עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן בעֶרֶב השנה השְׁבִיעִית, כלומר בשנה השישית?

א עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מותר לחרוש כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה (מועיל) לַפְּרִי של השנה השישית שנמצא על העץ, אבל לאחר מכן הרי הוא מכשיר את הקרקע לצורך השנה השביעית.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפְּרִי.   

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מותר לחרוש עַד הָעֲצֶרֶת, חג השבועות.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד הָעֲצֶרֶת.   

דין זה, שאסור לחרוש את הקרקע כבר בשנה השישית כהכנה לשנה השביעית, הוא חלק מדין 'תוספת שביעית', שיש מצווה להוסיף מן החול על הקודש. ובפרק זה עוסקת המשנה באיסור החרישה בשדה אילן, ובתחילת הפרק הבא עוסקת המשנה באיסור החרישה בשדה תבואה ('שדה הלבן') בערב שביעית, שהוא מתחיל מוקדם יותר, בפסח, וכן במלאכות אחרות האסורות בשביעית. להלן משנה ד נחלקו מהו מקורו של דין זה, האם הוא מפורש בתורה או לא. ומכל מקום, מוסכם כי הזמן הנזכר במשנתנו הוא גזרת חכמים. ובירושלמי וכן בבבלי (מועד קטן ג,א) נאמר כי רבן גמליאל ובית דינו התירו חרישה עד ראש השנה השביעית (יש אומרים שהוא רבן גמליאל ביבנה, בדור לאחר החורבן, ויש אומרים, וכך נראה, שמדובר ברבן גמליאל בנו של רבי, שלושה דורות מאוחר יותר). ובתלמוד האריכו לדון בטעם הדבר, ראו מסקנת הדיון באורח ההלכה.

עד אימתי חורשין בשדה האילן  

הרחבות

שני הפרקים הראשונים במסכת דנים בדיני תוספת שביעית, עבודות האדמה המתקנות את הקרקע לשביעית שנאסרה עשייתן כבר בסוף השנה השישית. ובתלמוד הירושלמי וכן בבבלי (מועד קטן ג,א) נאמר כי רבן גמליאל ובית דינו התירו חרישה עד ראש השנה השביעית. והסביר הרמב"ם לפי דברי רב אשי (שם ד,א), כי מהלכה למשה מסיני נאסרה עבודת האדמה רק שלושים יום לפני השנה השביעית, וחכמים הם שגזרו ואסרו חרישה בשדה האילן כבר מן העצרת, כפי ששנינו במשנתנו. וכל זה הוא רק בזמן שבית המקדש קיים, אבל לאחר החורבן אין עבודת האדמה אסורה בערב שביעית מן התורה, ולכן התיר רבן גמליאל ובית דינו את החרישה עד ראש השנה. לפיכך, כל ההלכות להלן שייכות רק בזמן המקדש, במהרה ייבנה.   

תוספת שביעית בזמן הזה  

במהלך השנה החקלאית נוהגים לחרוש את הקרקע במטעים כמה פעמים. לחריש זה מספר תפקידים: החדרת מי הגשמים לקרקע, אוורור הקרקע לצורך אספקת חמצן ושחרור פחמן דו חמצני ( <eng>CO</eng>2), ניכוש עשבים שוטים, ואף שמירה על לחות עומק הקרקע, על ידי מניעת היווצרות סדקים עמוקים. החריש נעשה כל זמן שיש לחות מסוימת סמוך לפני השטח. חריש שנעשה בחודשי הקיץ, עלול להאיץ את ייבוש הקרקע ולהזיק לשורשי העצים, דבר שישפיע לרעה על העץ ועל הפירות. חריש בעונה זו, לא נועד, אפוא, לצורך שיפור היבול של השנה השישית, אלא כהכנת קרקע המטע לשנה השביעית.

חורשין בשדה האילן   

בירושלמי הסבירו כי לאחר זמן זה, החריש "מנבל" את הפירות שעל האילן, גורם להם לנבול ולנשור, והחורש נראה אפוא כמכין את הקרקע לשביעית (ר"ש משאנץ). או, שאם נתיר לחרוש גם לאחר זמן זה יבואו אנשים לחרוש במתכוון לצורך השביעית (מלאכת שלמה). והוסיפו, כי גם באילן סרק, שנוטעים לצורך השימוש בעץ עצמו, ולא לצורך הפרי, החריש לאחר זמן זה מחליש את כושר היניקה של העץ.    

