עֲרוּגָה בגינה שֶׁהִיא ריבוע של שִׁשָּׁה טְפָחִים (48 ס"מ) עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים — זוֹרְעִים, כלומר, מותר לזרוע בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה מיני זֵרְעוֹנִים שונים, אַרְבָּעָה מינים זורעים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת (צדדים של) הָעֲרוּגָה, מין אחד לאורך כל רוח, ומין אֶחָד בָּאֶמְצַע.

א עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים — זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.

אם הָיָה לָהּ לערוגה גְּבוּל, תלולית אדמה סביבה, גָּבוֹהַּ טֶפַח — זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ, מותר לזרוע בה שְׁלשָׁה עָשָׂר מיני זירעונים: שְׁלשָׁה מינים זורע עַל גבי כָּל גְּבוּל וּגְבוּל, שלושה במזרח, שלושה בדרום, וכן במערב ובצפון, סך הכול שנים עשר מינים, ומין אֶחָד בָּאֶמְצַע, בתוך הערוגה עצמה.

הָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבוֹהַּ טֶפַח — זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ שְׁלשָׁה עָשָׂר, שְׁלשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.  

ומוסיפים: ומותר רק לזרוע זרע ירק בגבול, אבל לֹא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְאֵהוּ את הגבול כולו, וכך לא ניכר הרווח שבינו לבין מין אחר.

לֹא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְאֵהוּ.  

במסכת שבת (פ"ט מ"ב) הובא לכך מקור בכתוב "כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ" (ישעיה סא,יא), ומלשון "זרועיה" (ולא "זרעה") דייקו חכמים שניתן לזרוע כמה מיני זרעים בערוגה ("גנה") אחת. ואמרו בבבלי (שבת פה,א) שמוחזק היה בידי חכמים, שחמישה זרעים בערוגה של שישה טפחים, שהיא הקטנה שבערוגות (רע"ב), אינם יונקים זה משטחו של זה. וכתבו ראשונים רבים, כי לא היניקה עצמה גורמת לאיסור, שהרי ניתן לזרוע מינים שונים בסמוך זה לזה אם יש הפסק מעל פני הקרקע, כגון גדר, ועיקר הדבר הוא שניכר הדבר שנזרעו בנפרד ואינם גדלים בערבוביה. אלא שחכמים קבעו את שיעור ההרחקה גם לפי מרחק היניקה (ראו רש"י בבלי שבת פה,א, ר"ש משאנץ ועוד).    

ערוגה שהיא ששה טפחים וכו'  

תיאורים רבים ושונים ניתנו על ידי המפרשים (בעקבות התלמודים) כיצד ניתן לזרוע חמישה מיני זירעונים בערוגה של שישה על שישה טפחים, ומה הם הכללים של ההרחקה הנצרכת ביניהם (ראו באנציקלופדיה תלמודית ערך כלאי זרעים). רבים הסבירו כי לעולם צריך שיהיה מרחק של טפח ומחצה (12 ס"מ), שיעור יניקה של זרע, בין כל מין ומין. ובהתאם לכך ניתנו אפשרויות שונות (ראו לדוגמה שיטת הגאונים באיור א, ושיטת ר"ש משאנץ באיור ב). הרמב"ם סבור כי ניתן לוותר על תנאי זה אם חלקה אחת אינה מקבילה, אלא רק נפגשת בזווית ("ראש תור") במין האחר, כפי שנאמר בשדה להלן (מ"ג), מפני שכך ניכר שלא נזרעו יחד (ראו איור ג). ורש"י (שבת פד,ב) הולך אף הוא לפי ההנחה שהעיקר הוא ההפרדה הניכרת בין מין למין. ולכן כשזורע כל מין לאורך אחת מארבע צלעות הערוגה, הם ניכרים זה מזה (ובקרנות עצמן אינו זורע). אלא שלשיטתו, במרכז הערוגה ניתן לזרוע גרעין אחד ממין חמישי, כך שיהיה רחוק שלושה טפחים מן הצדדים (טפח ומחצה שטח יניקה לכל זרע) כדי שלא תהיה הערוגה נראית כערבוביה של מיני זרעים (ראו איור ד בעמוד הקודם). הסבר שונה לגמרי למשנתנו יש לגר"א, לפי שיטת ריש לקיש בירושלמי. והוא, שבכל ערוגה שיש במרכזה ריבוע של שישה על שישה טפחים ממין אחד של זרעים –  מותר לזרוע בשטח הצר  שנותר סביבו (בתוך תחומי הערוגה) מינים אחרים, אחד בכל רוח. וטעם הדבר, מפני שכך  אין הדבר נראה כערבוב (בדומה למה שנאמר לעיל פ"ב מ"י).

זורעים בתוכה חמשה זרעונים  

ושאלו בירושלמי: ומדוע יזרע רק מין אחד בששת הטפחים שבאמצע? והרי בערוגה שאין לה גבול שנינו שיכול לזרוע חמישה מינים! והשיבו כי הגבול ממעט את ששת הטפחים שבאמצע, שהרי צריך להרחיק מן הזרעים שעליו ולא ניתן לזרוע יותר ממין אחד בשטח פחות משישה על שישה, מפני שיש בכך ערבוביה (ראו ר"ש משאנץ).   

