר בהם שבח פרי העץ.

הנובלות  

"גובאי" או "גובא" הוא התרגום הארמי של "ארבה" שבכתוב. הארבה משמש שם כללי לכמה מינים של חגבים הנעים בלהקות, אך גם כשם פרטי לאחד מן המינים. בחלק מעדות ישראל יש מסורת המזהה את הארבה המקראי, המותר באכילה (ויקרא יא,כב) עם ארבה המדבר ( <eng>Schistocerca</eng> <eng>gregaria</eng>). מין זה היה השכיח והידוע ביותר בארץ ישראל, באפריקה ובחצי האי ערב.

גובאי   

משפט זה מיותר לכאורה, שהרי זהו מה ששנינו מתחילה: על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר 'שהכל'. ואכן הוא אינו מצוי בנוסחאות העיקריות של המשנה. וראו בנוסח הברייתא בבבלי מ,ב.    

על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל  

כלומר, אין מברכים עליו ברכת הנהנין, אבל מי שאירע לו דבר כגון זה בפירותיו מברך 'ברוך דיין האמת', שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (ירושלמי על פי המשנה להלן פ"ט מ"ה). ומלשון "כל שהוא מין קללה" משמע שמדובר רק בחלק מן הדברים שהוזכרו תחילה, חומץ נובלות וגובאי. ואכן הרמב"ם כתב שהחומץ אינו מין קללה, שהרי משתמשים בו באופן קבוע למאכל. ויש מפרשים שגובאי, כיוון שעומד טעמו בו — אינו מין קללה, שהרי לא התקלקל ממה שהיה (כך הביאו תלמידי רבנו יונה). אבל בירושלמי מפורש שמדובר גם על גובאי, שהארבה מזיק ומכלה את התבואה (וכן פירש רש"י).

כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה, כגון החומץ והנובלות, שהם דברים שהתקלקלו, וכן הארבה, שמשחית הכול — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו כלל. והלכה כדברי התנא הראשון.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.  

הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה של פירות, על איזה מהם יברך?

ד הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה כלומר, אחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר (דברים ח,ח) — מְבָרֵךְ עָלָיו, שהוא חשוב יותר מהאחרים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה — מְבָרֵךְ עָלָיו.  

יש שהסבירו בתלמוד (בבלי מא,א) כי המחלוקת היא במינים שברכתם שווה, כגון זיתים ותפוחים, ששניהם פירות העץ, וצריך לפטור את כולם בברכה אחת, אבל כשברכותיהם שונות, כגון פרי העץ ופרי האדמה, וצריך לברך על שניהם — לדעת הכול מברך תחילה על החביב, וחוזר ומברך על מין שבעה (לפי רב האי גאון). ויש שאמרו שם כי המחלוקת היא גם במינים שברכותיהם שונות, ונחלקו על איזה מהם יקדים לברך. וראו עוד הסבר בירושלמי.    

היו לפניו מינים הרבה  

היו לפניו פירות שונים ובהם פירות משבעת המינים, נחלקו הראשונים האם הלכה כרבי יהודה ויברך על הפרי משבעת המינים (רא"ש), או האם הלכה כחכמים ויברך על הפרי החביב עליו (רמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ג). וכן נחלקו האחרונים הלכה למעשה (ראו שולחן ערוך אורח חיים ריא,א–ב, שו"ע הרב ומשנ"ב). וכל זה אם הייתה ברכתם שווה, וכדברי עולא בבבלי מא,א, שבכך נחלקו במשנה. אבל אם לא הייתה ברכתם שווה, יש אומרים שמברך על איזה שירצה, ויש אומרים שמברך על מין שבעה. ולדעת רוב הפוסקים מברך על החביב עליו בדרך כלל, אף שעתה הוא חפץ באחר (ראו משנה ברורה  שם).    