עד העצרת  

ומעירים: וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ, שלמעשה אין הבדל גדול ביניהם, אלא שבית הלל נתנו לכך זמן קבוע. והלכה כדברי בית הלל.

וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.  

אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן שדיברנו בו? מה הם דיניו?

ב אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן?

כָּל שְׁלשָׁה אִילָנוֹת שנטועים לְבֵית סְאָה, כלומר, בתוך שטח של חמישים על חמישים אמה (כ־25 על 25 מטרים), אִם היו אלו עצי תאנה שרְאוּיִין לַעֲשׂוֹת (להניב) כִּכַּר דְּבֵילָה (גוש של תאנים דרוסות) במשקל שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בּמנה האִיטַלְקִי (הרומאי), שהוא כ־29 ק"ג — חוֹרְשִׁים את כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן (בגללם) עד העצרת, וגם מה שאינו נחוץ לצורך האילנות עצמם.

כָּל שְׁלשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵילָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי — חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.   

טעם הדבר, שכיוון שיש שלושה עצים המניבים פירות בכמות כזאת — הריהם צריכים חרישה של כל השטח כולו לצורכם (ר"י מיגאש). או מפני שתנובה כזאת מגדירה את השדה כולו כשדה אילן, שחכמים אמרו שחורשים אותו עד העצרת (ולדרך זו, מה שנאמר כאן "בשבילן" מובנו — בגללם). ובתוספתא (א,א) מובא דין משנתנו בשם ר' מאיר ור' יהודה. ולשיטתם, צריך שהעצים יהיו נטועים בצורה מסודרת כדרך שדה אילן, שנוטעים בו עשרה אילנות לבית סאה.   

חורשים כל בית סאה בשבילן  

יחידת שטח המשמשת בספרות חכמים לתיאור שטח של קרקעות חקלאיות. מידה זו מבוססת על מידת השדה הנדרשת לזריעה של סאה גרגרי חיטה (ששיעורה לפי השיטות השונות, בין 7.2 ל־14.5 ליטר). שטח זה הוא ריבוע של 50 על 50 אמה (אורך האמה כחצי מטר), ומחושב במידות ימינו בכ־576 מ"ר (לשיטת ר' חיים נאה), או כ־830 מ"ר (חזון איש).    

בית סאה  

המנה (ביוונית <eng>μνέα</eng> ובלטינית <eng>mina</eng>) שנזכר כבר בתנ"ך (מלכים א י,יז) ומקור שמו קשור כנראה לשורש מנ"ה, היה בזמן חז"ל משקל מאה דרכמות או דינרים. מידת המנה הייתה שונה בארצות שונות, ו'המנה האיטלקי' המוזכר במשנה הוא לפי שיטת המשקל הרומית, שנע לפי מקורות שונים בין 400 לכ־600 גרם. ולפיהם משקל כיכר של שישים מנה הוא בין 24 ל־36 ק"ג. שיעור זה מתאים לתנובה ממוצעת של שלושה עצי תאנה בוגרים ומפותחים. לפי חלק מהמפרשים, ה'כיכר' המוזכרת כאן היא עיגול (=כיכר) דבלה. עם זאת יש לומר כי הכיכר שנזכרה כאן אינה עיגול דבלה, אלא מידת משקל ידועה של כסף (ראו שמות לח,כה), השווה לשישים מנה.

ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי   

השורש אר"ה מופיע בתנ"ך במשמעות כללית של קטיף ואסיף (תהילים פ,יג, שיר השירים ה,א). בלשון חכמים השורש אר"ה מתייחד לקטיף התאנים, והאורה הוא האיש הקוטף את התאנים.    

האורה   

אבל פָּחוֹת מִכָּאן, אם שלושת האילנות אינם מניבים בכמות כזאת, או אם היו פחות משלושה אילנות לבית סאה — אין זה נחשב לשדה אילן, ואֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן את כל השדה, אֶלָּא רק לצורך האילן, והוא מְלֹא הָאוֹרֶה (קוטף התאנים) וְסַלּוֹ כשהוא עומד חוּצָה לוֹ, מחוץ לאילן, והוא כשתי אמות. ושאר כל השדה נידון כ'שדה הלבן', כלומר, שדה תבואה, שחורשים אותו רק עד הפסח של השנה השישית, כמבואר להלן (פ"ב מ"א).

פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ.  

כל האילנות, אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל — רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם תְּאֵנִים;

ג אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם תְּאֵנִים;

אילן סרק הוא אילן שפירותיו אינם מיועדים למאכל, ומגדלים אותו כדי להשתמש בעץ עצמו לשם עשיית גדר או קורות. החרישה סביבו מועילה לעיבוי הגזע והקורות (הענפים). ומה שנאמר כאן בא להקל, שגם אילן שאינו עושה פירות מתיר את החרישה בשדה.    

אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל  

בירושלמי הסבירו שמשערים בתאנים, משום שפירותיהם גדולים יחסית, והם גם מניבים פירות רבים לעומת עצים אחרים, כגון האתרוג, שפירותיו מועטים, או זיתים שפירותיהם קטנים. אבל בעצים אחרים אין צורך בתנובה גדולה כל כך. ויש שהסביר שם, שיבול התאנים יציב ואינו משתנה משנה לשנה, בשונה מאילנות מאכל אחרים, המניבים יבול ראוי רק פעם בשנתיים.    

רואין אותן כאילו הם תאנים  

רוב המפרשים הסבירו: מלא אורה וסלו חוצה לנוף האילן, כבמשנה הקודמת. ויש שהציע כי דווקא בתאנה שנופה רחב, די בכך. אבל בעצים שנופם צר יותר מדובר בתחום מרוחק יותר מן הנוף (י. פליקס).    

אלא לצרכן  

ואומדים אותם, אִם היו שלושה עצי תאנה בגודל כזה רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בּמנה אִיטַלְקִי — אז חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, אבל אם היו עושים פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן בלבד, סביב כל אילן, ולא את כל השטח.

אִם רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי — חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, פָּחוֹת מִכָּאן — אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן.  

דין זה אמור דווקא אם שלושת האילנות ראויים לעשות כיכר דבלה, אבל אם הָיָה אֶחָד מן האילנות עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה, כלומר, ראוי לעשות שליש כיכר דבלה, וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין; אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן.

ד הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן;

ומוסיפים: וכל זה הוא עַד שֶׁיִּהְיוּ בשדה מִשְּׁלשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה אילנות לבית סאה, שצריך שיעשו כיכר דבלה, כדי לחרוש את כל בית הסאה בגללם. אבל הָיוּ עֲשָׂרָה אילנות בבית סאה, או מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין כיכר דבלה, בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין — הרי זה שדה אילן, וחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עד העצרת של השנה השישית.

עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה; הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.   

שֶׁנֶּאֱמַר: "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות לד,כא), והרי אֵין צָרִיךְ לוֹמַר דבר זה על חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית עצמה, שהרי ציוותה על כך התורה במקום אחר (ויקרא כה,ב). אֶלָּא הכוונה היא לאסור חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, במקרה שֶׁהוּא נִכְנָס ומועיל ליבול של שנת השְּׁבִיעִית, וְכן לאסור קָצִיר שֶׁל יבול השְׁבִיעִית, שנזרע או גדל מעצמו, שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.

שֶׁנֶּאֱמַר: "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" — אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית. אֶלָּא, חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.   

משפט זה הוא המשך למה ששנינו מתחילה, שאם אין שלושה מהם עושים כיכר דבלה אין חורשים להם אלא לצורכן (רמב"ם). ויש שהבין כי לפי הירושלמי, במקרה זה די שיהיה לכל אחד מתשעת האילנות כדי תשיעית מכיכר דבלה (ראב"ד).   