אחד באמצע  

לפי שיטת הרמב"ם (שלא גרס במשנה "גבוה"), עיקר הדבר הוא שרוחבו (רוחב "גגו") טפח, כפי שמשמע מן הירושלמי, וכך מתרחבת הערוגה לשמונה על שמונה טפחים. ובאופן זה ניתן לזרוע שלושה מינים לאורך הגבול, מפני שיש די מקום לטפח ומחצה בין מין למין (ראו איור ה). אמנם, לפי המשנה הבאה משמע שיש חשיבות לכך שהגבול גבוה טפח. והר"ש משאנץ הסביר כי גובה הגבול נחשב כחלק מן ההרחקה, וכך הרוצה לזרוע בתוך הערוגה עצמה צריך להרחיק רק חצי טפח מן הגבול. ובניגוד לרוב המפרשים, פירש הגר"א, כי מה שנאמר שזורע על כל גבול שלושה מינים אין כוונתו לחלק את הגבול לאורכו. אלא לרוחבו, שזורע מין אחד בראש התלולית לאורכה, ושני מינים בשני ה"מדרונות" של התלולית (איור ו).

היה לה גבול גבוה טפח וכו'   

כלומר, מותר לזרוע זרע של לפת (או כל ירק אחר) באופן זה, ואף שבסופו של דבר כשיגדלו ימלאו את כל הגבול, מכל מקום הדבר מותר כיוון שבתחילה ניכר הדבר שהם נזרעים בנפרד. אבל לא הותר לשתול ירק שכבר צמח, מפני שמתחילה הוא ממלא את השטח.    

לא יטע ראש הלפת בתוך הגבול  

לדעת ר' יהודה, בערוגה שיש לה גבול ניתן לזרוע בסך הכול שמונה עשר מיני זרעים, ולא רק שלושה עשר (כך שנה ר' חייא בירושלמי). וכן הוא חולק על מה שנאמר בתחילת המשנה, שזורעים רק חמישה מינים בערוגה בת שישה טפחים, ולדעתו ניתן לזרוע שישה מיני זרעים. וכמה הסברים נאמרו בטעמו של ר' יהודה. יש שהסביר כי לדעתו די ברווח טפח כדי להבדיל בין שני מינים, ואין צורך בטפח ומחצה, ודבר זה מאפשר זריעת שישה מינים. וכיוון שגובה הגבול, שהוא טפח, נחשב להרחקה, יכול לזרוע בצמוד לגבול (ר"ש משאנץ). וכך הוא ציור הערוגה לדרך זו (איור ז). והרמב"ם כתב כי באמת אין מחלוקת עקרונית בין ר' יהודה וחכמים, אלא שר' יהודה מציע לחלק את שטח הערוגה לשישה מעוינים, כך שכל המינים נפגשים ב'ראש תור', כלומר בזווית. (איור ח). ואילו הגר"א הסביר כי ר' יהודה הולך לשיטתו להלן משנה ג, שרצועה של ירק באורך שישה טפחים וברוחב טפח נחשבת כיחידה נבדלת לעצמה, ולכן יכול לזרוע שש רצועות כאלו זו בצד זו, בערוגה של שישה על שישה טפחים. אורח ההלכה ערוגה שהיא ששה טפחים ערוגה שהיא שישה טפחים (48 ס"מ) על שישה טפחים, מותר לזרוע בה חמישה מינים שונים של זרעי ירקות כמשנתנו. במה דברים אמורים? אם הייתה הערוגה מבודדת. אבל אם הייתה מוקפת בערוגות אחרות — אסור, מפני שהזרעים נראים כמעורבים עם הזרועים בערוגות האחרות. כדברי רב בתלמוד הבבלי (שבת פה,ב). ואם עושה היכר בין הערוגות, כגון שמטה את העלים לכיוונים הפוכים (כדברי שמואל שם), או מפריד ביניהן בתלם (כדברי רב אשי שם) — רשאי לזרוע בערוגה חמישה מינים (רמב"ם ספר זרעים הלכות כלאים פ"ד ה"ט–ה"י. שו"ע יו"ד רצז,לד–לה). ערוגה המילה 'ערוגה' משמשת כבר בלשון המקרא לתיאור חלקה של גידולים מושקים במים (יחזקאל יז,ז; שיר השירים ו,ב). במובן זה משמשת 'ערוגה' גם בלשון חכמים (תוספתא מועד קטן פ"א ה"א). יש סבורים שערוגה היא שורה (מערכה) של גידולים, וכי השורש ער"ג הוא גוון של השורש ער"ך (גזניוס). דרך ההשקיה בעבר הייתה על ידי הצפת ערוגת הירק במים. כדי שהמים לא ימשיכו בזרימתם נהגו לעשות תלולית עפר סביב הערוגה, והיא ה'גבול', או לפי הירושלמי ועוד 'גובל'. הגבול שימש כנראה גם כמעין שביל שניתן להלך בו בין הערוגות. בתלמוד הבבלי נאמר שרוחבו היה כרוחב פרסה (כף רגל), שנאמר: "וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא,י). טפח הטפח הוא מידת אורך הנזכרת כבר בתורה ("טֹפַח", שמות כה,כה), ועניינה — רוחב ארבע אצבעות כף היד כשהן צמודות זו לזו (לעומת 'טפח שוחק' שנמדד כאשר האצבעות מרווחות). יש שהבינו כי 'טפח' הוא פיסת היד, כלומר חלקה הפנימי. וכן רד"ק פירש לפי הבנה זו את הביטוי "מטפחין", שמשמעו מכים כף אל כף. מצד אחר, יש שהבינו ש'טפח' מקביל ל'אגרוף'. מידת הטפח נעה לפי השיטות השונות בין 8 ס"מ (שיטת ר' חיים נאה) ל־9.6 ס"מ (חזון איש). יש הסבורים כי לשיטת הרמב"ם מדובר ב־7.2 ס"מ (פ. בניש).