היו לפניו מינים הרבה   

וטעמו של דבר — משום חשיבותה של ארץ ישראל, או משום שמינים אלו חשובים, שהרי השתבחה בהם ארץ ישראל, שנאמר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח,ח). ובסדר הקדימה בתוך שבעת המינים נאמר בגמרא (בבלי מא,א) שכל הקודם בפסוק זה קודם לברכה, ובתנאי שהוא סמוך יותר למילה "ארץ", המצויה פעמיים בפסוק זה.    

אם יש ביניהם ממין שבעה מברך עליו  

כלומר, החביב עליו (בבלי מא,א); יש שהבין — על המין החביב עליו באותה שעה (רמב"ם), שהרי ראוי לאדם לברך מתוך שמחה. ויש שהבין — המין שחביב עליו בדרך כלל, גם אם עכשיו הוא מעוניין במין השני (רא"ש). ויש שכתבו כי מה שנאמר "חביב" אינו אלא דוגמה, אבל הוא הדין למי שרוצה להקדים ולאכול דבר מה, משום שכך נהוג לאכול, או מטעמי בריאות (שושנים  לדוד).    

על איזה מהם שירצה  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה לאכול תחילה, כגון שהוא חביב עליו יותר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה.  

בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, שנהוג היה לשתות יין לפני הסעודה, כדי לעורר את התיאבון, או על יין של קידוש — פָּטַר בברכה זו גם אֶת הַיַּיִן שֶׁשותה לְּאַחַר הַמָּזוֹן, לאחר סיום הסעודה, לפני ברכת המזון.

ה בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן — פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.

וכן אם בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת, כגון מיני מאפה מתוקים שֶׁמביאים לִּפְנֵי הַמָּזוֹן, שברכתם 'בורא מיני מזונות' — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁמביאים לְּאַחַר הַמָּזוֹן, לאחר סיום הסעודה, ולפני ברכת המזון.

בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.  

בֵּרַךְ עַל הַפַּת תחילה — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שבתוך הסעודה, שהפת היא עיקר הסעודה, ופוטרת כל מה שנאכל עמה. אבל אם בירך תחילה עַל הַפַּרְפֶּרֶת — לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת.

בֵּרַךְ  עַל הַפַּת — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת, עַל הַפַּרְפֶּרֶת — לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת.  

כלומר, פטר יין שהיו נוהגים להגיש לאחר גמר הסעודה, לפני ברכת המזון, ואין הסעודה נחשבת הפסק לגבי עניין זה. וכל שכן שפטר את היין ששותים בתוך הסעודה (מאירי). ובגמרא (בבלי מב,ב) אמרו שדברים אלו אמורים בשבתות וימים טובים, ושאר אירועים שרגילים לשתות בהם יין בתוך הסעודה ולאחריה. אבל בשאר ימות השנה —  מברך על כל כוס וכוס.    

פטר את היין שלאחר המזון  

פרפרת הוא שם כללי למיני מאכלים שונים, שנאכלים בסעודה עם הפת (והם קרויים במקום אחר 'פרפרת הפת'), ובסעודות חשובות היו מביאים פרפרת לפני הסעודה, כדי לעורר את התיאבון, וכן לאחר גמר הסעודה, כקינוח. ובכלל זה מיני דגים ופרגיות, פירות, מיני מתיקה ועוד. וראשונים רבים (ר"ח ועוד) פירשו, כפי שעולה מהמשך המשנה, שמדובר כאן בפירורי לחם שנילושו בדבש וכדומה, או במיני מאפה, שברכתם 'בורא מיני מזונות', וכן עולה מן הירושלמי (מאירי).    