עד שיהיו משלשה ועד תשעה  

במקומות אחרים (בבלי ראש השנה ט,א ועוד) מבואר כי ר' עקיבא, בן מחלוקתו של ר' ישמעאל, הוא בעל דרשה זו, והוא אפוא, התנא של משנתנו. ופסוק זה עוסק לכאורה בשבת, שכך נאמר בתחילתו: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת", אלא שמה שנאמר: "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" מיותר, שהרי כבר אסר הכתוב כל מלאכה. אלא מכאן דייק רבי עקיבא שהוא עוסק בעניין שביתה אחרת — השביתה ממלאכת האדמה בשביעית. ואף בעניין השנה השביעית עצמה ודאי אין כתוב זה מדבר, כפי שנאמר כאן, שהרי הכתוב אומר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה,ד), אלא ודאי הריהו עוסק בשביתה שאינה בשביעית עצמה, אלא לפניה ולאחריה.

שנאמר בחריש ובקציר תשבות  

לדעת ר' ישמעאל, דין 'תוספת שביעית' אינו כתוב בתורה, כפי שסבור ר' עקיבא. ומכל מקום, אמרו בתלמוד, שגם לדעתו קיים איסור זה אלא שהוא 'הלכה למשה מסיני' (בבלי מועד קטן ד,א). ורוב המפרשים הבינו, כי לדעת ר' ישמעאל, יש לדרוש את הפסוק כפשוטו, לעניין שבת, ולפיכך הוא דורש "בחריש ובקציר", ללמד על קציר השעורים לצורך קרבן העומר, שהוא נעשה בליל ט"ז בניסן (ראו מנחות פ"י מ"ג), גם אם הוא חל בשבת. אמנם יש שהסבירו, כפי שאפשר להבין מן הירושלמי, כי גם לדעת ר' ישמעאל הכתוב עוסק בקציר העומר בשביעית, לומר שיש חובה לקצור את העומר גם בשביעית לצורך הקרבן (ריבמ"ץ, רבי נתן אב הישיבה ועוד).

רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו'  

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כתוב זה אינו עוסק בשנה השביעית, אלא באיסור מלאכה ביום השבת. ומה שנזכרו כאן חריש וקציר, בא ללמד: מֶה חָרִישׁ שנאסר, הוא חריש של רְשׁוּת, שהרי אין בתורה חריש שהוא מצווה — אַף קָצִיר שנאסר כאן הוא דווקא קציר של רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר קרבן הָעוֹמֶר, שהוא מצווה, ומותר לעשות אותו אפילו בשבת.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מֶה חָרִישׁ רְשׁוּת — אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעוֹמֶר. 

היו שְׁלשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים שונים, בשטח של בית סאה עושים כיכר של שישים מנה דבלה — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.

ה שְׁלשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים — הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן.

יש בדין זה חידוש להקל, שהיה מקום לומר שלא יצטרפו, שהרי אין זה 'שדה אילן' של אדם אחד. ובתוספתא (א,א) הובא חידוש גדול יותר, שאף אם השדה שבו נטועים שלושת האילנות הללו, הוא של אדם אחר, רשאי הוא לחרוש את כל בית הסאה לצרכו.   

של שלשה אנשים  

אין מדובר כאן רק בשלשה עצים של שלושה אנשים, אלא בכל המקרים שבהם הותר לחרוש בית סאה, כפי שמשמע מן התוספתא (א,א. שנות אליהו). וטעם הדבר, מפני שאם העצים נטועים בצפיפות יתרה (שאין בהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו) — הם עומדים להיעקר (ר"ש משאנץ). ויש שכתבו כי במקרה זה לא הותר לחרוש כלל, אפילו לצורך העצים עצמם (רא"ש, רע"ב). אבל יש שכתב כי אין חורשים את כל השדה, כיוון שהם תופסים רק חלק קטן ממנו, אבל לצורכם בוודאי חורשים (ר' יהוסף אשכנזי במלאכת שלמה).    

וכמה יהא ביניהם  

בתלמוד הבבלי (ב"ב פג,א) נאמר כי הוא ארבע אמות. ולדעת רוב המפרשים הכוונה לשיעור המקום הנדרש למעבר צמד בָּקָר עם העול שעליהם, ואולם במלאכת שלמה ניקד "הבַּקָּר" בב' פתוחה, כמו חַמָּר. ולדעתו כוונת המשנה למנהיג הבקר בעת החרישה.   

כדי שיהא הבקר עובר בכליו  

וכמה יהא בין העצים ויצטרפו להיחשב כשדה אילן? כדי שיהיה הבקר עובר בכליו (1.92 מטר. ר"י קורקוס). כמשנתנו. ולדעת החזון איש, דין זה הוא דווקא בעשרה עצים הפזורים בבית סאה, ולא בשלושה (רמב"ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל פ"ג ה"ב).  