רבי יהודה אומר ששה באמצע  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ניתן לזרוע אפילו שִׁשָּׁה מיני זירעונים בָּאֶמְצַע ערוגה שיש לה גבול סביב. ולא רק מין אחד, כפי שאמר התנא הראשון.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע.  

כָּל מִין זְרָעִים, שאוכלים את הזרעים שלו — אֵין זוֹרְעִים כמה מינים בָּעֲרוּגָה, כיוון שרגילים לזרוע אותם בשדה ובכמויות גדולות, ונראה הדבר ככלאיים. וְכָל מִין יְרָקוֹת, שאוכלים את גוף הצמח, כגון חסה או כרוב, שזורעים מהם מעט מעט — זוֹרְעִין חמישה מהם בָּעֲרוּגָה.

ב כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִים בָּעֲרוּגָה, וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בָּעֲרוּגָה.

ומגדירים: חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין (החלקים), נחשבים מִין זְרָעִים, ואילו אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים (הגדולים) נחשבים מִין יָרָק.

חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין — מִין זְרָעִים. אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים — מִין יָרָק.  

גְּבוּל של ערוגה שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ טֶפַח, וזרעו בו, וְנִתְמַעֵט מגובהו — כָּשֵׁר, והירקות שנזרעו בו מותרים, לפי שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ, שמתחילה זרעם כדין.

גְּבוּל שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ טֶפַח וְנִתְמַעֵט — כָּשֵׁר, שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ.  

במשנה הקודמת השתמשה המשנה בלשון "זרעונים", כשכוונתה לשם הכללי של כל מה שנזרע בקרקע. ואילו "מין זרעים" הוא אלו שנזרעים לצורך הזרעים שלהם, כגון תבואה וקטניות וכן חרדל ועוד, לעומת "מין ירק" שזורעים אותו כדי לאכול את גוף הצמח עצמו או את העלים כגון הלפת והצנון והחסה (ועיינו היטב בדברי הרמב"ם בהלכות כלאים פ"א ה"ח–ה"ט). טעם ההבדל בין זרעים לירק שבפירוש המשנה (אם רגילים לזרוע מהם מעט או הרבה), הוא על פי דברי הרמב"ם. ויש שכתב שכיוון שרגילים לזרוע מיני זרעים בכמות גדולה, עלולים לבוא בהם לידי מכשול (מאירי פסחים לט,ב). כיוון אחר של הסבר כתב רש"י (פסחים שם) שמיני זרעים יונקים יותר, ולכן הם צריכים הרחקה גדולה יותר. ויש שהציע לדרך זו, כי הכוונה כאן למיני זרעים גדולים במיוחד, ולא בזרעים קטנים (רא"ש). ואילו ר"ש סיריליאו הסביר כי במיני ירקות לא גזרו כמו בשאר זרעים, מפני שרגילים לעקור אותם בכל יום ואינם מתקיימים לזמן מרובה.

כל מין זרעים אין זורעים בערוגה  

הרמב"ם, שבמשנה הקודמת לא גרס "גבוה", ולא הצריך גבול גבוה טפח, פירש את דין משנתנו כהלכה חדשה, המניחה שכל שיש גבול בגובה טפח בין שני מינים מותר לזרוע מצדדיו. אפונים השופין, אפונים הגמלנים האפונים של המשנה כנראה אינם הקטנית הקרויה בימינו אפונה, אלא, לדעת רוב המפרשים, החִמצה ('חומוס',( <eng>Cicer</eng> <eng>arietinum</eng> , והסבירו כי היא קרויה כך על שם הבליטה כעין אף קטן שבקצה הגרגיר (אמנם יש הסבור כי 'אפון' הוא 'פול' (בחילוף נ–ל), והא' היא נוספת. ר"ש ליברמן). החמצה היא צמח ממשפחת הקטניות, בגובה 20–50 ס"מ, בעל תרמילים רחבים וקצרים יחסית, שבכל אחד מהם גרגיר אחד עד שלושה גרגירים. בדרך כלל משתמשים בגרגירים היבשים למאכלים שונים, אחרי בישול. 'אפונים הגמלנים' (לפי רוב הנוסחאות "גמלונים", בדומה לשביעית פ"ב מ"ח) הם אפונים גדולים, כמו בארמית (גַּמְלָאָה או גַּמְלָנָאָה). ברשימות מקבילות בירושלמי (דמאי ב,א) וב'כתובת רחוב' (פסיפס בית־כנסת בעמק בית שאן) מוחלף הביטוי 'האפונין השחורים' שבירושלמי ב'האפונין הגמלונין' שבכתובת רחוב, ומכאן נראה שזן זה היה בעל שני שמות, ונקרא גם על שם צבעו הכהה. ממשנתנו עולה כי זן זה במיוחד שימש לאכילה גם כשהוא חי, כירק. 'אפונים השופין' הם זן של אפונים עדינים יותר, לפי משמעות המילה שופין — חלקים, משופשפים. ייתכן וזן זה הוא המכונה במשנה במקום אחר 'אפונים לבנים' (טבול יום פ"א מ"ה).