הפרפרת  

פירוש מילה זו ומקורה תלויים כנראה זה בזה (ראו ב'הרחבות'). יש הסבורים כי מדובר במילה עברית בעיקרה, ומשמעה — מאכל העשוי מפירורים. וכיוצא זה משמש הפועל 'פרפר' במקומות אחרים, כגון "מפרפרין גלוסקין לחולה בשבת" (תוספתא שבת יב,יד). ויש שהציעו כי מקור המילה הוא במילה היוונית פריפורה (מעשה קדרה <eng>περιφορά</eng>), שמשמעה לפתן, דברים נוספים לעיקר הסעודה, שהוא הפת. וכך אמרו במשנה: "תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה" (אבות פ"ג מי"ח). 'מעשה קדרה' מובנו תבשיל הנעשה בקדרה, ובהקשר של משנתנו — תבשיל של מיני דגנים, בשונה מאפייה של לחם או מין מאפה אחר בתנור. הקדרה היא כלי הבישול העיקרי במשנה. מדובר היה בדרך כלל בכלי חרס, בעל צוואר קצר, ידיות אחיזה (אוזניים). בקדרה היו מבשלים באמצעות הטמנה בתנור או בהעמדה על גבי הכירה (מבנה קטן ללא 'גג', שבקרקעיתו מבעירים אש). שולי הקדרה (התחתית) כנראה לא היו שטוחים, אלא מעוגלים. המגע הישיר שלהם עם האש עשה את צבעם שחור, ומכאן הביטוי "השחירו פניהן כשולי קדרה" (ירושלמי חגיגה ב,ב). לעתים הייתה לקדרה זרבובית הנקראת 'דות' או 'דד', שדרכה היו שופכים או יוצקים נוזלים מן הקדרה.

פרפרת  

רבים פירשו שכאן מדובר בפרפרת שנאכלת בתוך הסעודה, אבל פרפרת שלאחר הסעודה — אין הפת פוטרת אותה, כיוון שאינה חלק מעיקר הסעודה; ודווקא הפרפרת שלפני הסעודה היא הפוטרת אותה, כפי ששנינו קודם (תוספות ברכות מב,א ועוד).    

על הפת פטר את הפרפרת   

הפירוש בפנים הוא כפירוש הרמב"ם (בעקבות הבבלי), שבית שמאי חולקים על הדין האחרון, שברכת הפרפרת אינה פוטרת את הפת, וממנו משמע שאת שאר מיני מזונות היא פוטרת. ועל כך אמרו בית שמאי שברכה על הפרפרת כשם שאינה פוטרת פת, כך אינה פוטרת מעשה קדרה. אבל בירושלמי הסבירו כי בית שמאי מתייחסים לדין הראשון, שברכת הפת פוטרת את הפרפרת. ועל כך אמרו בית שמאי שלא רק את הפרפרת, הבאה כתוספת בלבד, אין הפת פוטרת, אלא אפילו את מעשה קדרה, שבא להשביע כמותה, גם כן אינה פוטרת מפני שהוא חשוב  לעצמו.  

בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה  

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה, אפילו מיני דגן מבושלים, כגון דייסה, אינם נפטרים בברכת הפרפרת, וגם עליהם מברכים 'בורא מיני מזונות'. והלכה כדברי התנא הראשון.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה.  

הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכוֹל, ולא זימנו עצמם לסעודה משותפת — כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ על הפת. אבל אם הֵסֵבּוּ על מיטות לאכול, כדרך סעודה משותפת — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּן.

ו הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכוֹל — כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ; הֵסֵבּוּ — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּן.

הסבו לסעודה, ובָּא (הביאו) לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן — כָּל אֶחָד וְאֶחָד מן הסועדים מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ על היין, שכל אחד שותה לעצמו בתוך כדי אכילה. אבל אם בא להם יין לְאַחַר הַמָּזוֹן — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם.

בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן — כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ; לְאַחַר הַמָּזוֹן — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם.   