וכמה יהא ביניהם וכו'  

הכוונה למרחק המאפשר מעבר של צמד בקר רתומים לעול ומושכים במחרשה, כך שהבהמות או המחרשה לא יפגעו בעצי הפרי ויזיקו להם, ולצדם מקום לחקלאי (אולי הבַּקָּר) המכוון את הבהמות באמצעות ה'מלמד'. את רוחבו של מרחק זה אפשר לשער על פי העול הנמצא בשימוש כיום אצל הפלאחים הערבים בארץ, שהוא כ־140 ס"מ, קרוב לשלוש אמות, ובצירוף המרווח הנדרש למוביל מגיעים לרוחב של כארבע אמות (כ־2 מטר), וכפי שנאמר בתלמוד הבבלי (ב"ב פג,א) ששיעור 'הבקר עובר בכליו' הוא ארבע אמות.

בקר עובר בכליו  

וְכַמָּה מרחק יְהֵא בֵּינֵיהֶם, בין האילנות שבשדה, כדי שכל השטח ייחשב לשדה אילן? רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא צמד הַבָּקָר שחורשים בו עוֹבֵר בְּכֵלָיו, כלומר, שיהא מקום עבור צמד בקר והעול שמונח עליהם, אבל אם היו האילנות צפופים יותר — אין זה נחשב שדה אילן, ומותר לחרוש רק את השטח הסמוך לאילנות עצמם.

וְכַמָּה יְהֵא בֵּינֵיהֶם? רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו.  

היו עֶשֶׂר נְטִיעוֹת (אילנות צעירים) מְפוּזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה של השנה השביעית, ולא רק עד העצרת, כי חרישה זו היא לצורך הקיום של הנטיעות, ולא כדי להכשיר את הקרקע לשנה השביעית.

ו עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפוּזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

יש בהלכה זו של נטיעות להחמיר ולהקל לעומת עצים בוגרים. להחמיר: שבעצים בוגרים, די בשלושה עצים שעושים כיכר דבלה כדי להתיר לחרוש את כל בית הסאה עבורם, אבל בנטיעות, הותר לחרוש את כל בית הסאה רק אם יש בו עשר נטיעות. ותנאי נוסף — שצריך שהנטיעות יהיו מפוזרות בכל שטח בית הסאה באופן שווה, שלא כדין עצים בוגרים. ובמקרה שהיו יותר מעשר נטיעות, יש שהבינו שדינם שווה לעשר נטיעות (ראו ר"ש סיריליאו), ויש שכתבו שאין חורשים את כל בית הסאה בשבילן, שכן בשל צפיפותן הריהן עומדות להיעקר (ר"ש משאנץ). ואולם עיקר החידוש בנטיעות הוא שהותר לחרוש עבורן עד ראש השנה, ואין נוהג בהן דין תוספת שביעית. וטעם הדבר, שכן נטיעות רכות אין כוחן יפה, ואם לא יחרשו תחתיהן — יכולות הן להינזק. ואף שלכאורה, דין תוספת שביעית הוא מן התורה, אמר ר' יוחנן (בבלי סוכה לד,א ועוד) כי דין הנטיעות היא 'הלכה למשה מסיני'.

עשר נטיעות... חורשין כל בית סאה בשבילן  

יש מפרשים שהייתה מעין גדר סביב להן (ריבמ"ץ ועוד). ויש מפרשים שכוונת המשנה שהיו נטועות בעיגול (רא"ש), או בחצי עיגול (רמב"ם), ולפי זה "מוקפות" היא הצורה שבה היו  נטועות.    

מוקפות עטרה  

עשר נטיעות צעירות הפזורות (במרחקים שווים. דרך אמונה ע"פ הראשונים) בבית סאה, חורשים את כל בית הסאה בשבילם עד ראש השנה. כמשנתנו. ודווקא עשר, אבל אם היו יותר מעשר, הרי הן עומדות להיעקר ואין חורשים בשבילן (ר"י קורקוס. רמב"ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל פ"ג ה"ה).   