גבול שהיה גבוה טפח ונתמעט  

הַתֶּלֶם בשדה, או אַמַּת הַמַּיִם (תעלה) שהתייבשה, שֶׁהֵם עֲמוּקִּים לפחות טֶפַח — זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלשָׁה מיני זֵרְעוֹנִין, אֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד מִיכָּן, בשתי הדפנות של התלם או האמה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, בקרקעית התלם או האמה.

הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמוּקִּים טֶפַח — זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלשָׁה זֵרְעוֹנִין, אֶחָד מִיכָּן, וְאֶחָד מִיכָּן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע.  

הָיָה רֹאשׁ תּוֹר, כעין משולש, קצה של שדה, ממין אחד של יָרָק, נִכְנָס לְתוֹךְ שְׂדֵה יָרָק ממין אַחֵר — מוּתָּר, למרות שהמינים סמוכים זה לזה, מִפְּנֵי שֶׁראש התור הוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ, כקצה של שדה אחר, ואינם נראים כמעורבים זה בזה.

ג הָיָה רֹאשׁ תּוֹר יָרָק נִכְנָס לְתוֹךְ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר — מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ.

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ יָרָק, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִיטַּע בְּתוֹכוֹ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר, וצריך לעשות תלם בין מין למין כדי להבדיל ביניהם —

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ יָרָק, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִיטַּע בְּתוֹכוֹ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר —  

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אינו רשאי ליטע שורה ממין אחר עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם שביניהם מְפוּלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ האחר, שכך נראית השורה כמין שדה בפני עצמו.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם מְפוּלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ.  

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: די שיהא אוֹרֶךְ התלם המפריד שִׁשָּׁה טְפָחִים (48 ס"מ) וְרוֹחַב התלם — מְלוֹאוֹ, כמלוא עומקו. ואינו צריך להיות מפולש.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹרֶךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְרוֹחַב מְלוֹאוֹ.  

בפירוש המונח "ראש תור" ראו לעיל פ"ב מ"ז.    

ראש תור 	  

יש שדקדק בלשון המשנה שאמרה "ליטע" ולא "לזרוע" (כהמשך ללשון "הייתה שדהו זרועה"), לומר שאפילו היה השדה זרוע זרעים שעדיין לא צמחו, ורוצה ליטע (לשתול) סמוך להם שורת ירק שכבר גדל, באופן שאין מראית עין של זריעה משותפת — בכל אופן יש צורך בתנאים אלו (הון עשיר). ויש שהציע להפך, שדווקא באופן כזה הותר להכניס מין אחר בשדה ללא הרחקה של שישה טפחים. אבל לזרוע שדה זרוע, או לטעת בשדה נטוע — לא הותר הדבר.   

והוא מבקש ליטע   

בפרק הקודם (פ"ב מ"י) נאמר שבין ירק לירק צריך הרחקה של שישה טפחים. ונמצא שהמשנה שם היא כשיטת ר' עקיבא. ואולם, יש שהסבירו כי דברים אלו אמורים בחלקות שלמות של ירק, שאם לא תהיה ביניהן הרחקה בולטת, ייראה הדבר כערבוביה. ואילו כאן מדובר בשורה אחת בלבד של ירק (רמב"ם). ופירשנו כרמב"ם והר"ש משאנץ, כי התלם שמדובר עליו הוא תלם של הרחקה שצריך לעשות בין מין למין. לעומת זאת, מן הירושלמי עולה, שמדובר בתלם שרוצים לטעת בו את שורת הירק.

עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו  

פירשנו כרמב"ם, שצריך להרחיב את התלם בהתאם לעומקו, אפילו היה עמוק מאד. יש שפירשו: רוחב מלואו — שיהא רוחבו כמלוא אורכו, כלומר, שישה טפחים (ריבמ"ץ, ר"ש משאנץ). ואילו הראב"ד פירש: כמלא רוחב העול שחורשים בו את התלם (הלכות כלאים פ"ג הי"ב). ובירושלמי הסבירו כי לדעת ר' עקיבא, אף שהתלם אינו צריך להיות מפולש, עליו להיות בקצה השדה, ולא באמצע השדה מוקף מכל צדדיו.