כלומר, היו יושבים לאכול יחד אך לא בהסיבה על מיטות, כדרך סעודה קבועה (רש"י ועוד). ובמשנה שבבבלי ועוד הגרסה היא רק "היו יושבין", בלא "לאכול". ויש שפירש, שהיו יושבים מתחילה לצורך דברים אחרים, ואחר כך החליטו לאכול. שכיוון שלא נקבעו מראש כחבורה לאכילה הריהם כיחידים, ולכן כל אחד מברך לעצמו. ולשיטה זו, אם מתחילה התיישבו כדי לאכול — מצטרפים, אף אם לא הסבו (רבנו חננאל).    

היו יושבין לאכול  

יש מפרשים "הסבו" — מלשון הסיבה, שכשהיו אוכלים בחבורה, היו רגילים לאכול על מיטות בהסיבה על צדם השמאלי. אבל רב האי גאון פירש "הסבו" — מלשון סיבוב, עיגול, שישבו כולם סביב, שדבר זה מורה על ישיבה של  קביעות.    

הסבו  

כלומר, אפילו אם המסובים יודעים בעצמם לברך, אחד יברך ויוציא את כולם, משום "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד,כח), שכבוד שמים מתגדל כשרבים עושים יחד את המצווה (כס"מ על הרמב"ם הלכות ברכות פ"א הי"ב בשם רמ"ך).    

אחד מברך לכולן  

האוכלים במקום אחד, אם הסבו (ובימינו שאין נוהגים להסב, אם ישבו לאכול יחד), יכול אחד לברך ולהוציא את שאר הנוכחים ידי חובתם. ואף יש בדבר הידור, משום "ברב עם הדרת מלך" (ביאור הלכה). ודין זה אמור באכילת לחם וגם בשתיית יין, כדעת ר' יוחנן בבלי מג,א. ובפירות ושאר אוכלים ומשקים נחלקו הפוסקים האם הם צריכים הסיבה כדי שיברך אחד עבור כולם (שולחן ערוך אורח חיים קסז,יא. ריג,א ובהגהה).    

בטעם הדבר אמר בן זומא: הואיל ואין בית הבליעה פנוי (ברייתא בבלי מג,א). רש"י הסביר — כיוון שאין לב המסובים פנוי אל המברך, אלא על הבליעה. והרמב"ם הסביר כדברי ר' מנא בירושלמי, שאין בית הבליעה פנוי לענות אמן, ויש חשש לסכנת חנק, והרי משום כך אמרו שאין מסיחין בסעודה (בבלי תענית ה,ב).    

בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו   

היושבים לאכול יחד, והוגש להם יין באמצע הסעודה — יברך כל אחד לעצמו על היין, שאם יצטרכו לענות אמן יבואו לידי סכנה (ירושלמי, רמב"ם. ספר אהבה הלכות ברכות פ"ד הי"ב. שולחן ערוך אורח חיים קעד,ח), ויש אומרים — מפני שאינם פנויים לכוון לבם (רש"י ועוד). כהסברו של בן זומא (בבלי מג,א). ולפי הטעם השני, יש נוהגים שאחד מברך כשאומר תחילה "סברי רבותי", כדי שיכוונו דעתם לצאת (רמ"א שם).    

בא להם יין  

רש"י (בבלי מב,ב) פירש: "והוא" — אותו שבירך על היין לאחר המזון ונתכבד כבר בברכה, ימשיך ויברך לכולם ברכת המזון. וכן יוסיף ויברך עבור כולם על המוגמר 'בורא עצי בשמים', אף על פי שמביאים אותו לאחר הסעודה. אבל הגאונים פירשו שכאן מדובר על מוגמר שהביאו באמצע המזון. ובא לומר שמי שבירך על הפת בתחילת הסעודה, הוא יברך על המוגמר, למרות שבדרך כלל מביאים את המוגמר לאחר הסעודה, ואז אדם אחר מברך עליו (תלמידי רבנו יונה).    