עשר נטיעות וכו' ראש השנה  

השורש עט"ר מופיע במקרא במשמעות של כתר, וכן במשמעות של סיבוב, הקפה והגנה (שמואל א כג,כו; תהלים ה,יג), בלשון חכמים הורחב השימוש בו לשפה המקיפה לכלי, או למבנה המקיף דבר־מה, כגון עטרה שעושים לכירה (כלים פ"ה מ"ג), כדי לשמור על החום, או עטרה שעושים סביב שוקת כדי לאסוף את המים (פרה פ"ד מ"ז). טיבה של העטרה שעליה מדובר כאן לא התברר לגמרי במפרשים. י. פליקס הציע שהיו נוטעים מתחילה את השתילים הרכים במעין ערוגה מוקפת סוללת עפר, ולאחר זמן היו מעבירים אותם למקום אחר. לפי הסבר אחר, מדובר ב'עטרה' של עצי תאנה, שלא היו להם מטעים בפני עצמם, אלא היו רגילים לטעת אותם בשולי שדות של גידולים אחרים, רווחיים יותר, כמו גפנים, זיתים או דגן (ע. לונדון).

מוקפות עטרה   

ומכל מקום, אם הָיוּ אותן עשר נטיעות עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה, ולא מפוזרות בכל השדה, או שהיו מוּקָּפוֹת עֲטָרָה, שיש להן מעין הגבהה סביבן — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, ולא את כל בית הסאה שהן בו, מפני שבאופן זה אין צורך בחרישה של השדה כולו לצורך הנטיעות.

הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמוּקָּפוֹת עֲטָרָה — אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן.  

הַנְּטִיעוֹת וְהַדִּלּוּעִים הגדלים יחד עם הנטיעות באותו שדה — מִצְטָרְפִין זה לזה לְתוֹךְ בֵּית סְאָה, לעניין דיני חרישה, וכגון שאם היו שש נטיעות וארבעה דלועים — חורש כל בית סאה בשבילם עד ראש השנה.

ז הַנְּטִיעוֹת וְהַדִּלּוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה.

הדלועים הם גידולי מקשה המבשילים בקיץ, וחכמים התירו להלן (פ"ב מ"ב) את העידור במקשאות עד ראש השנה השביעית, מפני שיש בכך צורך לפירות השנה השישית, כפי שהותר לחרוש עד ראש השנה כדי לקיים את הנטיעות הצעירות. וכאן הותר לצרף את הדלועים למניין עשר נטיעות בשדה האילן, מפני שהדלועים מתפשטים וזקוקים לשטח גדול, בדומה לאילן צעיר. ועל כל פנים אמרו בירושלמי כי דין זה נאמר רק אם יש רוב נטיעות, שהרי עיקר הדין נאמר בהן.   

הנטיעות והדלועים מצטרפין לתוך בית סאה  

מוסכם על החוקרים כי 'דלעת' המוזכרת במשנה היא דלעת הבקבוק ( <eng>Lagenaria</eng> <eng>vulgaris</eng>), הנקראת בארמית ובערבית 'קרא' (המינים הנקראים בימינו דלעת ( <eng>Cucurbita</eng>), לא היו מוכרים בארץ בזמן חכמים). דלעת הבקבוק היא גידול מקשה, שנזרע בראשית הקיץ ופירותיו מבשילים בהמשך הקיץ. החריש והעידור במקשה במהלך הקיץ חיוני ליבול, שכן צמח זה מתפשט במהירות, בעל עלים גדולים, ותופס שטחים נרחבים. וכנראה משום כך הוא מצטרף יחד עם הנטיעות, להיתר לחרוש את כל בית הסאה בשבילם עד ראש שנה. במקורות חז"ל מוזכרים שלושה מיני דלעת בעלי שם לוואי, דלעת יוונית, דלעת מצרית, ודלעת הרמוצה (ראו כלאיים פ"א מ"ה), ובין שלושתם נזכרת הדלעת היוונית כגידול חשוב (ערלה פ"ג מ"ו), שגבעוליו מתפשטים במיוחד (כלאיים פ"ב מי"א). וכן סתם 'דלעת' בפי אנשים היא 'דלעת יוונית' (תוספתא נדרים ג,ו).