אורך ששה טפחים ורוחב מלואו  

בירושלמי אמרו כי רוחב פרסה הוא טפח. ומכל מקום, לא אמר ר' יהודה בפירוש טפח, כדי לרמוז למקור הדברים, שהוא למד מן הכתוב "וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (דברים יא,י), ששיעורו הקטן ביותר של "גן ירק", או של הרווח שבין השורות המיועד בין השאר למעבר, הוא כרוחב כף הרגל, פרסה (ראו רמב"ם). ליטע בלשון חכמים, הביטוי 'ליטע' אינו מתייחד רק לשתילה של עצים צעירים ('נטיעות'), אלא הוא מחליף פעמים את הביטוי 'לזרוע', בין אם מדובר ב'זריעה' של פרי עץ האגוז (ערלה פ"א מ"ט) ובין אם מדובר בזריעת זרעים של צמחים גדולים יחסית, הניכרים בגדילתם כל אחד לעצמו וניטעים במרחק גדול יחסית זה מזה. פרסה היא החלק התחתון של רגל הבהמה, טלף. בלשון חכמים, משמשת המילה בהשאלה לכינוי מדרך רגל אדם. בתלמודים (בבלי שבת פה,א, ירושלמי כאן) התבאר כי שיעור 'מלוא רוחב פרסה' הוא טפח (ראו בהרחבה 'טפח' למשנה א). מבחינה מציאותית רוחב כף רגל אינו עולה על 8 ס"מ, אולם אין בכך להוכיח מהי מידת טפח המדויקת, משום שכף הרגל בשעת הדריכה מתרחבת מעט, ועיקר מידה זו היא דווקא בשעת הדריכה (פ. בניש).

רוחב כמלא רוחב הפרסה  

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: די אם היה רוֹחַב התלם כִּמְלֹא רוֹחַב הַפַּרְסָה, כף רגל, שהוא טפח (8 ס"מ). והלכה כדברי רבי עקיבא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹחַב כִּמְלֹא רוֹחַב הַפַּרְסָה. 

הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִישּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי — הרי זה מוּתָּר, מפני שבאופן זה כל מין נראה כשדה לעצמו.

ד הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִישּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי — מוּתָּר.

אבל לטעת שׁוּרָה אחת שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי — אָסוּר, כי הן נראות כמעורבות זו בזו.

שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי — אָסוּר.  

הרמב"ם כתב כי מדובר כאן כשיש תלם מפסיק בין מין למין, כפי ששנינו במשנה הקודמת (אמנם, כפי שהערנו שם, לא כך נראה מן הירושלמי). עוד כתב הרמב"ם שהוזכרו כאן דווקא מינים אלו, קישואים, דילועים ופול המצרי, משום שהעלים שלהם מתפשטים ביותר ומתערבבים זה בזה, ובאה המשנה לומר כי אף את אלו מותר לטעת שתיים שתיים. אבל מינים אחרים הותר לטעת שורה שורה, כפי ששנינו במשנה הקודמת. וראו הסבר שונה לגמרי בתוספות לתלמוד הבבלי שבת פה,ב.

 שתי שורות של קישואין וכו' מותר  

אורח ההלכה

יש שהסביר כי כשנוטע שתי שורות מכל מין, מטה את העלים בשתי שורות של כל מין זו לעבר זו, וכך נמצא שכל מין נבדל לעצמו. אבל כשנוטע שורה אחת מכל מין, הרי גם אם העלים של הקישואים נוטים לצד זה, והעלים של הפול המצרי נוטים לצד ההפוך, העלים של הדלועים שבאמצע מתערבים לפחות באחת מן השורות שבצדם, או בקישואים או בפול המצרי (שו"ת הר"י מיגאש סימן  כו).   

שורה של קשואים וכו' אסור  

לדעת ר' אליעזר, הואיל ויש שתי שורות של קישואים מכאן ומכאן, רואים אותן כאלו הן סמוכות זו לזו ולכן הן מותרות, והשורה של הדלועים והשורה של פול המצרי נחשבות כאלו נזרעו בשדה קישואים, ודי להם בהרחקה של תלם אחד כמו שנתבאר במשנה הקודמת. ואילו חכמים אוסרים הואיל ואין שתי שורות הקישואים סמוכות זו לזו (רמב"ם). ובירושלמי יש מי שסבור שר' אליעזר חלוק גם בדין הקודם, כשיש רק שורה אחת של קישואים. ולפי זה, הובאה המחלוקת דווקא כאן כדי ללמד שחכמים אוסרים גם כשיש שורת קישואים נוספת.    

רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין  

נטע שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְשוב נטע שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים לאחריה — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, מפני שהדבר נראה כשדה קישואים, שמותר לזרוע בתוכו שורות בודדות של מינים אחרים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. והלכה כדברי חכמים.

שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְשׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. 

נוֹטֵעַ אָדָם קִישּׁוּת (קישוא) וּדְלַעַת לְתוֹךְ גּוּמָּא אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה של הגומא, וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְנוֹטֶה שֵׂעָר כלומר, את כל העלים שֶׁל זוֹ לְכָאן וְשֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן.