והוא אומר על המוגמר   

הסיבה היא ישיבה סביב השולחן לאכילה משותפת. מקור המילה הוא מן הפועל 'סבב' במשמעות הקיף. בזמן חכמים, התקיימה ההסיבה המשותפת לסעודה בזמנים שנערכו בהם סעודות חגיגיות. סעודות אלה היו נערכות בטרקלין, שבו היו מסודרות מיטות בצורת ח'. על כל אחת מן המיטות ישב סועד, ולפני כל אחד שולחן קטן. הסועדים היו אוכלים בתנוחת ביניים בין שכיבה לישיבה, כשהם נשענים על צדם על מעין כרית. בלשוננו קיבלה תנוחת אכילה זו את הכינוי 'אכילה בהסיבה'.    

הסבה  

מקור המילה הוא בארמית 'גומרא', 'גומרתא' = גחלת. המוגמר (בכתבי יד מדויקים הגרסה מִגְמָר) הוא מיני בשמים שהיו מניחים על גבי גחלים לוהטות כדי לבשם את הבית.   

מוגמר   

וְהוּא, שהחל לברך לכולם, אוֹמֵר עבור כולם גם את הברכה עַל הַמּוּגְמָר, קטורת שהיו מביאים לריח טוב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמּוּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעוּדָּה, והיה מקום לומר שאין זה נחשב חלק מן הסעודה המשותפת.

וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמּוּגְמָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמּוּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעוּדָּה.  

אף ששנינו לעיל (משנה ה) שברכת הפת פוטרת מה שנאכל עמה, אם הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ, כגון דג מלוח, בַּתְּחִלָּה, וּפַת עִמּוֹ —

ז הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ –

במקרה זה מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ ברכת 'שהכל', וּפוֹטֵר בברכה זו אֶת הַפַּת, מפני שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ, למליח, שהוא אוכל את הפת רק כדי להפיג את המליחות שבפיו.

מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ.   

לכאורה, אין צורך במילה "בתחילה". ויש שאמרו שיש כאן הדגשה, שמברך ברכה אחת למרות שאינו אוכל אותם ביחד ממש. או כדי לדייק מכאן שאם אוכל את הפת תחילה, אף שכוונתו לאכול אותה רק לצורך המליח — צריך לברך עליה תחילה (תוי"ט. וראו 'אורח ההלכה'). ויש שכתב כי לשון "תחילה" נאמרה כדי להסביר שהמליח הוא עיקר האכילה (תפא"י).   

הביאו לפניו מליח בתחלה   

בגמרא (בבלי מד,א) דקדקו להעמיד משנה זו במקרה שהפת אינה משמשת כלל לאכילה כשלעצמה. וכגון ששבע תחילה מפירות מתוקים מאד ('פירות גנוסר'), שכדי להעביר את טעמם אוכל מליח, ורק מפני שאינו יכול לאכול את המליח לבד אוכל עמה פת (רמב"ם).   

ופת עמו  

הוצרך לכלל זה, לומר שלא רק ברכת המליח, 'שהכל', שהיא ברכה כללית, פוטרת כל דבר שנאכל עמה. אלא גם במקרים אחרים, כגון שברכת העיקר היא 'בורא פרי העץ' — ברכתו פוטרת את הטפל, כיוון שאינו נאכל מצד עצמו (ר' עקיבא איגר).    

זה הכלל   

כתבו הפוסקים שדבר זה אמור כשאוכל את העיקר תחילה. אבל אם אוכל את הטפל תחילה — מברך עליו, כדי שלא ליהנות מן העולם בלא ברכה; יש אומרים שמברך 'שהכל נהיה בדברו', ויש אומרים — את ברכתו העיקרית (ראו רמ"א לשולחן ערוך אורח חיים ריב,א ומשנ"ב).   

מברך על העיקר ופוטר את הטפלה   

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְאוכל עִמּוֹ טְפֵלָה — מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה — מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה.  

אָכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְרִמּוֹנִים, או שאר הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל — מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת של ברכת המזון, אלו דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

ח אָכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְרִמּוֹנִים — מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מברך בְּרָכָה אַחַת קצרה שיש בה מֵעֵין שָׁלשׁ הברכות של ברכת המזון. והלכה כחכמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלשׁ.   