דלועים   

לפי התלמוד הירושלמי, רבן שמעון בן גמליאל אינו עוסק בכל דלעת, אלא דווקא בדלעת היוונית, שגבעוליה מתפשטים במיוחד (ראו כלאיים פ"ב מי"א), ולכן דינה כנטיעה (והמפרשים נחלקו האם גם התנא הראשון עוסק בדלעת יוונית, או גם בשאר דלועים וירקות מקשה). נטיעות ודלועים נטיעות ודלועים מצטרפים זה לזה למניין עשרה בבית סאה. כדברי התנא הראשון במשנתנו. במה דברים אמורים? כשהיה מספר הנטיעות גדול ממספר הדלועים, כדברי הירושלמי (א,ו. ר"י קורקוס). ויש אומרים שאף אם אין מספרם גדול משל הדלועים, מותר לחרוש בשבילם (דרך אמונה. רמב"ם ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל פ"ג ה"ו).

רבן שמעון בן גמליאל אומר כל עשרה דלועים לבית סאה  

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל עֲשָׂרָה דִלּוּעִים לְבֵית סְאָה — חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה בגלל הדלועים, גם אם אין שם נטיעות. ואין הלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל עֲשָׂרָה דִלּוּעִים  לְבֵית סְאָה — חוֹרְשִׁין כָּל  בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.  

עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ העצים הצעירים נְטִיעוֹת?

ח עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת?

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּחוֹלּוּ, עד שייעשו הפירות שלהן חולין, שהוא בשנה החמישית לנטיעתם, לאחר שעברו עליהן שלוש שנות איסור ערלה, והשנה הרביעית, שצריך לנהוג קדושה בפירותיה (ויקרא יט, כג–כה).

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּחוֹלּוּ.   

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נטיעה בַּת שֶׁבַע שָׁנִים קרויה נטיעה לעניין זה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּת שֶׁבַע שָׁנִים.   

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נְטִיעָה כִּשְׁמָהּ, כל שבני אדם קוראים לה נטיעה ולא אילן. והלכה כרבי עקיבא.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נְטִיעָה כִּשְׁמָהּ.  

בתוספתא (א,ג) נאמר בשם רבי (לפי אחת הגרסות כפירוש לדברי ר' יהושע): גפנים — בני חמש שנים, תאנים — בני שש, וזיתים — בני שבע.   

רבי יהושע אומר בת שבע שנים  

לדעת הרמב"ם (וכן הוא בפירוש בפנים) הכוונה היא כל זמן שהיא נקראת בפי בני אדם נטיעה ולא אילן. ואולם לדעת מפרשים אחרים הכוונה היא שהיא עדיין בתוך שנתה הראשונה (ריבמ"ץ, ר"ש משאנץ ועוד). נגמם הפועל 'גמם' מופיע במשנה כמה פעמים ביחס לכריתת אילן בסמוך לקרקע (שביעית פ"ג מ"ו; שביעית פ"ד מ"ה; כלאים פ"ב מ"ד). וכן בהקשרים נוספים של חיתוך וכריתה, תוך כדי השארת החלק התחתון של דבר, בין אם מדובר בחניכיים של בהמה (ראו בכורות פ"ו מ"ד), או בכלי (כלים פי"ז מ"ד), ואפילו בגדר של אבנים (שביעית פ"ג מ"ו). הוציא חליפין לאחר שנכרת גזע של עץ, או התייבש, יוצאים בחלק מן העצים 'חליפין', כעין גזעים חדשים שיוצאים מן הגזע שנותר, כלשון הכתוב: "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף" (איוב יד,ז). חליפין אלו יוצאים מניצנים רדומים המצויים בתחתית הגזע שנותר, ומתעוררים עם הכריתה.

נטיעה כשמה  

אִילָן שֶׁנִּגְמַם, שנחתך גזעו מעל פני הקרקע, וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, ענפים חדשים, אם נגמם מִטֶּפַח (כשמונה ס"מ) מן הקרקע וּלְמַטָּה — הרי הוא נידון כַּנְּטִיעָה לכל עניין, ואם נגמם מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה — הרי הוא נידון כָּאִילָן, אלו דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. והלכה כדבריו.

אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה — כַּנְּטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה — כָּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.  

עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן בעֶרֶב השנה השְׁבִיעִית, כלומר בשנה השישית?