ה נוֹטֵעַ אָדָם קִישּׁוּת וּדְלַעַת לְתוֹךְ גּוּמָּא אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְנוֹטֶה שֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן וְשֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן;

הרא"ש התקשה מאד בהלכה זו (בלשונו: "בתי כלאים הוחבאו ממני ונסתרו מעיני ונעלמו ממני עיקרי יסודותיה היאך מותר לזרוע מיני זירעונים שהם כלאים בגומא אחת"), שהרי לכאורה יש כאן כלאיים של ממש, שמכליאים יחד שני זרעים. ויש שהסבירו כי הכוונה כאן היא שזורע על שפת הגומא מכאן ומכאן, וזאת משמעות ההלכה "שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה", מלבד ההלכה "ונוטה שער של זו" וכו' (ר"ש סיריליאו, הון עשיר). אמנם, מן הירושלמי עולה שמדובר בזריעה בתוך הגומה עצמה. ושם אמרו יותר מכך, שניתן לזרוע באופן זה ארבעה זרעים בארבע רוחותיה. וטעם הדבר הוא כפי שהסביר הרמב"ם, כי מה שנאסר הוא רק זריעה בבת אחת, ולא זריעה של זה בצד זה, ולכן, כל שאדם עושה היכר שלא נזרעו יחד הרי זה מותר (ר"י קורקוס).    

נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת  

משנתנו הזכירה במכוון קישות ודלעת, לומר שהותר לטעת אותן באותה גומא, למרות שהן מתפשטות ומסתבכות (וכאמור במשנה הקודמת, אין רווח בשיעור תלם אחד מועיל להם). וכל שכן שיהא הדין כן בשאר מינים (רמב"ם). ולבעלי התוספות (שבת פה,ב) שיטה הפוכה, שדווקא בקישות ודלעת הותר הדבר, מפני שהם ניכרים זה מזה, ולא מינים אחרים. עוד יש להציע כי דווקא במינים אלו והדומים להם שמתפשטים ניתן לכוון את השיער של כל אחד לצד אחר, בשונה מצמחים אחרים שצומחים כלפי מעלה. שער 'שער' משמעו ענפי הצמחים. כך פירש רש"י על הכתוב "הַשְּׂעִירָתָה" (שופטים ג,כו) — יער סבוך. ובלשון חז"ל מצוי הרבה 'שער' במשמעות של ענפי הצמחים, ואף בערבית משמש השורש שע"ר במשמעות זו. במשנה ד' לעיל נאמר שאדם רשאי ליטע שתי שורות של קישואים, שתי שורות של דלועים, ושתי שורות של פול המצרי, ללא הרחקה ביניהן. ולדעת חזקיה בתלמוד הירושלמי (ג,ד) אותה משנה היא כדעת ר' עקיבא במשנתנו, שהוא סבור שמותר לסמוך את שורות בצלים לשתי שורות הדלועים. ואילו ר' יוחנן הסביר שהמשנה לעיל דברי הכול היא אלא ש"יפה כוח המוקשיות (ירקות הגדלים במקשאות, קישואים ודלועים) להציל בשמונה". כלומר, שדווקא בבצלים יש לחשוש שענפי הדלועים מתפשטים ומשתלטים על כל השדה, אבל בקישואים ודלועים ופול המצרי, שכולם רחבים ומתפשטים ביותר אין לחשוש לכך, ודי שיש שתי שורות מכל מין. ויש שכתב שמשנתנו מדברת בשדה ממין אחד ובא לזרוע שם שורה או יותר ממין אחר, ואילו המשנה לעיל מדברת בזריעה מלכתחילה של שורות שורות ממינים שונים. ועוד, שמשנתנו מדברת בבא לעקור מין אחד כדי לזרוע מין אחר, ובמקרה זה מחמירים יותר (ר"ש משאנץ). קמת בצלים ושורות דלועים אופי הגידול בשדה של שני מיני הגידולים בא לידי ביטוי בלשון המשנה כאן. את הבצל, שהוא קטן וצומח כלפי מעלה, היו מגדלים על ידי זריעה צפופה של זרעים, וכך הייתה נוצרת 'קמה', מבנה רצוף וצפוף של בצלים הצומחים לגובה. בעוד שהדלועים הגדולים, שגבעוליהם מתפשטים ועליהם גדולים, היו נוטעים שורות שורות, כשכל שורה תופסת ארבע אמות לצורך ההתפשטות (כ־2 מטר).

קישות ודלעת  

ומוסיפים: אף על פי שבמשניות הקודמות בעניין ערוגות או שורות בשדה הצריכו חכמים להרחיק בין מין למין, התירו דבר זה, מפני שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים בדיני כלאי זרעים לֹא גָזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן, שמה שאסרה התורה הוא רק לזרוע תערובת של מיני זרעים בבת אחת, וחכמים הם שאסרו לזרוע או לטעת מינים שונים בסמוך זה לזה, כדי שיהיה ניכר שלא נזרעו יחד, ובכל מקום עשו היכר המתאים לו.

שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים, לֹא גָזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן.  

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ בְּצָלִים, וּמְבַקֵּשׁ לִיטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שעליהם מתפשטים ביותר, וכל שורה מהם תופסת ארבע אמות (כ־2 מטר) כיצד יעשה?