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק (דבר מבושל, ירק או בשר) וְהוּא מְזוֹנוֹ כלומר, זו הסעודה שלו — מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק, וְהוּא מְזוֹנוֹ — מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת.   

הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, מפני שהוא צמא — אוֹמֵר לפני השתייה ברכת "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ".

הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ — אוֹמֵר: "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ".   

ברכת המזון, שיסודה בכתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח,י), מורכבת משלוש ברכות, ברכת 'הזן' — שה' זן את עולמו, ברכת הארץ — על מתנת ארץ ישראל, וברכת 'בונה ירושלים' — על ירושלים ובית המקדש. ולפי התלמוד שלוש ברכות אלו רמוזות בכתוב: "וברכת" — זו ברכת 'הזן', "על הארץ" — זו ברכת הארץ, "הטובה" — זו 'בונה ירושלים' (בבלי מח,ב). לאחר חורבן ביתר במרד בר כוכבא (כששים וחמש שנה לאחר חורבן ירושלים), תיקנו ביבנה ברכה נוספת 'הטוב והמטיב', ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה לאחר זמן ממושך (בבלי שם). ומשנתנו נשנתה אפוא לפני שתיקנו ברכה זו. ויש הסבורים כי גם ברכה זו עתיקה היא, שבה מודה אדם על כל שאר הטובות שהיטיב עמו השם, ואף היא נרמזה בכתוב "אשר נתן לך", אלא שביבנה תיקנוה כנוסח קבוע (מבוא למסכת ברכות מהדורת אלבק). כפי שהסבירו בגמרא (בבלי מד,א) יסוד המחלוקת האם מברכים על תאנים רימונים וענבים שלוש ברכות (וכן על זיתים ותמרים) הוא, האם מה שנאמר בתורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח,י) מתייחס רק למה שנאמר בפסוק: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וכו'" (שם ט), ומשמע — דווקא לחם. או לכל שבעת המינים שהוזכרו מתחילה: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וכו' אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (שם ח).

שלש ברכות   

נוסח הברכה מובא בתלמוד הבבלי לפנינו (מד,א), והוא כולל מלבד תמצית שלוש הברכות הראשונות, גם משפט מעין ברכת הטוב והמיטיב. ויש נוסחאות שונות מעט לברכה זו, וגם במנהגי ימינו, ראו בסידורים השונים ובאנציקלופדיה תלמודית ערך 'ברכה מעין שלש'.    

מעין שלש  

דווקא כששותה את המים לצמאו מברך תחילה 'שהכל', מפני שהוא שותה מהם להנאתו. אבל השותה מים כדי לסייע בבליעה של אוכל שנתקע בגרונו, או לרפואה — אינו מברך (בבלי מה,א. שולחן ערוך אורח חיים רד,ז).    

השותה מים לצמאו  

לפי נוסחאות רבות של המשנה ומקבילות בדברי חכמים יש להוסיף "וחסרונן", והוא עיקר הברכה, שה' ברא נפשות רבות, וברא להן מה שהן צריכות להשלים את חסרונן, כגון מים (ראו תוספות ברכות לז,א). תאנים ענבים ורימונים המפרשים עמדו על הסדר שבו נזכרו הפירות כאן, שלא כסדרם בכתוב "וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן" (דברים ח,ח). ויש שכתב כי המשנה הולכת לפי סדר הבשלתם, קודם תאנים, אחר כך ענבים, ואחר רימונים. כפי ששונה התנא במסכת ביכורים (פ"ג מ"א): "יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר" (תוי"ט).

בורא נפשות רבות  

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אומר לפני השתייה "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת", שכיוון ששותה להרוות את צימאונו, ראוי להודות ולברך ברכה מיוחדת על כך.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת".  

כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת ברכה ראשונה, לפני אכילתם?