ו הָיְתָה שָׂדֵהוּ זָרוּעַ בְּצָלִים, וּמְבַקֵּשׁ לִיטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים –

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עוֹקֵר בצלים ברוחב שְׁתֵּי שׁוּרוֹת דלועים, וכך נוצר שטח פנוי ברוחב שמונה אמות, וְנוֹטֵעַ באמצע השטח הפנוי שׁוּרָה אַחַת של דלועים, כך שלאחר שיגדלו הדלועים יישאר רווח שתי אמות פנוי מכאן ומכאן; וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים שאינו עוקר בִּמְקוֹם (ברוחב) שְׁתֵּי שׁוּרוֹת דלועים; וְשוב עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של בצלים, וְנוֹטֵעַ במקומן שׁוּרָה אֶחָת של דלועים. וממשיך כסדר זה, כך שיש רווח של שתים עשרה אמות בין שורת דלועים אחת לאחרת, ארבע אמות פנויות, שמונה אמות נטועות בצלים, ועוד ארבע אמות פנויות.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת,  וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ  שׁוּרָה אֶחָת.  

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אינו צריך לעשות רווח לשורת הדלועים, אלא נוהג כפי ששנינו במשנה ד, שעושה שתי שורות מכל מין ומין. ולכן עוֹקֵר בצלים ברוחב שְׁתֵּי שׁוּרוֹת דלועים (שמונה אמות), ובמקומן נוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של דלועים; וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם (ברוחב) שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְאחר כך עוֹקֵר בצלים ברוחב שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ במקומן שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של דלועים, וממשיך לפי סדר זה, כך שיש שמונה אמות בין שורת דלועים אחת לאחרת.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת.  

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה של דלועים לַחֲבֶרְתָּהּ מרחק של שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה (כשישה מטרים) לֹא יְקַיֵּים אֶת הַזֶּרַע של הבצלים שֶׁל בֵּינְתָיִים, אלא יעקור אותם. שבגלל גודלם והתפשטותם של עלי הדלועים נראה השדה כאילו נזרעו יחד דלועים ובצלים. ואולם אינו צריך להניח רווח של שתי אמות משני צדי כל שורת דלועים, כפי שסבור ר' ישמעאל. והלכה כדברי חכמים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה — לֹא יְקַיֵּים אֶת הַזֶּרַע  שֶׁל בֵּינְתָיִים. 

הרוצה לטעת דְּלַעַת יחידה בְּגינת יָרָק — דינה כדין כל יָּרָק, ומניח סביבה ריבוע של שישה טפחים על שישה טפחים (כחצי מטר), כפי ששנינו בפרק ב משנה י. אבל דלעת בשדה תְבוּאָה — נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רוֹבַע (ריבוע של 10.2 אמה, כ־5 מטר), כדין ירק בתבואה (שם).

ז דְּלַעַת בְּיָרָק — כַּיָּרָק. וּבִתְבוּאָה — נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רוֹבַע.

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִיטַּע לְתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין — נוֹתְנִין לָהּ לצורך עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים מכל צד, ואין צורך להרחיק יותר. וְאִם הִגְדִּילָה הדלעת, שהרי זה צמח המתפשט והולך — יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ תבואה, כדי שיישארו שישה טפחים.

הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִיטַּע לְתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין — נוֹתְנִין לָהּ לַעֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם הִגְדִּילָה — יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ.  

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹתְנִין לָהּ לשורת דלועים לצורך עֲבוֹדָתָהּ שיעור אַרְבַּע אַמּוֹת (כ־2 מטר).

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.  

אָמְרוּ לוֹ: הֲתַחְמִיר זוֹ הדלעת מִן הַגֶּפֶן? והרי שורת גפנים בשדה תבואה די לה בשישה טפחים (להלן פ”ד מ”ה)!

אָמְרוּ לוֹ: הֲתַחְמִיר זוֹ מִן הַגֶּפֶן?  

אָמַר לָהֶן: כן, מָצִינוּ שֶׁזּוֹ הדלעת חֲמוּרָה מִן הַגֶּפֶן, שֶׁלְּגֶפֶן יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ שיעור עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים (להלן פ”ו מ”א), וְלִדְלַעַת יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ שיעור בֵּית רוֹבַע, כפי ששנינו בראש משנה זו.

אָמַר לָהֶן: מָצִינוּ שֶׁזּוֹ חֲמוּרָה מִן הַגֶּפֶן, שֶׁלְּגֶפֶן יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְלִדְלַעַת יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רוֹבַע.  

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִין שהיו מפוזרים בשטח בֵּית סְאָה, ריבוע של חמישים אמה (כ־25 מטרים) — לֹא יָבִיא זֶרַע של תבואה לְתוֹךְ בֵּית סְאָה זה, מפני שהדלועים מתפשטים ביותר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִין לְבֵית סְאָה — לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית סְאָה.  

כלומר, אפילו שורה של דלועים שמתפשטים במיוחד, וכל שכן שאר ירקות (תוספתא ב,יג). ובמשנה נזכר רק רוחבו של שטח הפרדה ולא אורכו. ובתוספתא שם נאמר ששיעור אורכו הוא עשר אמות ומחצה. וטעם הדבר שהקילו בדינה של שורת דלועים מדינה של דלעת יחידה, הוא כפי שכבר נאמר לעיל משנה ג, שעיקר האיסור בזריעה או נטיעה של מינים שונים זה בצד זה, הוא משום מראית העין של זריעה כאחד. ולכן, כאשר נוטעים ירק בודד בתוך שדה אין הוא ניכר לעצמו, וצריך הרחקה יתרה. ואילו כאשר נוטעים שורה שלמה הריהי ניכרת לעצמה (רע"ב).

שורה של דלועין נותנין לה  לעבודתה ששה טפחים  

ומנין שכלאי הכרם חמורים משל זרעים? שהרי כלאי כרם אסורים בהנאה, ואילו כלאי זרעים מותרים אפילו באכילה, וכפי ששנינו להלן (פ"ח מ"א. תוי"ט).   

התחמיר זו מן הגפן 	  

הרמב"ם הסביר כי שיעור ההרחקה האמור כאן אינו תלוי דווקא בהימצאותם של שלושה דלועים. אלא כוונת הדברים היא לחשב את שיעור ההרחקה לדלעת יחידה, לומר שאינו בית רובע, כפי ששנינו לעיל, אלא שליש בית סאה לדברי ר' מאיר בשם ר' ישמעאל, שהוא ריבוע של כעשרים ותשע אמות על עשרים ותשע אמות (כ–14.5 מטר), ושליש בית כור לפי ר' יוסי בן החוטף אפרתי, שהוא ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו כמאה חמישים ותשע אמות (כ־80 מטר). ויש שהתקשה מדוע הוצרכו שיעורים גדולים כל כך לדלעת. והסביר כי אין הכוונה שצריך להרחיק מלוא שיעור זה, אלא שרואים כל דלעת כעומדת במרכז ריבוע של שליש בית סאה לדעת ר' מאיר, או שליש בית כור לדעת ר' יוסף בן החוטף אפרתי, ואם כן, יש להתרחק כמחצית ממרחק זה (תפארת ישראל). ועל כל פנים אמרו בירושלמי, כי הדלעת שבה עוסקת משנתנו אינה דלעת רגילה, אלא דלעת יוונית, שעליה מתפשטים במיוחד (ראו לעיל פ"ב מי"א), אבל בשאר דלועים, כגון דלעת מצרית — דינה כשאר ירק. רבי יוסי בן החוטף אפרתי אומר משום רבי ישמעאל בירושלמי אמר ר' יוסי בר' בון: "בוא וראה מה בין תחילת ר' ישמעאל לסופו", כלומר, שר' ישמעאל שנה בתחילת ימיו לר' מאיר בית סאה, ובזקנותו שנה לר' יוסי בן החוטף אפרתי בית כור, שחזר בו. ויש שהבינו להפך, שבתחילה שנה בית כור, ולבסוף בית סאה.

כל שלושה דלועין וכו'  

רבי מאיר היה מגדולי חכמי הגליל בדור שלאחר מרד בר כוכבא ולפני חתימת המשנה. רבו המובהק היה רבי עקיבא, אך הוא למד גם אצל רבי ישמעאל, ואצל אלישע בן אבויה ("אחר").  מפעלו הגדול של רבי מאיר היה עריכה בעל פה של המשנה. כאשר רבי יהודה הנשיא ערך בכתב את המשנה הוא התבסס רבות על עריכתו של רבי מאיר, ומשום כך ידוע הכלל שאמר ר' יוחנן, ש"סתם משנה ר' מאיר" (בבלי סנהדרין פו,א), שמאמר במשנה שלא נזכר שם אומרו הוא משנתו של ר' מאיר. מהתלמוד הבבלי (עירובין יג,א) עולה כי לעיתים קרובות שימש רבי מאיר שליח להביא מימרות והלכות מבית מדרשו של רבי ישמעאל אל רבי עקיבא.   

רבי מאיר  

הרחבות

תנא הנזכר פעם יחידה, במשנתנו. ככל הנראה היה תלמידו של רבי ישמעאל, משום שהביא הלכה בשמו. השם 'אפרתי' הוא כינוי הבא על שם מקומו של רבי יוסי — אפרת. הכוונה כנראה לאפרת — בית לחם, מדרום לירושלים. הדבר מסתבר משום שבמרחק לא גדול (בכפר עזיז שליד חברון) ישב גם רבי ישמעאל, שהיה כנראה רבו (ב.צ  סגל).   

רבי יוסי בן החוטף אפרתי  

רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִים לְבֵית כּוֹר, פי שלושים מבית סאה — לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית כּוֹר. והלכה כדברי התנא הראשון.

רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שְׁלשָׁה דְּלוּעִים לְבֵית כּוֹר — לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית כּוֹר. 

עֲרוּגָה בגינה שֶׁהִיא ריבוע של שִׁשָּׁה טְפָחִים (48 ס"מ) עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים — זוֹרְעִים, כלומר, מותר לזרוע בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה מיני זֵרְעוֹנִים שונים, אַרְבָּעָה מינים זורעים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת (צדדים של) הָעֲרוּגָה, מין אחד לאורך כל רוח, ומין אֶחָד בָּאֶמְצַע.